UXtasy
  • ראשי
  • UX בישראל
  • אודות
  • צרו קשר
  • ראשי
  • UX בישראל
  • אודות
  • צרו קשר
UXtasy
  • ראשי
  • UX בישראל
  • אודות
  • צרו קשר
  • ראשי
  • UX בישראל
  • אודות
  • צרו קשר

ל"ט עקיצות

ושוב בנושא תבניות אפלות (ר' התער של פייפאל לפוסט נרחב יותר ומעניין הרבה יותר). ושוב בגלל העדפות משלוח דוא"ל.

כל אחד מחליט עבור עצמו האם להשתמש בתבניות אפלות באפיון, או שלא. אבל כל הקטע איתן הוא שהן עובדות הכי טוב כשעושים את זה בערמומיות, מבצעים על המשתמש איזו מניפולציה קטנה ולא מאוד מורגשת שדוחפת אותו לבצע את רצון המאפיין. זה לא תחום של brute force. כשעושים את זה בצורה כזו, זה מביא תועלת למפעילי המוצר והמשתמש לא מרגיש שעקצו אותו.
לעומת זאת, כשעושים את זה בבריונות מטופשת, זה לא מביא שום תועלת, והמשתמש רק מתעצבן. אבל ממש.

בעיקרון אני ממש לא נמנה על עדת סופרי הקליקים, אבל כדי להסיר את עצמי מכל הדיוורים של אתר goodreads הלכתי ולחצתי על 39 (שלושים ותשעה) פקדים על המסך לפני שראיתי בתחתית העמוד לינק קטן שאומר "הסרה מכל הדיוורים של goodreads".

אין לי ספק שהגישה הזאת עוזרת להם להשאיר אנשים ברשימת התפוצה. חלק ינטשו את העמוד ברגע שייראו כמה הגדרות צריך לעדכן ולא ימצאו מיד את הדרך לבטל את הכל. חלק יעברו אחד אחד ויוותרו באמצע. חלק יפספסו איזו הגדרה או שתיים. אין לי גם ספק שרוב רובם של אותם משתמשים רק יתעצבנו יותר ויותר עם כל מייל שמגיע אליהם בגלל שהם לא צלחו את העמוד, ואני לא מאמין שהאתר יפיק מהם הרבה תועלת עם המיילים האלה.

הגדרות דואר ב-goodreads

 

ואתם יודעים מה השוס האמיתי? כשלוחצים על "הסרה מכל הדיוורים של goodreads" יש איזה צ'קבוקס אחד שלא מתבטל – אולי משום שהוא כביכול לא מ-goodreads (זה שרשום עליו Send me the Giveaways You've Won reminder email), ואולי סתם בתור עקיצונת אחרונה לקינוח.

נובמבר 2, 2015 סגור לתגובות על ל"ט עקיצות

השילוט הקדוש

והיום בתוכניתנו אורח מיוחד: השלט "אין לעלות עם כבודה! נא להשתמש במעליות", המותקן מעל המדרגות הנעות בתחנת הרכבת בנתב"ג, שלום רב.

שלט בנתב"ג

ונעבור ישר לשאלות מהצופים:

-איך זה מרגיש להיות השלט הכי אימפוטנט בעולם?

-האם אדריכל ומהנדס התחנה באמת התכוונו שמאות האנשים עם המזוודות שפורקים מהרכבת יעמדו כולם בתור ויחכו למעלית שלהם? נזכיר שמדובר במדינת ישראל ושלמעלה יש דיוטי פרי.

-ומדוע בעצם אסור לעלות עם כבודה, בשונה מרוב המדרגות הנעות בתחנות הרכבת ובנמלי תעופה בעולם? הייתכן שהייתה פעם שהמדרגות פשוט לא עמדו בעומס ונתקעו, ובמקום לשדרג אותן הרכבת בחרה בפתרון הזול והכסת"חי וכך באת לעולם?

-האם תוכל לספר לנו על איזה מקרה שנחרט בזכרונך, אולי איזה תייר ממדינה שבה מצייתים להוראות, שקרא אותך באנגלית, נשמע לך, הצליח להימלט מזרם האנשים שבא לסחוף אותו במעלה המדרגות, ויצא לחפש את אותן מעליות חוקיות?

