ארכיון פוסטים עם התג "עיצוב"

כיצד להראות צעיר יותר — בצעד אחד פשוט

יום שבת, 10 באפריל, 2010

לפני כמה ימים נתקלתי בבאנר הבא באחד האתרים הישראליים. אני מביא אותו בגודל אמיתי, ותיכף תבינו מדוע אני מציין את זה.

girl

המחשבה הראשונה שעברה בראשי הייתה שהבאנר יכול להיות לגיטימי רק בתנאי שבצד השני מסתתר שוטר מהיחידה למלחמה בפדופוליה ברשת, כי הילדה הזאת נראית מקסימום בת 15. לחצתי על הבאנר, אבל להפתעתי הימ"מ לא פרץ לדירתי (אפילו חיכיתי כמה דקות), אז אני הנחתי שטעיתי.

הסיפור התבהר כשנתקלתי בבאנר אחר בכיכובה של אותה מתבגרת בודדה, אבל הפעם הוא נראה כך:

girl2

אני חייב להודות שזה עדיין די מטריד, אבל לפחות הפעם זה נראה כאילו שהיא כבר התחילה את הבגרויות.

מה קורה פה? התשובה מצויה במיתולוגיה היוונית, בסיפור על השודד פרוקרוסטס, שהיה משכיב את קורבנותיו על מיטה – ומקצץ את איבריהם כאשר היו גבוהים מדי, או מותח אותם בחבלים במידה והיו נמוכים מדי (ועכשיו גיליתי שבמסורת היהודית קיים סיפור דומה על מיטת סדום). את תפקיד השודד משחק כאן מעצב הבאנרים, שהחליט שהבחורה מהבאנר הנמוך אינה גמישה מספיק בשביל לככב גם בבאנר הגבוה, ולכן עשה לה הצרת היקפים נמרצת ועל הדרך גם מתח אותה קצת לגובה. כך נראות שתי הגרסאות צד אל צד.

2girls

כידוע, פרופורציות הגוף שלנו משתנות (בעיקר לרוחב) כשאנחנו יוצאים מגיל ההתבגרות, ואם נשנה אותן בצורה מלאכותות, למשל בפוטושופ, אפשר גם להוריד כמה שנים במשיכת עכבר אחת. ואמנם סקס מוכר, אבל זה לא אומר שלא צריך לחשוב לפחות דקה כשחותכים באנרים, אפילו אם מככבת בהם בחורה במכנסיים קצרים על חוף הים.

נ.ב. בנושא לא קשור לחלוטין. הרגע נתקלתי בידיעה על כך שמיקרוסופט הכריזה על טלפון סלולרי מתוצרתה. המכשיר נקרא Kin, כלומר כנראה שלא תהיה ברירה אלא לקרוא לו קין בעברית. חייבים להודות שזה שם קצת יותר מוצלח מבחינת לוקליזציה מאשר Zune, אבל לא נראה לי שהשיא של Zune בכלל ניתן לשבירה. מעניין אם הלוגו של Kin ייקרא אות קין. ואם אנחנו בנושא לוגואים, אז אפשר להזכיר שבתחום הזה ההישג של Zune בתור השם הכי לא מתאים לעברית דווקא כן נשבר, אבל המתחרים רימו קצת. השם אנדרואיד כשלעצמו הוא בסדר גמור, אבל הכיתוב שעל הלוגו בהחלט אינו מותאם לעיניים קוראות עברית.

פוסטים קשורים

שינוי קונספט

יום שבת, 27 בפברואר, 2010

בשבילי אחד הדברים המאתגרים ביותר בתהליך העיצובי, וגם המהנים ביותר, הוא א’ – לזהות שאתה שבוי בקונספט ישן וכל-כך מובן מאליו שאתה כבר לא שם לב אליו, וב’ – לשבור אותו ולנסות לחשוב על פתרון חדש. מה שקורה בסופו של דבר הוא שלרוב חוזרים לקונספט הישן והמוכר – לפעמים בגלל שאנשים לא מוכנים לשינוי, אבל לרוב פשוט בגלל שהוא טוב יותר ממה שאתה הצלחת להמציא. לא סתם הוא ישן ומובן מאליו – הוא כבר עמד במבחן הזמן, הוכיח את עצמו וכל הפינות הקטנות ומקרי הקצה נסגרו מזמן. אם קונספט כלשהו הגיע לסטטוס סטנדרט בתעשייה בתנאי שוק תחרותי, כנראה שזה עובד טוב. מה שלא אומר שאי אפשר לשפר אותו קצת, או להמציא משהו חדש לחלוטין שיעבוד מצוין וישנה את פני השוק. כך בעצם קורות המהפכות הגדולות ברוב תחומי התעשייה. ולכן עדיין אני מנסה להסתכל על כל בעיה בעיניים חדשות.

