UXtasy
  • ראשי
  • UX בישראל
  • אודות
  • צרו קשר
  • ראשי
  • UX בישראל
  • אודות
  • צרו קשר
UXtasy
  • ראשי
  • UX בישראל
  • אודות
  • צרו קשר
  • ראשי
  • UX בישראל
  • אודות
  • צרו קשר
ראשי » על חוויית משתמש

על חוויית משתמש

קרבות המפה

לפני כמה ימים הייתי צריך לחפש מפה. ספציפית את אחת ממפות הקרבות באוקראינה. וזה כמובן התרחש בשעות הלילה, מתי שהאסטרטג דה-לה-שמאטה שבי פעיל במיוחד, ויתר מנגנוני המוח ממש לא בשיאם. הזנתי את שם המקום בשורת החיפוש, וכבר באתי לגלול במורד טאב ה"כל התוצאות" של גוגל, כשמוחי הרדום עשה לי קטע ואמר "אחי, אתה מחפש מפה, כן?". קצת מופתע, אמרתי לו "ואללה, כן, איך ידעת?". והוא אומר לי "אז למה אתה משתמש בחיפוש הכללי יא עיוני, הרי יש לך חיפוש מיוחד למפות, רשמו לך כאן במיוחד – 'מפות'". ומה אתם יודעים, הייתי זקוק לאיזו דקה כדי להבין מה בעצם קורה פה.

אז הדבר הראשון, והפחות מעניין, שקורה פה הוא שמי מאיתנו שנחשף אי-פעם לפסיכולוגיה קוגניטיבית נזכר שהקריאה היא במידה רבה אוטומטית. ולמרות שלא הייתה לי שום כוונה לקרוא בפעם המיליון את תפריטי ממשק החיפוש של גוגל, מאחר ובאותו רגע הקונספט של מפות בלט במודעות שלי, המוח פתאום הבחין במילה "מפות" שם בעמוד, הביא אותה אל המודעוּת, והכריז "הנה, מצאתי".

 

ועכשיו כשאנחנו נזכרים שיש לגוגל אופציה ייעודית לחיפוש מפות, אני צריך למצוא דרך להסביר לו למוח מדוע על אף שאני בדיוק בא לחפש מפות, אני עשוי להשתמש בחיפוש הכללי, או אולי בחיפוש התמונות, או אפילו בחיפוש החדשות, אבל הדבר שאני בוודאות לא אשתמש בו הוא דווקא חיפוש מפות. נכון קטע? תחשבו על זה שניה.

 

ובכן, גבי.ר.ב.ותיי, מה שקורה פה הוא רעידת אדמה ממשקולוגית, לא פחות. מסתבר שכל השנים האלה היינו שותפים לפשע ממשקי של ממש. הרי ידוע לכל שאחד העקרונות הכי מקודשים של חוויית משתמש הוא הקונסיסטנטיות. הרי דברים שנראים אותו דבר אמורים להתנהג אותו דבר. או, לחילופין, דברים שלא מתנהגים אותו דבר, לא אמורים להיראות אותו דבר. וגוגל, בעמוד הכי-הכי-הכי חשוב שלה ביי פאר, ובחלק הכי-הכי-הכי חשוב של העמוד הזה, ביי פאר, מפרה את העיקרון הזה. ואפילו לא בדרך אחת ואף לא בשתיים כי אם בשלוש דרכים שלמות בעת ובעונה אחת! הרצחת וגם ירשת וגם עוד משהו רע שלישי?

 

כי הדברים כאן ממש לא מתנהגים אותו דבר. ראשית, חוסר העקביות מתבטא ב*מה* שאנחנו רואים – בעוד ששאר אמצעי החיפוש מחזירים לנו *רשימה* של תוצאות חיפוש, "מפות" לעיתים קרובות מחזיר לנו תוצאת חיפוש אחת ויחידה. לא תמיד, אבל ברוב המקרים כשאנחנו מחפשים מקום ספציפי. אם נחפש את ירושלים, הוא ינחית אותנו בירושלים, למרות שאפשר להיווכח בקלות שיש לו עוד אלפי מקומות שונים ומשונים שנקראים "ירושלים" ברחבי העולם. למעשה החיפוש הזה מתנהג פחות כמו כפתור "חיפוש" ויותר כמו כפתור "I'm feeling lucky". לעומת זאת אם נחפש "ארומה" הוא כן יחזיר לנו רשימת תוצאות חיפוש (שגם היא לא מזכירה בשום אופן את תצוגת תוצאות החיפוש הרגילה של גוגל כמובן).

 

פשע אף חמור מזה מתרחש *באופן* שבו אנחנו מקבלים את תוצאות החיפוש. כל שאר התוצאות מוצגות באותה הדרך בגדול – דף רגיל שמכיל רשימת פריטים. לפעמים זה טקסט, לפעמים אלה תמונות, בחלק מהמקרים אלו אלמנטים קצת יותר מורכבים, אבל זו תמיד רשימה פשוטה. ואילו "מפות" פשוט פותח לנו אפליקציית ווב אחרת לגמרי, מורכבת מאוד, שלרוב בכלל לא תכיל רשימת תוצאות, וגם כשכן – הרשימה הזו תהיה מאוד משנית יחסית לאזור המרכזי, הוא המפה.
(לאחר בדיקה זריזה הסתבר שמדובר בפושע סדרתי אפילו, שכן התופעה הזו חוזרת על עצמה גם במקרה של גוגל טיסות ובמידה מסוימת גוגל פייננס).

 

אבל אמרנו שיש לנו סעיף אישום נוסף. נכון טאבים? במקרה של טאבים יש חוק אחד פשוט מאוד, שאומר שהם לא פאקינג נעלמים! לחצת על טאב אחד, ראית מה יש שם, לא אהבת, דלג הלאה לטאב אחר או חזרה לקודם. כלל ברזל. ובכן, לא כאן. לחצת על טאב של "מפות", בום, הטאבים נעלמים כלא היו, אתה מגיע לאפליקציה אחרת לגמרי עם ניווט פנימי משלה, ללא שום דרך מובנית לחזור חזרה ("מובנית" פירושו "לא באמצעות כפתור "חזור" של הדפדפן).

 

בקיצור, ממש אנדרלמוסיה. הדבר האחרון הזה, עם הטאבים, לא היה עובר אותי בחיים, הייתי מתפלץ לפני שאני מעלה משהו כזה לאוויר.

 

ומצב טוב שהייתי טועה.

בתקווה שהיה מישהו בסביבה שהיה מצליח לשכנע אותי שרבאק, למי אכפת. הכל טוב. עובדה שהשתמשת בזה על בסיס שבועי-עד-יומי כבר שנים רבות, ונדרשה מלחמה נוראית עם פוטנציאל למלחמת עולם כדי שתשים לב שהטאבים לא בדיוק מתאימים לחוקים של חוואי משתמש. וכמוך עוד עשרות מיליונים בעולם, ובינתיים ולא נרשמה מהומה רבתי סביב הנושא הזה.

כל ההחלטות האפיוניות האלה שמופיעות שם בסעיפי האישום הן בעיניי החלטות נכונות, למרות כל הכללים היואקסיים שהן מפרות לכאורה.

 

זה בסדר שכשאני מחפש מפות אני לא אמור ללכת ל"מפות". כמה כבר אנשים מחפשים מפות בפורמט של תמונה, *לעומת מספר האנשים שכן מעוניינים במפה חיה*. אגב, על פניו העובדה שלא אמורים לחפש מפות תחת "מפות" היא גם גם לא אינטואיטיבית בעליל, מה שאמור בעיקר לעורר סימני שאלה סביב השימוש במושג האינטואיטיביות והמשמעות האמיתית שלו – אינטואיטיבי למי ובאילו נסיבות ועד כמה הוא דומה לפרסונות שלנו ואיך מודדים את זה בכלל?

 

וזה בסדר שדרך הצגת התוצאות היא לא כמו בשאר צורות החיפוש – כי היא דווקא כן. כל צורות החיפוש מותאמות לתצוגה המיטבית של סוג המידע שמעניין את המשתמש – וכך גם כאן. פשוט כאן התצוגה המיטבית הזו רחוקה הרבה יותר מהתצוגה הרגילה מאשר במקרים האחרים. זו עקביות עמוקה יותר (וחשובה יותר) מזו הויזואלית השטחית.

 

וזה בסדר לגבי הטאבים. אולי. לא בטוח. לא, זה עדיין מחרפן אותי. היה הורג אתכם להתחיל את האפליקציה קצת יותר נמוך, מתחת לטאבים? או למצוא איזה פתרון אחר (ויש כמה)? אתם גוגל למען השם!

מרץ 26, 2022 תגובה אחת

מה הסיכויים שלי להשתלב בתחום?

 

כזכור, התשובה לשאלה הגדולה של החיים, היקום וכל השאר היא 42. גם כזכור, השאלה עצמה אינה ידועה. ליתר דיוק, היא לא הייתה ידועה עד כה, כי אני נרגש לבשר שגיליתיהּ. לפחות אם לשפוט לפי האינבוקס שלי בשנים האחרונות, השאלה הזו היא "מה הסיכויים שלי להשתלב בתחום חוויית המשתמש ומה כדאי ללמוד". ואמנם התשובה המקורית של אדמס מספקת מענה ממצה בהחלט, החלטתי לפרק אותה קצת, לבאר ולהנגיש לציבור הרחב. וכך אני מעמיד לרשותכם, לראשונה בעולם, את המחשבון האולטימטיבי לסיכויי ההשתלבות בתחום היואקס.