-האם זה עוזר לדעת שאתה לא לבד ויש שלט נוסף בדיוק כמוך אשר ניתן לראות אותו על העמוד שמימינך והוא חוזר על אותן ההוראות, ובאותה מידת הצלחה?

-האם תסכים שישתמשו בתמונתך במילון לצד המונח set up to fail?

 

אוקטובר 16, 2015 סגור לתגובות על השילוט הקדוש

קישור דה-ז'ור – Clef

אחד החלקים היותר מציקים בחוויית המשתמש בכל שירות אינטרנטי הוא ההזדהות מול האתר – הלוגין. באופן טבעי, הנושא מעסיק לא מעט אנשים שמנסים למצוא פתרון מתאים. עד עכשיו ראיתי שתי גישות עיקריות לסיפור הזה. הראשונה מתרכזת בניהול הסיסמאות, כלומר מסירה מהמשתמש את האחריות על יצירה, שמירה והזנה של סיסמאות. מאחורי הקלעים הכל מתנהג בדיוק כמו פעם – המון סיסמאות מורכבות נפרדות לאתרים השונים, שיש להזין אותן בכניסה לאתר, אבל מי שעושה את זה בפועל זה מנהל הסיסמאות ולא המשתמש. כמה מהכלים המובילים בקטגוריה: Lastpass, 1password, Keеpass, Dashlane.

הדרך השנייה מנסה להיפטר מהסיסמאות עד כמה שאפשר ולארגן מנגנון הזדהות אחד מרכזי שכן יהיה מוגן בסיסמא, אבל אתרים אחרים פשוט יקבלו את זהות הגולש מאותו מנגנון מרכזי, ולא ידרשו סיסמא ייעודית משלהם. ההתגלגלות של הרעיון הזה היא קצת אירונית, אבל מאוד נפוצה בהיסטוריה של האינטרנט ושל הטכנולוגיה בכלל: מישהו זיהה צורך, עבד קשה על פתרון, העולם לא היה מוכן לזה והפתרון לא תפס, עד שהבשילו מספר גורמים לא קשורים לכאורה, ופתרו את העניין "על הדרך". במקרה שלנו היו הרבה שחקנים שניסו ליצור מערכות single sign-on, כשהניסיון הבולט ביותר היה Microsoft Passport. וזה פשוט לא עבד, כמעט ולא היו אתרים שרצו להטמיע את המנגנון. ואז קמו מערכות שרוב קהלי היעד כבר השתמשו בהן בכל מקרה, כלומר המסה הקריטית של המשתמשים כבר הייתה קיימת, ונשאר רק לתפור את הקצוות הטכניים, שזאת כבר מזמן לא הייתה בעיה. לכן היום אנחנו רואים בכל מקום את הכפתורים "הזדהה באמצעות פייסבוק / גוגל / לינקדאין / טוויטר", למרות שאף אחת מהחברות האלה לא קמה במטרה לפתור את בעיית הסיסמאות וכנראה שזה גם לא משחק תפקיד משמעותי במיוחד בפעילות העסקית שלהן.

ואז אתמול נתקלתי ב-Clef שחשבו על דרך שלישית, שגם היא מספקת מנגנון מרכזי אבל זה לא בדיוק single sign-on כי עדיין יש צורך להזדהות מול כל אתר בנפרד. ומה שיותר חשוב מהיבטי פרטיות – שלא כמו במקרה של פייסבוק, אין העברת מידע לגביך בין האתרים והגורם המרכזי (לפחות לא בצורה כה גלויה ורשמית). הם אומרים ככה: תוריד את האפליקציה שלנו לסמארטפון, ותזדהה מולה פעם אחת. לאחר מכן בכל פעם שאתה נכנס לאתר שמשתמש בפתרון שלנו, תראה שם מין ברקוד גלי חמוד כזה. שהוא חד-פעמי ותופס רק ממש ברגע זה. פשוט תצלם אותו עם הסמארטפון, האפליקציה כבר תודיע לאתר מי אתה, ואתה בפנים.

