ראשי » על חוויית משתמש

על חוויית משתמש

איך לעבוד על עצמך בשני סבבים קלים

לקראת הבחירות נתקלתי במקרה באתר שעוזר לכם להחליט למי להצביע, על סמך ההתאמה בין השקפת עולמכם לבין מצעי המפלגות, במספר (רב) של נקודות עיקריות.

אז קודם כל שאפו ענק למפתח, ששמו דימיטרי רוטשטיין. באמת כל הכבוד על היוזמה וההשקעה, אני מאמין שמחשבון כזה הוא באמת חיוני במציאות הפוליטית העכורה שלנו, שבה האנשים היחידים שיודעים בקלות למי להצביע הם כאלה שהלוגו של מפלגת הבית מקועקע להם על איזה איבר גוף שחשוף גם בחורף. כל היתר שוברים את הראש. יש הרבה מה להגיד על הUI של האתר, ואני ממש לא מתכוון לעשות את זה. יש גם לא מעט להגיד על הUX ברמת הלייאוט והאינטראקציה, ואת זה אעשה בחצי השני של הפוסט. הבחור הוא כאמור מפתח, אינו איש UX, ואין ספק שהוא עושה UX ואפילו UI פי אלף יותר טוב ממה שאני כותב קוד למשל.

אם לא UI וכרגע גם לא UX, אז לשם מה התכנסנו בעצם? ובכן, בעיקר אני רוצה לדבר על החווייה הלא-ממשקית. כלומר זה בהחלט UX, אבל לא בדיוק קשור לUX של האתר, אלא רק אליי. ואליכם, רוב הסיכויים. ולמספר פסיכולוגים בולטים שרובם כבר לא עמנו. תראו בזה סוג של retrospective think-aloud מתומצת, אם תרצו.

אז נחתתי באתר. בהתחלה היה הלם ויזואלי מסוים, אבל מי שקונה בKSP אונליין לא נבהל בקלות מדברים כאלה.

דבר ראשון, שמתי לב לעמודות האיקסים האדומים שתחת ש"ס ויהדות התורה, ותהיתי איך לעזאזל הוא יודע שזה לא רלוונטי לי. ניסיתי להיזכר אם אישרתי לוגין עם פייסבוק או משהו כזה והתחלתי לחשוש לפרטיותי. ואז ירדתי למטה, עמדתי על הX עם העכבר וראיתי שהX פירושו שלמפלגה זו לא קיים מצע, ונרגעתי.

ראיתי שהעמודה היחידה שנראית עריכה היא עמודת ה"אני", ניגשתי לשורה הראשונה, "פתרון בעיה פלסטינית", וראיתי שהדרופדאון מציע ארבע אופציות:

1. סיפוח חד-צדדי
2. חלוקת הארץ + הסדר אזורי
3. מדינה אחת משותפת
— לא מעניין אותי

רציתי קצת פירוט לגביהן, שמתי לב שהלינק הכחול שבשם הסעיף מזמין לחיצה, וניגשתי אליו עם העכבר. הפופאפ שקפץ במרכז המסך לפני שהספקתי ללחוץ הפתיע קצת, אבל סיפק את המידע שחיפשתי.

ישבתי, התלבטתי איפה אני עומד בשאלה הזו (לא חזק בפוליטיקה), קראתי את התיאור מספר פעמים, בסוף החלטתי, חזרתי לדרופדאון, בחרתי לי באחת האופציות, והמשכתי הלאה. וכך 42 פעם, כמספר השורות בטבלה. לפעמים ההחלטה היתה קלה, לפעמים קשה, לפעמים לא הסכמתי עם הניסוחים והסיווג. היו דברים שלא ממש תפסתי בתור סוגיות מהותיות, או בתור סוגיות נפרדות מאחרות.

לאחר שסיימתי להזין את כל הדעות שלא שיערתי שיש לי, הגעתי לטבלה המסכמת. כאן גיליתי שאמנם מספר ההסכמות הגבוה ביותר הוא באמת עם המפלגה שחשבתי להצביע לה, אבל יש את אותו מספר הסכמות עם מפלגה שלא עמדה על הפרק מבחינתי, ואפילו היה מרחק של הסכמה בודדת משתי מפלגות נוספות שלא הייתי מעלה על דעתי להסתכל לכיוונן.

מכירים את הבדיחה על היהודי באי הבודד שבונה לעצמו שני בתי-כנסת: אחד ללכת אליו ועוד אחד שבחיים כף רגלו לא תדרך בו? אז בדיוק כזה. הרי לא ייתכן שאני כל-כך קרוב אל אותן שתי מפלגות מוקצה. פתאום נראה לי שנחפזתי קצת בהצבעה. אני גם מזכיר לעצמי שבסופו של דבר היו לא מעט דברים גבוליים שממש התלבטתי לגביהם, או שלא הייתי שלם עם הניסוח, אז אין באמת בעיה שאחזור ואתקן. כך אני מנהל משא ומתן עם עצמי, והתהליך הזה קורה ממש מאחורי הקלעים, על גבול המודעות, ישנה מין הרגשה מעורפלת שאני עושה משהו שהוא "לא בסדר", גונב צהוב ברמזור המנטאלי, אבל כמובן שיש לי שלל סיבות מוצדקות לגמרי, ובסוף אני מן הסתם מנצח. אני עולה חזרה ועובר על הרשימה פעם נוספת ומעדכן. מקצין עמדות, ממתן עמדות, מוסיף ומוריד "נמנעים". מתקן כדי להתרחק מהמפלגות הלא-רצויות ולבסס את עצמי בעיניי עצמי. זוהי דוגמת בית-ספר של התמודדות עם דיסוננס קוגניטיבי. לא בפרשנות הנפוצה והאופנתית שלו, שהיא "כל דבר שמרגיש לנו לא בסדר מאיזושהי בחינה", אלא דיסוננס קוגניטיבי אסלי, במובן המקורי והספציפי מאוד שהגדיר לאון פסטינגר כשתבע את המונח.

לאחר שהשלמתי את מקצה השיפורים וראיתי שהדעות המעודכנות שלי (השקפת עולם v2 סופי סופי) מקדמת אותי מבחינת ההתאמה למפלגת היעד, נשארו שתי בעיות. הראשונה היא בעיית ההתאמה העדיין-גבוהה-מדי לחלק ממפלגות המוקצה. זאת לא באמת בעיה חמורה מפני שיש לי שובר שיוויון – מאחר והמפלגות האלה שייכות לבית-הכנסת השני, זה שכף רגלי בחיים לא תדרך בו, ההתאמה אליהן לא מאיימת על רמת הוודאות שלי, הן מחוץ למשחק בכל מקרה. זה לא מקשה עליי את ההחלטה. זה כן מעלה סימן שאלה מעל בחירת בית-הכנסת שלי מלכתחילה, אבל זו לא בעיה שדחוף לי לפתור עד הבחירות בשבוע הבא – הרי יש עוד כמה חודשים עד לבחירות הבאות, אז יש לי מספיק זמן להרהר בעניין ואולי אפילו לקפוץ לשם לאיזו ערבית זריזה.

הבעיה היותר חמורה היא הקרבה למפלגות שהן כן רלוונטיות, משום שכאן אני באמת נדרש לקבל החלטה קשה. למזלי, קיימות באמתחתי עוד כמה דרכים לעבוד על עצמי. הנשק הכי מתאים לסיטואציה הוא עדכון משקלים. אני אומר לעצמי "אמנם יוצא שיש לי עשר הסכמות גם עם מפלגת היעד וגם עם מפלגות קרובות, אבל ההסכמות עם היעד הן בסוגיות החשובות, בעוד שההסכמות עם האלטרנטיבות הן בנושאים איזוטריים שרק במקרה רצה הגורל ויש לי דעה לגביהם". אני כמובן לא טורח לבדוק שאכן אלו הם פני הדברים, מחשש להתבדות. גם כאן פסטינגר מחכך ידיו מהקבר בהנאה גלויה, ומצטרפות אליו דמויות כמו תומס ווייסון (הטיית האישוש, לפיה אנחנו נותנים יותר משקל למידע שתומך באמונותינו ובהחלטותינו) וגם עמוס טברסקי ז"ל ודניאל כהנמן יבדל"א, עם אפקט הבעלות, לפיו אנחנו מייחסים ערך רב יותר לדברים שרכשנו (בין אם מדובר במחיר כספי או במאמץ קוגניטיבי), וכל חוקרי ה-post-purchase rationalization, שמראה כיצד אנחנו מחפשים דרכים לתמוך בהחלטות שלנו בדיעבד.

וכך, אחרי שני סבבים של לשקר לעצמי כדי לאלץ את האתר להמליץ לי על המפלגה שעבורה התכוונתי להצביע מלכתחילה, אני מגיע לתוצאה שמניחה את דעתי. המשימה הושלמה. שימו לב – כל הסיפור הזה עד לנקודה זו בהחלט עונה להגדרה "חוויית משתמש", אבל אין לו קשר ישיר לממשק.

האתר בא לתמצת ולהנגיש כמות אדירה של מידע מאוד רגיש. לא במובן של "סודי" אלא במובן של "נפיץ". שלא קיימת דרך אובייקטיבית לייצג את כל המידע הזה. כל החלטה שדימיטרי קיבל במהלך עיבוד האינפורמציה עוברת דרך העיניים שלו, נותנת פרשנות מסוימת למציאות, ומציגה את הנתונים בצורה סובייקטיבית. זוהי, בהגדרה ,תופעה בלתי נמנעת בתהליך הארוך של רידוד וקידוד המידע שהוא ביצע כאן. שיטה אחת להכניס מידה מסוימת של אובייקטיביות לעניין הזה היא שכל החלטה וניסוח יעברו באיזו ועדה מאוזנת בעד/נגד בכל נושא ונושא, ואני מאמין שברור לכולם שאין שום סיכוי שבעולם שפרויקט כזה היה יוצא לפועל. זה תופס לגבי עצם ההחלטה האם לכלול נקודה מסוימת בסט הנתונים ("אין מספיק נתונים כדי להסיק את העמדה של מפלגה בנושא"), לגבי הסיווג של התבטאויות מעורפלות למיניהן לקטגוריות של 1-2-3, ובעיקר לגבי הדרך לתאר את הקטגוריות האלו לגולש, שזו אולי הנקודה שהכי משפיעה על החלטתו כשהוא עובד עם הטבלה.

עם זאת, הגרסה שלו ל"נמנע", שאומרת "לא מעניין אותי", מחזירה אותנו לפסטינגר ולדיסוננס הקוגניטיבי. האמירה "לא מעניין אותי" היא אמירה קשה. מי בארץ יגיד ש"לא מעניינת אותו" סוגיית פתרון הבעיה הפלסטינית, פיתוח הפריפריה או מסחר ותחבורה בשבת? אני בהחלט מאמין שבכל אחת מהסוגיות יש הרבה אנשים ללא דעה ברורה בנושא, או אנשים שכל הפתרונות המוצעים מקובלים עליהם, אבל הדרך משם ועד "לא מעניין אותי" היא ארוכה. ניסוח כזה מאלץ את הגולש לבחור באחת האופציות האחרות, או לטעון באזני עצמו שלא מעניין אותו מה יקרה כאן – ועבור רובנו זו לא הודאה משמחת. בעיניי, "נמנע", "לא גיבשתי דעה" או פשוט אופציה ריקה שמאפשרת לא לבצע בחירה, היו אפשרויות ניטראליות יותר ועדיפות.

מצד שני, ייתכן וזה נעשה במודע, והניסוח הקיים באמת נבחר מתוך כוונה לעודד את הגולשים לבחור, גם אם אין להם העדפה חזקה. הלגיטימיות של הפעולה הזו תלויה במטרות האתר. אם המטרה היא אכן לשקף לגולשים מה המפלגה הקרובה ביותר לדעותיהם, אין סיבה לאלץ אותם לבחור בכוח, ואם הם נמנעים בכל הנושאים, אז זו עמדתם האמיתית. לעומת זאת, אם כן קיימת איזו סיבה שבגללה חשוב לעודד את המשתמשים להיסגר על עצמם, זוהי דרך די יעילה בעיניי, ולא אגרסיבית יתר על המידה.

וכך, דרך הקופי, הגענו לממשק עצמו. ושוב – אני לא מתכוון לדבר כאן על גרפיקה, אלא רק על לייאוט ואינטראקציה. המשימה האפיונית כאן היא לא טריויאלית בכלל – צריך לברר את דעתו של המשתמש לגבי 42 סוגיות שונות, שנעות על צירים שונים, ואז לשקף לו בצורה ברורה ונהירה עד כמה השקפותיו תואמות את דעותיהן של 14 מפלגות לגבי כל הנושאים האלה. חלק מהבוחרים (בטוחים שהם) שולטים בכל החומר הזה היטב, הם יודעים מה הסוגיות שעל הפרק, מה דעתם בנושא, ומה עמדותיהן של הסיעות השונות. בוחרים כאלה פשוט לא צריכים את האתר, הם מסודרים, והם בעיקר הולכים להתעצבן מאי-הדיוקים בפרשנות ובסיווגים. לא עבורם אנחנו מאפיינים, אינם פרסונה מרכזית עבורנו. אז בואו נדבר על היתר.