אז ככה: מתחילים עם אפס נקודות ומוסיפים לפי המפורט מטה. מה שמקבלים בסוף הוא הסיכוי, עבור אדם חסר ניסיון רלוונטי, להשתלב בתחום חויית המשתמש במדינת ישראל, לפי דעתי הסובייקטיבית, נכון לנובמבר שנת 2021, ותחת הכוכביות שבסוף הטבלה.
———————————-
– תואר ראשון בתקשורת חזותית – 60 נקודות
– תואר ראשון במקצוע עיצובי אחר – 40
– תואר ראשון באדריכלות – 40
– תואר ראשון בפסיכולוגיה – 50
– תואר שני בפסיכולוגיה – 60
– תואר שני במדעי חברה אחרים – 30
– תואר כלשהו, או שווה ערך תואר, במדעי המחשב – 20
– קורס UX/UI ייעודי – 30
– קורס UX ייעודי – 15
– ניסיון חצי-רלוונטי כלשהו – 5
———————————
  • כפי שאפשר לראות, בתרחיש הסביר שבו אדם לא מוציא תארים בשני מקצועות שונים ולא עושה בנוסף לקורס UX גם קורס UX/UI, הוא לעולם לא אמור להגיע ל100%, כי אין מאה אחוז בעסקי העתידות והסטטיסטיקה. ואם מישהו כן עושה את זה, אז הסיכויים שלו בעיניי מתקרבים ל-99%, בגלל הכוכבית הבאה.
  • כל הסיכויים האלה תקפים רק תחת ההנחה שהמועמד *עובד בלחפש עבודה*, דהיינו: עובד על הפורטפוליו, מעשיר את הידע שלו, ניגש לכל משרה רלוונטית, מחפש בצורה יזומה הזדמנויות תעסוקה, התנדבות וצבירת ניסיון, משקיע בנטוורקינג, מתאים את ציפיותיו לפי סקרי השכר, מנסה להתנדב, ובעיקר ומעל הכל – לא מוותר.
  • ב"השתלבות בתחום חוויית המשתמש" אני מכוון למשרות Product Design (UX/UI), משרות אפיון (UX), ומשרות עיצוב ממשק (UI). במקרה של משרות מחקר (UX Research) צריך לבנות טבלה נפרדת ונכון לעכשיו הן לא מספיק נפוצות בארץ, למרות שהמצב משתפר בצעדי ענק. משרות מיקרוקופי אינן כלולות כאן.
  • הסיכויים נכונים עבור המסלולים הנפוצים, בהם אנשים ללא רקע/השכלה עיצוביים אינם פונים לתפקידים שכוללים עיצוב.
  • לימודי תעודה בתחום כלשהו שווים בערך חצי מהנקודות של תואר.
  • מסלולי לימוד שאינם מוזכרים ברשימה ואינם חופפים למקצועות הנ"ל באופן משמעותי, אינם מגדילים את סיכוייכם באופן בר-הכללה.
  • כן, ישנן עדיין משרות אפיון-נטו למתחילים ללא ניסיון. הן מעטות מאוד והתחרות עליהן רבה. רובן בחברות פרויקטים, וחלקן הגדול מאויישות מבלי להתפרסם משום שהמועמדים פונים לחברות האלה בצורה יזומה.
  • כן, בהחלט ניתן למצוא משרות ללא ניסיון קודם.
  • כן, זה קשה.
נובמבר 18, 2021 סגור לתגובות על מה הסיכויים שלי להשתלב בתחום?

שביל באמצע שביל בצד, חפופים אחד אחד

כבר שבע שנים שהתמונה הזו מוצאת את דרכה לליבו של כל טירון UX וממלאת אותו בחדווה, כמו גם בגילה, רינה, דיצה, שמחה, סבטלנה ויתר המורות שהיו לי בכיתה ו'. בפעמים הראשונות גם אני התלהבתי והצטרפתי ברצון אל הגיחוך הקולקטיבי שלנו אל מול המחזה הזה. הרי התמונה גאונית. היא ממחישה באופן מושלם את העיצוב הכושל של האדריכל, שהתעלם מהנטייה האנושית הטבעית והבסיסית לבחור בדרך הקצרה ביותר שמובילה מנקודה א' לנקודה ב'. שזה די עצוב.

בערך בפעם החמישית שהתמונה הגיעה אליי תחת הכותרת "מייד חשבתי עליך" (ספק מחמאה ספק לא), התחלתי לתהות האם באמת יש דברים בגו. אתם מבינים, אני מכיר מספר לא מבוטל של ארכיטקטים (רובם במיל'), ואף אחד מהם לא עשה עליי רושם של אדם טיפש או רשלן במיוחד. אם כבר, אז ההיפך הוא הנכון. וטעויות מטופשות שכאלה לא מאוד מאפיינות אותם. אז מה בעצם קורה כאן? והאם הנסתר כאן רב על הגלוי?

יש לי מין נטייה, שאינה תמיד מוצדקת לצערי, לדון אנשי מקצוע לכף זכות. להניח שהם יודעים מה הם עושים. בארץ זו לא דרך מאוד יעילה להתנהל, אבל התמונה הזו לא צולמה בארץ (תיכף נדבר על איפה היא כן צולמה). כשאני רואה בעיית UX בולטת ויש לי יסוד להאמין שהיא יצאה תחת ידיו של איש מקצוע, אני אוטומטית מנסה למצוא נסיבות מקלות – לחשוב אילו אילוצים היו יכולים לגרום לי לבצע את אותו פאול. ואילוצים כידוע לא חסר. אילוצים טכנולוגיים, אילוצי זמן/משאבים, אילוצי פרודקט או ביזנס, ובהמון מקרים עקרונות יואקסיים סותרים או היצמדות עיוורת לאיזו קונבנציה שעדיף שלא להתייחס אליה כתורה מסיני (וטרם נתקלתי בכאלה שכן). אני הכי נהנה מהמקרים שבהם אני מגיע למסקנה שזהו אכן תכנון טוב תחת הנסיבות. וכדי להבין את הסיטואציה שבתמונה אנחנו חייבים לתת לה הקשר – לגלות היכן היא צולמה ולחקור את האזור.

פושעי אוסלו – לדין?

האמת – ממש לא האמנתי שאצליח לאתר את המקום. אז דמיינו את תדהמתי כאשר לאחר כרבע שעה של חפירה במוצרים השונים שגוגל מעמידה לרשותנו, מצאתי את עצמי תלוי באוויר ממש מעל זירת הפשע. ברוכים הבאים לנורווגיה. אנחנו נמצאים בשכונת נידאלן, באוסלו. אפשר לראות את שני השבילים מתפצלים לנגד עינינו.

ואפשר אפילו לרדת לקרקע ולטייל בהם.

אם אתם מתקשים להאמין לי, אני לא מאשים אתכם, גם אני התקשיתי בהתחלה. אבל אם תסתובבו קצת באזור, תגלו את כל הסממנים שרואים בתמונה המקורית. הנה בית הלבנים האדומות עם הסככות הלבנות, הנה המבנה הבהיר שמאחוריו, הנה הנחל, הספסלים, הפחים, המעקה, הגשרון הקטן, ואפילו השלט האדום המעוגל עודנו שם. ראשי פנסי הרחוב השתנו אמנם, אבל העמודים עצמם לא.

אפשר להסכים שהגענו למחוז חפצנו, נכון? אז בואו נמשיך לחקור.

במבט העל ניתן לראות שהשבילים מתחילים בדלת צנועה למראה. זוהי הכניסה האחורית למתחם גדול המאכלס את הקניון Torgbygget, את המלון Radisson BLU, וככל הנראה גם תחנת רכבת תחתית. מה גורם לי להניח שמדובר בכניסה האחורית? ובכן, שתי הכניסות האחרות ממוקמות ברחובות סואנים ולא על גדת נחל קטנה וציורית, והן נראות כך:

אם לא נכנס מכאן אלא נמשיך במורד השביל שמתחת לעץ שבצד ימין, נגיע חזרה לשבילים שלנו, אפשר לראות ברקע את הבניין האדום, ואת הנחל.

הכניסה השנייה היא זו – ואם נסתכל פנימה אז בצד האחורי של הלובי נוכל לראות גם את היציאה הקטנה ואולי אפילו את השבילים הידועים לשמצה.

אם נחזור לתמונות הראשונות, נוכל לראות שהן השביל שעל הדשא והן השביל הסלול בסך הכל מחברים את הדלת אל טיילת סלולה גדולה יותר, שעוברת לאורך המבנה ובמקביל לנחל. הטיילת הזו ממשיכה לאחר נקודת החיבור, ובעוד כחמישים מטר יוצאת אל הכיכר שראינו מעלה.

בשלב הזה אתם אולי תוהים "אוקיי, למה הוא משעמם אותנו עם סיור מייגע של סביבתו של קניון עלום בנורווגיה, שעד לפני רגע לא ידענו על קיומו?". ובכן, אני מטרחן ככה כי משקרים לכם. סיבה טובה, לא?

בתמונה המפורסמת רואים שהשביל הסלול הולך קצת ישר ואז לוקח פניה חדה שמאלה, מה שבאמת נראה כמו בחירה ארכיטקטונית תמוהה למדי, וברור שכל אדם שפוי היה סולל שביל אלכסוני. אבל זה לא מה שקורה בשטח. במציאות, השביל הקטן הזה רק מוביל מהדלת אל הדרך הראשית שמקיפה את המבנה, ובדיוק כפי שפונים ממנו שמאלה, ניתן לפנות גם ימינה. התמונה שלנו היא רק חצי תמונה.

מחשבים מסלול מחדש

כעת, לאחר שהבנו מה קורה בשטח, בואו נחשוב על החלופות. באופן אישי אני מאוד ממליץ לאמץ את ההרגל הזה לכל איש מקצוע לפני שהוא מותח ביקורת בתחומו, זה תרגיל מחשבתי סופר מפכח, ובסופו לעיתים קרובות מגלים שהשמש בכל זאת לא זורחת מהאיבר הספציפי שחשבנו לפני כן. אני לא מאמין שיש כאן צורך באיזשהם פתרונות יצירתיים במיוחד, לא חייבים להמציא את הגלגל, כולה מדובר בכניסה האחורית של איזה קניון (למרות שעם כל הפרסום שהתמונה הזו מקבלת, נראה לי שהאתר הולך להפוך למֶכָּה של אנשי הUX – אז דאגו להשיל את נעליכם אם אי-פעם תגיעו לקניון Torgbygget שבנידאלן, אוסלו).