Clef wave

אני אהבתי. אם זה באמת עובד בצורה חלקה כמו בסרטון שלהם (וזה לעולם לא באמת עובד ככה), ההרגשה היא בערך כמו להראות תעודה מזהה בכניסה לאנשהו. אתה נכנס לאתר, מנופף עם הנייד מול המסך, והאתר עולה. קסם.

אוקטובר 6, 2015 סגור לתגובות על קישור דה-ז'ור – Clef

החלם ושברו

ספרו הראשון של צ'ארלס בוקובסקי, "שירות הדואר", מספר על קורותיו בשירות רשות הדואר האמריקאית. הוא מדבר בעיקר על נדודיו מאישה לאישה ומבקבוק לבקבוק, אבל נוגע גם בחלם הבירוקרטי של רשות הדואר. כפי שקל לנחש, בוקובסקי לא היה נתנייתי ולכן הספר לא מספר על הדואר של נתניה. אני אנסה להשלים קצת את הפער הבולט הזה עבורו.

השכונה הנתנייתית "קריית השרון", הידועה יותר בשמה "אנחנו לא מנתניה, אנחנו מקריית השרון", היא שכונה חדשה, גדולה ודי מלבנית. יש לה צורה של מלבן מוארך, שנמתח במקביל לכביש החוף, מה שיוצר חלוקה ברורה ל"צפון הקריה" ו"דרום הקריה". מדרום לשכונה נמצא אזור התעשייה פולג, הידוע בשמו "נו, איפה שאיקאה", ומצפונה נמצא אזור התעשייה ספיר, הידוע בזה שמתפוצצות שם מסעדות של מאפיונרים.

קריית השרון

את השכונה משרת סניף של דואר ישראל, הנמצא במרכז מסחרי בחלקה הצפוני, כך שחלק נכבד משלושים אלף תושביה מגיעים אליו ברגל, והיתר נאלצים לנסוע.

השילוב המנצח של דואר ישראל, שהוא לא הארגון הכי יעיל בעולם, עִם עַם ישראל, שהוא לא העם הכי סבלני בעולם, הביא למרמור רב בקרב קהל הלקוחות. המרמור הלך ותסס עד שבסוף הוא ביעבע במסדרונות הנכונים והוחלט להשיק סניף דואר נוסף לרווחת השכונה.

הסניף החדש מוקם מצפון לשכונה, באזור התעשייה הישן (הזה עם המסעדות הדינאמיות). באופן כמעט הגיוני, שויכו אליו האזורים הקרובים ביותר של השכונה, כלומר צפון הקריה. כלומר האזור שגם ככה היה בו סניף דואר במרחק הליכה. כך שתושבי דרום הקריה ממשיכים לנסוע לסניף הדואר שנמצא בצפונה, ומעכשיו תושבי צפון הקריה נאלצים לנסוע גם הם – לאזור התעשיה. בדרך הם חולפים על-פני הסניף הישן והצמוד אליהם, כי אחרת זה לא היה מושלם.

בהנחה ובאמת לא יכלו למקם את הסניף באזור שהיה זקוק לו – כלומר בדרום – ובאמת מצאו את המיקום הכי טוב שהיה, אנשי הדואר עמדו בפני החלטה – האם לשייך אליו את האזור הדרומי או את הצפוני. זאת סיטואציה לא מאוד נעימה של הפטיש והסדן. אם היו שולחים לשם את הדרומים, הם נוסעים שלוש דקות נוספות וזועקים "חלם" – כי על פניו לא נראה הגיוני לשייך אותם דווקא לסניף רחוק, כאשר הם כבר שייכים לסניף קרוב. כנראה שזו הסיבה שבגללה הוחלט לשלוח לשם את הצפונים, ועכשיו הם אלה שזועקים "חלם", כי למה שיילכו לסניף שנמצא להם מול הבית, כשהם יכולים לנסוע לסניף רחוק יותר. כל אחד והחלם שלו.

אז רק כדי לסכם למי שהלך לאיבוד בנבכי השכונה (לא צריך לפחד, זה לא באמת נתניה) – מקודם רק חצי מהשכונה סבלה ועכשיו דאגו שכולם יסבלו. ברשות הדואר, "שיוויון" היא לא מילה ריקה.

אם כך, אנחנו בתיעדופים של קהלי יעד.

