"הנייר אינו מסמיק" כתב מרקוס טוליוס קיקרו אי-שם די מזמן. הוא התכוון שאפשר לרשום כל שטות וכל שקר, כי הנייר – מה אכפת לו, הנייר אוכל הכל.
היום הגעתי למסקנה שמרקוס טוליוס צדק. זה הוכח על דרך השלילה. אילו הנייר היה מסמיק, אז הרקע של השלט הזה של רשת המסעדות R-נסנס היה מזמן הופך לאדום כולו, ולא היינו מצליחים לקרוא את הברקת הקופירייטינג והעיצוב הזו בלוגו המסעדה. והאמת, כך היה מוטב לכולנו.
בזמן שהבלוג היה בפגרת מעבר דירה, משום מה שאלו אותי כמה אנשים למה אני לא כותב על האתר של KSP. הסיבה לזה פשוטה: קטונתי. כדי לכתוב על האתר של KSP מנקודת מבט ממשקולוגית דרוש מישהו מוכשר הרבה יותר ממני, והכוונה היא לכושר הבעה, לא לידע מקצועי. יש דברים שכמעט אי אפשר לכתוב עליהם. לשם הדגמה, תנסו לדמיין כתבת עומק במגזין ספורט, נגיד 6 עמודים בצבע מלא, שמבצעת ניתוח שיטתי ומונה את כל 648 הסיבות שבגללן סטיבן הוקינג אינו מועמד מוביל להיכנס לנבחרת הטריאתלון האולימפית, וכנראה שגם אי אפשר לבנות על הצלחתו בדראפט ה-NBA. הצלחתם לדמיין? אני אישית לא מצליח. וזאת בדיוק הסיבה שאני לא אדע לכתוב ביקורת על האתר של KSP.
הכתבה הזו ב-ynet מעלה אמנם כמה בעיות אמיתיות, אבל לחשוב שהיא ממצה את הנושא בערך שקול ללטעון שהבעיה המרכזית במלחמת העולם השנייה הייתה שהיא הזיקה לאיכות הסביבה. ועל כל פנים, הכתבה לא התיימרה לספק הערכת חוויית משתמש מלאה לאתר, ואילו כן הייתה עושה זאת, הכתב היה נאלץ להשתמש במילים שאסור לפרסם, אפילו ב-ynet. מילים שאני מכיר רק ברוסית.
העניין הוא שבביקור האחרון שלי באתר גיליתי משהו שהסביר לי מדוע הדברים נראים כפי שהם נראים.
הנה תסריט שכיח: הלכתם למסעדה, שילמתם בכרטיס אשראי, והמלצר מביא לכם את הקבלה והולך. אתם צריכים לחתום, אבל אין לכם עט בשלוף. אז אתם צריכים לקרוא למלצר, שצריך לעזוב את מה שהוא עושה כרגע ולחזור אליכם ולהשיג לכם עט. או שמקשקשים משהו עם המפתח. לא מאוד יעיל. אז החבר'ה החכמים במסעדת בלאק, לפחות בסניף סינמה סיטי, מצאו פטנט: העט מחובר למגש שעליו מביאים את הקבלה. אני מקווה שתסלחו לי על איכות הצילום הסלולרי, אבל זה מה יש. כך נראה המגש.
חכם, נכון? עכשיו, כדי שהעט לא ייפול וישתלשל מהמגש, החוט שמחבר אותו למגש הוא קפיצי, אז כשמסיימים לחתום ועוזבים את העט, הוא ישר קופץ בחזרה אל המגש. גאוני.
רק שזה לא ממש עובד – העט לא קופץ אל המגש, כי הוא מעולם לא התרחק ממנו – הקפיץ חזק מידי. ולכן מה שקורה בפועל הוא שהמלצר מביא את המגש והולך, הלקוח בא לחתום ומושך את העט, העט לוקח את המגש איתו, הופך אותו, מפזר על הרצפה את הקבלות, את השטרות ואת העודף/טיפ, ושולח את החותם לזחול ברחבי המסעדה ולאסוף מטבעות.