הנה דוגמא יפה לשינוי מוחלט של קונספט שהיום הוא כמעט חקוק בסלע. מה שרואים בסרטון הוא שעון.

האם זה יתפוס ויהפוך ליותר מסתם קוריוז או פריט בחנות מתנות וגאדג’טים? כנראה שלא. האם זה יותר טוב משעון אנלוגי רגיל או משעון דיגיטלי? לדעתי, במצבים מסוימים – כן.

פוסטים קשורים

טלפון סליידר

יום שלישי, 23 בפברואר, 2010

אני בטוח שכולם יודעים מה אומרת כותרת הפוסט. טלפון שהוא סליידר. סליידר זה אחד המודלים הפופולריים של טלפונים סלולריים, למרות שאני לא באמת מבין מדוע. אני מחזיק בדעה שבטלפון צריכים להיות כמה שפחות חלקים זזים, והדבר היחיד שפחות טוב מסליידר זה טלפון "צדפה" ובכלל כל דבר עם פומית. אבל זה לא העניין כאן. העניין הוא שהיום גיליתי שלא רק שטלפון יכול להיות סליידר, מסתבר שגם סליידר יכול להיות טלפון. וזה מביא אותי לשאלה: מדוע הסליידרים בנגן הוידאו של קופת הכרטיסים בראבו נראים כמו טלפונים סלולריים זעירים?

או שזה רק נדמה לי?

בהנחה שאני לא מדמיין והם באמת נראים כמו טלפונים, יש לי רק הסבר אחד לזה: מישהו חשב שזה יהווה מין סוגסטיה נחמדה, מעודנת ואלגנטית, ויעודד את המשתמש להתקשר ולהזמין כרטיסים. אם כך, יש לי הצעה נוספת באותה הרוח:

מה אתם אומרים? בא לכם להתקשר ולהזמין כרטיס?

או שיש הסברים מוצלחים יותר?

פוסטים קשורים

אדוני, עברת את המהירות המותרת, אני נאלץ להחרים את המודם.

יום שישי, 19 בפברואר, 2010

מטאפורות זה דבר שימושי. הן עוזרות לנו לקחת משהו שהאדם מכיר, ולהשתמש בזה על-מנת להסביר לאותו אדם נושא שאינו מכיר.  בממשקולוגיה אנחנו משתמשים בזה כל הזמן, ולמעשה רוב הממשקים שלנו מורכבים ממטאפורות שונות – הכפתורים, הטאבים, התפריטים – רוב הדברים נלקחו מהעולם הפיזי הסובב אותנו. כמובן שאין הרבה combo boxes בעולם האמיתי, אבל העולם כידוע אינו מושלם. אגב, פיסת טריויה ששואלים הרבה ומשתלבת כאן בצורה חלקה יחסית – כפתורי רדיו נקראים כך על שם הכפתורים במכשירי רדיו (הפלא ופלא). כל כפתור מכוון לתחנה מסוימת, וכל לחיצה מבטלת את הלחיצה הקודמת – הכפתור הלחוץ הקודם משתחרר. במכשירים של פעם, עם כפתורים שבאמת היו נלחצים פנימה ונשארים שם, זה היה הרבה יותר ברור. אבל סטיתי מהנושא.

הבעיה עם מטאפורות היא שבדרך כלל אינן מושלמות. כפי שיודע כל מי שראה אי-פעם סיטקום אמריקאי, יש שלב שבו ההשוואה של בחורות לפיצות/מכוניות/טעמי גלידה כבר לא מחזיקה מעמד. ואז אנחנו נתקלים בבעיה, במיוחד אם המטאפורה הייתה חשובה, והשפיעה מאוד על הבנתו של קורבן המטאפורה את הסוגיה הסבוכה.