כשמאפיינים מוצרים שהם כלי עבודה עבור המשתמשים, ולא אתרי תדמית שנועדו לשרת רק את בעלי האתר, מגלים שכל החלטה מייצגת tradeoff כלשהו – היא תמיד משרתת משתמשים ספציפיים על חשבון משתמשים אחרים, שהולכים להיפגע ממנה. (בעיקרון זה נכון גם עבור אתרי תדמית, אבל שם המשתמש פשוט ינטוש והיחיד שייפגע הוא מפעיל האתר). בצורה הפשטנית ביותר, זה קורה כי אנחנו עובדים עם משאבים מוגבלים – הן פיזית על המסך והן קוגניטיבית (מה שיותר חשוב) – ואי אפשר לתת את הכל לכולם תמיד בצורה מיטבית, חייבים לתעדף.

ואז נשמעת מילת הקסם "המשתמש הממוצע". שזאת חיה שלא קיימת. ברוס טוגנאזיני, שהיה אחראי על ממשק המשתמש באפל במשך 14 השנים הראשונות של החברה (כן, לא כל הקרדיט הולך למושיענו סטיב, וכן, היה דבר כזה "אפיון ממשק" כבר בשנות השבעים), ממחיש את הנקודה עם הסיפור הבא:

במכללת חיל האויר האמריקאי העמידו 680 צוערים על רחבת המסדרים. לאחר מכן ביקשו שכל צוער שמידת חולצתו אינה "מדיום", יעזוב את המגרש. לאחר מכן עשו את אותו הדבר עם מידת מכנסיים, מידת נעליים וכו'. כשהגיעו לפריט השישי, נותר צוער אחד על מהגרש, ובפריט השביעי המגרש התרוקן.

עד כאן גישת "המשתמש הממוצע". אז במקום שכולם יקבלו מדים שלא מתאימים לאף אחד, כדאי לבדוק אם יש קבוצה גדולה שיכולה לקבל את החווייה שנתפרה בול למידותיה, ולבחון אם מידת הפגיעה בקבוצות הנותרות היא משהו שניתן לחיות איתו. מכאן מגיעה חלוקת המשתמשים לפרסונות, לתפקידים ולקהלי יעד. שיוויון זה דבר נהדר, ואולי כולם שווים בפני החוק ובפני הבורא, אבל לא בפני הממשק. זאת כמובן בתנאי שרוצים ליצור ממשק טוב ומצליח.

עד כמה זה משפיע? תלוי בגודל הקבוצות, באיכות הגדרתן ובמידת הפגיעה בקבוצות המשניות. דוגמא קלאסית, לדעתי, היא שתי חברות די מצליחות שפועלות היום. אחת מהן הצליחה להגדיר קבוצה עיקרית גדולה ויצרה עבורה חווייה מצוינת – ואת הקבוצות המשניות זנחה לחלוטין, פשוט התעלמה מהן במופגן. התוצאה היא שמשתמשים מאותה קבוצה עיקרית עושים בשבילה את רוב עבודת השיווק, בהתלהבות דתית כמעט. החברה השנייה הייתה פחות קיצונית וניסתה לשמור גם על הקבוצות המשניות, מה שהוביל למוצר גנרי יותר, שנותן מענה פחות מהנה, אבל ליותר אנשים. גם היא ממש לא מדברת על שום משתמש ממוצע, היא פשוט מעדיפה שאותן קבוצות משניות יקבלו חוויה פחות טובה מאשר שלא יקבלו אותה כלל.

קצת יותר בפירוט על הבדלי הגישות בין אפל ומיקרוסופט – ב"אריה שאהב תפוח".

אוגוסט 22, 2015 סגור לתגובות על החלם ושברו

קשב – איך לתפוס אותו ומה לעשות איתו אחר-כך.

-אמא! אמא! אמא! אמא! אמא! אמא! אמא! אמא! אמא! אמא!
-מה?
-תקראי לאבא!

עמוד הבית של ביה"ח לניאדו. תיבת החיפוש.
-הלו! אחי! גבר! הלו! אני כאן! חיפוש! מהיר אחושילינג! הלו! במרכז המסך! יו! הנה יש אייקון של זכוכית מגדלת! היי! מסגרת כתומה שמנה! גיסנו! פונט אדום! אני כאן!
-כן, כן, מצאתי, אני רוצה לחפש את מחלקת…
-החיפוש בחלונית בראש הדף.

