‫UXtasy‬

‫על אפסים‬

‫ויטלי מיז'יריצקי‬ — Sat, 28 Jan 2012 14:09:41 +0000

השבוע היה לנו דיון מעניין בקבוצת הפייסבוק של UXI (שפתוחה לכולם, אגב, ולא רק לחברי הארגון כפי שהיה בהתחלה). "מעניין" במקרה הזה פירושו מעניין למי שרוצה לדעת את התשובה לשאלה הבאה:

או, אם ננסח את זה בצורה שגוגל יכול לקרוא, מדוע סידור הספרות במקלדת מחשב שונה מסידור הספרות במקלדת הטלפון.

השאלה הציתה תהליך קצר של reverse engineering לשתי המקלדות, שאותו אני רוצה לסכם (טוב, למעשה להרחיב) כאן בצורה יותר קוהרנטית.

מדוע הספרות במחשב מסודרות דווקא בצורה הזו?

אנחנו מאוד אוהבים מספרים עגולים. מאוד. זאת הסיבה לקיומו של עצם המושג "לעגל" – אנחנו מוסיפים או מחסירים מהמספר הקיים כך שיהיה קרוב למספר הקרוב ביותר שמסתיים ב-0. לכן נראה שהספרה המוקלדת ביותר בעולם היא 0, ואני מהמר שההפרש בינה לספרה השנייה הכי מוקלדת הוא עצום ורווי אפסים. למעשה אני לא בטוח שבכלל יש מקום שני בתחרות הזו, כי רוב הסיכויים שכל שאר הספרות מוקלדות בערך באותה התדירות. (כשחיפשתי ססטיסטיקות אמיתיות לגבי הנושא הזה – ולא מצאתי – נתקלתי במשהו שנקרא חוק בנפורד, שאומר שכשמסתכלים על מספרים בעולם, הספרה התחילית הנפוצה ביותר היא 1, אחריה 2 וכך הלאה. מסתבר שהחוק הזה משמש באיתור אוטומטי של דפוסים חשודים בדו"חות כספיים וכד'. אבל הוא מדבר רק על הספרה הראשונה במספר, ולא על תדירות הספרות באופן כללי, ו-0 בכלל לא מופיע בטבלאות האלה). בקיצור, אפס שולטטטתתת!!!000111.

לכן האפס זוכה לכפתור הגדול ביותר, והוא נמצא במקום החשוב ביותר. למה המקום הזה חשוב? הוא נמצא הכי קרוב מכל המספרים לידיים המקלידות בחלק העיקרי של המקלדת (איפה שהאותיות). ואם המשתמש עבר להקלדת מספרים, כלומר יד ימין שלו מונחת על מקלדת המספרים, אז שווי הנדל"ן הזה פתאום קופץ עוד יותר, כי הוא יושב בול מתחת לאגודל, וכך זוכה לאצבע משלו, בעוד ששאר הספרות וכפתורי הפעולות החשבוניות מתחלקים ביניהם בשאר האצבעות.

אז זאת הסיבה לכך שה-0 נמצא איפה שהוא נמצא. והוא משמש כעוגן, כי סידור שאר הספרות מתחיל ממנו – הגיוני שה-1 יהיה צמוד ל-0, ומאחר וכל המקלדת מסודרת משמאל לימין, שאר הספרות הולכות שמאלה ולמעלה מה-1.

מדוע הספרות בטלפון אינן מסודרות בצורה כזו?

אוקיי, אז למה ה-0 בטלפון הוא לא גדול מהאחרים והוא לא יושב במקום הכי טוב? מכמה סיבות.

קודם כל, איננו משתמשים בטלפון כדי להקליד מספרים "מציאותיים". הם לא מתארים שום דבר בעולם האמיתי, ולאהבה העזה שלנו למספרים עגולים אין כאן כל משמעות. המספרים נשלטים ע"י כללי המספור של חברות הטלפון המקומיות שלנו, וגם אם קיימים הבדלים כלשהם בתדירות הספרות, הם משתנים ממקום למקום, אז אין במקלדת הזאת כפתורים מיוחסים.

בנוסף, תהליך העבודה עם הטלפון הוא לא כזה שייתן למשתמש ליהנות ממיקום מועדף של ספרה כלשהי. במחשב אנחנו יכולים לעבוד שעות על מקלדת המספרים בלי לבצע עצירות, ואז חלקיקי השנייה האלה שאנו מרוויחים, מצטברים להבדל של ממש בחוויית השימוש. ואילו בטלפון נקליד משהו כמו 10 ספרות ברצף, מקסימום אולי 15 – בשיחה בינלאומית עם שלוחות והכל, אבל לאחר מכן נצטרך לעצור ולחכות עד שמשהו יקרה בצד השני של הקו. אין בטלפון תרחיש של הקלדה רצופה ארוכה.

לבסוף, בזמנו פשוט לא היה בטלפון מיקום טוב יותר. המשתמש בדרך כלל לא החזיק את המכשיר ביד. המכשיר ישב על השולחן או על הקיר, והמשתמש היה צריך לבוא אליו במיוחד, להרים את השפופרת, ולהתחיל לחייג כשהיד שלו נמצאת ממש מעל או מול המכשיר, ואינה קרובה יותר לכפתור מסוים מאשר לאחרים.

אז מה עם ההגיון?

למעלה טענתי שהגיוני שה-1 יהיה צמוד ל-0, וזאת הסיבה שהמספרים במחשב מתחילים מלמטה. אז אם זה כל-כך הגיוני, למה בטלפון ה-1 דווקא הכי מרוחק מה-0?

גם כאן, כמה סיבות.

דבר ראשון, בטלפון יש לנו אותיות על גבי המספרים, ובמחשב – לא. עדיף שסדר האותיות יהיה זהה לסדר הספרות – ששתי הסדרות יתקדמו באותו כיוון, ולא משנה אם זה ימינה או שמאלה. אחרת זה יהיה די מוזר אם ABC יישבו על ה-9, ו-WXYZ יישבו על ה-1. וזה משאיר לנו שתי אפשרויות – או שמתחילים את הספרות מלמעלה ומנתקים את ה-1 מה-0, או שמתחילים את האותיות מלמטה. סדר הקריאה והסריקה הרגיל שלנו הוא מלמעלה למטה, לכן אלף-בית שהולך כלפי מעלה ייראה מאוד לא טבעי. לכן האפשרות הראשונה לוקחת, האותיות מתחילות מלמעלה, ואיתן גם הספרות.

סיבה נוספת היא האחידות עם מודל החיוג שקדם למקלדת, ושמו החוגה (לכן "חיוג", אגב).

תראו איזו המצאה מפגרת:

ממש "ללכת עם (סמארטפון), להרגיש בלי".

בחוגה ה-0 הוא הספרה האחרונה ברשימה, והוא הכי רחוק מה-1. ולמה זה? זוכרים את גלגל המזל, איך שהוא הסתובב עם קליקים כאלה? בעצם על מה אני מדבר, מי שזוכר את גלגל המזל בטח זוכר גם את החוגה עצמה. אז החוגה הסתובבה ועשתה קליקים. לפי הקליקים המכשיר ידע מה המספר שחייגנו. 1 עשה קליק אחד, ו-8, בצורה לא מאוד מפתיעה, עשה שמונה קליקים. מי שנדפק בסיפור הזה היה ה-0, כי נורא קשה לעשות אפס קליקים. ומספרים 1-9 היו תפוסים, לכן הוא עשה 10 קליקים – והוא היה המספר העשירי בחוגה.

תאתרו מכשיר טלפון קווי לא מהמאה הנוכחית, תהפכו אותו על הגב, ותראו מתג קטן שרשום עליו "צלילים / פעימות". תשנו לו את המצב מצלילים לפעימות, תחייגו, ותוכלו לשמוע את הקליקים בשפופרת.

ועדיין – אם כזה הגיוני שהספרות יתחילו מלמעלה ושה-0 יהיה צמוד ל-1, אז היינו יכולים להקריב את העקביות עם החוגה, ולשים את הכוכבית, הסולמית והאפס למעלה – מעל הספרות. נכון?

נכון. אבל תדירות השימוש בסולמית ובכוכבית היא במקרה הטוב כמאית האחוז של שאר הספרות. לכן לא נרצה לשים אותם מעל הספרות עצמן, אלא ניתן להן מיקום משני, מתחת לספרות. ולפרק את השלישיה הזו כדי לתת לאפס שורה משל עצמו לא בא בחשבון – גם זה מכמה סיבות, אבל נראה לי שחפרתי לכם מספיק להיום.

שבוע טוב!