ניקח למשל את מהירות החיבור לאינטרנט. כולם יודעים מה זה מהירות – זה כמו שיש באוטו. ולכן יהיה זה אך הגיוני שנשתמש באותו עולם התוכן בשביל להמחיש דברים שקשורים למהירות זו. למשל אתר שמודד את מהירות הגלישה שלך. נלך לאתר כזה וננסה למדוד את מהירות גלישתנו. נקבל משהו שנראה כך:

Connection speed gauge at Speedtest

נראה בסדר, נכון?  מד מהירות, כמו שיש באוטו, שמודד את מהירות הגלישה, כמו שההוא מודד את מהירות הנסיעה או את הסל"ד. אין שום בעיה, מובן ונגיש. אבל מה, באוטו השעון הזה עושה קצת יותר מאשר למדוד מהירות. הוא גם אומר לך מתי המהירות שלך גבוהה מדי. כן, האזור האדום הזה מימין. וכאן המטאפורה מפסיקה להועיל ומתחילה להזיק. המחשבה מאחורי הציור ברורה – המעצב הרי יודע שהאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, ושככל שהציור נראה ריאליסטי יותר, יותר טוב.  אז נצייר אזור אדום, שיהיה קצת יותר ריאליסטי. ואני תוהה האם באיזה מוקד שירות לקוחות בהודו התקבלו שיחות מאיזו עקרת בית אי-שם בארקנסו ארה"ב, שמודאגת מכך שמהירות הגלישה שלה גבוהה באופן קיצוני והיא רוצה לדעת האם מכבים את המחשב במטף קצף או מטף אבקה.

פוסטים קשורים

ניתוח תהליך סגירת טאבים בדפדפנים שונים

יום שלישי, 16 בפברואר, 2010

שלשום, בזמן שכתבתי את הפוסט על שדות סיסמא, כל האתרים שקישרתי אליהם היו פתוחים לי בפיירפוקס, כל אחד בטאב נפרד. וכשסיימתי, רציתי לסגור את כולם (אבל להשאיר את הדפדפן פתוח). אז תפסתי את העכבר ולחצתי על ה-X של הטאב האחרון, ואז על ה-X של הטאב האחרון החדש, ואז על ה-X של הטאב האחרון החדש (אם אי-פעם תהיתם מה משותף לטאבים בדפדפן ולראשי החמאס בגדה…). ואז הבנתי שמשהו מוזר לי בתהליך – בהתחלה הטאבים נסגרו לי מבלי שנאלצתי להזיז את העכבר כלל, פשוט לחצתי תמיד באותו מקום, אבל באיזשהו רגע התחלתי להזיז אותו שמאלה בשביל להגיע אל ה-X של הטאב האחרון. אז החלטתי לבחון את העניין הזה לעומק.

מה שקורה, מרגע פתיחת הטאבים, זה ככה: בהתחלה הטאבים החדשים נפתחים בגודל קבוע, עד שהם ממלאים את רוחב החלון. מרגע שלא נכנסים יותר טאבים ברוחב המקורי, רוחבם של כל הטאבים מתחיל לקטון עם פתיחת כל טאב חדש, כי צריך להכניס יותר טאבים באותו חלון. באיזשהו שלב הם מפסיקים להצטמצם, הרוחב שלהם נשאר קבוע (הרוחב המינימלי), ומופיעה גלילה שמאפשרת להגיע לטאבים שלא נכנסים בחלון.

אבל אותנו יותר מעניינת סגירת הטאבים. אז אותו העקרון פועל גם בסגירה, רק להיפך – אם התחלת עם המון טאבים (במצב של גלילה), רוחבם לא משתנה עם סגירת כל טאב, לאחר מכן הגלילה נעלמת וכל טאב שנסגר מאפשר לטאבים הנותרים להתרחב קצת, עד שמגיעים למצב של רוחב מקסימלי קבוע – כשרוחבם המצטבר כבר לא ממלא את כל רוחב החלון. ואז הם מפסיקים לגדול, מסכנים.

ההשפעה של האלגוריתם הזה על תהליך סגירת טאבים מרובים ע"י המשתמש היא לא נעימה, בגלל ששינוי גודל הטאבים מזיז את כפתור ה-X, וצריך לרדוף אחריו.

כאשר יש לנו הרבה טאבים בעלי רוחב קבוע (כלומר, יש גלילה במסך), מצבנו טוב: הטאבים ממלאים את כל המסך, וסגירתם אינה גורמת לשינוי רוחב הטאבים הנותרים. אז אין לנו בעיה, כי טאב חדש תופס את מקומו של זה שנסגר, ומאחר והם בעלי אותו רוחב, ה-X החדש יושב בדיוק באותו מקום כמו בטאב שנסגר.