ביוצאם מהקניון, המבקרים עשויים לרצות לפנות ימינה או שמאלה. זה לא מאוד סביר שהם רוצים להמשיך ישר, אלא אם חשקה נפשם בטבילה מרעננת בנחל, יחד עם כל שקיות הזארה שלהם. כך שאם נלך לפי ההצעה המשתמעת מהתמונה, התכנון הנכון יהיה משהו בסגנון הזה:

ואמנם אינני אדריכל, אבל לפחות בUX אנחנו משתדלים להילחם בנטייה שלנו לנסות לספק את כל גחמותיהם הפוטנציאליות של המשתמשים ע"י הוספת פקדים, אפשרויות ופיצ'רים, מאחר וזה מוביל לממשקים מסורבלים, מכוערים, מנופחים ולא שמישים. במקום זאת, אנחנו משתדלים לא לפחד לגרום למשתמש לעשות עוד איזה קליק מדי פעם אם אנחנו מאמינים שמצאנו פתרון שייתן את מרב הערך לכמה שיותר משתמשים וגם ישמור על ממשק נקי ושמיש לכולם (סתם סתם, למעשה יש לכולנו מניות של חברות שמייצרות עכברי מחשב). המושג "עיצוב מינימליסטי" הפך להיות זהה למושג "עיצוב טוב" – ואולי אף לקחנו את זה רחוק מדי – אבל במקרה הזה אני לגמרי שואל "מדוע לסלול שני שבילים ארוכים לצדדים כשאפשר לסלול אחד קצר באמצע?".

מאחר ואמרתי "חלופות" ברבים, עכשיו אני מרגיש מחויב לספק לפחות חלופה אחת נוספת. והיא בהחלט קיימת, וזוהי אולי החלופה המינימליסטית מכולן, שמכסה את כל התרחישים האפשריים, ולא משנה באיזה כיוון האנשים ירצו לפנות, יחכה להם שביל סלול ובטוח. פשוט נשפוך בטון על ההההההכל. יעיל ואלגנטי, עכשיו כולם יהיו מרוצים!

ראיתי עקבות בחול שמובילות אליך

תדמיינו רגע שאתם נפגשים עם לקוחה חדשה כדי להתחיל בתהליך רידיזיין עבור החנות המקוונת שלה, שבה היא מוכרת תכשיטים מקוריים עבודת-יד לחתולים. אתם בטח תשאלו אותה מדוע היא חושבת שיש צורך בעיצוב מחודש. היא אולי תענה שבכל יום עשרות מבקרים נוטשים את האתר בלי לבחון את המוצרים. בשלב הזה אתם בתקווה תשאלו כמה אנשים כן נשארים לראות את המוצרים, מהו שיעור הנטישה מאחורי המספרים האבסולוטיים. והיא כזה: "אה, אין לי מושג, מה אכפת לי. אני רק יודעת כמה עוזבים, לא משנה לי כמה נשארים". לא נשמע מאוד הגיוני, נכון? אבל זה בדיוק מה שקורה כאן.

הדשא הוא הגוגל אנליטיקס של אדריכל הנוף. הדשא מתעד את האנשים שחרגו מהמסלול המרכזי כדי לעשות לעצמם קיצור דרך. זה השביל שאנחנו רואים. אבל לדרך הסלולה אין את הפיצ'ר הזה. היא לא משקפת כלום. יכול להיות שאלפי אנשים צועדים עליה בכל יום ויום. ויש מצב אפילו שהדרך הזו עמוסה עד כדי כך, שפורעי-חוק מסוימים נאלצים לחתוך כמה פינות רק כדי לעקוף את ההמון הנורווגי הצייתן-לשלטי-אין-לדרוך-על-הדשא. אני אישית בספק שזה המקרה. אבל אין לנו דרך לדעת.

לולא היה שם את הדרך הסלולה, היינו יכולים להשוות את מספר האנשים המשתמשים בכל מסלול ובאמת להסיק מסקנות לגבי מה ואיך צריך לעשות שם, אבל נכון לעכשיו אנחנו רק מניחים הנחות על סמך אחוז לא ידוע מתוך הנתונים, בהתבסס על תמונה חלקית ומטעה.

התמונה מתיימרת להציג את הפער שבין התכנון לבין ההתנהגות. בפועל, הדבר היחיד שאפשר ללמוד ממנה הוא שוואללה, גם בנורבגיה יש ימי שמש. 

יוני 5, 2021 3 תגובות

שלום – הפוסט הנעוץ

Photo by Viktor Mogilat on Unsplash

פתאום הבנתי ששווה לי לעשות פוסט דביק כזה שיושב למעלה. אז זה הוא.

מקבץ דברים בעלי "עניין לציבור" שפורסמו כאן:

  • פוסט השאלות הנפוצות לגבי UX בישראל.
  • מה הסיכויים שלי להשתלב בתחום היואקס?

מצב האומה, סקרים וכאלה:

  • מה מחפשים המגייסים לתפקידי UX ג'יוניור בארץ.
  • כיצד מתפלגים תפקידי הUX לעומת UI לעומת UX/UI בארץ.
  • כיצד בוגרים של קורס UX משתלבים בתעשייה בארץ.
  • מחפשים פרויקט UX מורכב לפורטפוליו? נסו לעבוד עם הבריף הזה.

קצת פחות כבד:

  • הטבלה הנעלמת – סיפור UX לפני השינה.
  • השקר הגדול של תמונת השבילים המפורסמת
  • ממשק כנפי ההיסטוריה – כתבה על UX שפרסמתי בזמנו בבלייזר.

זה לא שאני אומר שכל השאר לא מעניין, כן? אבל הנ"ל בהחלט ראויים למקום של כבוד בעיניי :).

אפריל 30, 2021 סגור לתגובות על שלום – הפוסט הנעוץ

איך לעבוד על עצמך בשני סבבים קלים

לקראת הבחירות נתקלתי במקרה באתר שעוזר לכם להחליט למי להצביע, על סמך ההתאמה בין השקפת עולמכם לבין מצעי המפלגות, במספר (רב) של נקודות עיקריות.

אז קודם כל שאפו ענק למפתח, ששמו דימיטרי רוטשטיין. באמת כל הכבוד על היוזמה וההשקעה, אני מאמין שמחשבון כזה הוא באמת חיוני במציאות הפוליטית העכורה שלנו, שבה האנשים היחידים שיודעים בקלות למי להצביע הם כאלה שהלוגו של מפלגת הבית מקועקע להם על איזה איבר גוף שחשוף גם בחורף. כל היתר שוברים את הראש. יש הרבה מה להגיד על הUI של האתר, ואני ממש לא מתכוון לעשות את זה. יש גם לא מעט להגיד על הUX ברמת הלייאוט והאינטראקציה, ואת זה אעשה בחצי השני של הפוסט. הבחור הוא כאמור מפתח, אינו איש UX, ואין ספק שהוא עושה UX ואפילו UI פי אלף יותר טוב ממה שאני כותב קוד למשל.

אם לא UI וכרגע גם לא UX, אז לשם מה התכנסנו בעצם? ובכן, בעיקר אני רוצה לדבר על החווייה הלא-ממשקית. כלומר זה בהחלט UX, אבל לא בדיוק קשור לUX של האתר, אלא רק אליי. ואליכם, רוב הסיכויים. ולמספר פסיכולוגים בולטים שרובם כבר לא עמנו. תראו בזה סוג של retrospective think-aloud מתומצת, אם תרצו.

–המשך קריאה–

מרץ 19, 2021 6 תגובות

מעליות רודפות אחריך, מעליות קוראות לי לחזור

כלל יואקסי שהרגע המצאתי גורס שבחייה של כל קבוצת UX בפייסבוק בהכרח יגיע הרגע שהאדמין יבקש לא לפרסם יותר תמונות של מעליות. אף אחד לא יודע למה זה ככה. ייתכן שבחברות מעליות אין אנשים שתפקידם לחשוב על המשתמשים. בכל אופן, אני רוצה לספר על זוג מעליות שדווקא כן נוצרו ע"י חברה שחושבת על המשתמשים, והיא מלאת כוונות טובות.

יש איזה בניין שיוצא לי לבקר בו פעם בשבוע-שבועיים בערך, ויש בלובי שלו שתי מעליות שפונות זו אל זו. זה מייצר מצב שבו אדם הממתין לאחת המעליות כשפניו אל הדלת, עשוי שלא לשים לב למעלית שהגיעה מאחוריו. במלונות ובנייני משרדים פותרים את הבעיה הזו ע"י חיווי קולי (שאף פעם לא ברור מאיזו מהמעליות הוא הגיע, אבל ניחא). ואילו כאן מדובר בקומת מגורים, ואולי זו הסיבה שבגללה הוחלט לוותר על החיווי הקולי, פן יתחרפנו דיירי הקומה.

הפתרון שלהם הוא הרבה יותר עדין – הם מציגים כיתוב בולט על הצג האלקטרוני שליד הכפתור, שאומר "מעלית ממול באה". יש לי מה להגיד על הניסוח, אבל תודו שבעיקרון זה פתרון נחמד. אתה עומד לך, מחכה למעלית, פתאום זה נדלק, אתה מסתובב, והנה המעלית השניה כבר עומדת שם עם הדלתות פתוחות לקראתך, איזה כיף.

אי-שם בתקופת בית הספר היסודי הייתה נהוגה באזורנו בדיחה, מן הבדיחות המתוחכמות והרגישות האלה שילדים ביסודי כל-כך מצטיינים בהן. באמצע שיעור היית מקבל פתק שהיה כתוב בו "איך להעסיק דביל? התשובה בצד שני", היית הופך את הפתק וקורא גם בצידו השני "איך להעסיק דביל? התשובה בצד שני". בשלב הזה די בעל כורחך, באשמת איזה מנגנון מוזר של אינרציה מנטאלית (ולמעשה באשמת מאבקי כוח בין מנגנונים של תגובות אוטומטיות לבין מנגנונים של בקרה עצמית מודעת שאיחרו את המועד ועכשיו מנסים להידחף בתור), למרות שאתה כבר רואה את התאונה מתקרבת אבל כבר מאוחר מדי, היית הופך את הפתק שוב לצדו המקורי והכיתה הייתה נשפכת מצחוק. אולי המקרה הכי מזוקק בעולם של "התשובה בגוף השאלה".