אבל החז"ל אמרו כי אין רע בלי טוב, והחז"ל ידעו על מה הם מדברים. הקונסטרוקציה הזאת מספקת פתרון אבטחת מידע מעולה למי שלא רוצה שיראו איך הוא חותם. זה קצת כמו המקבילה הפיזית להסתרת סיסמאות בכוכביות.
אגב, הרעיון לקרוא לשלושת ההמבורגרים שלהם טוויגי, שוורצנגר ויוקוזונה, בהתאם לגודל, הוא מעולה בעיניי. זה תמיד מזכיר לי את מיפוי עוצמת התקיפה הגרעינית בארה"ב.
פוסט אורח של עידו קינן מחדר 404.
שתי מסעדות שהזמנתי בהן מקומות חזרו אלי ביום היעד לוודא שאני אכן מגיע. הנה התסריטים ובעיות השימושיות שעלו.
מסעדה אחת סימסה לי.
- המספר לא מוכר, אבל זה לא משנה, כי זה סמס, אז קראתי אותו.
- הסמס אמר משהו כמו "שלום עידו, האם תגיעו חמישה אנשים ביום זה וזה בשעה כך וכך למסעדה פלונית?"
- הסמס נראה כאילו נשלח על ידי בן אנוש, אבל אני מניח שזה לא המקרה, ושהוא נשלח על ידי מערכת ממוחשבת. המערכת הזאת בוודאי תוכנתה לקבל קלטים סטנדרטיים כמו "כן", "לא", "מאשר", "חיובי" או "שלילי". אבל אין שום דרך לדעת את זה. כמה מסובך היה לכתוב בסוף הסמס "השב כן/לא"?
- סימסתי בחזרה תשובה חיובית כלשהי. לא קיבלתי תשובה שמעידה שהאישור התקבל.
- האם אני חייב להשיב לסמס? אם הייתי מתעלם ממנו, האם ההזמנה היתה מבוטלת? הייתי כועס מאוד אם זה היה קורה: אני ביצעתי הזמנה, וכל עוד לא הודעתי שאני מבטל אותה, ברירת המחדל שלי היא שההזמנה בתוקף.
המסעדה השנייה התקשרה אלי. ביג מיסטייק.
- השיחה הגיעה ממספר חסום. אני לא עונה לחסומים בדרך כלל.
- נניח שאני כן עונה לחסומים, אבל פספסתי את השיחה. מאחר שהמספר לא מופיע, אני לא יכול להתקשר בחזרה.
- גם אם המספר היה מופיע, לא הייתי מזהה אותו, ואני לא נוהג לענות למספרים לא מזוהים. עם זאת, לפחות הייתי יכול לחזור אליהם. אם זה היה מספר סלולרי, הייתי יכול לסמס ולשאול מי זה ומה הוא רוצה.
- המסעדה לא השאירה לי הודעה במשיבון.
- מאחר שלא עניתי, המסעדה התקשרה אלי עוד מספר פעמים. מטריד. כמה פעמים היא מתקשרת לפני שהיא מתייאשת?
- בסופו של דבר עניתי, קיבלתי הודעה מוקלטת שמבקשת ממני להקיש על ספרה מסוימת אם אני מתכוון להגיע. הקשתי וקיבלתי חיווי שההזמנה התקבלה.
- ומה אם לא הייתי עונה לטלפון, או מנתק את השיחה בלי להקיש את הספרה הרצויה? האם המערכת היתה ממשיכה להתקשר עד שעת היעד? האם ההזמנה היתה מבוטלת, למרות שלא ביקשתי לבטלה?
מסקנות:
- להודיע ללקוח במהלך ההזמנה שיש אפשרות לקבל תזכורת ולאשרר, ולשאול אם הוא מעוניין בכך.
- אם זה מנדטורי, להודיע לו שאי אשרור יגרום לביטול ההזמנה.
- לשאול את הלקוח אם הוא מעדיף סמס או שיחה.
- לתת לו את מספר הטלפון שממנו תגיע הפנייה, שיוכל להכניס אותו לספר הטלפונים.
- סמס: לפרט את אפשרויות התשובה ("כן/לא").
- לתת מספר טלפון למקרה שזה יותר מורכב מכן/לא, למשל אם מספר המוזמנים השתנה או שרוצים להזיז את השעה.