זה מתחיל להיות מעניין (ואני יודע ששאלתם את עצמכם מתי זה כבר יתחיל להיות מעניין) במצב שרוחב הטאבים משתנה. כי אז יש הבדל בין סגירת טאבים מהסוף (מימין בממשק אנגלי, כלומר סגירת הטאב האחרון) לבין סגירת טאבים מהאמצע. כי סגירתם מהסוף מציבה את כפתור ה-X החדש בדיוק במקום של הכפתור הישן, ואין צורך לכוון מחדש. אבל סגירתם מהאמצע גורמת בד"כ לכך שהעכבר עכשיו נמצא באמצע הטאב החדש, ולא על ה-X, בצורה כזו (השורה למטה זה המצב לאחר סגירת הטאב):

firefox tabs with changing width

העכבר מגיע לאמצע הטאב החדש, מלבד מצב של סגירת טאב אחרון

אז לכאורה כל עוד אנחנו סוגרים מהסוף, אנחנו מסודרים. אבל גם זה הולך להשתנות, כי ברגע שהטאבים כבר לא ממלאים את כל המסך, רוחבם נשאר קבוע (רוחב מקסימלי), אבל הטאב האחרון מתחיל לזחול שמאלה עם כל טאב שנסגר. אז עכשיו כפתורי ה-X הפנימיים כן חופפים, אבל האחרון כל פעם משנה את מקומו:

firefox tabs with fixed width

העכבר נמצא מימין לטאב האחרון החדש

מה שמחמיר את המצב עוד, זה כל מיני משחקים שהדפדפנים עושים עם הטאבים וכפתורי ה-X. יש כאלה שמציגים את ה-X רק כשהטאב בפוקוס (IE8), יש כאלה שמציגים אותם רק כשהטאב ב-mouseover (ספארי), ויש שמשתדלים להציג אותו כל עוד המקום מאפשר (אופרה וכרום – והם גם אלה שממשיכים עם צמצום הטאבים הכי הרבה – בכרום הטאבים ממשיכים לקטון עד שיש כמאה טאבים, ואז רוחבם הופך לקבוע, וזה נראה בערך ככהgoogle chrome with many many many tabs:

כל הדפדפנים שבדקתי מעלימים את ה-X כשיש ממש המון טאבים ואז מציגים אותו רק בפוקוס על הטאב – אבל יש כאלה שמעבירים את הפוקוס אל הטאב שתופס את מקומו של זה שנסגר, ואז אפשר להמשיך ללחוץ על ה- X((IE8, ויש גם כאלה שמעבירים את הפוקוס טאב אחד ימינה, ואז העכבר נמצא מעל טאב שאין בו X (פיירפוקס) וצריך ללחוץ פעמיים.

בקיצור, כשיש הרבה טאבים שמשנים את רוחבם, אם נסגור מהסוף לא נצטרך להזיז את העכבר, אבל אם נסגור מהאמצע אז כן נצטרך.

זאת כל עוד משתמשים בפיירפוקס (המחשה למעלה), באקספלורר

IE8 tabs with changing width

באופרה

Opera tabs with changing width

ובספארי

Safari tabs with changing width

אבל לא בכרום! האנשים הטובים מגוגל המציאו לנו טאבים קסומים!

בכרום, כל עוד יש מספיק טאבים בשביל למלא את המסך, הטאב הבא תמיד ימוקם כך שכפתור ה-X שלו נמצא במקום בו היה הכפתור של הטאב שנסגר זה עתה. וזאת ללא קשר למיקומו – אם סגרתי מהסוף אז הטאב האחרון מחליק ימינה, ואם סגרתי מהאמצע אז הטאב הימני מחליק שמאלה.

אבל זה לא הכל. אם חושבים על זה לשניה, מבינים שזה לא לגמרי מסתדר – כיצד הטאבים יכולים גם להחליק ימינה (ולהתרחק ע"י כך מקצה המסך), וגם לתפוס את כל המסך, בשביל שכפתור ה-X הימני ביותר יישאר במקומו? אמנם הם משנים את רוחבם, אבל הם עדיין חייבים גם למקם את כפתור ה-X החדש בדיוק במקומו של הישן, וגם להיות בעלי רוחב זהה. בקיצור, כל התנאים האלה לא ממש מסתדרים.