בבניין מגורים בן שבע קומות ושתי מעליות וקורונה, המצב שבו שתי המעליות חונות בקומת הקרקע, עם הדלתות סגורות, הוא נפוץ למדי. ובכן, או שהתרחיש הזה חמק מתכנוניו של מי שהמציא את הפיצ'ר דלעיל, או שהוא באמת חשב שזה הגיוני לגמרי ששתי המעליות יציגו את הכיתוב "מעלית ממול באה" – כי בסופו של דבר טכנית זה נכון. לכן מה שקורה לי כמעט בכל פעם שאני מגיע לשם, כאמור פעם בשבוע-שבועיים בערך, הוא שאני נכנס אל הלובי, מושיט את האצבע כדי ללחוץ על הכפתור, בשנייה האחרונה קולט ש"מעלית ממול באה", מושך את היד, מפרסס, פוסע שני צעדים אל המעלית השנייה, בא ללחוץ על הכפתור, ואז שם לב שאיזה קטע, "מעלית ממול באה", ואשכרה מסתובב וחוזר אל המעלית המקורית ושומע בראשי הדים של כיתה נשפכת מצחוק לפני רבע מאה.

פברואר 6, 2021 סגור לתגובות על מעליות רודפות אחריך, מעליות קוראות לי לחזור

סקר הגיוס – פירוק לגורמים

 

היוש. אלא אם ביליתם את השבוע האחרון במערה מבודדת, בטח נתקלתם בתחינות שלי למלא או להפיץ את סקר גיוס הUX.

הטקסט הזה הוא הסבר מתודולוגי לגבי מבנה הסקר, ניסוחו והשיקולים שמאחוריו, והוא מיועד בעיקר לסטודנטים ולאנשים שמתעניינים במחקר UX ובסקרים ספציפית. 

הסקר נולד בעקבות ריבוי ההמלצות השונות לגבי בניית תיקי עבודות, כאשר חלקן סותרות זו את זו, בשילוב עם התצפיות וההמלצות האישיות שלי, שגם הן סתרו חלק מההמלצות שראיתי. הסתירות האלה רמזו לי שהגיע הזמן להפסיק לנחש או להניח כיצד המנהלות המגייסות עובדות, ולהתחיל לחקור את התנהגותן בפועל.

להזכירכם, במחקר UX תמיד עדיף למדוד התנהגות ולא גישות, עמדות או כוונות. כאן האפשרויות שלי למדוד את ההתנהגות בפועל הן מוגבלות ביותר (אני לא יכול להתחיל להסתובב בין ארגונים ולצפות במנהלות UX מגייסות בלייב), לכן יורדים לעדיפות שנייה – לשאול לגבי התנהגות אובייקטיבית "מדידה" שקרתה בפועל. דיווח עצמי הוא רחוק מלהיות אופציה מושלמת, ונגע בזה בהמשך, אבל בהחלט יש לו מקום בארסנל (נזכיר גם את מה שנמצא בעדיפות שלישית).

התרכזתי ספציפית בג'יוניורים כי הם מתבשלים די באותו סיר – לרובם המוחלט אין ניסיון רלוונטי, מה שמהווה את המכשול הגדול ביותר בקבלה לעבודה הראשונה, ודי מגדיר את "מעגל הקסמים" הזה. אצל אנשים מנוסים יותר תוכן הקו"ח מתחיל להשפיע בצורה הרבה יותר משמעותית, והניסיון הקודם שלהם זורק אותם בכיוונים שונים מאוד, ולכן התרכזתי בקבוצה הומוגנית יותר מבחינת נתוני הפתיחה. המתחילים הם גם אלה שיש להם פחות קשרים בתעשיה, ובסופו של דבר יותר זקוקים לעזרה.

בחנתי ספציפית את השלב הראשון בתהליך המיון הטיפוסי, שהוא לרוב מורכב מסינון הקו"ח ותיקי העבודות, ובמקרה של הצלחה מוביל לזימון המועמד לראיון או לתרגיל הבית. מטרת הסקר הייתה להבין מהי בפועל מידת החשיבות של כל אחד משלושת המרכיבים ה"יבשים" של המועמדוּת: הקו"ח, העבודות עצמן, ותיאורי התהליכים שנלווים אליהן. 

הדבר הכי חשוב כאן, וכזה שלא מספיק מודעים לקריטיות שלו, הוא שהשאלות בכוונה נוסחו בצורה שמדברת על מקרים שקרו במציאות, ולא שואלת לגבי מוטיבציות, העדפות כלליות או דירוגי החשיבות של הפרמטרים השונים. כל זה נופל תחת "גישות ועמדות", ומאוד מושפע מהתפיסות העצמיות של המשיבים. לצורך הדוגמא – בכל מאמר בנושא יגידו לכם שישנה חשיבות רבה לתיאור תהליכי העבודה בפרויקטים. עם זאת, עבור המגייסת זו יכולה להיות קריאה די מייגעת, במיוחד כאשר יש עומס של מועמדים שלא כולם בהכרח רהוטים במיוחד, ולעיתים קרובות מתבלבלים קצת בין כמות לאיכות, מה שמתבטא במגילות של טקסט גנרי עם 90% באזוורדז בנפח. אז מדלגים עליהם אחרי שתי שורות. אם נשאל מגייסת כזו לגבי רמת החשיבות של סיפורי המקרה, היא עשויה לומר שהיא מייחסת להם חשיבות גבוהה – כי היא תופסת את עצמה כאשת מקצוע טובה, וברור שזו ההתנהגות המקצועית יותר. יכול להיות שהיא אפילו מאמינה בזה. לעומת זאת, אם נשאל אותה האם היא קראה אותם בפועל, ובהנחה שהיא כנה עם עצמה ואיתנו, היא תעיד שלא קראה אותם. מה שחשוב לנו הוא אך ורק ההתנהגות.

גם כאשר אני שואל על מקרים שקרו בפועל, התשובות נתונות למגבלות של זיכרון ושל תפיסות עצמיות (במידה הרבה יותר קטנה). זו הסיבה המרכזית שבגללה שאלתי רק לגבי חמש השנים האחרונות. למעשה התחלתי מלשאול לגבי 3 שנים ואחת ההערות שקיבלתי על גרסת הפיילוט הייתה שפשוט לא מעסיקים כ"כ הרבה ג'יוניורים, כך שאני עשוי לקבל הרבה פחות משיבים, מה שיגרום לתוצאות להיות הרבה יותר מוטות. לכן די בחריקת שיניים התפשרתי עם עצמי על 5 שנים, מה שחושף את התוצאות ליותר השפעות של בעיות זיכרון ומגדיל את השפעת התפיסות העצמיות, אבל בסבירות גבוהה יביא לי יותר משיבים, וזה היה לי חשוב, כי עם גודל הביצה המצומצמת שלנו, יש מצב לכסות את רוב השוק אפילו.

סיבה נוספת שבגללה הייתי מוכן להרחיב את הטווח הזה היא שאני פונה למגייסי UX ולא מגייסי HR. אצל מגייסי UX, להבדיל ממגייסי HR, הגיוס אינו מהווה את רוב עבודתם, ובסופו של דבר זה לא משהו שקורה באופן רציף, וברוב המקרים לא מגייסים למספר משרות במקביל. במילים אחרות, הגיוסים הם לא אירוע יומיומי, וברוב המקרים אפילו מדובר באירוע נדיר למדי. לכן יש סבירות די גבוהה שהמגייסים יזכרו בבירור גם תהליכים שקרו לפני כמה שנים – וכשאני מגביל את זה למשרות זוטרות בלבד, המקרים הופכים להיות עוד יותר נדירים ולכן זכירים ומובחנים יותר (האמירה הזו יותר נכונה לגבי חברות מוצר, למעט אחת או שתיים ספציפיות, ופחות נכונה לגבי חברות ייעוץ, למרות שגם בהן מגייסים כשניים-שלושה ג'יוניורים בשנה במקרה הטוב). 

טוב, מספיק הקדמות, בואו נסתכל קצת על השאלות.

1. לכמה משרות יואקס זוטרות גייסת בחמש השנים האחרונות

זאת הייתה מבחינתי שאלת פילוח. כלומר זו שאלה שהתפלגות התשובות אליה לא באמת מקדמת אותנו מבחינת מטרות המחקר המוצהרות, אבל היא כן הייתה חשובה לי באופן אישי מכיוון שרציתי לשים את יתר התשובות בהקשר הנכון ברמת המשיב הספציפי. למשל – לדעתי, אנשים שאינם מגייסים הרבה נוטים להקדיש לזה יותר זמן וממש מתעמקים בכל מועמדות. לעומתם, אנשים שכן שבעו כבר מגיוסים, כנראה שפיתחו כבר אינטואיציות וקיצורי דרך משלהם, ומקצרים לא מעט תהליכים. כמובן שהדרך היותר מדויקת הייתה לשאול כמה הם גייסו בסך הכל, אבל לא רציתי לשנות למשיבים קונטקסט כדי שזה לא יזהם את שאר השאלות (שלא יחשבו שגם שם אני מתייחס לכולם ולא רק לג'יוניורים). לא שיקללתי את זה בתוצאות בשום צורה אבל זה תרם לפרשנות האישית שלי את הממצאים.