פוסטים קשורים

‫מה שאנחנו לא יודעים שאנחנו יודעים‬

‫ויטלי מיז'יריצקי‬ — Mon, 02 Jan 2012 21:20:21 +0000

דונלד הנרי ראמספלד, שר ההגנה לשעבר של ארה"ב, אמר במשפט מפורסם:

There are known knowns; there are things we know we know.
We also know there are known unknowns; that is to say we know there are some things we do not know.
But there are also unknown unknowns – there are things we do not know we don't know.

אחד מאותם דברים שאדון ראמספלד כנראה לא ידע, וכנראה גם לא ידע שהוא לא יודע אותם (unknown unknowns) הוא שהמשפט הזה מאוד נכון לגבי הצגת תוצאות חיפוש למשתמשים.

כשאנחנו מבצעים חיפוש שמניב תוצאות, הן מוצגות לנו, ואנחנו יודעים שאנחנו רואים אותן. זה די מובן מאליו. זה known knowns. אבל כשאנחנו מבצעים חיפוש שמניב אפס תוצאות, וגם הן "מוצגות" לנו – כלומר אין תוצאות על המסך – אז בהרבה מקרים חושבים שמדובר בבאג והחיפוש פשוט לא עבד – כי אנחנו לא יודעים שאנחנו רואים את מה שהתקבל. אלו הם unknown knowns, אם תרצו. זאת הסיבה לכך שבמקרים כאלה לא צריך "להראות את התוצאות" אלא צריך להגיד למשתמש בצורה מפורשת שאין תוצאות להצגה. וזה פחות מובן מאליו, כי לדבר אל המשתמש זו לא התנהגות שבאה בקלות למסכים שנבנו כדי להציג תוצאות חיפוש.

לדוגמא המסך הזה של אוטלוק. הוא יודע להציג מיילים, והוא לא ממש יודע להציג הודעות, לכן ההודעה הזאת שאין תוצאות מתאימות תקועה שם כמו עצם בגרון, וגם את היכולת המסכנה הזו היו צריכים לפתח במיוחד בשביל המקרה הזה.

חבר שלי, שניסה לחפש עבודה באתר Hot, הזין שם את החיפוש שלו ולא ראה תוצאות – וגם לא הודעה על זה שאין תוצאות. לכן הוא בדק עוד כמה פעמים, הזין חיפוש שהוא ידע שאמור כן להחזיר תוצאות – כדי לוודא שהחיפוש בכלל עובד, ואז שלח לי מייל עם הסיפור הזה ועם צילום מסך.

נכנסתי, בדקתי את העניין, ואז הסתבר דבר מעניין. מי שבנה את האתר יודע על הunknown knowns, והוא יודע שצריך להגיד למשתמש שאין תוצאות. מה שהוא לא יודע זה איך עושים את זה.

ההודעה כן מוצגת על המסך – בתוך הבאנר הזה למטה. תקראו מה רשום עליו. הבאנר, בגלל הגודל שלו, הצורה שלו, המיקום שלו, הצעקנות שלו והעננים האלה מאחורה – נתפס אוטומטית כאלמנט זר לאתר, מה שגורם לנו לזהות אותו כבאנר פרסומי, ולהתעלם ממנו בצורה כל-כך יעילה, שגם החבר שלי וגם אני – וגם, אני משוכנע, הרוב המוחלט של הגולשים שמחפשים עבודה באתר Hot – פיספסנו אותו לחלוטין.

כתבתי כאן בעבר על עיוורון באנרים. כשכתבתי את הפוסט ההוא לא הצלחתי להבין מדוע למרות עיוורון הבאנרים, נראה שתעשיית הפרסום בכל זאת מצליחה לפרסם את רוב האתרים ברשת, וספציפית את גוגל. אז אני שמח לעדכן שעכשיו אני יודע את התשובה, או לפחות את החלק שנוגע לגוגל. ההסבר הוא שהפרסומות של גוגל לא נראות כמו באנרים, וזאת בדיוק הסיבה לכך שאנשים כן רואים אותם. וההסבר של הבאנרים הרגילים הוא כנראה במספרים – גם אם אחוז אחד מהגולשים כן מבחינים בהם – הם מצדיקים את עצמם.

פוסטים קשורים

‫טעות נפוצה‬

‫ויטלי מיז'יריצקי‬ — Tue, 20 Dec 2011 20:56:02 +0000

ברור, שם המשפחה שלי שגוי. איזה אידיוט אני שהשתמשתי בו כבר יותר משלושים שנה. ומה שבאמת מוזר זה שאף אחד לא העמיד אותי על טעותי! מזל שיש את חברת הוט!

הבאסה האמיתית זה לבשר את זה עכשיו להורים, הם בטח לא יראו בזה הזדמנות לשיפור עצמי, כפי שאני ראיתי.

רק טענה ממשקולוגית אחת יש לי כלפי חברת הוט, או מי שזה לא יהיה שאחראי על האתר הזה. הכלל לגבי הודעות שגיאה אומר שמומלץ לתת למשתמש הנחיות מעשיות לתיקון השגיאה. מההודעה הזו משתמע כי בידי חברת הוט נמצא שם המשפחה הנכון של – אחרת איך הם יודעים שזה שגוי? אני נורא אשמח לגלות מה הוא, אני מאוד סקרן ואני בטוח שזה יקל עליי בעתיד.

נ.ב. בזמן האחרון התחלתי לכתוב קצת פחות לצערי. חלקית זה נובע מכך שהייתי עסוק בדברים הבאים:

פוסט על טמפלייטים באפיון – אם יורשה לי להעיד על זה בעצמי – באמת פוסט טוב וחשוב.

פוסט עם סקירות מהירות של כמה כלי אפיון שיצא לי להיתקל בהם לאחרונה.

המצגת שלי ושל שאר המרצים באירוע UX on Beer השני.

המצגת שלי באירוע UX on Beer הראשון.

פוסטים קשורים

‫שינויי מזג האוויר הביאו אותי לחשוב‬

‫ויטלי מיז'יריצקי‬ — Sun, 27 Nov 2011 20:44:04 +0000

לי ול-ynet יש טקס חורפי חמוד. כל בוקר לפני היציאה לעבודה אני פותח אותו כדי לראות את התחזית להיום. אני עושה את זה די מוקדם, לכן התחזית המוצגת בעמוד הראשי היא בד"כ נכונה לאתמול. אני בד"כ תוהה היכנשהו על גבול המודעות מדוע אי אפשר לעדכן את התחזית בחצות, ואז, בכניעה מתורגלת, עובר לתפריט שמציג תחזית לפי ערים – כך אפשר להגיע גם לימים הבאים. או, במקרה שלי, לימים הנוכחיים.

בתפריט המועיל הזה יש שני פריטים מאוד חשובים, כי הם עוזרים לי להתעורר בבוקר ולהיזכר שכנראה שהיום אני שוב אתקל בכמה אתרים ישראלים שמנהליהם בדיוק מתחבטים בשאלה האם כדאי לשדרג את האתר כך שיתמוך באינטרנט אקספלורר 7, או שאפשר לחכות עוד כמה שנים. הנושא השני על סדר יומם של אותם מנהלים הוא האם כדאי להתייעץ עם מישהו שמבין משהו בממשקים. תשובתם בשני המקרים היא לא.

הפריט שמזכיר לי על תאימות דפדפנים הוא "undefined", והפריט שגורם לי לחשוב על הבנה בממשקים הוא "הימים הבאים". הרי אין סיבה שבתפריט שכותרתו "בחרו עיר בארץ" לא יהיה פריט שנקרא "הימים הבאים".

-What country are you from?
–What?
–"What" ain't no country I've ever heard of.

בימים כתיקונם, עד כמה שאפשר להגיד על זה "תיקונם", התפריט נראה כך:

אבל היום היה אמור להיות קר מהרגיל לעונה, ונראה שהאתר לא עמד בגל הקור הזה. תראו, זה אתר ים-תיכוני, אי אפשר לצפות ממנו לתפקד בטמפרטורות של 18 מעלות. או בכל טמפרטורה אחרת לצורך העניין. לכן היום בבוקר חיכתה לי באתר הפתעה, והמסך היה נראה כך:

לא שמש, לא גשם, לא מזג אוויר ולא כלום. ברגע שראיתי את זה, נבהלתי, ומיהרתי לתפריט מבטחיי, הקרוי "בחרו עיר בארץ". ידעתי ששם יחכה לי מכּרנו undefined, ובתקווה גם כמה ערים בארץ, כלשון כותרת התפריט. אבל כשפתחתי את התפריט, נגלה לעיניי המחזה המחריד הבא, כאילו דקה לפני שנכנסתי לאתר פרץ אליו דקסטר וריטש את התפריט באכזריות. חלקי פקד היו פזורים לכל עבר, ואף לא עיר אחת הופיעה בשורות התפריט המיותמות. אפילו לא undefined.