היתר כמובן נעים על עקומת פעמון יפה לפי רמת השליטה שלהם בחומר ובמפה הפוליטית. אם התחלנו באלה שיודעים הכל על הכל, אז בקצה השני של הפעמון נמצא את אלה שלא יודעים שום דבר על שום דבר. אם זה המצב, אז כנראה שלא מאוד אכפת להם, ואני אישית בספק שיש להם את המוטיבציה הנדרשת כדי להשלים את התהליך כאן. בהנחה שהם בכלל יטרחו ללכת להצביע, הם יבחרו במי שהאוטוריטה האישית שלהם תגיד להם, בין אם זה חבר, הורה, בן או בת הזוג, הרב, או שוקי מהתפעול. כלומר – גם הם בחוץ מבחינתנו.

נשארנו עם ה-80% שבאמצע. הם, כאמור, זקוקים לעזרה, מי יותר ומי פחות. מה שאומר שלגבי 14 מפלגות כפול 42 סוגיות עלינו להגיד מי חושב מה, לקודד מגוון של נושאים סבוכים לרמה של החלטה פשוטה וזריזה, וגם להראות עד כמה ההחלטה הזו מסתדרת עם קו המפלגה. ומאחר ו-588 נקודות מידע זה אפעס הרבה, בסוף כדאי לסכם את הממצאים בצורה יעילה ולעזור להם להגיע להחלטה. חברים – זה מורכב למדי.

באופן אבסולוטי, לפי כללי המקצוע, הממשק הנוכחי הוא לא שוס בכלל. כאשר יותר מ-90% מה-main flow מתנהלים בטולטיפים ענקיים שנפתחים ונסגרים כל שניה ומסתירים לך חצי מהמסך, זה ממש לא כיף. אבל באופן יחסי – מהן החלופות בעצם? אני ברשותכם לא אקח את זה כפרויקט, אבל אזרוק כמה חשודים מיידיים:

אז דבר אחד שאפשר לעשות הוא לפתוח מין אזור קבוע בצד ולהציג שם את המידע הרלוונטי, כדי לחסוך בטולטיפים. אבל עם קפיצות העיניים מהתא עצמו אל אותו אזור מידע וחזרה, זה הולך להרגיש כמו צפייה במשחק פינגפונג. והנטייה הנפוצה של אנשים "לקרוא עם העכבר" תקשה מאוד על התפעול של הדבר הזה. אפשר כמובן לבנות כל מיני מנגנוני עזר, אבל לתחושתי זה לא מוביל לפתרון אמיתי.

חלופה נוספת היא לפתוח אזור הסברים צף שילווה אותנו כל הזמן – שזה כמו הטולטיפים אבל בלי הריצוד. זה עשוי לתת שיפור קטן במקרה הטוב.

אפשר גם לפתוח אזור הרחבת מידע כזה מתחת לכל שורה, שיופיע בלחיצה (מה שנקרא גריד מתרחב). ברגע שכתבתי את זה חזרתי לאתר כדי לוודא – וגיליתי שזה אכן קיים בלחיצה על התא הראשון בשורה, פשוט לא חשבתי ללחוץ עליו מכיוון שכבר קיבלתי את המידע במעבר העכבר. בנוסף, זה מציג את אותו מידע כמו הטולטיפ, אבל הטולטיפים עדיין קופצים. כמו כן, זה גם לא מציג את המידע של הטולטיפים הקטנים של המפלגות. בקיצור, לא עובד.

דרך נוספת להקל על כל העניין היא לאפשר למשתמש לצמצם את רוחב הטבלה ולהסיר מראש, או בזמן אמת, את המפלגות שלא באות בחשבון מבחינתו. זה היה משפר את המצב במידת מה, לא בהרבה. אבל בעיניי זה היה חוטא לכל הרעיון של האתר כפי שאני מבין אותו, כי המשתמש בעצם היה מבטא בממשק את התפיסות הקיימות שלו במקום לבוא וללמוד ולגלות דברים חדשים (ואז לעבוד קשה יותר כדי להגיע עם עצמו לשלום בית, כפי שאני עשיתי).

או שאפשר לשנות כיוון לגמרי, ולשאול – האם בכלל חייבים טבלה? התשובה כמובן תלויה במטרות האתר. אם אחת המטרות הייתה לספק תמונת מצב מקיפה ומהירה, לתמוך בהשוואות, לזהות בקלות הבדלים וקוי דימיון בין המצעים, ולאפשר את משחק ההתאמות הזה שתיארתי למעלה – אז כנראה שכן, טבלה זו אחלה נקודת מוצא, ואפשר להמשיך לחפש שיפורים משמעותיים למבנה הבסיסי (מי רוצה תרגיל קטן?). מאידך, אם המטרה היא אך ורק להזין את דעותיך ולראות איפה אתה נופל – אז באמת לא חייבים טבלה. אפשר לבנות תהליך הדרגתי בסגנון של קוויז "איזה סוג של באגט אתה", שכל פעם מציג שאלה אחת ונהנה מכל שטח המסך לטובת המידע הנלווה – ובסוף לתת תשובה. את זה אפשר לעשות באינסוף דרכים, ואפשר גם לעשות כל מיני משחקים כדי שזה יהיה פחות מייגע. זה ימנע במידה רבה את כל הריקוד הפסיכולוגי שתיארתי למעלה – כי למי יש כוח לחזור ולעבור שוב ושוב 42 שלבים בלי שרואים השפעה מיידית על התוצאות. אבל זה ייתן לנו אתר שונה בתכלית, והרבה פחות מעניין ומועיל בעיניי. אגב, למי שמתעניין מה יצא לי – מסתבר שאני baguette farinée, יעני באגט מוקמח.

שם האתר הוא הצבעה אובייקטיבית, והשימוש בו מומלץ מאוד.

בחירות מועילות!

מרץ 19, 2021 6 תגובות

מעליות רודפות אחריך, מעליות קוראות לי לחזור

כלל יואקסי שהרגע המצאתי גורס שבחייה של כל קבוצת UX בפייסבוק בהכרח יגיע הרגע שהאדמין יבקש לא לפרסם יותר תמונות של מעליות. אף אחד לא יודע למה זה ככה. ייתכן שבחברות מעליות אין אנשים שתפקידם לחשוב על המשתמשים. בכל אופן, אני רוצה לספר על זוג מעליות שדווקא כן נוצרו ע"י חברה שחושבת על המשתמשים, והיא מלאת כוונות טובות.

יש איזה בניין שיוצא לי לבקר בו פעם בשבוע-שבועיים בערך, ויש בלובי שלו שתי מעליות שפונות זו אל זו. זה מייצר מצב שבו אדם הממתין לאחת המעליות כשפניו אל הדלת, עשוי שלא לשים לב למעלית שהגיעה מאחוריו. במלונות ובנייני משרדים פותרים את הבעיה הזו ע"י חיווי קולי (שאף פעם לא ברור מאיזו מהמעליות הוא הגיע, אבל ניחא). ואילו כאן מדובר בקומת מגורים, ואולי זו הסיבה שבגללה הוחלט לוותר על החיווי הקולי, פן יתחרפנו דיירי הקומה.

הפתרון שלהם הוא הרבה יותר עדין – הם מציגים כיתוב בולט על הצג האלקטרוני שליד הכפתור, שאומר "מעלית ממול באה". יש לי מה להגיד על הניסוח, אבל תודו שבעיקרון זה פתרון נחמד. אתה עומד לך, מחכה למעלית, פתאום זה נדלק, אתה מסתובב, והנה המעלית השניה כבר עומדת שם עם הדלתות פתוחות לקראתך, איזה כיף.

אי-שם בתקופת בית הספר היסודי הייתה נהוגה באזורנו בדיחה, מן הבדיחות המתוחכמות והרגישות האלה שילדים ביסודי כל-כך מצטיינים בהן. באמצע שיעור היית מקבל פתק שהיה כתוב בו "איך להעסיק דביל? התשובה בצד שני", היית הופך את הפתק וקורא גם בצידו השני "איך להעסיק דביל? התשובה בצד שני". בשלב הזה די בעל כורחך, באשמת איזה מנגנון מוזר של אינרציה מנטאלית (ולמעשה באשמת מאבקי כוח בין מנגנונים של תגובות אוטומטיות לבין מנגנונים של בקרה עצמית מודעת שאיחרו את המועד ועכשיו מנסים להידחף בתור), למרות שאתה כבר רואה את התאונה מתקרבת אבל כבר מאוחר מדי, היית הופך את הפתק שוב לצדו המקורי והכיתה הייתה נשפכת מצחוק. אולי המקרה הכי מזוקק בעולם של "התשובה בגוף השאלה".

בבניין מגורים בן שבע קומות ושתי מעליות וקורונה, המצב שבו שתי המעליות חונות בקומת הקרקע, עם הדלתות סגורות, הוא נפוץ למדי. ובכן, או שהתרחיש הזה חמק מתכנוניו של מי שהמציא את הפיצ'ר דלעיל, או שהוא באמת חשב שזה הגיוני לגמרי ששתי המעליות יציגו את הכיתוב "מעלית ממול באה" – כי בסופו של דבר טכנית זה נכון. לכן מה שקורה לי כמעט בכל פעם שאני מגיע לשם, כאמור פעם בשבוע-שבועיים בערך, הוא שאני נכנס אל הלובי, מושיט את האצבע כדי ללחוץ על הכפתור, בשנייה האחרונה קולט ש"מעלית ממול באה", מושך את היד, מפרסס, פוסע שני צעדים אל המעלית השנייה, בא ללחוץ על הכפתור, ואז שם לב שאיזה קטע, "מעלית ממול באה", ואשכרה מסתובב וחוזר אל המעלית המקורית ושומע בראשי הדים של כיתה נשפכת מצחוק לפני רבע מאה.

פברואר 6, 2021 אין תגובות

סקר הגיוס – פירוק לגורמים

היוש. אלא אם ביליתם את השבוע האחרון במערה מבודדת, בטח נתקלתם בתחינות שלי למלא או להפיץ את סקר גיוס הUX.

הטקסט הזה הוא הסבר מתודולוגי לגבי מבנה הסקר, ניסוחו והשיקולים שמאחוריו, והוא מיועד בעיקר לסטודנטים ולאנשים שמתעניינים במחקר UX ובסקרים ספציפית.

הסקר נולד בעקבות ריבוי ההמלצות השונות לגבי בניית תיקי עבודות, כאשר חלקן סותרות זו את זו, בשילוב עם התצפיות וההמלצות האישיות שלי, שגם הן סתרו חלק מההמלצות שראיתי. הסתירות האלה רמזו לי שהגיע הזמן להפסיק לנחש או להניח כיצד המנהלות המגייסות עובדות, ולהתחיל לחקור את התנהגותן בפועל.

להזכירכם, במחקר UX תמיד עדיף למדוד התנהגות ולא גישות, עמדות או כוונות. כאן האפשרויות שלי למדוד את ההתנהגות בפועל הן מוגבלות ביותר (אני לא יכול להתחיל להסתובב בין ארגונים ולצפות במנהלות UX מגייסות בלייב), לכן יורדים לעדיפות שנייה – לשאול לגבי התנהגות אובייקטיבית "מדידה" שקרתה בפועל. דיווח עצמי הוא רחוק מלהיות אופציה מושלמת, ונגע בזה בהמשך, אבל בהחלט יש לו מקום בארסנל (נזכיר גם את מה שנמצא בעדיפות שלישית).

התרכזתי ספציפית בג'יוניורים כי הם מתבשלים די באותו סיר – לרובם המוחלט אין ניסיון רלוונטי, מה שמהווה את המכשול הגדול ביותר בקבלה לעבודה הראשונה, ודי מגדיר את "מעגל הקסמים" הזה. אצל אנשים מנוסים יותר תוכן הקו"ח מתחיל להשפיע בצורה הרבה יותר משמעותית, והניסיון הקודם שלהם זורק אותם בכיוונים שונים מאוד, ולכן התרכזתי בקבוצה הומוגנית יותר מבחינת נתוני הפתיחה. המתחילים הם גם אלה שיש להם פחות קשרים בתעשיה, ובסופו של דבר יותר זקוקים לעזרה.