2. לאיזה סוג של חברות גייסת בחמש השנים האלה? (ייעוץ/פרויקטים לעומת חברות מוצר וגופים עסקיים דומים)

הכנסתי את השאלה הזו כי מדובר בחלוקה מאוד מהותית בתעשייה, ורציתי לראות אם היא תניב מגמות מעניינות בחלוקת התשובות. בנוסף, ישנן חברות מוצר רבות שפועלות בעולמות תוכן מאוד מורכבים, וראיתי מקרים שבהם היכרות מוקדמת עם עולם התוכן (מקריירה קודמת, מהצבא, מהלימודים) קידמה מועמדים שהיו יותר חלשים מקצועית ממועמדים אחרים אשר לא הכירו את הדומיין. למעשה, בראיון העבודה הראשון שלי, בחברת צ'קפוינט, המגייסת אמרה לי "אני מעדיפה לשלוח מהנדס תקשורת לקורס UI" – אז זה עוד היה נקרא UI, ו-UI של היום היה נקרא GUI או עיצוב גראפי, – "מאשר להביא איש UI ולהסביר לו על הנדסת תקשורת". בנקודה זו לא הצלחתי להתאפק והתעניינתי מה אני עושה שם בעצם, בהיותי ממש-לא-מהנדס-תקשורת והיא אמרה לי שהיא עוד לא סגורה על עצמה. לא נפגשנו מאז.

3. מי ביצע את הסינון הראשוני של הקו"ח למשרות אלה? (אנשי HR / אנשי UX או פרודקט / אחר)

עובדה די ידועה היא שלמגייסת HR לוקח כשלושים שניות לעשות סינון ראשוני של קו"ח. היא אפילו נכונה (יש לי מקורות טובים בתחום הזה). עובדה קצת פחות ידועה היא שלרובן אין מושג קלוש מה זה UX. למעשה אני די בטוח שבדיוק הן אלה שהולידו את המונח UX/UI, פשוט כי הן לא ידעו מה ההבדל – וזה היה לפני שאנשים התחילו להגדיר את עצמם בתואר הזה. דיברתי עם לא מעט כאלה, וזה בוודאות היה המצב. שינוי משמעות המושגים שהזכרתי קודם גם הוא תרם לסוגיה. מגייסות "כלליות" של הייטק, כאלה שלא מתמחות בUX, לא יודעות להעריך קו"ח של מאפיינים. הן לא יודעות מה נחשב ומה פחות, מה חשוב ומה לא, ולפי מודעות הדרושים היום אפשר להבין שהמצב לא השתפר הרבה. ולכן הרבה מנהלות מגייסות פשוט מודיעות לHR שהן רוצות לבצע את הסינון הראשוני בעצמן. זה עשוי להשפיע על הדברים שמציינים בקו"ח, לכן רציתי להבין עד כמה התופעה הזו רווחת.

4. כשהייתה גישה ישירה לקו"ח ולתיק העבודות, ממה התחלת?

נראה לי די מסביר את עצמו. רק שוב להתייחס לעניין הניסוח – אם אנחנו שואלים "מה יותר חשוב" או "מה עושים בדרך כלל", זה גורם למשיב להתחיל לדמיין ולהתפלסף עם עצמו. כשמנסחים את זה בצורה קונקרטית בלשון עבר, זה ממש מעביר את העיבוד למנגנונים של זיכרון, לא של דימיון ותיאוריה. אלה חלקים שונים במוח והם מחזירים תשובות שונות לחלוטין, ובמקרה כמו שלנו – תשובות הרבה יותר אמיתיות, במיוחד כאשר תוחמים את טווח הזמן.

5. האם יצא לך להתקדם לשלב הבא עם מועמדים…

    • בזכות תיק עבודות מרשים למרות קו"ח חלשים?
    • בזכות קו"ח מרשימים למרות תיק עבודות חלש?
    • בזכות תיאור איכותי של תהליכי העבודה למרות עבודות חלשות?
    • בזכות עבודות מרשימות למרות תיאור לא מספק של תהליך העבודה?
    • בזכות היכרות טובה עם עולם התוכן למרות כישורי יואקס פחותים מאלו של מועמדים אחרים

שוב נראה לי די מסביר את עצמו, וגם הפעם – אני לא שואל האם ההתקדמות עם מועמדים בכל אחד מהמקרים האלה היא "אפשרית", "סבירה" או "נפוצה". אני שואל אך ורק לגבי מקרים שקרו בפועל. כי בן אדם עם דימיון יחסית מפותח תמיד יכול לדמיין קו"ח מדהימים שמאפילים על עבודה לא מוצלחת, או כל קומבינציה אחרת. ואם הייתי שואל לגבי מה "יכול להיות", לא היה שום טעם (ליתר דיוק – שום תוקף) לסקר הזה.

כפי שכתב לי אחד המשיבים – "תמיד יש יוצאים מן הכלל". והוא צודק במאה אחוז, וההערה בהחלט במקומה. רק ש… שני דברים. קודם כל – אני מחפש ממצאים שיתאימו לאוכלוסיה הרחבה. הגאונים היוצאים מן הכלל – כנראה שיסתדרו בלעדיי :). והאוכלוסיה הרחבה היא, בהגדרה, הכלל. דבר שני – כפי שנראה בהתפלגות התשובות לשאלה הראשונה, וכפי שאנחנו יודעים מההיכרות שלנו עם התעשיה, הרוב המוחלט גייסו 1-3 ג'יוניורים בטווח הזמן שהוגדר. אז אם בין שלושת האנשים שגויסו, היה אחד שאיתו המגייס התנהג בצורה שהיא יוצאת מהכלל (כלומר, בשליש מהמקרים אצלו) – סטטיסטית, הרבה יותר סביר ש"הכלל" של המגייס שונה ממה שהוא מספר לעצמו, מאשר שהמועמד הוא באמת כל-כך חריג. 

6. האם יצא לך לפסול מועמדים על הסף כי הם לא סיפקו תיאור משמעותי של תהליכי העבודה?

7. האם יצא לך לפסול מועמדים על הסף על אי-הכרת הכלים הנמצאים בשימוש בצוותך?

מבחינתי מילת המפתח בשתי השאלות היא "על הסף". כלומר האם מדובר בdeal breaker. 

8. עם אילו מועמדים התקדמת יותר – אלה שהפגינו יצירתיות, חשיבה מחוץ לקופסה, פתרונות חדשניים, או אלה שהלכו על פתרונות מקובלים

המון מועמדים שמקבלים תרגיל מנסים לפתור אותו בדרכים יצירתיות, כדי לבלוט לעומת האחרים. עם זאת, ביואקס תמיד יש חשש שבבואך להמציא את הגלגל, אתה רק מייצר פתרון גרוע לבעיה עתיקה שכבר נפתרה בכל צורה אפשרית ושקיימים לגביה best practices פשוטים וטובים. רציתי לבדוק האם הגישה היצירתית היא אסטרטגיה מומלצת.

9. עם אילו מועמדים התקדמת יותר – אלה שסיפקו פרוטוטייפים אינטראקטיביים או אלה שסיפקו תמונות סטטיות.

די ברור בעיניי.

10. במקרה של פרוטוטייפים אינטראקטיביים מתקדמים (לא ליניאריים, כאלה שאפשר לשוטט בתוכם), האם חקרת אותם בצורה מקיפה?

11. האם קראת את תיאורי תהליכי העבודה?

אפשרויות התשובה בשתי השאלות היו – 

  • א – כן, אצל כולם
  • ב – כן, רק אצל מועמדים שנשקלים ברצינות
  • ג – כן, רק אצל מועמדים שעוברים לשלב הבא
  • ד – לא חקרתי בצורה מקיפה / לא קראתי

הסיבה לשתי השאלות הלה הייתה שמדובר במטלות די מייגעות עבור המגייס. כפי שכבר ציינתי, סיפורי המקרה יכולים להיות מאוד ארוכים, מפוצצים ב-buzzwords, וללא הרבה בשר אמיתי. ושוטטות בתוך פרוטוטייפים כאשר אתה לא בטוח מה אמור לעבוד ומה לא, ואין תהליך ברור, יכולה להיות מתסכלת מאוד. לשני התוצרים האלה יכולים להיות גם יתרונות גדולים, אבל זו לגמרי חרב פיפיות, ודי חדה.  גם כאן אני מתכוון לבדוק האם קיים קשר בין מספר המשרות שגויסו לבין כמות ההשקעה.

אני רוצה להתעכב לרגע על אפשרויות התשובה. אופציה א' מבחינתי אומרת שמדובר בחלק מהסינון הראשוני, בדיוק כמו צפייה בעבודות ומעבר על הקו"ח. זה מעיד על השקעה רצינית מאוד מצד המגייס, כי מתקבלות עשרות רבות של פניות על כל משרה.

אופציה ב' מדברת על אנשים שלא נדחו על הסף על סמך רפרוף מהיר בחומרים, אלא עברו לסל של "בואו נדבר עליהם ברצינות ונחליט האם לזמן". להערכתי (לא נבדק מחקרית) מדובר בכרבע מהמועמדים המקוריים, במקסימום. הם עוד לא מזומנים – רק נשקלים ברצינות. כאן, אם המגייס לא באמת עבר על כל החומרים לעומק בסינון הראשוני, החומרים יכולים לספק כלי מעולה לקבלת ההחלטה הזו, ולעזור בהתלבטויותיו – לכן המוטיבציה שלו צפויה לעלות.

מתוך הנ"ל נבחרים מי שבאמת מזומן לשלב הבא. לדעתי מדובר בכ4-5 אנשים פר משרה – במקסימום. המעבר על החומרים ה"כבדים" יותר בשלב הזה נעשה כדי להתכונן לשלב הבא (לרוב ראיון או מטלת בית). ואם לא עכשיו אימתי?

האופציה האחרונה עונה על השאלה הרטורית הזו (האם שאלה רטורית שענו עליה היא עדיין רטורית?). אם לא עוברים אפילו על חומרי אותם אנשים שבפועל זומנו לשלב הבא, כנראה שכבר לא יעברו עליהם כלל :). ואז למעשה לא היה טעם להשקיע בהם – אלא אם מדובר בdeal breakers משאלות 6-7. טרם ניתחתי את התוצאות, אבל אני מקווה לא למצוא תשובות שאומרות שזה כן deal breaker עבורם אבל עם זאת שאינם באמת עוברים על החומרים, כי זו כבר סתם התעללות.