- אחרי שהלקוח אישר או ביטל את ההזמנה, לשלוח לו סמס נוסף שמודיע: "אישרור/ביטול ההזמנה התקבל. תודה".
- אם אין תשובה בסמס, לשלוח סמס תזכורת נוסף אחד בלבד.
- אם עדיין אין תשובה, להתקשר ללקוח (בנאדם, לא הודעה מוקלטת!)
- טלפון: לא להתקשר ממספר חסום!
- אחרי שהלקוח אישר או ביטל את ההזמנה, לתת לו חיווי קולי: "אישרור/ביטול ההזמנה התקבל. תודה".
- אם אין תשובה בפעם הראשונה, להתקשר פעם או פעמיים נוספות בלבד.
- אם עדיין אין תשובה, להשאיר הודעה במשיבון.
בתאבון.
______________________________
עידו קינן הוא עיתונאי עצמאי, מומחה לתרבות רשת וכותב את הבלוג חדר 404.
ביקרתי היום באתר www.gov.il, ובו ראיתי את התרשים הבא:
אתם לא חושבים שהתרשים הזה ממש, אבל ממש מדכא?
זה המראה הטיפוסי של גלריות תמונות ב-Ynet. תמיד, במאה אחוז מהמקרים, כשאני מגיע לכתבה שמכילה גלריית תמונות, אני לוחץ על החץ המצביע ימינה. ושום דבר לא קורה, כי זה החץ החסום (disabled). החץ הזמין (enabled) הוא החץ הלבן, משמאל. זה נמשך כבר המון זמן, ואני מבצע את הטעות הזו בכל פעם ופעם. אני כבר יודע מראש שאני הולך לבצע אותה, אבל כנראה שאין מה לעשות, זה חזק ממני. השאלה היא מה זה "זה".
לאחרונה הגעתי למסקנה שאני לא מארח מספיק. אבל לך תשכנע אנשים להסחב עד פתח תקווה, כשבשביל זה צריך לעבור את כל ז'בוטינסקי, ובמיוחד כשקו הרכבת המקביל אליו מושבת. לכן החלטתי לארח ממש כאן.
סיפתח בבלוג: פוסט אורח ראשון – של עידו קינן מחדר 404.
היום בעבודה דיברנו על תוכנת האפיון Аxure. ליתר דיוק, על הסיבה שבגללה אין בה visual guides, כמו שיש בפוטושופ למשל. הגענו למסקנה שזה בטוח לא משהו שנשמט במקרה, אלא שהתבצע תהליך של תיעדוף, שבחן גם את נושא ה-guides, והוחלט לוותר עליהם בינתיים לטובת יכולות יותר חשובות. תהליך תיעדוף כזה הוא קריטי אם ברצונכם להוציא מוצר טוב, והוא לא מאוד כיפי, כי כל המעורבים מרגישים שחותכים להם בבשר החי. ואפרופו מוצר טוב – כשלפני כמה חודשים התלוננתי על היעדר ה-guides בטוויטר, אנשי Axure שמו לב לזה ואף ענו לי שזה משהו שבהחלט מתוכנן לגרסה הקרובה של התוכנה.
אבל מספיק לדבר על נושאים משעממים כמו כלי אפיון, עדיף לדבר על משהו מלהיב, כמו רכבים למשל. כדי לנהוג ברכב צריך רישיון. וכדי להוציא רישיון צריך להצטלם. וכדי להצטלם לרישיון צריך לגשת לאחת מתחנות הצילום המורשות. וכדי לגלות היכן הן נמצאות, אפשר ללכת לאתר משרד התחבורה והבטיחות בדרכים. ושם נראה את העמוד הזה:
מומחה לחוויית משתמש, עוסק בתחום יותר מחמש שנים וכותב עליו יותר מארבע.
חלק מצוות UXI -- חוויית משתמש ישראל , וחבר נלהב ב-UX.StackExchange.
סיים תואר ראשון במדעי ההתנהגות, ומסיים את התואר השני בפסיכולוגיה קוגניטיבית - שני התארים מאוניברסיטת בן-גוריון.
היום מנהל את תחום חוויית המשתמש בחטיבת הטלויזיה של חברת DG Mediamind.