בחנתי ספציפית את השלב הראשון בתהליך המיון הטיפוסי, שהוא לרוב מורכב מסינון הקו"ח ותיקי העבודות, ובמקרה של הצלחה מוביל לזימון המועמד לראיון או לתרגיל הבית. מטרת הסקר הייתה להבין מהי בפועל מידת החשיבות של כל אחד משלושת המרכיבים ה"יבשים" של המועמדוּת: הקו"ח, העבודות עצמן, ותיאורי התהליכים שנלווים אליהן.

הדבר הכי חשוב כאן, וכזה שלא מספיק מודעים לקריטיות שלו, הוא שהשאלות בכוונה נוסחו בצורה שמדברת על מקרים שקרו במציאות, ולא שואלת לגבי מוטיבציות, העדפות כלליות או דירוגי החשיבות של הפרמטרים השונים. כל זה נופל תחת "גישות ועמדות", ומאוד מושפע מהתפיסות העצמיות של המשיבים. לצורך הדוגמא – בכל מאמר בנושא יגידו לכם שישנה חשיבות רבה לתיאור תהליכי העבודה בפרויקטים. עם זאת, עבור המגייסת זו יכולה להיות קריאה די מייגעת, במיוחד כאשר יש עומס של מועמדים שלא כולם בהכרח רהוטים במיוחד, ולעיתים קרובות מתבלבלים קצת בין כמות לאיכות, מה שמתבטא במגילות של טקסט גנרי עם 90% באזוורדז בנפח. אז מדלגים עליהם אחרי שתי שורות. אם נשאל מגייסת כזו לגבי רמת החשיבות של סיפורי המקרה, היא עשויה לומר שהיא מייחסת להם חשיבות גבוהה – כי היא תופסת את עצמה כאשת מקצוע טובה, וברור שזו ההתנהגות המקצועית יותר. יכול להיות שהיא אפילו מאמינה בזה. לעומת זאת, אם נשאל אותה האם היא קראה אותם בפועל, ובהנחה שהיא כנה עם עצמה ואיתנו, היא תעיד שלא קראה אותם. מה שחשוב לנו הוא אך ורק ההתנהגות.

גם כאשר אני שואל על מקרים שקרו בפועל, התשובות נתונות למגבלות של זיכרון ושל תפיסות עצמיות (במידה הרבה יותר קטנה). זו הסיבה המרכזית שבגללה שאלתי רק לגבי חמש השנים האחרונות. למעשה התחלתי מלשאול לגבי 3 שנים ואחת ההערות שקיבלתי על גרסת הפיילוט הייתה שפשוט לא מעסיקים כ"כ הרבה ג'יוניורים, כך שאני עשוי לקבל הרבה פחות משיבים, מה שיגרום לתוצאות להיות הרבה יותר מוטות. לכן די בחריקת שיניים התפשרתי עם עצמי על 5 שנים, מה שחושף את התוצאות ליותר השפעות של בעיות זיכרון ומגדיל את השפעת התפיסות העצמיות, אבל בסבירות גבוהה יביא לי יותר משיבים, וזה היה לי חשוב, כי עם גודל הביצה המצומצמת שלנו, יש מצב לכסות את רוב השוק אפילו.

סיבה נוספת שבגללה הייתי מוכן להרחיב את הטווח הזה היא שאני פונה למגייסי UX ולא מגייסי HR. אצל מגייסי UX, להבדיל ממגייסי HR, הגיוס אינו מהווה את רוב עבודתם, ובסופו של דבר זה לא משהו שקורה באופן רציף, וברוב המקרים לא מגייסים למספר משרות במקביל. במילים אחרות, הגיוסים הם לא אירוע יומיומי, וברוב המקרים אפילו מדובר באירוע נדיר למדי. לכן יש סבירות די גבוהה שהמגייסים יזכרו בבירור גם תהליכים שקרו לפני כמה שנים – וכשאני מגביל את זה למשרות זוטרות בלבד, המקרים הופכים להיות עוד יותר נדירים ולכן זכירים ומובחנים יותר (האמירה הזו יותר נכונה לגבי חברות מוצר, למעט אחת או שתיים ספציפיות, ופחות נכונה לגבי חברות ייעוץ, למרות שגם בהן מגייסים כשניים-שלושה ג'יוניורים בשנה במקרה הטוב).

טוב, מספיק הקדמות, בואו נסתכל קצת על השאלות.

1. לכמה משרות יואקס זוטרות גייסת בחמש השנים האחרונות

זאת הייתה מבחינתי שאלת פילוח. כלומר זו שאלה שהתפלגות התשובות אליה לא באמת מקדמת אותנו מבחינת מטרות המחקר המוצהרות, אבל היא כן הייתה חשובה לי באופן אישי מכיוון שרציתי לשים את יתר התשובות בהקשר הנכון ברמת המשיב הספציפי. למשל – לדעתי, אנשים שאינם מגייסים הרבה נוטים להקדיש לזה יותר זמן וממש מתעמקים בכל מועמדות. לעומתם, אנשים שכן שבעו כבר מגיוסים, כנראה שפיתחו כבר אינטואיציות וקיצורי דרך משלהם, ומקצרים לא מעט תהליכים. כמובן שהדרך היותר מדויקת הייתה לשאול כמה הם גייסו בסך הכל, אבל לא רציתי לשנות למשיבים קונטקסט כדי שזה לא יזהם את שאר השאלות (שלא יחשבו שגם שם אני מתייחס לכולם ולא רק לג'יוניורים). לא שיקללתי את זה בתוצאות בשום צורה אבל זה תרם לפרשנות האישית שלי את הממצאים.

2. לאיזה סוג של חברות גייסת בחמש השנים האלה? (ייעוץ/פרויקטים לעומת חברות מוצר וגופים עסקיים דומים)

הכנסתי את השאלה הזו כי מדובר בחלוקה מאוד מהותית בתעשייה, ורציתי לראות אם היא תניב מגמות מעניינות בחלוקת התשובות. בנוסף, ישנן חברות מוצר רבות שפועלות בעולמות תוכן מאוד מורכבים, וראיתי מקרים שבהם היכרות מוקדמת עם עולם התוכן (מקריירה קודמת, מהצבא, מהלימודים) קידמה מועמדים שהיו יותר חלשים מקצועית ממועמדים אחרים אשר לא הכירו את הדומיין. למעשה, בראיון העבודה הראשון שלי, בחברת צ'קפוינט, המגייסת אמרה לי "אני מעדיפה לשלוח מהנדס תקשורת לקורס UI" – אז זה עוד היה נקרא UI, ו-UI של היום היה נקרא GUI או עיצוב גראפי, – "מאשר להביא איש UI ולהסביר לו על הנדסת תקשורת". בנקודה זו לא הצלחתי להתאפק והתעניינתי מה אני עושה שם בעצם, בהיותי ממש-לא-מהנדס-תקשורת והיא אמרה לי שהיא עוד לא סגורה על עצמה. לא נפגשנו מאז.

3. מי ביצע את הסינון הראשוני של הקו"ח למשרות אלה? (אנשי HR / אנשי UX או פרודקט / אחר)

עובדה די ידועה היא שלמגייסת HR לוקח כשלושים שניות לעשות סינון ראשוני של קו"ח. היא אפילו נכונה (יש לי מקורות טובים בתחום הזה). עובדה קצת פחות ידועה היא שלרובן אין מושג קלוש מה זה UX. למעשה אני די בטוח שבדיוק הן אלה שהולידו את המונח UX/UI, פשוט כי הן לא ידעו מה ההבדל – וזה היה לפני שאנשים התחילו להגדיר את עצמם בתואר הזה. דיברתי עם לא מעט כאלה, וזה בוודאות היה המצב. שינוי משמעות המושגים שהזכרתי קודם גם הוא תרם לסוגיה. מגייסות "כלליות" של הייטק, כאלה שלא מתמחות בUX, לא יודעות להעריך קו"ח של מאפיינים. הן לא יודעות מה נחשב ומה פחות, מה חשוב ומה לא, ולפי מודעות הדרושים היום אפשר להבין שהמצב לא השתפר הרבה. ולכן הרבה מנהלות מגייסות פשוט מודיעות לHR שהן רוצות לבצע את הסינון הראשוני בעצמן. זה עשוי להשפיע על הדברים שמציינים בקו"ח, לכן רציתי להבין עד כמה התופעה הזו רווחת.

4. כשהייתה גישה ישירה לקו"ח ולתיק העבודות, ממה התחלת?

נראה לי די מסביר את עצמו. רק שוב להתייחס לעניין הניסוח – אם אנחנו שואלים "מה יותר חשוב" או "מה עושים בדרך כלל", זה גורם למשיב להתחיל לדמיין ולהתפלסף עם עצמו. כשמנסחים את זה בצורה קונקרטית בלשון עבר, זה ממש מעביר את העיבוד למנגנונים של זיכרון, לא של דימיון ותיאוריה. אלה חלקים שונים במוח והם מחזירים תשובות שונות לחלוטין, ובמקרה כמו שלנו – תשובות הרבה יותר אמיתיות, במיוחד כאשר תוחמים את טווח הזמן.

5. האם יצא לך להתקדם לשלב הבא עם מועמדים…

- בזכות תיק עבודות מרשים למרות קו"ח חלשים?
- בזכות קו"ח מרשימים למרות תיק עבודות חלש?
- בזכות תיאור איכותי של תהליכי העבודה למרות עבודות חלשות?
- בזכות עבודות מרשימות למרות תיאור לא מספק של תהליך העבודה?
- בזכות היכרות טובה עם עולם התוכן למרות כישורי יואקס פחותים מאלו של מועמדים אחרים

שוב נראה לי די מסביר את עצמו, וגם הפעם – אני לא שואל האם ההתקדמות עם מועמדים בכל אחד מהמקרים האלה היא "אפשרית", "סבירה" או "נפוצה". אני שואל אך ורק לגבי מקרים שקרו בפועל. כי בן אדם עם דימיון יחסית מפותח תמיד יכול לדמיין קו"ח מדהימים שמאפילים על עבודה לא מוצלחת, או כל קומבינציה אחרת. ואם הייתי שואל לגבי מה "יכול להיות", לא היה שום טעם (ליתר דיוק – שום תוקף) לסקר הזה.

כפי שכתב לי אחד המשיבים – "תמיד יש יוצאים מן הכלל". והוא צודק במאה אחוז, וההערה בהחלט במקומה. רק ש… שני דברים. קודם כל – אני מחפש ממצאים שיתאימו לאוכלוסיה הרחבה. הגאונים היוצאים מן הכלל – כנראה שיסתדרו בלעדיי :). והאוכלוסיה הרחבה היא, בהגדרה, הכלל. דבר שני – כפי שנראה בהתפלגות התשובות לשאלה הראשונה, וכפי שאנחנו יודעים מההיכרות שלנו עם התעשיה, הרוב המוחלט גייסו 1-3 ג'יוניורים בטווח הזמן שהוגדר. אז אם בין שלושת האנשים שגויסו, היה אחד שאיתו המגייס התנהג בצורה שהיא יוצאת מהכלל (כלומר, בשליש מהמקרים אצלו) – סטטיסטית, הרבה יותר סביר ש"הכלל" של המגייס שונה ממה שהוא מספר לעצמו, מאשר שהמועמד הוא באמת כל-כך חריג.

6. האם יצא לך לפסול מועמדים על הסף כי הם לא סיפקו תיאור משמעותי של תהליכי העבודה?

7. האם יצא לך לפסול מועמדים על הסף על אי-הכרת הכלים הנמצאים בשימוש בצוותך?

מבחינתי מילת המפתח בשתי השאלות היא "על הסף". כלומר האם מדובר בdeal breaker.

8. עם אילו מועמדים התקדמת יותר – אלה שהפגינו יצירתיות, חשיבה מחוץ לקופסה, פתרונות חדשניים, או אלה שהלכו על פתרונות מקובלים

המון מועמדים שמקבלים תרגיל מנסים לפתור אותו בדרכים יצירתיות, כדי לבלוט לעומת האחרים. עם זאת, ביואקס תמיד יש חשש שבבואך להמציא את הגלגל, אתה רק מייצר פתרון גרוע לבעיה עתיקה שכבר נפתרה בכל צורה אפשרית ושקיימים לגביה best practices פשוטים וטובים. רציתי לבדוק האם הגישה היצירתית היא אסטרטגיה מומלצת.

9. עם אילו מועמדים התקדמת יותר – אלה שסיפקו פרוטוטייפים אינטראקטיביים או אלה שסיפקו תמונות סטטיות.

די ברור בעיניי.

10. במקרה של פרוטוטייפים אינטראקטיביים מתקדמים (לא ליניאריים, כאלה שאפשר לשוטט בתוכם), האם חקרת אותם בצורה מקיפה?

11. האם קראת את תיאורי תהליכי העבודה?