12. המלצות למועמדים – מה כן לעשות

13. המלצות למועמדים – מה לא לעשות

14. אם ברצונך להוסיף משהו, או לסייג את תשובתך לשאלה סגורה, זו ההזדמנות שלך

בשאלון שכולו שאלות סגורות אני רוצה לתת למשיבים גם הזדמנות להתבטא בצורה חופשית יותר. ובמיוחד בגלל שלא פינקתי ביותר מדי אפשרויות תשובה בשאלות הסגורות, רציתי להשאיר את הפתח הזה להגיד "כן, אבל…". ואמרו דברים יפים!

חלק מהשאלות שהתלבטתי לגביהן ולא נכנסו

  • השכלה ונקודות ספציפיות בתוכן של הקו"ח. נפסלה מכיוון שאני מתרכז כאן בצורת ההגשה של החומרים הקיימים (החלטה טקטית) ולא ברקע מועדף אצל המועמדים (החלטה אסטרטגית שמתרחשת כמה שנים מוקדם יותר מהשלבים שאני מדבר עליהם)
  • הצלחה בתרגילי הבית. נפסלה מכיוון שברוב המקומות מדובר בשלב שני, שמגיע אליו רק מי שעבר בהצלחה את השלב הראשון. יש מקומות שבהם זה לא המצב ומדובר בחלק מהסינון הראשוני, אבל זה היה מכריח אותי להכניס שאלת פילוח נוספת ואז גם הייתי מגיע לקבוצות קטנות מדי מכדי לתת הרבה משקל לתשובות המתקבלות.
  • מספר המועמדים שהגישו לכל משרה והמספר שעבר לשלבים הבאים.  זו שאלה סופר מעניינת מבחינתי, אבל לא הרגשתי שאני יכול לשאול מגייס כמה מועמדים הגישו למשרה מסוימת לפני כמה חודשים עד שנים. רובנו לא זוכרים דברים כאלה, והיינו נגררים לניחושים ולמיצוע אינטואיטיבי, ואני לא מרגיש שהיינו מקבלים תשובות בעלות ערך לשאלה כזו.
  • שאלה לגבי חשיבות התיאור העצמי. למעשה נכנסה לפיילוט והייתה מנוסחת בצורה טיפה צינית, וקיבלתי עליה פידבקים שליליים ומוצדקים מאוד ממשתתפי הפיילוט. הנקודה הכי מעניינת מתודולוגית הייתה זו: "אני חושב שזאת שאלה שלא תוכל ללמוד הרבה מהתשובות עליה כיוון שאין באמת דרך לדעת איך דבר כזה משפיע עליך כמגייס. כל הקומבינציות אפשריות כאן: זה משפיע עלי ואני מודע לזה, זה משפיע עלי ואני לא מודע לזה, זה משפיע עלי ואני לא רוצה להודות בזה, זה לא משפיע עלי ואני מודע לזה, זה לא משפיע עלי ואני לא מודע לזה, ועוד כהנה וכהנה. זה עניין מאוד רגשי…".

תודה שהייתם עימנו, ובפוסט הבא – התוצאות!

נובמבר 1, 2020 סגור לתגובות על סקר הגיוס – פירוק לגורמים

פסיכולוגיה וUX – לא מה שחשבתי

יש לך כזה מולטיפוקלי?

טרחנות

קצת לפני שהתחלתי את התואר הראשון ובשנה-שנתיים הראשונות שלו עסקתי בתרגומים אקדמיים. בעיקר הייתי מתרגם מאמרים מאנגלית לעברית (בדיעבד זו די תעלומה בעיניי, כי לא שלטתי בצורה מספקת בשתי השפות ובוודאי שלא בעולמות התוכן שהיו מכל קצות הקשת האקדמית. אני זוכר שאחד המאמרים הראשונים עסק בהשפעת מרעה-היתר של עזים על המידבוּר בבתת הטמאוליפן בצפון-מזרח מקסיקו. מיותר לציין שאינני מבין במדעי האקלים, אינני מקסיקני ואפילו אינני עז, אם כי כאן הדעות חלוקות). מכיוון שאחת המיומנויות הקריטיות במדעי החברה היא לדעת לקרוא ולהבין טקסטים ארוכים באנגלית שלא תמיד נכתבו ע"י הרהוטים שבאנשים, זה סיפק לי הכשרה מצוינת לתחילת הלימודים והועיל רבות גם בהמשך.

אולי הדבר הראשון ששמים לב אליו כשנחשפים לראשונה למאמרים אקדמיים הוא שכל טענה חייבת להיות מגובה במראה-מקום (ו. מיז'יריצקי, 2020). ואם יש רק אחד, זה סימן טוב לכך שהתרשלת בסקירת הספרות (krk, 2014), אין לך מושג על מה אתה מדבר, וכנראה שאתה סתם מנפיץ דברים חסרי שחר, כמו נגיד שהשמש זורחת במזרח או קשקושים אחרים בסגנון הזה. כי השמש כידוע זורחת מהתחת של המנחה (סתם, שלי היה נפלא). בקיצור, ממש על כל אמירה עובדתית חייבים לציין מקור.

הטרחנות הזו בהתחלה מרגישה די מגוחכת, אחר כך מתרגלים, לאחר מכן מתחילים להרים גבה על כל טענה שאינה נסמכת על מקורות, ובסוף, לפי מיטב המסורת של תסמונת שטוקהולם, מגיעים למצב שפורמט פחות מחמיר כבר לא יעלה על הדעת. כמובן שקיימים הבדלים עצומים בין כתיבה אקדמית לבין כתיבה מקצועית רגילה לבין כתיבת פנאי בידורית-למחצה, ועברו הרבה שנים מאז עזבתי את כתלי האקדמיה, אבל עדיין, הפרט הזה עשוי להסביר גם את אופי הרשומות הטיפוסיות כאן בבלוג ואת ריבוי הקישורים התומכים.

לקח לי לא מעט זמן לקלוט שהפורמט הזה הוא למעשה רק ביטוי של משהו הרבה יותר גדול, של הגישה הכללית ששולטת (או ליתר דיוק אמורה לשלוט) במסדרונות האקדמיים-המדעיים. גישה שאומרת – כל הזמן תטיל ספק, תבחן בזכוכית מגדלת כל אמירה שבאמצעותה אתה בונה את הקייס שלך. ספקנות קיצונית שיטתית. האם מה שנאמר הוא בכלל נכון? באם הוא נכון – האם הוא רלוונטי? באם הוא רלוונטי – האם הוא בהכרח מוביל למסקנה שמייחסים לבסס עליו, או שייתכנו הסברים חלופיים? וכך הלאה.

אוסף השאלות הנ"ל וכמה שאלות נוספות בסגנון הזה מתוארים ע"י מושג אחד שחוזר על עצמו בכל אחד מהקורסים בכל אחד מהתארים בפסיכולוגיה, ואני מקווה שכך גם בכל שאר מדעי החברה. זה נקרא "תוקף", validity. וההגדרה הכי פשוטה שלו היא "עד כמה הבדיקה באמת בודקת את מה שהיא באה לבדוק".

 

יום אחד אני אסיים לחשל את המספריים האלה, ואז…

האיש עם הפּטיש

אני, למי שטרם שם לב, פסיכולוג קוגניטיבי בהכשרתי. כשהתחלתי בUX לפני עשור וחצי, התחום היה נראה אחרת מהיום, הכלים והטכנולוגיות היו אחרות, היקפו ואיכותו של הידע הצבור בצורת design patterns and best practices היו אחרים לגמרי, והאמנתי שהרקע הרלוונטי ביותר לאיש UX הוא פסיכולוגיה קוגניטיבית. זו הייתה דעה רווחת ביותר (אין לי את הנתונים כדי להגיד "שלטת") בקרב אנשי מקצוע. וגם היום אני מאמין שהיא הייתה נכונה מאוד לשעתה, כפי שאוהבים להגיד בזמן האחרון. אני נהגתי להוסיף לזה גם "פסיכולוגיה חברתית", מה שהרים בזמנו כמה גבות, אבל לא גבוה מדי, כי בכל זאת, אותה משפחה. זה לא כאילו שאמרתי "עיצוב" רחמנא ליצלן.

במהלך השנים נדרשתי לשאלה הזו לא מעט פעמים. גם בצורת "מה הרקע/תואר הכי רלוונטי" וגם בצורה ההפוכה – "האם באמת חייבים פסיכולוגיה קוגניטיבית כדי לעשות UX (טוב)"? עניתי על שתיהן בהרחבה בפוסט השאלות הנפוצות אבל אני רוצה להתעכב על זה עוד טיפה, וספציפית על משפט אחד שכתבתי אז, ב-2014, לאור איזושהי תחושה שביצבצה אצלי. היום, כשאני נחשף באופן קבוע לעשרות ג'יוניורים למשך מספר חודשים ויכול לעקוב אחרי תהליך הלמידה שלהם את רזי המקצוע, אני יודע לנסח אותו בצורה הרבה יותר מבוססת.

אני מדבר על המשפט הבא: באופן כללי, אנשי מדעי החברה (כולל גם סוציולוגיה, אנתרופולוגיה וכד') הם היחידים שמוכשרים לחקור התנהגות אנושית – מוכשרים מלשון "הכשרה". הם פשוט היחידים שלומדים את זה בצורה מסודרת.

בואו נדבר לרגע על האיש המפורסם עם הפטיש. כידוע, לאחד כזה כל דבר נראה כמו מסמר. ולקח לי זמן להבין שמותר להניח את הפטיש בצד מדי פעם. ישנן הרבה דרכים לנתח בעיות יואקסיות, ובמקרים רבים קיימות גם מספר דרכים לפתור אותן. במשך השנים ראיתי איך מעצבים מנתחים ופותרים את אותן בעיות – בהצלחה – דרך עיניים וגישה עיצוביים, פסיכולוגים – דרך עיניים פסיכולוגיות, ומפתחים – בתור בעיה הנדסית. אני חוזר – מנתחים ופותרים בהצלחה. פעמים רבות אפילו מגיעים לאותו הפתרון בדיוק, פשוט בדרכים שונות. כי הכל קשור בהכל. 