אז הלכתי ל-nrg.

—-

נ.ב. בלי קשר — תחשבו דקה על המשפט המופיע בפינה הימנית התחתונה. מרכז החיזוי מספק תחזיות פרטניות המותאמות לצרכי המזמין. איזה מפגר אני. במקום לבדוק את התחזית כל בוקר, אני יכול פשוט להזמין את התחזית שמתאימה לי, ולסגור עניין. למי בא גשם בסופ"ש?

פוסטים קשורים

‫רכבת ההפתעות‬

‫ויטלי מיז'יריצקי‬ — Sat, 12 Nov 2011 09:50:44 +0000

לפני שנים מספר רכבת ישראל רכשה בקול תרועה מספר קרונות חדשים, אבל לא ממש מיהרה להכניס אותם לפעילות. הקרונות ישבו להם במוסכים, או איפה שקרונות יושבים, חודשים רבים. בסוף התפרסמו כמה כתבות שמסבירות את הסיבות לכך. הסיבה שעשתה עליי הכי הרבה רושם הייתה שמרחק הבלימה של הקרונות החדשים הוא ארוך יותר בנסיעה צפונה מאשר בנסיעה דרומה. בהמשך הכתבה מוסבר שזה לא באמת קשור לכיוונים גאוגרפיים, אלא להבדל במיקום הקטר – אם הוא דוחף את הרכבת או מושך אותה. במקרה הזה זה כבר נשמע קצת יותר הגיוני.

אני זוכר שכשקראתי על זה לראשונה, ולפני שהגעתי להסבר האמיתי, חשבתי לעצמי: "אוקיי, איך עולים על דבר כזה ב-QA? מי יחשוב להשוות את מרחק הבלימה בנסיעה צפונה לעומת נסיעה דרומה? למה שתהיה לזה חשיבות? איזה מין דבר הזוי זה?". אבל אז נזכרתי שאני לא מבין חצי דבר ברכבות, ואולי עבור מישהו שכן מבין, זה יהיה הדבר הראשון שהוא יבדוק, לך תדע. לכן מי שעושה QA לרכבות זה בן אדם שמבין ברכבות, ולא אני.

בתחנות הרכבת עומדות מכונות למכירת כרטיסים. אני מדבר ספציפית על המכונות האלה:

בהתחלה המכונה מבקשת ממך לבחור את היעד, אח"כ את סוג הכרטיס (מבוגר, סטודנט, חייל וכו'), אח"כ את סוג הנסיעה (חד-כיווני או דו-כיווני), ואז את מספר הכרטיסים, ואז אתה יכול לשלם. יש שם דברים שהייתי שוקל לשנות, אבל בגדול המנגנון הזה עובד בסדר גמור, למעט העובדה שאני נוסע ברכבת כבר בערך עשור, ועדיין לא מצליח להעביר את כרטיס האשראי עם הצד הנכון על הפעם הראשונה. אבל מהיכרותי עם עצמי, יכול להיות שזה לא אשמתם.

גם למכונות האלה עשו QA באיזשהו שלב. ונראה שמי שעשה את זה זה אותו הבחור שמבין ברכבות. לא יודע אם זה היה אותו האדם פיזית, אבל מה שבטוח זה שזה לא היה מישהו שמבין במכונות למכירת כרטיסים. אם אתה מנסה לשלם בשלב מוקדם מדי, ומעביר את כרטיס האשראי למשל בשלב בחירת סוג הכרטיס, אתה מקבל הודעת שגיאה. ההודעה הוא גדולה ובולטת, היא מופיעה במרכז המסך בגופן ברור בתוך תיבה אדומה, ואין שום חשש לפספס אותה. לשון ההודעה היא "כרטיס אשראי לא מוכר". בפעם הראשונה שנפלתי על זה זה גרם לי לנסות להעביר את הכרטיס עוד כמה פעמים, מה שהקפיץ לי את אותה ההודעה בדיוק (טוב, לפחות הם עקביים ולא מקפיצים הודעות אקראיות), ואז לגשת לקופה, לעמוד בתור, ולהסביר לקופאית שהכרטיס שעד עכשיו עבד ללא בעיות, פתאום השתנה ללא היכר וכעת אינו מוכר.

יש מצב (לא באמת), שההוא שעשה את ה-QA למכונות יקרא את הפוסט הזה. וגם הוא בטח יחשוב לעצמו "אוקיי, איך עולים על דבר כזה ב-QA? מי יחשוב להשוות את תוכן הודעת השגיאה לפעולת המשתמש שהקפיצה אותה? למה שתהיה לזה חשיבות? איזה מין דבר הזוי זה?"

פוסטים קשורים

‫אתרים מבוססי סלוטייפ‬

‫ויטלי מיז'יריצקי‬ — Mon, 07 Nov 2011 18:19:16 +0000

בתגובות לפוסט הקודם הפנה אותי דני לאתר ביה"ח אסותא. דני התעצבן מטופס הפנייה האישית במרכז המסך, שבו תוויות השדות נעלמות ברגע שנכנסים לתוך השדה, ואין דרך להחזיר אותן לבד מלרענן את העמוד. דני כמובן צודק, וזה אכן מעצבן. מי שעיצב את האתר כנראה חשב שהוא יכול לחסוך 15 פיקסל אם הוא יוריד את שורת התוויות ויכניס אותן לתוך השדות. זה כשלעצמו לא רעיון טוב, כי נעדיף שהמשתמש יוכל לקרוא את התווית תמיד, אבל אם כבר עושים זה, צריך לפחות לפרט שבמידה ויוצאים מהשדה מבלי שהוזן בו תוכן, התוויות חוזרות.

כבר כתבתי פעם על זה שבעיות ממשקיות יכולות לספק הצצה על תהליכים שמתרחשים "מאחורי הקלעים" בעת פיתוח האתר. אני תמיד מתלהב למצוא דברים כאלה. ובכן, בביקור הזה באתר אסותא ראיתי משהו שעשה לי את היום. תראו את המילים "בית חולים" שדבוקות מעל הלוגו בראש המסך:

השאלה שלי היא "מה זה?". באמת, מה זה? מה התפקיד של האלמנט הזה, בשביל מה הוא נמצא שם? הוא לא אומר שום דבר ולא עושה שום דבר, זה לא כותרת, לא כפתור, לא קישור, לא טקסט (טוב, זה מן הסתם טקסט, אבל זה לא עושה תפקיד של טקסט). זה לא לחיץ ולא מגיב לשום דבר, זה גם לא רכיב עיצובי ואני אעיז להניח שהוא לא נמצא שם בשביל היופי. זה לא איזו טכניקת SEO אפלה. זה כנראה אפילו לא באג. לא יוצא לי להיתקל הרבה בתופעות כאלה של רכיבים לא מוסברים, וכשכן – אני קורא להם אלמנטים בלתי מזוהים – אב"מים.

ובכן, אני שמח לדווח שאחרי בהייה של דקה קלה באתר, הצלחתי לזהות את מקור האב"מ. בשביל זה צריך לרדת קצת למטה, לתחתית העמוד, שנראית כך:

תסתכלו על התמונה טוב, אפילו תגדילו לכם אותה (קליק). נפל האסימון?

המילים "בית חולים" הן פשוט חלק מהלוגו הרשמי של אסותא. אבל המעצב שכח אותן. ואז, כשנזכרו, הם הגיעו למסקנה שכבר אי אפשר לדחוף אותן פנימה, כי זה יפחס את הלוגו הפחוס גם ככה. ואם נשמור על הפרופורציות שלו, אז הוא ייצא קטן ומצ'וקמק, לא ימלא את הכפתור הגדול הזה, ולא ייראה טוב. האופציה השלישית היא להוסיף גובה לכל התפריט הכחול, וכנראה שגם זה נדחה. אולי בגלל שנגמר להם הצבע הכחול, אולי בגלל שלא היה תקציב להגדיל את הגופן תוויות הכפתורים האחרים (שהיו נבלעות בתוך כפתורים מוגדלים עוד יותר ממה שהן נבלעות היום), אבל העובדה היא שזה נדחה. ואז מישהו החליט לחשוב מחוץ לקופסה, גילה תושייה, נזכר בשירות הצבאי שלו, ופשוט חיבר את זה מלמעלה עם סלוטייפ. העיקר שמחזיק.