מבולבלים? גם אני. לא בטוח שהייתי עולה על הסתירה לבד אלמלא שמתי לב למנגנון שפותר את זה. והפתרון הוא שהתהליך יכול לקרות בשני שלבים: אם סוגרים מהאמצע, אז בהתחלה הטאבים מחליקים שמאלה ואכן מתרחקים מקצה המסך, אבל לאחר שהזזנו את העכבר משורת הטאבים, הם נפרסים מחדש, ברוחב גדול יותר, ושוב תופסים את כל המסך. כך נראים שלושת השלבים:

Chrome tabs with changing width

(העכבר תמיד נמצא במקום הנכון (פתגם סיני עתיק

השינוי קורה רק אם סגרתי מהאמצע – כשסוגרים מהסוף, זה קופץ ישר למצב הסופי. והקסם כן נפסק ברגע שאין מספיק טאבים בשביל למלא את המסך, כי יש להם גודל מקסימלי קבוע.

אגב, אני לא רואה סיבות אחרות שבגללן גוגל היו רוצים ליישם את המנגנון המסובך הזה מלבד לענות על התרחיש הספציפי הזה, בו המשתמש סוגר הרבה טאבים בבת אחת ומעוניין לעשות זאת מבלי להזיז את העכבר. וזה אומר שהם חושבים עלינו.

פוסטים קשורים

חיוויים בתעופה

יום שבת, 6 בפברואר, 2010

הפוסט הקודם דיבר על חיוויים בתחום הנשק הגרעיני. זה מתקשר באופן די טבעי לנושא של חיוויים בתעופה. ובהקשר הזה חייבים להביא את התמונות האלה של מטוסי חברת התעופה הדרום-אפריקנית Kulula, שהשקיעה במיתוג המחודש של המטוסים שלה.

Kulula jet

Kulula jet

Kulula jet

(c) shanairpic

פוסטים קשורים

מוטיבים קולינריים בממשקי משתמש

יום שבת, 6 בפברואר, 2010

אנחנו הממשקולוגים נוטים לייחס חשיבות רבה לחיווים. החיוויים שמקבל המשתמש צריכים להנתן בזמן הנכון, במקום הנכון ובצורה הנכונה. עליהם להיות ברורים, חד-משמעיים, מדויקים ואינפורמטיביים. ככל שחשיבות המערכת גדולה יותר, וככל שעולה מחיר הטעות, כך עולות הדרישות מהחיוויים.

ובכן, מסתבר שהמזוודה המכילה את קודי ההפעלה של הנשק הגרעיני האמריקאי נקראת Nuclear Football ושוקלת 18 קילו. יש איזה קצין מסכן שתמיד סוחב אותה לצד הנשיא. לפי עדותו של מנכ"ל לשעבר של המשרד הצבאי בבית הלבן, המזוודה מכילה ספרון קטן עם פירוט אפשרויות התגובה הגרעינית (זה נועד רק למצבי תגובה למתקפת פתע מצד הסובייטים), רשימה של אתרים מסווגים, כמה דפים המפרטים את התהליכים הנדרשים, וכרטיס עם קודי האימות. אה, ויש גם משדר. בעמוד שמפרט את אפשרויות התגובה, האפשרויות מודגשות באדום ומסומנות ע"י התוויות Rare, Medium, Well Done.

ונכון שחשבתם שאנשי הצמרת הבטחונית בארה"ב הם אנשים רציניים שלוקחים את תפקידם בכובד ראש? לפחות את החלקים שקשורים להפעלת נשק גרעיני? אני כבר מדמיין איך במזוודה של ביבי האופציות מסומנות "אשכנזי, פיקנטי, חריף אש".

פוסטים קשורים

Grooveshark

יום שבת, 2 בינואר, 2010

בזכות הסקירה היפה של גל מור עשרת אפליקציות הווב הטובות ב-2009 גיליתי את grooveshark, שהוא מנוע לחיפוש והשמעת מוסיקה, אחד מני רבים, אבל נחמד יותר מהממוצע. גל מתאר את הממשק כ"יפה ומתעתע". יפה זה יפה, אבל אני לא בטוח שמתעתע זו מחמאה. האמנם ממשק אמור להיות מתעתע?  זה לא סתם דרך יפה להגיד "מטעה"? ואני די בטוח ש"מטעה" זה לא דבר טוב להגיד על ממשק (טוב, זה יכול להיות טוב בסיטואציות של "ללכת עם ולהרגיש בלי"  – לגרום למשתמש להרגיש שאין לו מגבלות טכניות – נגיד אפליקציה וובית שמרגישה כמו אפליקציה דסקטופית. אבל לדעתי זאת לא הייתה הכוונה כאן).

בכל אופן, אחד האלמנטים במסך הוא באמת מתעתע.