אפשרויות התשובה בשתי השאלות היו –

א – כן, אצל כולם
ב – כן, רק אצל מועמדים שנשקלים ברצינות
ג – כן, רק אצל מועמדים שעוברים לשלב הבא
ד – לא חקרתי בצורה מקיפה / לא קראתי

הסיבה לשתי השאלות הלה הייתה שמדובר במטלות די מייגעות עבור המגייס. כפי שכבר ציינתי, סיפורי המקרה יכולים להיות מאוד ארוכים, מפוצצים ב-buzzwords, וללא הרבה בשר אמיתי. ושוטטות בתוך פרוטוטייפים כאשר אתה לא בטוח מה אמור לעבוד ומה לא, ואין תהליך ברור, יכולה להיות מתסכלת מאוד. לשני התוצרים האלה יכולים להיות גם יתרונות גדולים, אבל זו לגמרי חרב פיפיות, ודי חדה. גם כאן אני מתכוון לבדוק האם קיים קשר בין מספר המשרות שגויסו לבין כמות ההשקעה.

אני רוצה להתעכב לרגע על אפשרויות התשובה. אופציה א' מבחינתי אומרת שמדובר בחלק מהסינון הראשוני, בדיוק כמו צפייה בעבודות ומעבר על הקו"ח. זה מעיד על השקעה רצינית מאוד מצד המגייס, כי מתקבלות עשרות רבות של פניות על כל משרה.

אופציה ב' מדברת על אנשים שלא נדחו על הסף על סמך רפרוף מהיר בחומרים, אלא עברו לסל של "בואו נדבר עליהם ברצינות ונחליט האם לזמן". להערכתי (לא נבדק מחקרית) מדובר בכרבע מהמועמדים המקוריים, במקסימום. הם עוד לא מזומנים – רק נשקלים ברצינות. כאן, אם המגייס לא באמת עבר על כל החומרים לעומק בסינון הראשוני, החומרים יכולים לספק כלי מעולה לקבלת ההחלטה הזו, ולעזור בהתלבטויותיו – לכן המוטיבציה שלו צפויה לעלות.

מתוך הנ"ל נבחרים מי שבאמת מזומן לשלב הבא. לדעתי מדובר בכ4-5 אנשים פר משרה – במקסימום. המעבר על החומרים ה"כבדים" יותר בשלב הזה נעשה כדי להתכונן לשלב הבא (לרוב ראיון או מטלת בית). ואם לא עכשיו אימתי?

האופציה האחרונה עונה על השאלה הרטורית הזו (האם שאלה רטורית שענו עליה היא עדיין רטורית?). אם לא עוברים אפילו על חומרי אותם אנשים שבפועל זומנו לשלב הבא, כנראה שכבר לא יעברו עליהם כלל :). ואז למעשה לא היה טעם להשקיע בהם – אלא אם מדובר בdeal breakers משאלות 6-7. טרם ניתחתי את התוצאות, אבל אני מקווה לא למצוא תשובות שאומרות שזה כן deal breaker עבורם אבל עם זאת שאינם באמת עוברים על החומרים, כי זו כבר סתם התעללות.

12. המלצות למועמדים – מה כן לעשות

13. המלצות למועמדים – מה לא לעשות

14. אם ברצונך להוסיף משהו, או לסייג את תשובתך לשאלה סגורה, זו ההזדמנות שלך

בשאלון שכולו שאלות סגורות אני רוצה לתת למשיבים גם הזדמנות להתבטא בצורה חופשית יותר. ובמיוחד בגלל שלא פינקתי ביותר מדי אפשרויות תשובה בשאלות הסגורות, רציתי להשאיר את הפתח הזה להגיד "כן, אבל…". ואמרו דברים יפים!

חלק מהשאלות שהתלבטתי לגביהן ולא נכנסו

השכלה ונקודות ספציפיות בתוכן של הקו"ח. נפסלה מכיוון שאני מתרכז כאן בצורת ההגשה של החומרים הקיימים (החלטה טקטית) ולא ברקע מועדף אצל המועמדים (החלטה אסטרטגית שמתרחשת כמה שנים מוקדם יותר מהשלבים שאני מדבר עליהם)
הצלחה בתרגילי הבית. נפסלה מכיוון שברוב המקומות מדובר בשלב שני, שמגיע אליו רק מי שעבר בהצלחה את השלב הראשון. יש מקומות שבהם זה לא המצב ומדובר בחלק מהסינון הראשוני, אבל זה היה מכריח אותי להכניס שאלת פילוח נוספת ואז גם הייתי מגיע לקבוצות קטנות מדי מכדי לתת הרבה משקל לתשובות המתקבלות.
מספר המועמדים שהגישו לכל משרה והמספר שעבר לשלבים הבאים. זו שאלה סופר מעניינת מבחינתי, אבל לא הרגשתי שאני יכול לשאול מגייס כמה מועמדים הגישו למשרה מסוימת לפני כמה חודשים עד שנים. רובנו לא זוכרים דברים כאלה, והיינו נגררים לניחושים ולמיצוע אינטואיטיבי, ואני לא מרגיש שהיינו מקבלים תשובות בעלות ערך לשאלה כזו.
שאלה לגבי חשיבות התיאור העצמי. למעשה נכנסה לפיילוט והייתה מנוסחת בצורה טיפה צינית, וקיבלתי עליה פידבקים שליליים ומוצדקים מאוד ממשתתפי הפיילוט. הנקודה הכי מעניינת מתודולוגית הייתה זו: "אני חושב שזאת שאלה שלא תוכל ללמוד הרבה מהתשובות עליה כיוון שאין באמת דרך לדעת איך דבר כזה משפיע עליך כמגייס. כל הקומבינציות אפשריות כאן: זה משפיע עלי ואני מודע לזה, זה משפיע עלי ואני לא מודע לזה, זה משפיע עלי ואני לא רוצה להודות בזה, זה לא משפיע עלי ואני מודע לזה, זה לא משפיע עלי ואני לא מודע לזה, ועוד כהנה וכהנה. זה עניין מאוד רגשי…".

תודה שהייתם עימנו, ובפוסט הבא – התוצאות!

נובמבר 1, 2020 אין תגובות

פסיכולוגיה וUX – לא מה שחשבתי

טרחנות

קצת לפני שהתחלתי את התואר הראשון ובשנה-שנתיים הראשונות שלו עסקתי בתרגומים אקדמיים. בעיקר הייתי מתרגם מאמרים מאנגלית לעברית (בדיעבד זו די תעלומה בעיניי, כי לא שלטתי בצורה מספקת בשתי השפות ובוודאי שלא בעולמות התוכן שהיו מכל קצות הקשת האקדמית. אני זוכר שאחד המאמרים הראשונים עסק בהשפעת מרעה-היתר של עזים על המידבוּר בבתת הטמאוליפן בצפון-מזרח מקסיקו. מיותר לציין שאינני מבין במדעי האקלים, אינני מקסיקני ואפילו אינני עז, אם כי כאן הדעות חלוקות). מכיוון שאחת המיומנויות הקריטיות במדעי החברה היא לדעת לקרוא ולהבין טקסטים ארוכים באנגלית שלא תמיד נכתבו ע"י הרהוטים שבאנשים, זה סיפק לי הכשרה מצוינת לתחילת הלימודים והועיל רבות גם בהמשך.

אולי הדבר הראשון ששמים לב אליו כשנחשפים לראשונה למאמרים אקדמיים הוא שכל טענה חייבת להיות מגובה במראה-מקום (ו. מיז'יריצקי, 2020). ואם יש רק אחד, זה סימן טוב לכך שהתרשלת בסקירת הספרות (krk, 2014), אין לך מושג על מה אתה מדבר, וכנראה שאתה סתם מנפיץ דברים חסרי שחר, כמו נגיד שהשמש זורחת במזרח או קשקושים אחרים בסגנון הזה. כי השמש כידוע זורחת מהתחת של המנחה (סתם, שלי היה נפלא). בקיצור, ממש על כל אמירה עובדתית חייבים לציין מקור.

הטרחנות הזו בהתחלה מרגישה די מגוחכת, אחר כך מתרגלים, לאחר מכן מתחילים להרים גבה על כל טענה שאינה נסמכת על מקורות, ובסוף, לפי מיטב המסורת של תסמונת שטוקהולם, מגיעים למצב שפורמט פחות מחמיר כבר לא יעלה על הדעת. כמובן שקיימים הבדלים עצומים בין כתיבה אקדמית לבין כתיבה מקצועית רגילה לבין כתיבת פנאי בידורית-למחצה, ועברו הרבה שנים מאז עזבתי את כתלי האקדמיה, אבל עדיין, הפרט הזה עשוי להסביר גם את אופי הרשומות הטיפוסיות כאן בבלוג ואת ריבוי הקישורים התומכים.

לקח לי לא מעט זמן לקלוט שהפורמט הזה הוא למעשה רק ביטוי של משהו הרבה יותר גדול, של הגישה הכללית ששולטת (או ליתר דיוק אמורה לשלוט) במסדרונות האקדמיים-המדעיים. גישה שאומרת – כל הזמן תטיל ספק, תבחן בזכוכית מגדלת כל אמירה שבאמצעותה אתה בונה את הקייס שלך. ספקנות קיצונית שיטתית. האם מה שנאמר הוא בכלל נכון? באם הוא נכון – האם הוא רלוונטי? באם הוא רלוונטי – האם הוא בהכרח מוביל למסקנה שמייחסים לבסס עליו, או שייתכנו הסברים חלופיים? וכך הלאה.

אוסף השאלות הנ"ל וכמה שאלות נוספות בסגנון הזה מתוארים ע"י מושג אחד שחוזר על עצמו בכל אחד מהקורסים בכל אחד מהתארים בפסיכולוגיה, ואני מקווה שכך גם בכל שאר מדעי החברה. זה נקרא "תוקף", validity. וההגדרה הכי פשוטה שלו היא "עד כמה הבדיקה באמת בודקת את מה שהיא באה לבדוק".

יום אחד אני אסיים לחשל את המספריים האלה, ואז…

האיש עם הפּטיש

אני, למי שטרם שם לב, פסיכולוג קוגניטיבי בהכשרתי. כשהתחלתי בUX לפני עשור וחצי, התחום היה נראה אחרת מהיום, הכלים והטכנולוגיות היו אחרות, היקפו ואיכותו של הידע הצבור בצורת design patterns and best practices היו אחרים לגמרי, והאמנתי שהרקע הרלוונטי ביותר לאיש UX הוא פסיכולוגיה קוגניטיבית. זו הייתה דעה רווחת ביותר (אין לי את הנתונים כדי להגיד "שלטת") בקרב אנשי מקצוע. וגם היום אני מאמין שהיא הייתה נכונה מאוד לשעתה, כפי שאוהבים להגיד בזמן האחרון. אני נהגתי להוסיף לזה גם "פסיכולוגיה חברתית", מה שהרים בזמנו כמה גבות, אבל לא גבוה מדי, כי בכל זאת, אותה משפחה. זה לא כאילו שאמרתי "עיצוב" רחמנא ליצלן.

במהלך השנים נדרשתי לשאלה הזו לא מעט פעמים. גם בצורת "מה הרקע/תואר הכי רלוונטי" וגם בצורה ההפוכה – "האם באמת חייבים פסיכולוגיה קוגניטיבית כדי לעשות UX (טוב)"? עניתי על שתיהן בהרחבה בפוסט השאלות הנפוצות אבל אני רוצה להתעכב על זה עוד טיפה, וספציפית על משפט אחד שכתבתי אז, ב-2014, לאור איזושהי תחושה שביצבצה אצלי. היום, כשאני נחשף באופן קבוע לעשרות ג'יוניורים למשך מספר חודשים ויכול לעקוב אחרי תהליך הלמידה שלהם את רזי המקצוע, אני יודע לנסח אותו בצורה הרבה יותר מבוססת.

אני מדבר על המשפט הבא: באופן כללי, אנשי מדעי החברה (כולל גם סוציולוגיה, אנתרופולוגיה וכד') הם היחידים שמוכשרים לחקור התנהגות אנושית – מוכשרים מלשון "הכשרה". הם פשוט היחידים שלומדים את זה בצורה מסודרת.

בואו נדבר לרגע על האיש המפורסם עם הפטיש. כידוע, לאחד כזה כל דבר נראה כמו מסמר. ולקח לי זמן להבין שמותר להניח את הפטיש בצד מדי פעם. ישנן הרבה דרכים לנתח בעיות יואקסיות, ובמקרים רבים קיימות גם מספר דרכים לפתור אותן. במשך השנים ראיתי איך מעצבים מנתחים ופותרים את אותן בעיות – בהצלחה – דרך עיניים וגישה עיצוביים, פסיכולוגים – דרך עיניים פסיכולוגיות, ומפתחים – בתור בעיה הנדסית. אני חוזר – מנתחים ופותרים בהצלחה. פעמים רבות אפילו מגיעים לאותו הפתרון בדיוק, פשוט בדרכים שונות. כי הכל קשור בהכל.