פוסטים קשורים

‫יש מצב לפוסטינור‬

‫ויטלי מיז'יריצקי‬ — Sat, 05 Nov 2011 21:17:52 +0000

אנשים עושים הרבה טעויות. אין מה לעשות עם זה. ליתר דיוק, אפשר לתת להם שוקים חשמליים, אבל זה פאסה. לכן חלק גדול מהעבודה של אנשי ממשק היא להתמודד עם הטעויות העתידיות של המשתמשים שלהם. זה חשוב. ולהתמודדות שלנו עם טעויות המשתמשים יש שני היבטים – מניעת טעויות והתאוששות מטעויות. הראשון אומר שעד כמה שאפשר, צריך להשתדל למנוע מהמשתמש לבצע את הטעות, והשני אומר שאם הוא כבר ביצע אותה, אז צריך שהיא לא תעלה לו יותר מדי ביוקר ושיוכל לתקן אותה בקלות.

לדוגמא, ניקח טופס הרשמה לשירות כלשהו. נגיד שהטופס מכיל עשרה שדות, ובסוף יש כפתור "שלח". אני יכול לתת למשתמש להזין את כל השדות, להגיש את הטופס, ואח"כ לבדוק האם השדות עומדים בכללי התקינות שהגדרתי (למשל, ששדה כתובת האימייל אינו מכיל רווחים וכן מכיל את התו @). אם כל השדות בסדר, אני ממשיך, ואם אחד מהם לא בסדר, אני צועק קצת על המשתמש עם הודעת שגיאה, ומחזיר אותו למלא את הטופס מחדש, כשכל השדות ריקים. כאן לא מנעתי טעויות, וגם לא ממש נתתי לו דרך התאוששות טובה.

לתת דרך התאוששות טובה זה להחזיר אותו לטופס כשרק השדות הבעייתיים ריקים, ורק הם דורשים מילוי מחדש. דרך התאוששות עוד יותר טובה היא לא להחזיר אותו בכלל, אלא לרכז לו את השדות הבעייתיים במסך הודעת השגיאה – ככה המשתמש ירגיש שהוא מתקדם, ושהוא לא חוזר אחורה.

למנוע את הטעות זה להסתכל לו מעל הכתף כשהוא ממלא את השדות, וברגע שאני רואה שהוא מנסה לשים רווח בשדה המייל, או שהוא עבר לשדה הבא מבלי לשים שם שטרודל, להגיד לו שזה לא הולך, ושהכתובת לא יכולה להכיל רווחים אבל היא כן חייבת להכיל @.

כשמדובר בטעות ספציפית, לעיתים קרובות שני ההיבטים האלה שוללים זה את זה. כלומר, אם אני יודע למנוע מהמשתמש לבצע טעות, אז אין לי מה לתכנן את דרכי ההתאוששות ממנה, כי הוא לעולם לא יבצע אותה. ובמקרים כאלה עולה הדיון לגבי מה עדיף – מניעה או התאוששות.

ובעיקרון קיימת הסכמה די גורפת שעדיף למנוע טעות מאשר לנסות לתקן אותה לאחר שנעשתה, כפי שיספר לכם כל רופא נשים.

הבעיה, כמו תמיד, מתחילה כשעושים את זה באופן קיצוני. למשל בדוגמת המייל, אני יכול לתכנת את השדה כך שהוא פשוט לא יקבל הקשת רווח – המשתמש ילחץ על המקש, ושום דבר לא יקרה. כל עוד אני מלווה את זה בהודעה בולטת שמסבירה מדוע אני לא מקבל רווחים, זה בסדר. אבל מה נעשה עם כלל השטרודל? לא נאפשר לו לצאת מהשדה לפני שקיים שם @? נתעלם מלחיצות בשדות אחרים? יש כללים שמאוד קשה לאכוף, ומבחינת חוויית המשתמש אמצעי האכיפה שנדרשים לזה מתקרבים במהירות לתחום השוקים החשמליים.

גם בכללים שקל לאכוף, לא תמיד קל לעשות את זה טוב.

באתר חברת התעופה Air Asia החליטו למנוע טעויות בחיפוש טיסה. Air Asia פיתחו אתר באמת מאוד מושקע, אבל גם הם לא קוסמים, והם לא יכולים לשים אותך על טיסה שיצאה אתמול. לכן ברכיב חיפוש הטיסה הם החליטו לבוא לקראת המשתמש ולמנוע ממנו את הטעות של לבחור תאריך מן העבר. מדובר בבעיה נפוצה, שבערך כל חברות התעופה והתחבורה מתמודדים איתה, ובאופן כללי כל אתר שבוחרים בו תאריך עתידי.

לרוב, לא מדובר בבעיה גדולה. פותחים רכיב תאריכון, חוסמים בו את הימים שכבר עברו, וזהו. כך עושים את זה באל-על:

שימו לב שאין דרך אחרת להזין את התאריך, וההצגה הנומרית היא לתצוגה בלבד.

אבל באייר אסיה כן יש דרך אחרת:

אני כותב את זה בחמישי לנובמבר. תפריט הימים באתר מתחיל מהמספר 5. זה אומר שאם אני רוצה לחפש טיסה שיוצאת בתחילת דצמבר, ינואר או כל חודש אחר, אין לי אפשרות כזאת. אני חייב קודם ללכת לתפריט החודשים ולבחור כל חודש מלבד נובמבר – ואז ימים 1-4 יופיעו לי בתפריט הימים. מה שיוצא זה שקודם כל אני אנסה את השדה הראשון שמוצע לי, אראה שאין שם את היום הרצוי, אנסה להבין למה רשימת הימים מתחילה מחמש, אפתח ואסגור את התפריט שוב ליתר ביטחון, אוודא שלא גללתי בטעות למטה ברשימה, אגיע למסקנה שזה בגלל החודש, אלך לשדה הבא, אחליף חודש, אחזור לשדה הקודם, ואז אבחר את היום הרצוי. לא תהליך יעיל במיוחד.

בואו נראה כמה דברים שאפשר לעשות.

1. אם אתם יוצרים תלות בין שדות, כדאי לשים אותם בסדר שבו פועלת התלות שהגדרתם. במקרה הזה – קודם חודשים ואחר-כך ימים. הבעיה היא שזה פחות סטנדרטי, אבל יש בעיה יותר גדולה, ווהיא שגם אם שמתם אותם בסדר הנכון, אף אחד לא מבטיח שזה הסדר שבו המשתמש ימלא אותם. לכן,

2. אפשר לשקול לחסום את השדה התלוי עד שתתבצע בחירה בשדה השולט. ספציפית כאן לא כדאי לעשות גם את זה, כי זה יאלץ אותנו לוותר על ערכי ברירת המחדל הקיימים בשדות, וחבל. ערכי ברירת מחדל זה דבר חשוב.

3. יש גם אפשרות לפתח תלות דו-כיוונית – לא משנה באיזה שדה מתחיל המשתמש, השדה השני משתנה בהתאם. אבל גם זה עובד טוב רק בשדות ללא ערכי ברירת מחדל, כי אחרת הבחירה כבר נעשתה למעשה.

4. אפשרות נוספת היא לעשות את זה בדיוק כפי שעשו ב-Air Asia, אבל לא להוריד את הימים שעברו, אלא רק לחסום אותם (לסמן ויזואלית – בד"כ באפור, ולא לאפשר לבחור בהם). זה הופך את המנגנון לברור יותר, והמשתמש מבין יותר מהר שיש סיבה לכך שהימים האלה חסומים. אבל זה עדיין מכריח אותו ללכת קדימה ואחורה.

עברתי כאן על כמה פתרונות לרכיב הזה, ואני לא מרגיש שמשהו מהם באמת נותן מענה טוב יותר ממה שיש היום. אבל מה שיש היום הוא לא טוב. מילא אם מדובר בתחילת החודש, וחסרים לנו רק כמה ימים מהרשימה. אבל אם היום ה-31 לחודש, אז יש לי רק יום אחד בשדה הראשון, ואני בוודאות אצטרך להזין את החודש לפני שאני מזין את היום.

פתרון טוב הוא מה שעשו באל-על. שימוש בתאריכון חוסך את כל הבעיות האלה, אבל לא בטוח שהוא מתאים לאנשים בעלי היכרות נמוכה עם המחשב, כי מדובר ברכיב יחסית מתקדם.

הפתרון, אם רוצים להיצמד לרעיון הטופס, הוא פשוט לוותר על מניעת הטעות ולהשקיע בההתאוששות ממנה. הניסיון למנוע אותה גורם לנו לפתח לוגיקות שמבלבלות את המשתמש, מכריחות אותו לחשוב צעד אחד קדימה, או גורמות לו ללכת הלוך וחזור בין השדות. וזה יהיה נכון לכל המשתמשים שנחשפים לרכיב הזה – גם אלה שהיו עשויים לבצע את הטעות, וגם אלה שלא. זה פוגע בחוויית השימוש לכולם.