למשתמשים שאינם מנויים, ולמנויים חינמיים, בצד ימין של המסך מוצג פאנל מעצבן כזה עם פרסומות. בתחתית הפאנל מופיע הכפתור הזה:

כפי שאתרי החדשות הנחמדים הרגילו אותנו לחשוב, פירושו של ה-X המושיע הוא שהפרסומת המעצבנת הנוכחית הולכת להיעלם כשנלחץ עליו. אז זהו שלא.  ה-X הוא קישור לעמוד אחר באתר, שבו אפשר להירשם ולשירות VIP בתשלום ולבטל את הפרסומות.  על מנת לעשות את ה-X יותר דומה למשמעות הרגילה שלו, באתר עשו אותו לחיץ – הוא משנה את צבעו במעבר העכבר עליו. זאת בניגוד לקישורים שבד"כ נשארים עצמם, ורק חיווי העכבר משתנה. אגב, כאן דווקא חיווי העכבר אינו משתנה, כך שאין לנו כל דרך לדעת שזה בעצם קישור זדוני ולא כפתור להסתרת הפרסומת. בקיצור, מתכנני האתר עשו את עבודתם היטב, ואפילו כשאני כבר יודע מה משמעות ה-X, לפעמים האינסטינקטים הפאבלוביים נותנים את אותותיהם ואני עדיין לוחץ עליו בניסיון עקר להוריד את הפרסומת.  זה בדיוק הפוך למצב שתיארתי כאן בעבר בפוסט על לא-כפתורים לחיצים.

עוד אלמנט מעניין באתר הוא תיבת המידע על השיר המתנגן כעת. הוא נראה כך:

גרובשארק - מידע על שיר

הדבר המכחיל הזה למטה הוא סרגל ההתקדמות של השיר. הכפתורצ'יק האפור נע על גביו ימינה, ובכל פעם שעוברים מעליו עם העכבר, מופיעה תיבת המידע על השיר. שימו לב, מעל החלק הזה נמצא אזור הפעילות המרכזי של האתר – תיקיות, רשימות שירים, תוצאות  חיפוש ועוד. מתחת לסרגל נמצאת רשימת ההשמעה הנוכחית. המשתמש בעצם עובר כל הזמן בין שני החלקים, ובכל מעבר עכבר מעל הסרגל, שחוצה את כל המסך, מופיעה התיבה, ללא שום השהייה. קצת מעצבן לדעתי, אבל לא זאת הבעיה העיקרית.

הבעיה העיקרית היא כזו: מאחר ותיבת המידע מכילה לא מעט כפתורים, כנראה שמתכנני האתר התכוונו שנלחץ עליהם ונפעל על התיבה. אבל היא מחוברת לכפתורצ'יק שמחווה על התקדמות השיר, והוא כל הזמן זז! קצת מוזר לי להגיד את זה אבל כפתורי פעולה אינם צריכים להיות מטרות נעות! אלא אם אתה בונה משחק arcade, אבל אני משוכנע שזה לא אחד מהם. מספיק שהשתהיתי שנייה בעודי מחליט האם לצייץ על השיר או לפַייסבֵק עליו, והכפתור כבר ברח לי ימינה! אחי, אל תזיז לי ת'הכפתורים, מה זה אמור להיות? אוקיי, אולי ההחלטה לקשר את התיבה לסרגל ההתקדמות ואפילו לכפתור החיווי  זה סוג של "מגניב". בסדר. אבל אם כבר אני עומד עליה עם העכבר, לפחות תשאיר אותה במקום ותן לי לצייץ בשקט, מה כבר ביקשתי? אגב, אם אנחנו בקטע של אנימציות ודברים זזים, אז זה שהעכבר יעכב את התיבה ואז כשהוא יוצא היא תקפוץ במהירות בחזרה אל הכפתור, וגם תעשה תנועה קפיצית כזאת בסוף, זה יהיה מה זה מגניב!

פוסטים קשורים

עיצוב לוגואים

יום חמישי, 26 בנובמבר, 2009

הנה התפרסם לו הלוגו הרשמי של המשחקים האולימפיים של שנת 2012 בלונדון.

לוגו המשחקים האולימפיים 2012

וכמובן שאיזו נשמה טובה שינתה קצת את הצבעים. כעת הלוגו מזכיר את ליסה סימפסון עושה דברים שהשתיקה יפה להם.

וזה ישר הזכיר לי את ההתלהבות סביב הלוגו של מערכת ההפעלה של גוגל למכשירים ניידים – האנדרואיד. ליתר דיוק, ההתלהבות סביב הכיתוב בלוגו של אנדריאיד, ורק בקרב ציבור קוראי עברית.

פוסטים קשורים