ישנן בעיות שגישה מסוימת תהיה יותר נכונה עבורן, ויש כאלה שלא, ויש את כל הרצף שבאמצע (שגישה אחת היא קצת יותר מתאימה מאחרת, אבל היא לא היחידה).

להערכתי כיום, שיעור הבעיות שבאמת מחייבות (!) ידע מתקדם (!) בפסיכולוגיה קוגניטיבית ואינן מקבלות מענה ע"י שימוש בפתרונות קיימים ומוכחים (שאולי דרשו את הידע הזה בהתהוותם אבל היום הם בבחינת מוצר מדף זמין לכל) – הוא פחות מ5% מכלל העיסוק היואקסי, והן נוטות לצוץ במערכות-מומחה מורכבות ובעלוֹת מחיר טעות גבוה מאוד, בין אם במשאבים או בחיי אדם (בתוך הנישה הזו האחוז הרבה יותר גבוה כמובן).

וידע שאינו מתקדם, אפשר לרכוש לבד, או בכל אופן במסגרת שאינה דורשת תואר שני או שלישי. לא באותו היקף וממש לא באותו העומק, אבל ברמה שהיא מספקת לרוב המקרים הפשוטים (ורובם באמת פשוטים).

אבל…

 

רגע, אני כבר מסיים לך את הדרופדאון

המִשְֹרָטָה

אני רואה הרבה סטודנטים בקורס הUX שלנו. בכל מחזור ישנם כמה שמגיעים (כמעט תמיד "מגיעות") אחרי תואר בפסיכולוגיה, בד"כ לפחות אחת אחרי תואר שני. לא רק קוגניטיבית וחברתית, גם קלינית והתפתחותית וארגונית ועוד כל מיני. ומה שבא להן הרבה יותר בקלות מאשר לסטודנטים בעלי רקעים אחרים, הוא המשמעת העצמית הזו לגבי האיכות המתודולוגית של התוצרים שלהן. הוא חוסר הנוחות הזו, שהן הפנימו בעל כורחן בתואר, בנוגע להחלטות שרירותיות שמתבססות על "נראה לי" או "מרגיש לי" או "ראיתי באיזה מקום". הן מוטרדות מסוגיית התוקף – ברוב המקרים לא בצורה מודעת כי זה כבר צרוב עמוק בפנים – גם בשלבי המחקר וגם בשלבי הפתרון. כמובן שלא מדובר באיזו תורה סודית, זה לא בלעדי רק לבוגרי פסיכולוגיה, ואנחנו מנסים להנחיל את זה לכולם, אבל רובן באות עם זה כבר מהבית. 

ההבנה הזו נדרשת לא רק כשעושים מחקר "רציני" או "רשמי", ואפילו לא רק כשעושים מחקר אקטיבי בכלל. כל פיקסל שאנחנו ממקמים על המסך אמור לשקף שאלה שהייתה צריכה להישאל ולקבל תשובה. הרקע האקדמי-מחקרי עם ההרגלים הטרחניים (התלבטתי רבות האם להשתמש כאן במירכאות) שלו מרגיל אותך להקפיד על זה, וגם להבין כיצד שואלים שאלות נכונות.

בעיניי, הזוית הזו מפוספספת מאוד בשיח היואקסי שאני רואה היום בארץ (לא יודע מה קורה בשאר העולם, ממה שיצא לי לראות בעבודה מעשית מול חו"ל, לא בהרצאות של טליתות שכולן תכלת, המצב לא הרבה יותר טוב). היתרון במלאנתלפים קבוצות הUX שקמו בפייסבוק ובווטסאפ (כבר הצטרפתם ל-היואקס המיתולוגי?) הוא שאפשר לדבר על מה שקורה שם בלי להלבין פניהם של אנשים ספציפיים. המושג "תוקף" פשוט אינו מוכר לחלק עצום מהעוסקים במלאכה. והעניין הוא לא המושג הטכני, אלא המודעות שהוא מייצג למגבלות של שיטות העבודה שלנו. 

  • זה משתקף למשל באובססיה (ואני אומר את זה כפסיכולוג 😉) לגבי בדיקות A/B Testing כי הן כביכול "חושפות את האמת". בעוד שמדובר בכלי מעולה, חייבים להבינו לעומק כדי לדעת מתי הוא מתאים ומתי לא (רוב הבדיקות לא מניבות תוצאות מובהקות – 1,2,3, וגם כשכן – המון מהן נותרות חסרות משמעות בפועל). זה שקול ללמדוד חום לאדם שמתלונן על נקע בקרסול, ואז להגיד לו "הנה, אני רואה כאן שאתה בסדר גמור". הכלי נתן תוצאה ברורה – שאינה רלוונטית למקרה. אין לה תוקף.
  • או למשל בגישת "שאל את המשתמשים מה הם מעדיפים", מה ששמעתי בתור הצעה כמעט אוטומטית באינספור התלבטויות אפיוניות, למרות שלפחות משנת 2001 הקביעה "אל תשאלו משתמשים מה הם רוצים" הייתה ידועה בתור כלל מס' 1 של שמישות (ולפני כן הייתה ידועה סתם, ללא מספר).
  • או בהיכרות כללית של מהי מסגרת ניסויית ואיך מנהלים אותה, כדי שאדם שמעלה לקבוצה בקשה ללחוץ על פקד מסוים על המסך (כי הוא מודד זמנים מאחורי הקלעים ומשווה לגרסה אחרת) לא יקבל עשרות תגובות של "מצאתי, מה הבעיה חחח", "למה ללחוץ דווקא שם", ו"למה לחפש בעיות איפה שאין".
  • מעל הכל זה מתבטא ביושרה מקצועית, ביכולת לזהות את הנחות העבודה שלך ואת המגבלות שלהן. אין מחקר ללא איומים על תוקף. לכן כשעושים מחקר, ראוי לשקף את בעיות התוקף שלו למקבלי ההחלטות, מה שמאפשר להתייחס אליו בצורה הנכונה, ואולי לערוך מחקר המשך שיפתור את חלקן, או לכל הפחות ללמוד מהן להבא. אחרת  – במקרה הטוב לא משתפרים, במקרה הבינוני עובדים לשווא, פול גז בניוטרל, ובמקרה הגרוע ממש מזיקים למוצר.

כאמור, כל הסיפור הזה אינו מדע טילים, אפשר ללמוד "את העובדות" בקלות. ובדיוק כמו עם ממשקים, גם כאן כבר צברנו המון best practices בשיטות המחקר השונות, שאמורות לצמצם את כמות הפאולים שעושים בכל שיטה. אבל כמו עם כל יכולת אחרת – גם אם קל ללמוד את התיאוריה, קשה להפוך את זה לפרקטיקה, נדרש המון ניסיון כדי שזה יהפוך להיות טבעי ומובן מאליו. וזאת בדיוק השריטה שמתנוססת על מצחם של בוגרי המסלולים המחקריים של מדעי החברה. 

אז זאת התשובה החדשה – וההרבה יותר מדי ארוכה – שלי ל"מה הקשר בין פסיכולוגיה וUX". בקרוב – בצורת הרצאה.

אוגוסט 20, 2020 סגור לתגובות על פסיכולוגיה וUX – לא מה שחשבתי

שלוש טיפות מחוץ לקופסה

אני מת על המצאות יואקסיות קטנות שלוקחות רכיבים מוכרים ודי סטנדרטיים, שגם הבעיות שלהם מוכרות וסטנדרטיות, לוקחות צעד אחורה, ואומרות "רגע, אבל אם נעשה את זה רק טיפ-טיפה אחרת, נציץ רק לשנייה מחוץ לקופסה, נוכל לשפר חלק מהבעיות שכל-כך התרגלנו אליהן כבר".

הטיפה הצבעונית

רוב האנשים שיצא להם לאפיין דשבורדים נתקלו בבעיה הבאה – המשתמש יכול לעבור ברשימת פרמטרים ולהוסיף כמה מהם לגרף. כל פרמטר יתווסף לגרף בצבע אחר, וכמובן שצריך מקרא כדי שיידעו מה כל צבע מסמן. הצבע של אותו פרמטר במקרא נקבע שרירותית (לפחות בהתחלה, לפעמים ניתן לשנות אותו אחר-כך), והמשתמש צריך עכשיו ללמוד איזה צבע מייצג כל פרמטר.

שימו לב מה עשו בגוגל אנליטיקס, בהוספת סגמנטים לתצוגה. למטה זו רשימת הסגמנטים האפשריים, למעלה זה המקרא שגם מאפשר להוסיף ולהוריד סגמנטים (את הגרף עצמו אנחנו לא רואים וזה לא מאוד משנה).

אמנם כל סגמנט שנבחר מופיע במקרא כרגיל עם הצבע שלו (העיגולים הצבעוניים למעלה), כפי שקורה בכל מערכת דומה, אבל הם הלכו צעד אחד קדימה ואמרו "עוד לפני שהמשתמש בחר את הסגמנט שהוא רוצה להוסיף, אלא כבר ברגע שהוא מסתובב ברשימה, אנחנו נספר לו מה הצבע של הסגמנט הבא שלו הולך להיות – באמצעות שינוי צבע חיווי מעבר העכבר ברשימה". תסתכלו טוב – צבע הmouseover לפני בחירת הסגמנט הראשון הוא כחול, לאחר מכן ורוד, אח"כ ירקרק (?) ואז סגלגל. ואלה בדיוק צבעי המעגלים שמתווספים לאחר הבחירה. צבע חיווי מעבר עכבר זה משהו שכמעט אף פעם לא משתנה בצורה כזו "חסרת משמעות". בכל מערכת יש את הצבע הרגיל שלה, והוא לפעמים עשוי להשתנות כדי לסמן שהפריט שעומדים עליו כרגע הוא זמין או חסום לבחירה, אבל מעולם לא ראיתי שמשתמשים בו כדי להעביר מידע מהסוג הזה. הטריק הזה כמובן לא פותר את הבעיה ואני די בטוח שרוב האנשים שמשתמשים בפקד הזה בכלל לא שמים לב לשינוי הצבע. אבל המחשבה הזו, שהיא טיפה מחוץ לקופסה, לדעתי כן יכולה לעזור למשתמשים להתרגל לצבע הסגמנט החדש יותר מהר, גם אם רק טיפה. אולי אפילו ברמה הלא-מודעת.עכשיו תודו שאתם מתרגשים כמוני. לא, באמת. לא, ברצינות, נו. בבקשה? מה אכפת לכם, זרקו לי עצם?