לעומת זאת, אם נשאיר את כל הימים ואת כל החודשים זמינים תמיד, אז המשתמשים היחידים ש"ייפגעו" מזה יהיו אלה שבאמת הזינו בטעות תאיריכים מן העבר, ומדובר באחוזים די קטנים. והפגיעה תתבטא בזה שנראה להם הודעת שגיאה שאומרת "התאריך שהזנת כבר עבר – אנא בחר תאריך חדש".

פוסטים קשורים

‫ניווטים‬

‫ויטלי מיז'יריצקי‬ — Fri, 30 Sep 2011 08:38:58 +0000

יש ביפו מקום מאוד מעניין שנקרא "בלאק אאוט". זוהי מסעדה שמאפשרת לסועדים להתנסות בחוויותיהם של העיוורים, כי במסעדה שורר חושך מוחלט, ובצוות המלצרים כולם עיוורים או כבדי ראיה. כדי להגיע לבלאק אוט מגיעים לכיכר השעון מכיוון ת"א, לוקחים ימינה, יורדים לכיוון הים, ואז עולים קצת עד למרכז "נא לגעת" שמפעיל את המסעדה. לחילופין, אפשר להמשיך ישר בכיכר, ואז לבוא מהצד.

למרכז "נא לגעת" יש אתר, ובו עמוד המוקדש למסעדת בלק אאוט. הנה, כך נראה תפריט האתר:

כדי להגיע לעמוד מגיעים לאתר מכיוון הלינק הזה, לוקחים ימינה, יורדים לכיוון תחתית האתר, ואז עולים עד סעיף התפריט שמעניין אותנו. לחילופין, אפשר ישר להיצמד לימין, לרדת בזהירות, ואז לשבור חזק שמאלה. מה שאי אפשר לעשות זה להשתמש בתפריט כמו אנשים נורמליים, כלומר להגיע אליו מלמעלה. זה לא שזה קשה או מורכב, זה בלתי אפשרי פיזית. ולא רק הבלק אאוט זוכה ליחס כזה. גם "קפה קפיש" (בית קפה המופעל ע"י מלצרים חירשים), שניים מתוך תת-סעיפי "סדנאות וארועים", וגם הסעיף "הגעה" אינם ברי השגה כדרך הטבע.

קחו דקה מזמנכם ונסו לנחש למה זה. אני בינתיים אחלוק איתכם את ההחלטה שלי לכבוד ראש השנה.

ההחלטה שלי היא להשתדל לא להגיד לכם "לכו לאתר הזה, תקליקו על כפתור ותראו מה קורה", אלא להראות את זה ממש כאן. נראה לי שזה קצת יותר יוזבילי, לא?

טוב, הדקה שלנו פגה, והנה ההזדמנות הראשונה ליישם את ההחלטה הנועזת.

ניווט יחידים עם מפה פתוחה

לטובת מי שאין לו כוח לסרטים עכשיו: סעיפי התפריט הראשיים גדלים במעבר העכבר עליהם, חושפים רשימה של סעיפים פנימיים, ודוחפים כלפי מטה את שאר התפריט. בשנייה שהעכבר יוצא מגבולות רשימת הסעיפים הפנימיים, היא נעלמת, ושאר התפריט קופץ חזרה למעלה – אבל העכבר כבר נמצא נמוך מדי, ויוצא שברשימה הראשית הוא כבר דילג על כמה סעיפים וצריך לחזור למעלה. הדרך למנוע את זה היא להגיע מהצד או מלמטה, מבלי לחלוף על פני הסעיפים העליונים.

חברים, לכל אחד מאיתנו יש מקום אליו הוא חולם להגיע השנה – אז שנגיע לשם בדרך הקצרה ביותר. שנה טובה!

פוסטים קשורים

‫רגע הבאטמן שלי‬

‫ויטלי מיז'יריצקי‬ — Sat, 17 Sep 2011 11:42:47 +0000

גות'הם סיטי. לילה סוער וגשום (טוב, בגות'הם סיטי זה תמיד לילה סוער וגשום. אין הרבה עבודה לחזאים בגות'הם סיטי). סמטא צרה וחשוכה (טוב, זה גות'הם סיטי, זה מוקד הפעילות היחיד בעיר). משפחת ויין יוצאת מהצגת תיאטרון, כשלפתע תוקף אותם שודד. הוריו של ברוס ויין הצעיר נרצחים לנגד עיניו. ברוס מזדעזע, וגומר בלבו להפוך להיות לוחם בפשע ולעקור אותו מן השורש.

באר שבע. יום חם ואביך (גם בבאר שבע אין הרבה עבודה לחזאים… בעצם גם לא לאף אחד אחר). אוניברסיטת בן גוריון (מוקד הפעילות… נו, הבנתם). בקורס בפסיכולוגיה ניסויית חושפים את הסטודנטים לתוכנת Statistica. ויטלי הצעיר… אהם… הצעיר יותר מהיום, בכל אופן, פותח את התוכנה לראשונה, מזדעזע, וגומר בלבו להפוך להיות מאפיין ממשקים ולמגר תוכנות כאלה מן העולם.

טוב, אולי זה לא היה בדיוק כך, כי תעבור עוד שנה לפני שאני אגלה בכלל איך נקרא המקצוע הזה, אבל אני כן זוכר שידעתי שמשהו כאן ממש לא בסדר, ובן אדם (אז עוד לא קראתי להם "משתמשים") לא אמור להרגיש כזה חוסר אונים וחוסר מושג כשהוא עובד בתוכנה שאמורה להפוך לכלי עבודה מרכזי עבורו.

טוב, מאז השכלתי קצת, למדתי קצת ענווה ויותר סטטיסטיקה ממה שהייתי רוצה (אבל פחות ממה שהייתי צריך כדי לקבל ציון טוב). מדובר בעולם תוכן בעל מורכבות אדירה ברמה שקשה לדמיין ללא עזרים משני תודעה. התוכנה, לצערו הרב של כל מי שאי-פעם ראה אותה, משקפת את כל המורכבות הזאת היטב. אני אשלב כמה צילומי מסך, סתם בשביל לספק את הסקרנות, אבל אי אפשר באמת להבין מהם את הבעיה מעבר לרמה הויזואלית. הבעיה היא שבדרך כלל אפילו התהליך הפשוט ביותר דורש לעבור דרך 6-7 מסכים מורכבים מאוד, חסרי כל אחידות לוגית, ואתה לעולם לא יכול לצפות מראש מה יהיה המסך הבא שייפול עליך, אלא אם כבר צברת ניסיון מסוים עם המערכת. החדשות הטובות הן שמפתחי התוכנה ידעו שתהליכי העבודה הם ארוכים לעייפה, ולכן דאגו לספק גם אופציה ללכת במסלולים מקוצרים עם הרבה אופציות מוגדרות מראש. החדשות הרעות הן שהתרחיש של ה-6-7 מסכים מורכבים זה המסלול הקצר.

כל זה נובע מכך שמדובר במערכת בעלת מאות מסכים (לא הגזמה), שאת רובם לא ניתן לפתור באופן גנרי, כי הם משרתים תהליכים שונים לחלוטין, וכל מסך דורש אפיון פרטני. התהליכים הם ארוכים מאוד ודורשים לקבל הרבה החלטות, כשרוב ההחלטות רק מעלות כמה שאלות נוספות, וכשאתה מקבל בסוף איזשהו סוג של תוצאה, אתה מרגיש שצלחת מבוך מפותל ועתיר סכנות, ושאינדיאנה ג'ונס ילד לידך (וואו, באטמן ואינדיאנה ג'ונס באותו פוסט – בואו נראה אם נצליח לשרבב פנימה גם את מלחמת הכוכבים. את שר הטבעות כבר כיסיתי).

זה שאני מבין את הסיבות לזה שהממשק של התוכנה מחריד, לא אומר שהן סיבות מוצדקות. יש מספר שינויים די פשוטים בקונספט עצמו, שיורידו את תסכול המשתמשים המתחילים בחצי. הם לא יהפכו את התוכנה למשהו שכיף להשתמש בו, אבל לפחות אנשים לא יסבלו כל-כך, ויתפנו לפתרון בעיות סטטיסטיות במקום בעיות תפעוליות. אני עדיין חולם על היום שמישהו יבוא אליי ויציע לי לאפיין את Statistica מחדש (כן, יש לי חלומות מאוד מסעירים). אז הסיבות אינן מחויבות המציאות, אבל לפחות הן ברורות.

שזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על האתר.

קודם כל, מילה טובה – יש לתוכנה אתר ישראלי ייעודי. סוג של. הוא לא מותאם לשום דפדפן שקיים היום בשוק, ובכרום ופיירפוקס הוא נראה כך:

מה שאתם רואים למעלה בצד ימין של המסך זה ה-footer. באקספלורר הוא נראה קצת יותר טוב – והפוטר אשכרה נמצא בתחתית המסך, אבל שם אין את ההודעה הצהובה החיננית על יציאת גרסה 8 (הגרסה העדכנית היא 10), אז אני מניח שגם באקספלורר הוא לא מוצג כראוי. לא נרחיב במילים על האתר הישראלי.

האתר הבינלאומי, לעומת זאת, מעניין הרבה יותר. תבקרו בו. מקמו את העכבר בערך במרכז המסך ותגללו כלפי מטה עם הגלגלת. עכשיו כלפי מעלה. נו, איך ההרגשה? לא בדיוק מה שציפיתם, נכון? עכשיו נסו, נסו את זה עם המקלדת. אהההה, תפסתי אתכם!!! או, במילותיו של האדמירל אקבר מ"שובו של הג'ידיי" – It's a trap! (איזה קטע, הצלחתי, מי היה מאמין).

ולעצלנים שבקהל:

רואים את הטאבים למטה? ברגע שהעכבר נכנס לשטח הטאבים, הגלגל שלו מפסיק לגלול את העמוד ומתחיל לעבור בין הטאבים במהירות מסחררת. אותו דבר קורה במקרה שלוחצים על החיצים למעלה או למטה במקלדת, ללא קשר למיקום העכבר.

עכשיו שמישהו יסביר לי איך זה קרה. זו לא התנהגות רגילה, כלומר מישהו בא ועשה את זה בכוונה. ואני רוצה להבין מה עבר לו בראש. אני לוקח כהנחת עבודה שמפעילי האתר רצו להציג למבקר את יתרונות התוכנה, המפורטים בטאבים האלו. אז יש פה כמה תרחישים אפשריים:

1. נכנס משתמש לאתר והוא רואה את כל האתר עד למטה. גובה האתר הוא 1224 פיקסל, לכן זה מאוד מאוד מאוד לא סביר, אבל נזרום עם זה. הוא רואה את הכל ואין לו צורך לגלול. כלל מספר שלוש בממשקולוגיה – משתמש שלא צריך לגלול – לא יגלול. לכן סביר להניח שלא תהיה לו ההזדמנות לגלות את המנגנון המדהים שעשינו עבורו. באסה.

2. נכנס משתמש לאתר והוא רואה חלק מהאתר. הטאבים ממוקמים יחסית גבוה, אז אפילו ברזולוציה הלא-סבירה של 800X600 הוא יראה לפחות את החלק העליון שלהם. הוא רוצה לגלול. יופי! עכשיו שיהיה מוכן לחווייה המעלפת שתכננו לו. כאן יש כמה אפשרויות.

2.1 הוא גולל עם החיצים. העמוד לא נגלל ורק כותרות הטאבים למטה מתחלפות. חלק מהמשתמשים יראו את החלק העליון, וכמעט אף אחד לא יראה את הכל. טוב, אז הם קצת נדפקו. בסדר, כנראה שלא עבורם תכננו, אבל בחייכם, מי כבר גולל עם החיצים? זה ידוע שסטטיסטיקאים לא גוללים עם החיצים. קהל היעד שלנו זה אלה שגוללים בדרכים אחרות, עליהם בטוח נחגוג. הם מתוארים בתרחישים האחרים.
2.2 הוא גולל עם הגלגל. גם כאן יש כמה אפשרויות.
- 2.2.1 אם סמן העכבר נמצא מחוץ לעמוד (מימין או משמאל), העמוד אכן יגלל עד למטה. המשתמש יוכל לקרוא את הטאבים עד הסוף ללא שום בעיה, וגם לעבור עליהם ע"י לחיצה, כדרך הטבע. אבל מאחר ולא יהיה לו צורך לגלול, הוא לעולם לא יגלה את המנגנון המדהים שלנו. ממזר בר-מזל.
- 2.2.2 אם הסמן כן נמצא בתחומי העמוד, אז או שהוא כבר באזור הטאבים, או שהוא יגיע לשם מאוד מהר. באותה שנייה הגלילה תיעצר, ויתחיל ריקוד הטאבים הקסום, כשפלג גופם התחתון עדיין מוצנע בטוב טעם מחוץ למסך. המשתמש המבוהל לא מבין מה קורה, ובטח שהוא לא הולך להתחיל לקרוא אותם עכשיו. הוא ינסה להימלט בחזרה למעלה, אבל… It's a trap! הוא לא יכול, כי הגלגל כבר לא משפיע על הגלילה, והוא פשוט הופך את כיוון ריקוד הטאבים.
- טוב, בתכל'ס אלה שגוללים עם הגלגל גם הם לא בשבילנו. ידוע שסטטיסטיקאים אמיתיים לא גוללים עם הגלגל. הם לא קהל היעד שלנו.
2.3 הוא גולל ידנית ע"י גרירת סרגל הגלילה. אז הוא נמצא בדיוק באותו מצב כמו זה שגלל עם הגלגל כשהסמן מחוץ לעמוד, וגם לעולם לא יהיה מודע למלכודת שלנו.

אם כך, קהל היעד שלנו ברור ומוגדר היטב בדרך האלימינציה. האתר מתוכנן עבור אלו שנכנסים לאתר, רואים את חלקו, גוללים למטה בכל דרך שלא נותנת לסמן העכבר להתקרב לאזור התוכן (שזה כמובן אזור קטן וזניח, זה לא שבשביל זה בנינו את האתר), ורק לאחר שהגיעו למצב שאין להם יותר צורך לגלול, ממקמים את הסמן על אזור התוכן – ומתחילים בטירוף שלהם!

אוקיי, זה קהל יעד אהם… מעניין. ייחודי, הייתי אומר. אני מניח שאנשים כאלה קיימים. אם פועל באתר איזשהו כלי למעקב אחר תנועות עכבר, אני מניח שהייתי יכול להוציא ממנו את הנתונים, לנתח אותם ב-Statistica, ולגלות את המספרים והמאפיינים של אותם אנשים. אה, בעצם לא, שכחתי – אי אפשר להשתמש בתוכנה הזאת.

פוסטים קשורים

‫קישור דה-ז'ור: תמונות‬

‫ויטלי מיז'יריצקי‬ — Tue, 30 Aug 2011 17:04:52 +0000

נתקלתי בשתי תמונות מעניינות. הראשונה היא המסך המודלף של אקספלורר 10.

והשנייה היא זו:

אולי בתמונה הזו שצולמה בעמק סונומה שבקליפורניה אין שום דבר שמתקשר מיידית לחוויית משתמש, אבל אם נקח כמה שנים אחורה, לפני שנשתלו הגפנים הללו, ונתפוס את העמק ביום של שמיים קצת יותר כחולים, יש לנו סיכוי לא רע לראות את העמק כך:

ולמי שרוצה לקפוץ לשם בעצמו, המקום נמצא כאן.

פוסטים קשורים

‫שימור לקוחות‬

‫ויטלי מיז'יריצקי‬ — Wed, 24 Aug 2011 21:04:12 +0000

דמיינו שאתם נמצאים במערכת יחסים עם אתר מסוים. וביום מן הימים אתם מחליטים שהגיע הזמן להיפרד, ומודיעים לו על כך חגיגית. ואז האתר מתחיל להגיד לכם נו, אולי תשאר? אולי בכל זאת? מה רע לך? פליז? מה, אתה חושב שה-footer שלי גדול מדי? אבל יש לי mega menu, מה, זה כבר לא נחשב?

קיצר, לא סיטואציה נעימה. ומילא זה, יש גם אתרים שעושים לך ריגשי, מבקשים לתת להם עוד צ'אנס, ומציעים ללכת יחד לטיפול זוגי. המטפל הזוגי במקרה הזה הוא המאפיין. הוא מודע לזה שהמשתמש בגדול בא ליהנות, אבל גם האתר יש לו צרכים מסוימים, ולכן האתגר הוא לראות איך אפשר לספק את הצרכים העסקיים של האתר, מבלי להבריח את המשתמש.