ישנן בעיות שגישה מסוימת תהיה יותר נכונה עבורן, ויש כאלה שלא, ויש את כל הרצף שבאמצע (שגישה אחת היא קצת יותר מתאימה מאחרת, אבל היא לא היחידה).

להערכתי כיום, שיעור הבעיות שבאמת מחייבות (!) ידע מתקדם (!) בפסיכולוגיה קוגניטיבית ואינן מקבלות מענה ע"י שימוש בפתרונות קיימים ומוכחים (שאולי דרשו את הידע הזה בהתהוותם אבל היום הם בבחינת מוצר מדף זמין לכל) – הוא פחות מ5% מכלל העיסוק היואקסי, והן נוטות לצוץ במערכות-מומחה מורכבות ובעלוֹת מחיר טעות גבוה מאוד, בין אם במשאבים או בחיי אדם (בתוך הנישה הזו האחוז הרבה יותר גבוה כמובן).

וידע שאינו מתקדם, אפשר לרכוש לבד, או בכל אופן במסגרת שאינה דורשת תואר שני או שלישי. לא באותו היקף וממש לא באותו העומק, אבל ברמה שהיא מספקת לרוב המקרים הפשוטים (ורובם באמת פשוטים).

אבל…

המִשְֹרָטָה

אני רואה הרבה סטודנטים בקורס הUX שלנו. בכל מחזור ישנם כמה שמגיעים (כמעט תמיד "מגיעות") אחרי תואר בפסיכולוגיה, בד"כ לפחות אחת אחרי תואר שני. לא רק קוגניטיבית וחברתית, גם קלינית והתפתחותית וארגונית ועוד כל מיני. ומה שבא להן הרבה יותר בקלות מאשר לסטודנטים בעלי רקעים אחרים, הוא המשמעת העצמית הזו לגבי האיכות המתודולוגית של התוצרים שלהן. הוא חוסר הנוחות הזו, שהן הפנימו בעל כורחן בתואר, בנוגע להחלטות שרירותיות שמתבססות על "נראה לי" או "מרגיש לי" או "ראיתי באיזה מקום". הן מוטרדות מסוגיית התוקף – ברוב המקרים לא בצורה מודעת כי זה כבר צרוב עמוק בפנים – גם בשלבי המחקר וגם בשלבי הפתרון. כמובן שלא מדובר באיזו תורה סודית, זה לא בלעדי רק לבוגרי פסיכולוגיה, ואנחנו מנסים להנחיל את זה לכולם, אבל רובן באות עם זה כבר מהבית.

ההבנה הזו נדרשת לא רק כשעושים מחקר "רציני" או "רשמי", ואפילו לא רק כשעושים מחקר אקטיבי בכלל. כל פיקסל שאנחנו ממקמים על המסך אמור לשקף שאלה שהייתה צריכה להישאל ולקבל תשובה. הרקע האקדמי-מחקרי עם ההרגלים הטרחניים (התלבטתי רבות האם להשתמש כאן במירכאות) שלו מרגיל אותך להקפיד על זה, וגם להבין כיצד שואלים שאלות נכונות.

בעיניי, הזוית הזו מפוספספת מאוד בשיח היואקסי שאני רואה היום בארץ (לא יודע מה קורה בשאר העולם, ממה שיצא לי לראות בעבודה מעשית מול חו"ל, לא בהרצאות של טליתות שכולן תכלת, המצב לא הרבה יותר טוב). היתרון במלאנתלפים קבוצות הUX שקמו בפייסבוק ובווטסאפ (כבר הצטרפתם ל-היואקס המיתולוגי?) הוא שאפשר לדבר על מה שקורה שם בלי להלבין פניהם של אנשים ספציפיים. המושג "תוקף" פשוט אינו מוכר לחלק עצום מהעוסקים במלאכה. והעניין הוא לא המושג הטכני, אלא המודעות שהוא מייצג למגבלות של שיטות העבודה שלנו.

זה משתקף למשל באובססיה (ואני אומר את זה כפסיכולוג 😉) לגבי בדיקות A/B Testing כי הן כביכול "חושפות את האמת". בעוד שמדובר בכלי מעולה, חייבים להבינו לעומק כדי לדעת מתי הוא מתאים ומתי לא (רוב הבדיקות לא מניבות תוצאות מובהקות – 1,2,3, וגם כשכן – המון מהן נותרות חסרות משמעות בפועל). זה שקול ללמדוד חום לאדם שמתלונן על נקע בקרסול, ואז להגיד לו "הנה, אני רואה כאן שאתה בסדר גמור". הכלי נתן תוצאה ברורה – שאינה רלוונטית למקרה. אין לה תוקף.
או למשל בגישת "שאל את המשתמשים מה הם מעדיפים", מה ששמעתי בתור הצעה כמעט אוטומטית באינספור התלבטויות אפיוניות, למרות שלפחות משנת 2001 הקביעה "אל תשאלו משתמשים מה הם רוצים" הייתה ידועה בתור כלל מס' 1 של שמישות (ולפני כן הייתה ידועה סתם, ללא מספר).
או בהיכרות כללית של מהי מסגרת ניסויית ואיך מנהלים אותה, כדי שאדם שמעלה לקבוצה בקשה ללחוץ על פקד מסוים על המסך (כי הוא מודד זמנים מאחורי הקלעים ומשווה לגרסה אחרת) לא יקבל עשרות תגובות של "מצאתי, מה הבעיה חחח", "למה ללחוץ דווקא שם", ו"למה לחפש בעיות איפה שאין".
מעל הכל זה מתבטא ביושרה מקצועית, ביכולת לזהות את הנחות העבודה שלך ואת המגבלות שלהן. אין מחקר ללא איומים על תוקף. לכן כשעושים מחקר, ראוי לשקף את בעיות התוקף שלו למקבלי ההחלטות, מה שמאפשר להתייחס אליו בצורה הנכונה, ואולי לערוך מחקר המשך שיפתור את חלקן, או לכל הפחות ללמוד מהן להבא. אחרת – במקרה הטוב לא משתפרים, במקרה הבינוני עובדים לשווא, פול גז בניוטרל, ובמקרה הגרוע ממש מזיקים למוצר.

כאמור, כל הסיפור הזה אינו מדע טילים, אפשר ללמוד "את העובדות" בקלות. ובדיוק כמו עם ממשקים, גם כאן כבר צברנו המון best practices בשיטות המחקר השונות, שאמורות לצמצם את כמות הפאולים שעושים בכל שיטה. אבל כמו עם כל יכולת אחרת – גם אם קל ללמוד את התיאוריה, קשה להפוך את זה לפרקטיקה, נדרש המון ניסיון כדי שזה יהפוך להיות טבעי ומובן מאליו. וזאת בדיוק השריטה שמתנוססת על מצחם של בוגרי המסלולים המחקריים של מדעי החברה.

אז זאת התשובה החדשה – וההרבה יותר מדי ארוכה – שלי ל"מה הקשר בין פסיכולוגיה וUX". בקרוב – בצורת הרצאה.

אוגוסט 20, 2020 אין תגובות

שלוש טיפות מחוץ לקופסה

אני מת על המצאות יואקסיות קטנות שלוקחות רכיבים מוכרים ודי סטנדרטיים, שגם הבעיות שלהם מוכרות וסטנדרטיות, לוקחות צעד אחורה, ואומרות "רגע, אבל אם נעשה את זה רק טיפ-טיפה אחרת, נציץ רק לשנייה מחוץ לקופסה, נוכל לשפר חלק מהבעיות שכל-כך התרגלנו אליהן כבר".

הטיפה הצבעונית

רוב האנשים שיצא להם לאפיין דשבורדים נתקלו בבעיה הבאה – המשתמש יכול לעבור ברשימת פרמטרים ולהוסיף כמה מהם לגרף. כל פרמטר יתווסף לגרף בצבע אחר, וכמובן שצריך מקרא כדי שיידעו מה כל צבע מסמן. הצבע של אותו פרמטר במקרא נקבע שרירותית (לפחות בהתחלה, לפעמים ניתן לשנות אותו אחר-כך), והמשתמש צריך עכשיו ללמוד איזה צבע מייצג כל פרמטר.

שימו לב מה עשו בגוגל אנליטיקס, בהוספת סגמנטים לתצוגה. למטה זו רשימת הסגמנטים האפשריים, למעלה זה המקרא שגם מאפשר להוסיף ולהוריד סגמנטים (את הגרף עצמו אנחנו לא רואים וזה לא מאוד משנה).

אמנם כל סגמנט שנבחר מופיע במקרא כרגיל עם הצבע שלו (העיגולים הצבעוניים למעלה), כפי שקורה בכל מערכת דומה, אבל הם הלכו צעד אחד קדימה ואמרו "עוד לפני שהמשתמש בחר את הסגמנט שהוא רוצה להוסיף, אלא כבר ברגע שהוא מסתובב ברשימה, אנחנו נספר לו מה הצבע של הסגמנט הבא שלו הולך להיות – באמצעות שינוי צבע חיווי מעבר העכבר ברשימה". תסתכלו טוב – צבע הmouseover לפני בחירת הסגמנט הראשון הוא כחול, לאחר מכן ורוד, אח"כ ירקרק (?) ואז סגלגל. ואלה בדיוק צבעי המעגלים שמתווספים לאחר הבחירה. צבע חיווי מעבר עכבר זה משהו שכמעט אף פעם לא משתנה בצורה כזו "חסרת משמעות". בכל מערכת יש את הצבע הרגיל שלה, והוא לפעמים עשוי להשתנות כדי לסמן שהפריט שעומדים עליו כרגע הוא זמין או חסום לבחירה, אבל מעולם לא ראיתי שמשתמשים בו כדי להעביר מידע מהסוג הזה. הטריק הזה כמובן לא פותר את הבעיה ואני די בטוח שרוב האנשים שמשתמשים בפקד הזה בכלל לא שמים לב לשינוי הצבע. אבל המחשבה הזו, שהיא טיפה מחוץ לקופסה, לדעתי כן יכולה לעזור למשתמשים להתרגל לצבע הסגמנט החדש יותר מהר, גם אם רק טיפה. אולי אפילו ברמה הלא-מודעת.עכשיו תודו שאתם מתרגשים כמוני. לא, באמת. לא, ברצינות, נו. בבקשה? מה אכפת לכם, זרקו לי עצם?

טוב, בסדר, הנה עוד טיפה.

הטיפה המתרחבת.

Confluence של חברת Atlassian. שוב פקד סטנדרטי לחלוטין, הוספת טבלה למסמך. הדרך הנפוצה לעשות את זה היא למשל כמו במיקרוסופט אופיס, כלומר ככה:

לוחצים על "הוסף טבלה", קופצת לנו מטריצה צפה לבחירה שאפשר לסמן עליה איזה גודל של טבלה רוצים, ובסוף זה מתווסף למסמך. הגודל של פקד הבחירה עצמו הוא קבוע כמובן, ואפשר לבחור בתוכו. ותמיד ניתן להוסיף עוד שורות ועמודות לטבלה קיימת, אנחנו מדברים רק על הגודל הראשוני שלה כרגע.

ובכן, באו Atlassian, שאני באופן כללי מת על המוצרים שלהם (כן, שום מוצר אינו מושלם, אבל הם עושים דברים נהדרים), ואמרו: "רגע, אפשר לעשות את זה טיפ-טיפה יותר נחמד אם רק נצא מחוץ לקופסה – ליטרלי". ופתחו מטריצה קטנה ואלגנטית, של 4X4 בלבד.

ומה יעשה משתמש שצריך יותר מארבע שורות או עמודות? במיוחד כזה שעוד לא יצא לו להוסיף טבלאות בConfluence? ובכן, יש סיכוי לא רע שהוא יגיד לעצמו "טוב, כנראה שאין דרך להוסיף מכאן טבלה גדולה יותר, אני אאלץ להוסיף את זה של 4X4 ואז להוסיף את שאר העמודות ידנית. מבאס אבל זה מה יש". אז הוא ייכנס למטריצה וינסה לבחור את הגודל המקסימלי שאפשר, ואז הוא יגלה שכשמתקרבים לקצוות שלה, היא גדלה יחד עם העכבר. ההתנהגות הזו היא שבירת כלים, חציית כל הקווים האדומים, רעידת אדמה וכל שאר הדברים שאתם רואים ב-ynet כל שני וחמישי. רכיבי ממשק במערכות רציניות שמכבדות את עצמן לא משנים את גודלם ללא הוראה מפורשת של המשתמש, כמו לחיצת כפתור ייעודי, גרירה עם לחיצה או משהו בסגנון. בהחלט לא במעבר עכבר. רק ש… מעכשיו הם כן. ושוב, זה לא פותר איזו בעיה דרמטית במיוחד, רק שזה טיפה יותר יפה. אני חושב שזה מופלא.