טוב, בסדר, הנה עוד טיפה.

הטיפה המתרחבת. 

Confluence של חברת Atlassian. שוב פקד סטנדרטי לחלוטין, הוספת טבלה למסמך. הדרך הנפוצה לעשות את זה היא למשל כמו במיקרוסופט אופיס, כלומר ככה:



לוחצים על "הוסף טבלה", קופצת לנו מטריצה צפה לבחירה שאפשר לסמן עליה איזה גודל של טבלה רוצים, ובסוף זה מתווסף למסמך. הגודל של פקד הבחירה עצמו הוא קבוע כמובן, ואפשר לבחור בתוכו. ותמיד ניתן להוסיף עוד שורות ועמודות לטבלה קיימת, אנחנו מדברים רק על הגודל הראשוני שלה כרגע.

ובכן, באו Atlassian, שאני באופן כללי מת על המוצרים שלהם (כן, שום מוצר אינו מושלם, אבל הם עושים דברים נהדרים), ואמרו: "רגע, אפשר לעשות את זה טיפ-טיפה יותר נחמד אם רק נצא מחוץ לקופסה – ליטרלי". ופתחו מטריצה קטנה ואלגנטית, של 4X4 בלבד.

ומה יעשה משתמש שצריך יותר מארבע שורות או עמודות? במיוחד כזה שעוד לא יצא לו להוסיף טבלאות בConfluence? ובכן, יש סיכוי לא רע שהוא יגיד לעצמו "טוב, כנראה שאין דרך להוסיף מכאן טבלה גדולה יותר, אני אאלץ להוסיף את זה של 4X4 ואז להוסיף את שאר העמודות ידנית. מבאס אבל זה מה יש". אז הוא ייכנס למטריצה וינסה לבחור את הגודל המקסימלי שאפשר, ואז הוא יגלה שכשמתקרבים לקצוות שלה, היא גדלה יחד עם העכבר. ההתנהגות הזו היא שבירת כלים, חציית כל הקווים האדומים, רעידת אדמה וכל שאר הדברים שאתם רואים ב-ynet כל שני וחמישי. רכיבי ממשק במערכות רציניות שמכבדות את עצמן לא משנים את גודלם ללא הוראה מפורשת של המשתמש, כמו לחיצת כפתור ייעודי, גרירה עם לחיצה או משהו בסגנון. בהחלט לא במעבר עכבר. רק ש… מעכשיו הם כן. ושוב, זה לא פותר איזו בעיה דרמטית במיוחד, רק שזה טיפה יותר יפה. אני חושב שזה מופלא. 

והבטחתי לכם שלוש טיפות מחוץ לקופסה, אז הנה עוד אחת. 

הטיפה שלא הייתה.

אנדרואיד, מכירים? מקלדת אמוג'יז של Swype. מחולקת לקטגוריות. בני אדם, טבע, חפצים, מושגים וכאלה. נחמד. באיזשהו שלב, די מזמן, הגיע מישהו ואמר "אנשים כל הזמן משתמשים באותם האימוג'יז וזה מבאס כל פעם לעבור בקטגוריות ולחפש אותם, בואו נוסיף קטגוריה חדשה של אמוג'יז שהיו בשימוש לאחרונה". וכך עשו, וטוב שעשו.

ובא עוד מישהו ואמר "הקטגוריה מוגדרת כאמוג'יז שהיו בשימוש לאחרונה, נכון? אז הדבר ההגיוני הוא לסדר אותה לפי סדר כרונולוגי, כך שהאמוג'י האחרון שהיה בשימוש יהיה הכי למעלה". (או שזה נחשב סדר כרונולוגי הפוך? אני אף פעם לא בטוח). שזה בסך הכל הגיוני מאוד.

אממה…

אנשים, לא רק שהם משתמשים באותם האימוג'יז כל הזמן, אלא הם גם משתמשים באותם האמוג'יז כמה פעמים ברצף. למשל כזה

😂😂😂

או כזה

👍👍👍

או אפילו כזה

🍺🍺🍺

וכדי להקליד את זה, אנחנו פשוט עושים את הדבר המתבקש והאינטואיטיבי ולוחצים במהירות כמה פעמים באותו מקום. כל עוד עושים את זה באחת הקטגוריות הרגילות, הכל טוב ויפה. אבל כאשר באים לעשות את זה בקטגוריית האמוג'יז האחרונים, זה לא כל-כך עובד. האמוג'י הראשון בשורה הוא באמת מה שהתכוונו, אבל כל האחרים הם ממש לא. מפני שהלחיצה הראשונה על האמוג'י ישר הופכת אותו ל"אחרון שהשתמשו בו" ואי לכך גם מקפיצה אותו לראש הרשימה. מה שמשנה את סידור שאר האמוג'יז על המסך, ובפעם הבאה שהאצבע שלנו נוחתת באותה נקודה בדיוק, כבר יושב שם איזה חבר אחר. וברגע שלחצנו על החבר – כבר על אוטומט ובלי להתכוון, גם הוא קופץ לראש הרשימה, ומתחת לאצבע שלנו מחכה חבר חדש לגמרי. בגלל שאנחנו לוחצים מהר, כל זה קורה מהר מדי מכדי שנספיק לעצור בזמן, וכך במקום רצף של שלושה-ארבעה אמוג'יז זהים, אנחנו מקבלים שורה של תמונות רנדומאליות פחות או יותר.

 

כל זה היה נחסך אם הם היו חושבים טיפה מחוץ לקופסה של עצמם. רק מספיק כדי להגיד "בסדר, אלה האחרונים שהיו בשימוש אבל לא אחרונים-אחרונים, סתם אחרונים רגילים כאלה, אתם יודעים. סוג של אחרונים בכאילו". זה למשל מה שאמרו בווטסאפ, והם אכן מעדכנים את רשימת "האחרונים" רק כאשר המשתמש יוצא מהמסך וחוזר חזרה. כפי שעושים בכל מקלדת נורמלית.

טיפה זה הרבה.

דצמבר 12, 2019 סגור לתגובות על שלוש טיפות מחוץ לקופסה

מרשימותיו של יואקסר בימי מחלה

א'

זה למה אסור לחוות דיעה על ממשק על סמך תמונה. על פניו הממשק הזה מועיל – במקרה הכי הכי טוב – רק לאנשים ש… איך נקרא לזה בעדינות… לא עשו לימודי ליבה?

עד שמתברר שיש חדרים שמקבלים מכמה תורים במקביל, ויש גם תורים שמתפצלים לכמה חדרים. ואז זה פתאום ממש חשוב, כי אין שום דרך אחרת להעריך מתי תורך.

Image may contain: screen

ב'

בר מים באחד מסניפי מכבי. האם המכשיר בשימוש, כן או לא? תזכרו את התשובה *האינטואיטיבית* שלכם, לפני שהתחלתם לחפש איפה הקאצ', יא חשדניסטים.

No photo description available.

המים הקרים עובדים. המים החמים לא עובדים. מישהו חשב לעצמו, מחשבה נכונה בסה"כ, "אולי גם נדביק מדבקה שאומרת שהכפתור לא עובד, וגם נדביק אותה בצורה שתמנע את האפשרות ללחוץ על הכפתור מלכתחילה. בצורה כזו נמנע טעויות משתמש". גישה באמת מצוינת וראויה לשבח, רק שבסופו של דבר יושבים איזה 30 איש בתור שבטוחים שהמים הקרים לא עובדים, וכשמישהו מנסה לבוא וללחוץ אומרים לו מראש שאין צורך לטרוח. מזל שבכל תור יש אנשים מבוגרים פלוס, שגם לא רואים טוב, גם לא שומעים טוב, וגם לא אכפת להם ממה שאחרים אומרים, אחרת היינו מתייבשים שם למוות.

לכן עושים בדיקות, ובכלל מנסים לחשוב קצת על מה קורה מסביב.

ג'

סופרפארם Be. מכונה לקבלת תור לבית המרקחת. בכל דף טיפים לעיצוב כפתורי הנעה לפעולה (calls to action) רשום שהכפתור צריך לבלוט – הוא צריך להיות יחסית מבודד עם הרבה שטח ריק סביבו, הוא צריך להיות בצבע שונה משאר הממשק, ובאופן כללי כמה שיותר בולט, יותר טוב.

בשום מקום לא רשום "אבל, וזה אבל גדול, תוודאו שהוא לא ייראה כמו פאקינג בורג!!!". אשכרה חצי דקה ביליתי מול הדבר הזה, חסר אונים לגמרי, בניסיון להבין איפה לוחצים. ואז שמתי לב שכתוב "לחץ כאן", על מדבקה שקופה (אין כמו שקוף כדי להבליט משהו). ואז ביליתי עוד חצי דקה בניסיון להבין איפה זה "כאן", כי ברור שזה לא יכול להיות הבורג! אפילו את הידית הסגולה הזאת ניסיתי.

No photo description available.

נובמבר 19, 2019 סגור לתגובות על מרשימותיו של יואקסר בימי מחלה
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 6
  • 7
UXtasy
ויטלי מיז'יריצקי


מנהל, חוקר ומאפיין חוויית משתמש, עוסק בתחום משנת 2006 וכותב עליו מ-2007.

מרצה בקורס הUX של הטכניון בתל אביב. עונה בשמחה על שאלות לגבי הקורס ובכלל.

חלק מצוות ההקמה של UXI -- חוויית משתמש ישראל.

מנטור UX ב-Google for Startups.

בעל תואר שני בפסיכולוגיה קוגניטיבית. לא עשה הסבת מקצוע.

יצירת קשר
עדכונים באימייל

uxtasy.com © כל הזכויות שמורות.
We WordPress