לרוב, אני חייב להודות, תהליך כזה לא נראה טוב. אומרים לך דברים בסגנון של "אבל רגע, אתה תאבד את כל אנשי הקשר שלך! כל העבודה שעשית פה – הולכת לפח, לא חראם? ברגע שתלחץ על הכפתור, זהו, אתה כבר לא תוכל לחזור, תזכור את זה טוב טוב! אנחנו מוחקים את המייל שלך, ושם המשתמש הולך לקטגוריית הפנויים!". בשפת בני אדם זה נראה כמו "דיר באלק את עוזבת אותי" וידוע בשם "גישת הבעל המכה".

ובכן, איומים זה טוב ויפה, אבל נחמד לגלות שאפשר גם אחרת.

לאחרונה הייתי צריך לבטל מנוי באתר Audible.com, שזו חנות בת של אמאזון, שמתמחה בספרי אודיו. החנות מוכרת ספרי אודיו תמורת יחידות שנקראות "קרדיט", והיא פועלת על בסיס מנוי חודשי של $15, כשכל חודש אתה מקבל קרדיטים כאלה. קרדיט אחד שקול לספר אחד.

את המנוי ביקשתי לבטל לקראת סוף תקופת הניסיון, וכשעשיתי את זה, קיבלתי את ההודעה הבאה:

ביטול החברות

אנחנו מנסים לספק לך את חוויית השימוש הטובה ביותר, גם אם אתה בוחר לבטל את המנוי. אל תבטל כל עוד יש לך קרדיטים שאתה יכול לנצל – נשאר לך עוד קרדיט אחד, אז מגיע לך עוד ספר. הנה כמה קישורים שיעזרו לך לבחור את הספר.

אבל אם אתה בכל זאת רוצה לבטל, בבקשה תגיד לנו למה.

ואז יש תפריט נפתח עם כמה סיבות די הגיוניות. לאחר שבחרת סיבה, אתה מקבל עוד הודעה:

אל תעזוב את המסיבה! קבל 50% הנחה על שלושת החודשים הבאים

חכה! אולי תקופת הניסיון לא הספיקה לך כדי להכיר את כל מה שהאתר מציע לך! בוא תקבל 50% הנחה על שלושת החודשים הבאים! וגם את ההטבות א' ב' ג'.

ואז יש רשימת הטבות די משמעותיות מבחינה כספית, והכפתורים – לקבלת ההצעה או להמשך הביטול. המשכתי עם הביטול. כבר לא מאוד הופתעתי מהמסך הבא:

עוד רעיון אחד

אם אתה לא מאזין לספרי השמע מספיק כדי שתשתלם לך התוכנית החודשית, בוא תבחר בחבילה המצומצמת שלנו: $10 לכל השנה (שזה פחות ממחיר חודשי של מנוי רגיל) – פלוס הטבות נוספות.

אבל אני הייתי איתן, והמשכתי עם הביטול.

לפני שאתה מסיים

אם יש איזשהו נושא שהיית רוצה להביא לתשומת ליבנו, אנחנו כאן בשבילך. לשיחה חינם עם נציגי שירות הלקוחות, חייג…

ולבסוף:

ביטול המנוי אושר

ביטלת את המנוי שלך.

תודה על שהיית חבר באתר. מספר האישור שלך הוא…
במידה ותהיה מעוניין לשחזר את המנוי, תרים לנו טלפון למספר…

למרות שביטלת את המנוי, אתה עדיין לקוח מוערך. שם המשתמש, הסיסמא, והחשבון שלך עדיין תקפים, אז אתה יכול לחזור מתי שתרצה, ולהמשיך לרכוש ספרים.

אני לא יודע, אולי בפוסט זה נראה כמו תהליך מייגע ומעצבן שלא שונה ממה שתיארתי בתחילת הפוסט, אבל בזמן אמת כל צעד בו הצליח להפתיע אותי לטובה, כל צעד גרם לי לשקול את ההחלטה שלי מחדש, ועם כל צעד ההערכה שלי כלפי האתר גברה.

והדבר שהרשים אותי הכי הרבה דווקא לא היה ההצעה לחבילה הרבה יותר משתלמת – אלא הצעד האחרון – זה שהחשבון שלי בעצם עדיין תקף. מקובל להתייחס לעסקים כאלה כאל משחק סכום אפס, שבו ככל שאני מרוויח יותר, זה אומר שהאתר מפסיד יותר, כי אני עושה את זה "על חשבונו". אבל כאן, מה שהיה הכי אטרקטיבי בשבילי היה הצעד שלא עלה לאתר גרוש שחוק אחד, ולא דרש מהם דבר מלבד לשמור עוד ערך אחד קטן בבסיס הנתונים. למעשה כבר הספקתי לנצל את האפשרות הזו לחזור, ולכן בפעם הבאה שארצה לרכוש ספר אודיו, כנראה שקודם כל אבוא אליהם.

חלק גדול מזה הוא עניין של גישה וניסוח. הדבר הראשון שאמרו לי היה "נשאר לך עוד קרדיט אחד, בוא תבחר ספר". באותה מידה הם היו יכולים להגיד "תזהר! אם אתה הולך עכשיו, אתה יכול לשכוח מהקרדיט האחרון שלך!", המשמעות היא בדיוק אותה משמעות, ורוב האתרים היו עושים בדיוק את זה, ומייצרים אנטגוניזם ממש על המילה הראשונה. על זה באנגלית אומרים You can catch more flies with honey than with vinegar (מה שרק מעיד פעם נוספת על זה שדרושה זהירות יתרה בעת השימוש במטאפורות, כי יש עוד הרבה דברים בעולם שמושכים זבובים יותר טוב מחומץ, ולא הייתי רוצה שחוויית המשתמש באתר שלי תזכיר את אותם דברים – אלא אם כן מדובר באתר KSP כמובן).

נ..ב כחובב ותיק של ספרי אודיו, די מזמן גיליתי שנגני MP3 רגילים אינם מתאימים לחלוטין לשמיעת הספרים. הפיצ'רים שלהם לא מתאימים לזה, והפיצ'רים שכן חשובים לא קיימים בהם, וגם אין ממש סיבה שיהיו קיימים. הבנת ההבדלים בין שני מקרי השימוש מהווה תרגיל מחשבתי מאוד נחמד באפיון. על כל פנים – אפליקציית אנדרואיד מעולה לספרי אודיו נקראת Mort Audiobook Player. עוד אפליקציה טובה היא של החנות Audible עצמה, אבל בה אפשר להשתמש רק על ספרים שנרכשו דרך החנות כמובן.

פוסטים קשורים

‫שלחי לי תחתונים וחלונות‬

‫ויטלי מיז'יריצקי‬ — Sun, 07 Aug 2011 20:22:28 +0000

מושג חשוב בממשקולוגיה הוא "חלון מודאלי". חלונות מודאליים הם בדרך כלל חלונות דיאלוג, והם לא מאפשרים לבצע פעולה מחוץ לדיאלוג הזה לפני שסגרתם אותו. מה שבווב נקרא Lightbox. חלון יכול להיות מודאלי יחסית לכל מערכת ההפעלה, ואלו בדרך כלל התרעות חשובות שמחייבות את התייחסות המשתמש – כמו הודעה על בטריה שהולכת להיגמר במחשב הנייד – או שהוא יכול להיות מודאלי רק לאפליקציה שהקפיצה אותו. במקרה כזה נוכל לעבור לאפליקציה אחרת ולעבוד בצורה חופשית, אבל מה שלא נוכל לעשות זה להמשיך לעבוד באותה האפליקציה – בשנייה שנחזור אליה, היא תקפיץ לנו את הדיאלוג ותסרב להגיב לפני שסגרנו אותו. אם ננסה להקליק מחוץ לדיאלוג, הוא ישמיע צליל קטן, יהבהב, ויגיד הלו הלו קודם תצטרך לעבור דרכי. אפשר לראות דוגמא לזה אם תפתחו למשל וורד ותכנסו לחלון האופציות שלו – זה חלון מודאלי לאפליקציה, כי נוכל לעבור לכל תוכנה אחרת בקלות דרך שורת המשימות או ב-alt+tab או בכל דרך אחרת.

לעומת זאת, דיאלוגים לא מודאליים יכולים לשבת בצד ולחכות בסבלנות עד שנתפנה אליהם. לרוב אפשר אפילו למזער אותם לשורת המשימות.

אני זוכר שכאשר למדתי את המונח לראשונה, לקח לי הרבה זמן לזכור מה הוא אומר בדיוק. כלומר, את הרעיון זכרתי מייד, פשוט לא זכרתי אם חלון מודאלי זה זה שכן מאפשר או זה שלא מאפשר לפעול מחוצה לו. תסכימו שהשם "מודאלי" (modal) הוא לא בדיוק אינטואיטיבי, ויכול היה להתפרש לכאן או לכאן. בקיצור, זה לקח זמן.