והבטחתי לכם שלוש טיפות מחוץ לקופסה, אז הנה עוד אחת.

הטיפה שלא הייתה.

אנדרואיד, מכירים? מקלדת אמוג'יז של Swype. מחולקת לקטגוריות. בני אדם, טבע, חפצים, מושגים וכאלה. נחמד. באיזשהו שלב, די מזמן, הגיע מישהו ואמר "אנשים כל הזמן משתמשים באותם האימוג'יז וזה מבאס כל פעם לעבור בקטגוריות ולחפש אותם, בואו נוסיף קטגוריה חדשה של אמוג'יז שהיו בשימוש לאחרונה". וכך עשו, וטוב שעשו.

ובא עוד מישהו ואמר "הקטגוריה מוגדרת כאמוג'יז שהיו בשימוש לאחרונה, נכון? אז הדבר ההגיוני הוא לסדר אותה לפי סדר כרונולוגי, כך שהאמוג'י האחרון שהיה בשימוש יהיה הכי למעלה". (או שזה נחשב סדר כרונולוגי הפוך? אני אף פעם לא בטוח). שזה בסך הכל הגיוני מאוד.

אממה…

אנשים, לא רק שהם משתמשים באותם האימוג'יז כל הזמן, אלא הם גם משתמשים באותם האמוג'יז כמה פעמים ברצף. למשל כזה

😂😂😂

או כזה

👍👍👍

או אפילו כזה

🍺🍺🍺

וכדי להקליד את זה, אנחנו פשוט עושים את הדבר המתבקש והאינטואיטיבי ולוחצים במהירות כמה פעמים באותו מקום. כל עוד עושים את זה באחת הקטגוריות הרגילות, הכל טוב ויפה. אבל כאשר באים לעשות את זה בקטגוריית האמוג'יז האחרונים, זה לא כל-כך עובד. האמוג'י הראשון בשורה הוא באמת מה שהתכוונו, אבל כל האחרים הם ממש לא. מפני שהלחיצה הראשונה על האמוג'י ישר הופכת אותו ל"אחרון שהשתמשו בו" ואי לכך גם מקפיצה אותו לראש הרשימה. מה שמשנה את סידור שאר האמוג'יז על המסך, ובפעם הבאה שהאצבע שלנו נוחתת באותה נקודה בדיוק, כבר יושב שם איזה חבר אחר. וברגע שלחצנו על החבר – כבר על אוטומט ובלי להתכוון, גם הוא קופץ לראש הרשימה, ומתחת לאצבע שלנו מחכה חבר חדש לגמרי. בגלל שאנחנו לוחצים מהר, כל זה קורה מהר מדי מכדי שנספיק לעצור בזמן, וכך במקום רצף של שלושה-ארבעה אמוג'יז זהים, אנחנו מקבלים שורה של תמונות רנדומאליות פחות או יותר.

כל זה היה נחסך אם הם היו חושבים טיפה מחוץ לקופסה של עצמם. רק מספיק כדי להגיד "בסדר, אלה האחרונים שהיו בשימוש אבל לא אחרונים-אחרונים, סתם אחרונים רגילים כאלה, אתם יודעים. סוג של אחרונים בכאילו". זה למשל מה שאמרו בווטסאפ, והם אכן מעדכנים את רשימת "האחרונים" רק כאשר המשתמש יוצא מהמסך וחוזר חזרה. כפי שעושים בכל מקלדת נורמלית.

טיפה זה הרבה.

דצמבר 12, 2019 אין תגובות

מרשימותיו של יואקסר בימי מחלה

א'

זה למה אסור לחוות דיעה על ממשק על סמך תמונה. על פניו הממשק הזה מועיל – במקרה הכי הכי טוב – רק לאנשים ש… איך נקרא לזה בעדינות… לא עשו לימודי ליבה?

עד שמתברר שיש חדרים שמקבלים מכמה תורים במקביל, ויש גם תורים שמתפצלים לכמה חדרים. ואז זה פתאום ממש חשוב, כי אין שום דרך אחרת להעריך מתי תורך.

ב'

בר מים באחד מסניפי מכבי. האם המכשיר בשימוש, כן או לא? תזכרו את התשובה *האינטואיטיבית* שלכם, לפני שהתחלתם לחפש איפה הקאצ', יא חשדניסטים.

המים הקרים עובדים. המים החמים לא עובדים. מישהו חשב לעצמו, מחשבה נכונה בסה"כ, "אולי גם נדביק מדבקה שאומרת שהכפתור לא עובד, וגם נדביק אותה בצורה שתמנע את האפשרות ללחוץ על הכפתור מלכתחילה. בצורה כזו נמנע טעויות משתמש". גישה באמת מצוינת וראויה לשבח, רק שבסופו של דבר יושבים איזה 30 איש בתור שבטוחים שהמים הקרים לא עובדים, וכשמישהו מנסה לבוא וללחוץ אומרים לו מראש שאין צורך לטרוח. מזל שבכל תור יש אנשים מבוגרים פלוס, שגם לא רואים טוב, גם לא שומעים טוב, וגם לא אכפת להם ממה שאחרים אומרים, אחרת היינו מתייבשים שם למוות.

לכן עושים בדיקות, ובכלל מנסים לחשוב קצת על מה קורה מסביב.

ג'

סופרפארם Be. מכונה לקבלת תור לבית המרקחת. בכל דף טיפים לעיצוב כפתורי הנעה לפעולה (calls to action) רשום שהכפתור צריך לבלוט – הוא צריך להיות יחסית מבודד עם הרבה שטח ריק סביבו, הוא צריך להיות בצבע שונה משאר הממשק, ובאופן כללי כמה שיותר בולט, יותר טוב.

בשום מקום לא רשום "אבל, וזה אבל גדול, תוודאו שהוא לא ייראה כמו פאקינג בורג!!!". אשכרה חצי דקה ביליתי מול הדבר הזה, חסר אונים לגמרי, בניסיון להבין איפה לוחצים. ואז שמתי לב שכתוב "לחץ כאן", על מדבקה שקופה (אין כמו שקוף כדי להבליט משהו). ואז ביליתי עוד חצי דקה בניסיון להבין איפה זה "כאן", כי ברור שזה לא יכול להיות הבורג! אפילו את הידית הסגולה הזאת ניסיתי.

נובמבר 19, 2019 אין תגובות

פוסט אורח: UX לסוויטה

היי,

לרגל פתיחת הבלוג החדש UXE ע"י לירן אלבוים, קולגה וחבר משכבר הימים, אני מארח אותו כאן ביואקסטזי הרדום. ללירן רקורד מרשים בתור מנהל UX בארגונים גדולים, והוא הגיע לספר על אחד ההיבטים המעניינים של עבודה בסביבה מרובת מוצרים (או שמא מדובר במוצר אחד?). אז תנו לו יד גדולה (כי באנטרפרייז מקובל לדבר בתרגומים מילוליים מאמריקאית): לירן אלבוים.

UX לסוויטה

במאמר הזה נדבר על האתגרים המקצועיים הכרוכים באפיון UX לסוויטה של מוצרים. אבל לפני שנדבר על סוויטה, בואו נדבר קודם על אפליקציה, כי אם אי פעם התחבטם בשאלה איך מגדירים אפליקציה אתם ודאי יודעים שהתשובה אינה תמיד מובנת מאליה ודורשת חשיבה –

האם עולם התוכן מובחן מספיק?
כיצד ועד כמה הוא מובחן מעוד מודול בתוך אותה מערכת?
מתי העושר הפונקציונאלי מצדיק זאת?
האם המודל העסקי והשיווקי מחייב ליצור מסגרת אפליקטיבית נפרדת?

כפי שחלקכם ודאי זוכרים, עד 2014 אפליקציית המסרים המיידיים של Facebook היתה מוטמעת באפליקציית Facebook המרכזית עד שהם החליטו להפריד אותה מכל מני סיבות שלא נכנס אליהן כעת. אז אומנם הן מוזנקות בנפרד ואולי הן נראות קצת שונה, אבל ברור לכולנו שיש בינהן קשר – שתיהן מחוברות לאותן הגדרות משתמש, ואחת "יודעת" לקרוא לשניה. על פי עולם המושגים שלי, גם אם ניתן להתקינן בנפרד, הן חלק מאותו מערך של אפליקציות.

כך גם האפליקציות השונות של Google – בסוף כולן מקושרות לאותו שם משתמש וברוב המקרים המעבר בינהן פשוט וקל – ניתן לשמור תמונות מתוך Google Photos ל- Google Drive, לפתוח מסמכים ב- Google Docs ישירות מה- Google Drive, ולקבל ב- Gmail או ב- Inbox הודעות מאפקליציית לוח השנה Google Calendar, ואף לבצע פעולות ישירות משם.

גם בעולם אפליקציות ה- Desktop, נוכל בקלות לראות את חשיבות הקשר בין האפליקציות השונות באותה סוויטה. הדוגמא הקלאסית היא כמובן Microsoft Office Suite שלקחה את הקשר בין האפליקציות השונות לדרגת אומנות ממש. לדוגמא, לא רק שניתן ליצור גרף באמצעות Excel ישירות ב- PowerPoint ו- Word, ניתן אפילו לשמור על קשר "חי" בינהם כך שכל שינוי בנתונים ב- Excel מייד יבוא לידי ביטוי באפליקציה המארחת.

ובכן, לחברות גדולות יש הרבה פעמים סיבות עסקיות רבות לאגד לפחות חלק מהמוצרים בפורטפוליו שלהם לסוויטה, ולהחלטה הזאת יש השלכות רבות עלינו בתור אנשי UX בארגון. ראשית, החלטה כזאת ממש מחייבת יצירת Design System, אחרת לא יהיה לנו סיכוי לעמוד באתגר ה- Alignment בין המוצרים. שנית, זה מחייב פרקטיקות תקשורת מעולות בין צוותי העבודה השונים, בין אם הם מבוזרים, ובין אם לא. אבל במאמר הנוכחי אני רוצה לדבר על האתגר השלישי – האתגר המקצועי. בואו נפרוט אותו לפרטים:

ארכיטקטורת המידע – כפי שראינו בדוגמאות לעיל, גם כאשר יש לנו מספר עולמות תוכן שכל אחד מיוצג ע"י אפליקציה אחרת, סביר להניח שהן חולקות מידע משותף ואף פונקציונאליות משותפת. בנוסף, יתכן שישנו מידע חוצה אפליקציות שתרצו להציף במקום אחד מרוכז כמו Dashboard. את כל הדברים האלה חשוב מאוד לקחת בחשבון כשמתכננים את מודל הניווט. האם למשל, עלינו לייצג אחרת, או אולי אף במקום אחר, את אותם אזורים משותפים? אולי הגישה אליהם תהיה בכלל מאזור משותף כגון ה- Header, או שבכל אחת מהאפליקציות השונות ניתן יהיה להזניק אותם מאותו מקום (למשל, ע"י כפתור בולט בפינה התחתונה של המסך)? אלה הם חלק מהשאלות שנידרש אליהם כאשר נתכנן את ארכיטקטורת המידע לסוויטה.
הגדרות והעדפות משתמש – אפילו באפליקציות שהקשר ביניהם רופף יחסית, סביר להניח שהגדרות המשתמש והעדפותיו הכלליות הן משותפות לכולן – שם, פרטי התקשרות, שפה, יחידות מידה וכיו"ב. את ההגדרות האלה כדאי כמובן לשים במקום אחד במרוכז, למשל, מ- Header משותף, אם יש.
יחד עם זאת, ישנן גם הגדרות יותר ספציפיות שהן נכונות ברמת האפליקציה ולא ברמת הסוויטה. בהקשר זה חשוב מאוד לקחת בחשבון מי יהיו המשתמשים בסוויטה וכיצד הם יעשו שימוש באפקליציות השונות בה. למשל, אם אנחנו מצפים שרוב המשתמשים יבלו את רוב זמנם, ואולי אף כל זמנם, באחת האפליקציות, יתכן שכדאי לנו לפזר את ההגדרות הספציפיות באפליקציות השונות ולא במקום אחד מרוכז. לעומת זאת, אם חלק מהמשתמשים מבלים את רוב זמנם באפליקציה אחת, וחלק אחר של המשתמשים עוברים בתדירות גבוהה בין האפליקציות, אולי יהיה נכון למקם את כל ההגדרות, מכל האפליקציות, במקום אחד מרכזי.
יתכן שבמקרה כזה כדאי באותו הזמן לאפשר גישה להגדרות הספציפיות של כל אפליקציה גם ישירות מהאפליקציה עצמה – מהתפריט או מדפים רלוונטים. אפשר למשל להציף את ההגדרות הרלוונטיות באופן מקומי כפופ-אפ שמביא את המידע שלו מתוך המקום המרכזי. פתרון אחר, נכון יותר, אבל גם מסובך יותר למימוש, הוא לשים את כל ההגדרות המלאות מכל האפלקציות במקום אחד מרכזי, ולהציף נקודתית את ההגדרות המינימאליות הנדרשות בתהליכי העבודה השונים. למשל, אם אני רוצה להגדיר קבוצת משתמשים חדשה תוך כדי הגדרת משתמש חדש, אוכל לעשות זאת ישירות משם מבלי להיות חייב לצאת מתהליך הגדרת המשתמש החדש ולפתוח את מסך הגדרות הקבוצה המלא והמורכב. וכבונוס, כדאי במקרה כזה גם לנטר את הישויות שמוגדרות באופן חלקי ולהציע בשלב מאוחר יותר להשלים את ההגדרות במלואן.
מודל ניווט סקלבילי (Scalable) – באופן טבעי, הסיכוי שיותר אנשי מוצר עובדים בתוך סוויטה עם מספר אפליקציות, גבוה יותר מאשר באפליקציה אחת. זה אומר שסוויטה צריכה להיות גמישה יותר לשינויים ותוספות בארכיטקטורת המידע שלה מאשר באפקליקציה בודדת. לכן חשוב מאוד שתתכננו תפריט ניווט סקלבילי שקל להוסיף לו אלמנטים חדשים –
- חיקרו לעומק מהו מספר הרמות בכל אפליקציה ואפליקציה, וליתר ביטחון, אם זה עדיין הגיוני, אפשרו אפילו עוד אחת.
- דאגו ליכולת קלה לעבור בין אפליקציות – למשל, האם כל אפליקציה תיפתח בלשונית חדשה בדפדפן? לחילופין, האם בנוסף לבורר האפליקציות שכל פעם פותח אפליקציה אחת באותו חלון, תהיה יכול לחזור בלחיצת כפתור אחת לאפליקציה הקודמת ללא קשר מה היא היתה? (בקיצור, כפתור Back מובנה באפליקציה).
- במוצר SaaS חישבו כיצד המשתמש יעבור בין הדיירים (tenants) השונים בקלות.
חיפוש – האם תהיה קיימת יכולת לחיפוש כללי מעבר לאפליקציות שנגישה מכל מקום בסוויטה, או שהחיפוש יהיה מקומי בהתאם לאפליקציה הבחורה (selected)? ואם תהיה יכולת כללית – האם צריך להצהיר מראש מה אנחנו מחפשים? אם כן, האם זה אומר שהחיפוש ייקח אותנו ישירות לאפליקציה הרלוונטית? ואם לא, איפה תוצגנה התוצאות הכלליות? איך דף התוצאות הזה משתלב בתוך מודל הניווט הכללי?
הצפת מידע ופונקציונאליות חוצה אפליקציות – כיצד "מארחים" מידע מאפליקציה אחרת וכיצד מבצעים פעולות השייכות לאפליקציה אחת מתוך אחרת? האם מזניקים את האפליקציה הזאת באופן מלא? אם כן, איך חוזרים? אם לא – האם בלשונית נפרדת? האם בפופאפ מודאלי? האם באופן מוטמע לחלוטין כך שהמשתמש אפילו לא מרגיש שמדובר באפקליקציה אחרת?

בקיצור, חשוב שתתייחסו לעומק לכל שאלות היסוד האלה, במיוחד אם אתם מאפיינים לסביבה של סוויטה. לתשובות לשאלות האלו תהיינה השלכות דרמטיות על תפישת ה- UX הכוללת בסוויטה שלכם.

ספטמבר 5, 2019 אין תגובות

עיגול מה הוא יכול?

תראו רגע את הטופס הזה. האם ברור לכם אילו שילובים של אמצעי תשלום עומדים לרשותכם בתוך הטאב הנוכחי? למשל – האם אפשר לשלב גם יתרה וגם כרטיס אשראי? מה לגבי גם אשראי וגם פייפאל? האם ניתן לשלם באשראי ו/או פייפאל ללא השימוש ביתרה? תענו לעצמכם על השאלות האלה בקול ותנסו לחשוב עד כמה אתם בטוחים בהן.

ואם ננסח את זה בצורה קצת שונה – האם הפקד המופלא של סימן V בתוך עיגול הוא צ'קבוקס (בחירה מרובה) או כפתור רדיו (בחירה יחידה)? כי זו השאלה היחידה בעצם. ברגע שעניתם עליה יש לכם את כל התשובות.

עכשיו בואו ננסה את אותו הדבר עם הטופס הזה.

האם אפשר לשלב גם יתרה וגם כרטיס אשראי? גם אשראי וגם פייפאל? אשראי ו/או פייפאל ללא השימוש ביתרה?

את השני אני הכנתי, ואני מקווה שכאן די ברור שאת אופציית היתרה לא ניתן לבטל כלל, ושניתן לשלב אותה או עם אשראי או עם פייפאל אבל לא עם שניהם בו-זמנית.

פונקציונאלית שני הטפסים האלה מתנהגים באותה צורה בדיוק. הצ'ק-סירקל (check-circle, כך אני אקרא לו ברשותכם, למרות ש"עיגולצ'ק" ממש ממש מפתה) הראשון של הטופס העליון הוא בכלל לקישוט, לא ניתן לכבות אותו, הוא לא מגיב לשום לחיצה – לא עליו ולא על יתר הפקדים בטופס. שני הצ'ק-סירקלים האחרים הם למעשה כפתורי רדיו היפסטרים – כפתורים רגילים לחלוטין, בחירה יחידה, שבא להם להיראות מגניבים יותר, לכן כשלוחצים עליהם הם מגדלים V במקום עיגול סטנדרטי.

מבחינת הbest practice מומלץ גם לסמן את ברירת המחדל, אבל כנראה שכאן לא רצו לעודד אמצעי תשלום אחד על פני השני, ו/או שלא רצו להסתיר את הכיתוב שאפשר לשלם חלק או הכל, כי הוא נעלם ברגע שבוחרים באחת האופציות. יש פתרונות מקובלים גם לזה, אבל זכותם. בזה לא נגעתי. הדבר היחיד ששיניתי הוא שנתתי לכל פקד את המראה הסטנדרטי שלו, שמבהיר לכל העולם מה זה בדיוק וכיצד זה מתנהג.

כשהגעתי לטופס המקורי עם העיגולצ'קים לא הצלחתי לענות בבטחה על אף אחת מהשאלות ששאלתי. בסוף, אחרי שמשחקים טיפה עם הטופס, מבינים את כל זה. אבל לא עדיף שיהיה ברור ממבט ראשון?

החיה הזאת של הcheck-circle היא, משום מה, נורא מגניבה. כפי שהסבירו לי את זה פעם, "גם קונבנציות אפשר לשנות, למה להיצמד לדברים שנקבעו לפני 30 שנה? וזה נראה יותר טוב, הצ'קבוקס מאוד משעמם". אני מסכים שלהבין מסך ממבט ראשון יכול להיות מאוד משעמם. איפה האתגר, איפה הריגוש בלא לדעת מה הלחיצה הבאה שלך תעשה? העיגולצ'ק נותן קצת טעם לחיים, קצת אי-וודאות בממשק צפוי ובנאלי של טופס תשלום. אתם יודעים איך זה אנשי היי-טק, לא עושים אקסטרים אז לפחות חוטפים טיפה אדרנלין במילוי טפסים אונליין.

אבל בואו לא נרד על העיגולדה יותר מדי, זה לא שהיא לא טובה לכלום. היא, מה לעשות, אכן יותר יפה מהצ'קבוקס הסחי. במיוחד בתקופה חובבת-עיגולים זו. ואין כל בעיית שמישות אינהרנטית עם עיגולים – נהפוך הוא, הם עושים עבודה נהדרת (במיוחד בתור כפתורי רדיו). הקושי היחיד הוא שלמשתמש שרואה עיגול ריק בטופס שבו ייתכנו גם כפתורי רדיו וגם צ'קבוקסים, אין כל דרך לדעת מה מהשניים הוא רואה. עם הטייה חזקה לכיוון כפתורי הרדיו. עם זאת, ישנם הקשרים שבהם סוג הבחירה מובן מאליו – למשל כאשר המשתמש נכנס בצורה יזומה למצב של בחירה קבוצתית. במקרים כאלה, שבהם אין סכנה שיתנפל עליך כפתור רדיו סורר, אנחנו אומרים לעיגולצ'ק אהלן וסאהלן. איתנו אומרים את זה גוגל

וגם מיקרוסופט

ועוד מגוון גדול של שמות מוערכים. והם אומרים את זה בהקשרים בהם אין שום סיבה לחשוב שניתן לבצע בחירה יחידה, כך שאין צורך להבהיר למה מתכוונים. לא בטפסים. בממשקי בחירה מרובה חד-משמעיים.

והנה הדיון הרלוונטי ממועצת חכמי היואיקס. כולל הפניות להנחיות הרשמיות של מערכות ההפעלה השונות, ומקורות מגדולי הדור. מומלץ.

יוני 13, 2019 אין תגובות

אל תהיו כמו הונוריה

לבחור המצודד שעל המטבע קראו הקיסר ולנטיניאנוס השלישי, הוא עמד בראש הקיסרות הרומית המערבית במאה החמישית לספירה. הוא נקלע להרבה צרות בגלל אייקון שלא עבר לוקליזציה כהלכה.

הבחור כולה רצה להגן על השושלת שלו, ולכן ניסה לחתן את אחותו הגדולה, הגברת הונוריה, עם סנטור קשיש מקונסטנטינופול – כדי להקטין את הסיכויים שיהיו לה ילדים שיוכלו לטעון לכס הקיסרות. אבל הונוריה פחות התחברה לוייב הטורקי, ועשתה לסנאטור בלוק בפייס. היא שלחה מייל לגנרל מפורסם בשם אטילה ההוני, וביקשה שיצילה מרוע הגזירה. אל המייל היא צירפה טבעת, כפי שהיה נהוג במעגלים החברתיים שלה, בתור אישור לאותנטיות הפניה. מה שנקרא היום חתימה דיגיטלית. אבל אטילה היה ברברי פשוט ולא שלט בנבכי המשמעויות הנסתרות של האצולה הרומאית. הבחור ראה טבעת, וישר חשב שהיא עשתה עליו סוייפ ימינה ושהיא מחכה לו, "ערה" מה שנקרא. בקטע של להתחתן אבל. והיא לא התכוונה לשום דבר כזה, כן?

עכשיו, אטילה אמנם לא היה משכיל במיוחד, אבל הוא סיים בהצטיינות את האוניברסיטה של החיים, הוא מבין בדיוק מה זה "מוביליות חברתית". הוא הכריז שאם אחותו של הקיסר רוצה להתחתן איתו, הוא לוקח חצי מהקיסרות בתור נדוניה. הקיסר (הבחור על המטבע) אמר שלא נדוניה, לא חתונה ולא בטיח. אטילה הוציא צווי 8, אסף צבא אימתני, והלך לכבוש את רומא.

זה לא בדיוק הלך לו כמתוכנן, ואחרי כשנתיים של לחימה ספוראדית אטילה הבין שהסיפור מיצה את עצמו, וקיפל את כוחותיו – אמנם בלי למוטט את רומא, אבל אחרי שהביא בהם כמה ביסים יפים. וזה בהחלט זירז את מפלתה הסופית. ואטילה בכלל מת תוך זמן קצר.

וכל זה למה? בגלל שכמעט ואין דבר כזה – "אייקון אוניברסלי". שימו טקסט! תבדקו עם המשתמשים הנכונים! אל תהיו כמו הונוריה!

יוני 7, 2019 אין תגובות

מה לעשות כשהמחקר שלך נוגד את המספרים בפועל?

לאחרונה יש טרנד מאוד מעניין שאנשי מקצוע מדברים על הכשלונות שלהם. בפוסטים חושפניים, במיטאפים ייעודיים, בכל מקום שמדברים. איך הרגתי את הסטארטאפ שלי, איך הטבעתי פרויקט, איך ריסקתי מוצר, כאלה. הבלוג נראה לי כמו המסגרת המתאימה לדבר על דעיכתו של פרויקט ההדתה הפרטי שלי מלפני כמה חודשים.