ובכן, אני שמח לבשר שהדורות הבאים של ממשקולוגים לא יצטרכו לסבול מהסיפור הזה, כי בזמן ביקור שגרתי בסופר רצה הגורל ונחשפתי לעזר זיכרון מעולה. בשנייה הראשונה שראיתי את המוצר, לא הבנתי מה משמעות המילה "מודאלי" שמתנוססת עליו. ואז, כשחשבתי על הקונספט התפעולי, האסימון נפל. אכן, חלון מודאלי הוא (כמעט) בדיוק כמו תחתונים, ומי שחשב על המטאפורה הזו היה גאון.

עם זאת, מי שהחליט לקרוא לחברת הלבשה תחתונה לגברים Fix Men, כשאחת המשמעויות הנפוצות של המילה Fix היא "לסרס", כנראה היה קצת פחות גאון.

פוסטים קשורים

‫איזה שעון בן חיל?‬

‫ויטלי מיז'יריצקי‬ — Sat, 30 Jul 2011 10:57:28 +0000

יש בארץ חוברת פרסום לשעונים יוקרתיים לגברים, שיוצאת פעם בחודש. כדי שהשעונים לא יתמזגו כולם אחד עם השני, בין עמודי פרסום השעונים מפרידות תמונות של בחורות, רכבים וספורטאים, ופה ושם משובצות גם כתבות. יכול להיות שנתקלתם בחוברת הזו או שראיתם אותה בדוכנים – רשום להם "בלייזר" על השער, למרות שלא מייד מבחינים בזה.

אחד השעונים שפורסמו בבלייזר בחודש שעבר עשה לי קצר במוח. הסתכלתי עליו, וידעתי שמשהו פה לא הגיוני, כי אני לא מבין מה השעה. מצד אחד, השעון מראה עשר ועשרה (כמו הרוב המוחלט של השעונים בפרסומות). מצד שני, מחוג הדקות בבירור מצביע על אפס. שזה בכלל לא מספר שאמור להופיע על השעון. ולא רק שהוא מופיע שם, אלא שאחריו מופיע עוד אפס, ואחר-כך יש אחת. אבל זה לא האחת היחידה, כי יש עוד אחת. כלומר, יש עוד אחת אחת. עכשיו, לפני האחת הראשונה יש משהו שנראה כמו החלק התחתון של אפס. אבל ממש לא נראה כמו 12. ואחרי האחת האחרונה יש משהו שנראה כמו 17 מעוות אם מסתכלים עליו מצד אחד, או כמו 4 אם מסתכלים עליו מצד שני. וחוץ מזה נראה שאין יותר ספרות על הצג.

כן, התיאור אולי קצת מבלבל. זה נראה ככה:

בהתחלה, מרוב אחדים ואפסים, חשבתי שזה סוג של שעון חנונים בינארי, אבל ההם בדרך כלל נראים ככה:

לידידה שלי יש כזה והיא אפילו מוכנה להיראות איתו בפומבי (היי ענת!). ובכל מקרה ה-17/4 הורס את התיאוריה של השעון הבינארי.

ומה מסתבר?

מסתבר שזה שעון מסדרת U-Boat, שהשם המסחרי שלו הוא במקרה U-1001. ולכן זה אך הגיוני להחליף את מספרי השעות בתצוגה בשם השעון.

בואו ננסה רגע להבין מה קורה פה מבחינה ממשקולוגית. אם נעשה מבחני משתמשים, נגלה די מהר שאין לאנשים שום צורך במספרים כדי לדעת מה השעה על-גבי שעון אנלוגי. לפחות אנשים שזה לא השעון האנלוגי הראשון שלהם, יודעים את זה פשוט על-פי מיקום המחוגים, בצירוף העובדה שידוע לנו אם אנחנו נמצאים בחלקו הראשון או השני של היום. לכן אפשר בכיף להשיק שעון ללא מספרים, ואכן יש לא מעט כאלה:

אחד המפורסמים הוא שעונו של מר וולף מספרות זולה – הוא מסתכל עליו בזמן שהוא אומר "זה במרחק של שלושים דקות מכאן. אני אהיה שם בעוד עשר". אח, איזה סרט.

את כל זה יצרני השעוני יודעים מצוין (אולי חוץ מהקטע של ספרות זולה – זה תלוי במידת הגיקיות שלהם). אז מישהו שם אמר "יופי, אם הם לא צריכים את המספרים, זה אחלה מקום לשים בו את שם השעון. והוא גם מורכב ממספרים, אז זה בכלל יראה טבעי". והשנייה שהוא אמר "טבעי" היא הרגע שבו הכל נדפק.

אם הייתי צריך לעשות הירארכיה של איכות חיוויים, היא הייתה נראית כך:

חיווי טוב (<—המקרה הטוב ביותר)
חיווי בינוני
חיווי גרוע
שום חיווי
חיווי שגוי לחלוטין
חיווי שגוי חלקית (<—המקרה הגרוע ביותר).

זה אולי נראה מנוגד לאינטואיציה, כי החיווי השגוי חלקית אמור להיות יותר טוב מחיווי השגוי לחלוטין. אבל לא. אם החיווי לעולם אינו קשור למציאות, אנחנו נלמד להתעלם ממנו, ונגיע למצב של "שום חיווי".

לעומת זאת, אם הוא נראה נכון בחלק מהמקרים, במיוחד כשמדובר במשהו שאנחנו מעבדים בצורה די אוטומטית, כמו שעון מחוגים, אז החלקים הנכונים שלו ייקלטו באופן לא-מודע, ויגרמו לנו לחשוב שכל החיווי הוא נכון, ואז תיווצר הסתירה בין החלקים הנכונים והשגויים שלו. מחיווי שגוי לחלוטין נלמד להתעלם. חיווי שגוי חלקית לא יאפשר לנו את זה, ויעבור את ההגנות שלנו. אילו השעון היה נקרא Z-ABCD, או אפילו U-9001, אני לא חושב שזה היה מזיק בצורה כזאת. אבל בגלל שה"אחת" הראשונה יושבת בדיוק במקום הנכון, וארבעה סמלים ברצף נראים כמו ספרות וגם נמצאים במקום בו יושבות הספרות תמיד, אנחנו מתחילים להתייחס לזה כאל צג רגיל של שעון, ומקבלים קצר במוח.

כן, יש הפרדת צבעים בין הלוגו לספרות/שנתות האמיתיות של השעון, כדי שלא נתבלבל. הם דאגו להפרדה ויזואלית (ליתר דיוק הם דאגו להבליט את שם השעון, וכתוצר לוואי של זה נוצרה הפרדה ויזואלית). ואללה יופי.

פוסטים קשורים

‫קישור דה-ז'ור: ממשק לא מהעולם הזה‬

‫ויטלי מיז'יריצקי‬ — Wed, 27 Jul 2011 20:49:58 +0000

כידוע, מעבורת החלל Discovery סיימה את תפקידה. לכן, גם אם כן קוראים אותי אסטרונאוטים לעתיד, הסיכויים שתבקרו בה אינם גבוהים. כדי לעשות זאת, תוכלו לנסוע לוירג'יניה ולבקר אותה במוזיאון הסמיתסוניאן, או שתוכלו ללחוץ על התמונה.

תא הטייס (?) של המעבורת, בתצוגה פאנורמית של 360 מעלות. שיא הממשקולוגיה המבצעית של שנת 1984. נכון, לא כיף לשחק במסכים האלה אנגרי בירדז, ואני סקפטי לגבי התמיכה שלהם ב-HTML5. מצד שני, הם מטיסים פאקינג מעבורת חלל.

פוסטים קשורים

‫מה זה חוויית משתמש‬

‫ויטלי מיז'יריצקי‬ — Sat, 23 Jul 2011 15:28:06 +0000

בערך פעם בחודש הבלוגוספירה הממשקולוגית, ובמיוחד חטיבת הטוויטר שלה, מתעוררת לבוקר של יום חדש וברור: מישהו צייר תרשים, שמבהיר אחת ולתמיד מהי חוויית משתמש, מה היא מכילה, ומה מכיל אותה. תקציר החודשים הקודמים:

אנשים שלא מהתחום עשויים לתהות מדוע צריך כל-כך הרבה דיאגרמות, ולמי יש את הזמן לצייר אותן. כמובן שאין ממש זמן, אבל חייבים לצייר – אחרת איך נראה לעולם ולקולגות שאנחנו גם חכמים וגם מגניבים? וחוץ מזה, אם לא נצייר, איך נדע מה זה באמת חוויית משתמש? לכן יש לנו תורנות – כל חודש מישהו אחר מצייר. למשל החודש זה התור שלי.