למי שלא עקב – בראש השנה התחלתי לפרסם את הגרסה היואקסית של פרשת השבוע, שזה היה פרויקט שעבדתי עליו במשך לא מעט זמן. לפני שהתחלתי, ביצעתי שתי בדיקות היתכנות – אחת ברמה המעשית, שתוודא שבאמת יש לי מה לכתוב על כל פרשת שבוע, ואחת ברמה השיווקית, שנועדה לוודא שזה יעניין מישהו בכלל. בשביל הבדיקה המעשית הלכתי קדימה וכתבתי לי בצד ראשי פרקים חצי שנה קדימה, עד פסח. בעיניי זה יצא די מבטיח. בשביל הבדיקה השיווקית דיברתי עם כמה חברים שמכירים את הבלוג, הצגתי להם את הרעיון, והתגובות נעו בין חיוביות לנלהבות ממש.

ישבתי, עיביתי את עשרת הטיוטות הראשונות, והבאתי אותן למצב "כמעט אפוי" – ברמה שכל אחת דרשה כשעתיים-שלוש של עבודה לפני הפרסום הסופי. זה קרם עור וגידים ובגדול השתכנעתי כי טוב. בראש השנה סיימתי ליטושים אחרונים לראשונה ופירסמתי. התגובות היו חיוביות מאוד, והתפוצה – פחות ממה שקיוויתי, אבל לא רעה לפעם ראשונה. הייתה גם גרסה באנגלית במדיום – שם הביצועים היו די מאכזבים, אבל זה היה צפוי – גם אין לי קהל מבוסס באנגלית, גם נושא פרשת השבוע אינו מוכר להם (למעט קהילות יהודיות אבל לך תתרגט כמויות של יהודים שעושים UX במדינות דוברות אנגלית, בלי להשקיע הון תועפות), וגם הכתיבה היא הרבה פחות קולחת (עיסתו של הנחתום וגו' – כמובן). אז לא התרגשתי.

אין ספק שאלה היו הפוסטים עם האמנות הכי רצינית בתולדות יואקסטזי

עבר שבוע, פרסמתי את הפרשה השניה. התגובות בפרטי היו ברוח דומה ומפרגנת, אבל מספר הקוראים בפועל ירד בערך לחצי. התחלתי לעשות ניסויים עם הפורמט השיווקי – ניסוחים של כותרות, משחקים עם התצוגה המקדימה, קליקבייטים עדינים בקטנה (ספוילר: קליקבייטים לא עובדים בעדינות ובקטנה, צריך אשכרה לרדת לזנות, לתמונות חושפניות לחץ כאן). באנגלית זה דווקא השתפר טיפה, אבל לא בצורה מובהקת.

בשבוע הבא המספרים המשיכו לצנוח בכל החזיתות. התגובות בפרטי עודדו להמשיך.

אחרי ארבעה שבועות של ירידה מתמדת הפסקתי עם האנגלית, ואחרי שבועיים נוספים הגעתי למסקנה שגם בעברית זה לא שווה את השעה-שעתיים שנדרשות לי כדי להביא את הטיוטות למצב ראוי לפרסום, וסגרתי את הבסטה. לא נרשמה התרעמות ציבורית. אף לא זעקת שבר אחת. אף אחד אפילו לא טרח לחסום את איילון, שזה היה מעליב במיוחד. כאילו מה כבר ביקשתי, טיפה צומי בסיסי? כפויי טובה כולם.

אפשר להסיק מהסיפור הזה כמה מסקנות מעניינות (עבורי לפחות).

הראשונה – הרעיונות שעולים לך ברכבת בשש לפנות בוקר, והטקסטים שאתה כותב באותן השעות ובאותה הרכבת בעקבותיהם, הם לאו דווקא מוצלחים כפי שנדמה לך. אולי אנסה את זו של חמש?

השנייה – זו שבה אני מחפש אשמים – מנגנון ההפצה העיקרי שלי הוא פייסבוק, ופייסבוק היא כבר לא מה שהייתה פעם. זה לא סוד שהיא לא מציגה תכנים לכל קהל היעד הרלוונטי (עוקבי העמוד במקרה הזה), או אפילו לחלק משמעותי ממנו, אלא אם אתה משלם על ההפצה. וגם אז זה לא תמיד עובד. חצופים, ממש עושים כסף על חשבוננו. ואני בכלל חשבתי שהיא מלכ"ר!

אבל זה לא מסתיים בזה. לאחרונה התחילו לצוץ עדויות רבות לזה שהיא מדכאת בכוונה פוסטים שמפנים למקורות חיצוניים, כי היא שואפת להפוך למקור התוכן ולא רק פלטפורמת הפצה. עד כמה זה דרמטי? ובכן, בואו רק נגיד שהשינוי הזה זכה לשם "אפוקליפסת פייסבוק" בקרב אנשי שיווק. וידאו שתעלו ישירות לפייסבוק יזכה לחשיפה הרבה יותר רחבה מאשר אם תפרסמו לינק ליוטיוב עם אותו הוידאו, וזה תופס לגבי כל תוכן חיצוני. זה קורה בין אם הקישורים הם בגוף הפוסט ובין אם הם "בתגובה ראשונה" או משהו בסגנון (מי היה מאמין שפייסבוק מספיק חכמים כדי לעלות על הטריק המתוחכם של התגובה הראשונה! בחיי, הם צריכים לעבוד בהייטק האנשים האלה!).

גם אני כותב בבלוג חיצוני ומפיץ קישורים בפייסבוק, מה שעשוי להסביר את בעיות ההפצה. חלופה אחת היא לכתוב ישירות בפייסבוק (יש להם מין פורמט של note מורחב, עם אפשרויות עריכה בסיסיות שתומכות בתמונות, קישורים וכאלה). אבל פירוש הדבר הוא ויתור על הבלוג החיצוני ועקירה סופות לפייסבוק – שהתלות שלי בו היא זו שהביאה אותי למצב הזה מלכתחילה. אמנם if you can't beat them join them, אבל גם fuck them זה אחלה סלוגן. להקריב פלטפורמה עצמאית בת 10 למפלצוקר זה לא משהו שאני מעוניין לעשות, קל וחומר אחרי שכתבתי פרק מרגש על עקידת יצחק! זה עשוי לשפר את החשיפה בטווח המיידי, אבל לא נשמע נכון ברמה האסטרטגית. ישנה כמובן האפשרות של לפרסם גם בפייסבוק וגם בבלוג, אבל בהיעדר טראפיק לבלוג עצמו זה חסר כל תכלית.

facebook notes — פייסבוק notes. כל דימיון למדיום הוא מקרי בהחלט?

עם כל הפיתוי להאשים את פייסבוק בכל הבעיות, בעיית החשיפה אינה מסבירה את המגמה היורדת בין פוסט אחד למשנהו. מה שמאלץ אותנו להתמודד עם המסקנה השלישית – זו שקשורה ליואקס ולא רק אליי לשם שינוי – והיא שיש לתת את הדעת על הפער שבין הממצאים של המחקר האיכותני למספרים בפועל.

זה מצב שבהחלט עשוי לקרות בשטח, משום שהתובנות הפרטניות שעולות משיחות או מתצפיות, לא תמיד משקפות את המגמה שעולה מהמדידות המספריות. לכל שיטה יש את החסרונות שלה והמשתתפים נתונים להטיות כאלה ואחרות, שעשויות לעבוד בכיוונים מנוגדים. וגם כשאנחנו מצליחים לנטרל את ההטיות במידה מסוימת, זו בדיוק הבעייתיות בתחום המחקר היואקסי – בשיטות איכותניות מרוב עצים לא רואים את היער, אבל בשיטות כמותניות רואים רק יערות, מרבד ירוק אחיד מגובה מעוף המסוק, ואף לא עץ אחד לרפואה. ואנחנו צריכים גם וגם. לכן אנחנו משלימים את הכמותני עם האיכותני ולא מסתפקים בגישה אחת.

במקרה של המחקר דמיקולו שלי מדובר על הפער שבין התגובות בפרטי (שממשיכות לפרגן עד היום) לבין נתוני הקריאה, השיתוף והלייקים שנראים בסטטיסטיקות. אפשרות אחת שהייתי שמח להיאחז בה היא שהמספרים משקרים. מה שעלול לקרות מכל מיני סיבות. סקרי בחירות ראיתם פעם? מישהו לקח את טראמפ ברצינות כשהוא הכריז על מועמדות? היה איזשהו סקר שנתן לו צל של סיכוי? המספרים משקרים בדיוק כמו כל אחד אחר. זה אולי היה מנחם אילו היה מדובר בסטטיסטיקה, כלומר בניסיון להעריך/לנבא את המציאות על סמך נתונים חלקיים. במקרה שלי לא מדובר בסטטיסטיקה אלא באריתמטיקה, יענו חשבון. המספרים אינם באים לנבא את המציאות אלא מתעדים אותה. המספרים הם מה שקובע בסוף, ולא משנה אם הם משקרים או נשבעים באמא שלהם – זה מה שיש בסופו של יום. הם המטרה. מה שנקרא KPI.

אם כך, מה שנותר הוא לחפש חשודים במידע האיכותני, בפידבקים. כשאני מלמד שיטות מחקר ביואקס, אני מתחיל במושגים של מהימנות ותוקף. נראה שמבחינת מהימנות ("המידה שבה הבדיקה נותנת תוצאות עקביות") אנחנו בסדר – אנשים ספציפיים היו עקביים בפידבקים שלהם לאורך כל הדרך (הקצרה, יש לומר. אפשר להגיד "לקוצר כל הדרך" במקרה כזה?). ומה לגבי תוקף ("המידה שבה הבדיקה באמת בודקת את מה שהיא באה לבדוק")?

ובכן, בפסיכולוגיה ניסויית נוהגים להבחין בין כמה סוגים של תוקף.

– נראה שהבדיקה כן מספקת את המידע הרלוונטי, כלומר האם הם אהבו את התכנים (תוקף נראה).

– הבדיקה גם שוללת הסברים חלופיים לממצאים, כי אין לי סיבה להניח שהם שיקרו (מאוד קרוב לתוקף פנימי, אם כי לא בדיוק זהה). רוב התגובות החיוביות שלאחר הפרסום הגיעו מאנשים שאינם חייבים לי דבר, ולרוב בצורה יזומה. כלומר לא מדובר בחברים שלי שבאתי ושאלתי מה דעתם על הטקסטים ולא היה להם נעים לבאס אז החמיאו. אלא אלה היו אנשים זרים או כמעט זרים שטרחו ופנו אליי מיוזמתם להגיד שהם אוהבים את הפרסומים. אז אין לי סיבה לפקפק בכנות שלהם. לחברים דווקא היו לא מעט הצעות שיפור שאת רובן השתדלתי ליישם.

– לדעתי היא גם מאפשרת להסיק לגבי מצבים דומים (תוקף חיצוני). אם אהבו פוסט אחד בסגנון מסוים, אין סיבה לחשוב שלא יאהבו פוסט אחר באותו סגנון.

– אבל עם תוקף תוכן – המידה שבה הבדיקה מכסה את כל מרחב הבעיה – יש לנו, ובכן, בעיה. נכון שמי שאמר שהוא אוהב את התכנים כנראה לא שיקר. אבל מי שלא אהב אותם – כנראה פשוט לא אמר כלום. לא סיפק נתונים לעלק-מחקר שלי. מה שגרם לכל הפידבקים שקיבלתי להיות חיוביים, ולא נתן לי את ההזדמנות להיחשף למשוב שלילי, ותסכימו איתי שאי אפשר בלעדיו. במילים אחרות – כן, המכנסיים האלה כן עושים לך תחת.

בעיות תוקף בדרך כלל נופלות תחת ההגדרה של הטיה נפוצה כלשהי. ישנן שתי הטיות שבאות כאן לידי ביטוי. בשלב שלפני תחילת הפרסום הסתפקתי ב"דגימת נוחות", בכך שאספתי תשובות מאנשים שהיה לי נוח לגשת אליהם, מה שעיוות את הממצאים. ומה שקרה אחרי תחילת הפרסומים הוא דוגמא קלאסית של "הטיית אי-מענה", שאומרת שאנשים שבחרו שלא להעביר מידע עשויים להיות שונים באופן מהותי ורלוונטי מהאנשים שכן השיבו. במקרה שלי אנשים שלא התחברו לרעיון פשוט לא כתבו לי, מה שיצר מצג שווא לפיו כל התגובות הן חיוביות והכל טוב סבבה ובכלל לא באסה.

אז מה עושים כשהמחקר האיכותני לא תואם את הכמותני? מנסים להבין מדוע. מסיקים מסקנות ומפסיקים ניסויים כושלים. במקרה שלנו – חוזרים בשאלה. אז – חזל"ש. בלי נדר. בע"ה.

ובינתיים,
תכניסו אחת לצוקרברג, הרשמו לעדכונים במייל!

פברואר 16, 2019 אין תגובות