יולי 24, 2015 סגור לתגובות על קשב – איך לתפוס אותו ומה לעשות איתו אחר-כך.

מעורב באר-שבעי

תוכנית השלבים של אשף.

לא מזמן הופיעה באתרים השונים הכותרת "חברה ישראלית לתרגום אונליין מגייסת 100 עובדים למרכז חדש בבאר שבע". כפי שחלק מהקוראים עשויים לזכור מחשיפות עבר, זו העיר שבה גדלתי ועל כן שמורה לה פינה חמה בלבי (חצי קיץ ארבעים מעלות בצל, איך לא תהיה חמה). בפרט אני עוקב בעניין רב אחר חזונו של ביבי להופכה ל"בירת הסייבר של חצי הכדור המזרחי", לא פחות, שאנחנו שומעים עליו כבר קרוב לעשור. עד לפני כשנתיים לא ראיתי התקדמות של ממש בנושא, והתחלתי לחשוד שביבי בעצם לא כזה מגלומן ושהכדור המזרחי היה סתם רפרנס עקמקם להפועל ב"ש (מה שדווקא קלע בתור דימוי למצב העיר על מפת הסייבר העולמית), אבל אז נזכרתי שזה בכל זאת ביבי.

ובכן, בשעה טובה נפתח פארק ההיי-טק, אוכלס בחברות מכובדות, ואף רשם אקזיט נחמד למדי. אפילו ביקרתי בו והוא די מרשים. והנה עכשיו חברה ישראלית לתרגום אונליין מגייסת לשם מאה עובדים. מעולה. הלכתי לראות מה זה החברה הזאת.

OneHourTranslations היא, לשמחתי, לא באמת "חברה לתרגום אונליין", שזה רעיון גרוע מאוד ונדבר על אתגרי התרגום האוטומטי בהזדמנות אחרת, אלא חברה שמתווכת בין מזמיני התרגום לבין מתרגמים אנושיים. אונליין. שזה רעיון מצוין דווקא.

נכנסתי לאתר החברה. מיד ראיתי שהאתר אינו בנוי בצורת תמונה אוירתית מטושטשת עם שלוש מילים פלוס הנעה לפעולה, שתופסות את כל המסך הראשון. שזה מה שהפך בזמן האחרון לסימן ההיכר של "חוויית משתמש טובה", הודות להרבה "מומחים" אשר "יש להם" את "זה". כבר העובדה הזאת לבדה מבשרת טובות.

במקום התמונה האוירתית, מה שיש במסך הראשון הוא אשף (לא הזה עם הכאפיה אלא הזה עם הכובע המחודד, מה שנקרא wizard בפי הגויים) שדואג שמיד תמצא את עצמך כבר בתוך תהליך הזמנה . מעולה. במבט ראשון (וגם במבטים חוזרים) האשף נראה די עמוס ומורכב, שזה אולי לא להיט עבור המשתמשים אבל כן חדשות טובות עבורי כי אני אוהב את השיט הזה.

OneHourTranslation –המשך קריאה–

יוני 27, 2015 סגור לתגובות על מעורב באר-שבעי

זה הפעולות הקטנות

ב"שאלות נפוצות" כתבתי שהייתי שמח אם יותר אנשי UX היו באים מרקע של QA. והנה מדוע:

Jing זו תוכנה חינמית מעולה להקלטת מסכים. מורידים אותה, היא שמה לכם בצד המסך מין שמש חמודה כזאת, ואפשר להקליט חמש דקות של פעילות על המסך ואז לשתף דרך האתר שלהם את הסרטון שהתקבל.

זה המסך שרואים בסוף:

 

הם משתמשים בשטח הסרטון כדי להציע לצופה להוריד את התוכנה, או לנגן שוב.

אני משתמש ב-Jing כבר כמה שנים טובות ומעולם לא חשבתי שיכולה להיות כאן בעיה.

עד שהיום ביקשתי שישתפו איתי הקלטה של התנהגות של אייקון ספציפי. קיבלתי לינק לסרטון קטנטן ואחרי הצפייה התקבל המסך הבא:

 

אם ממש מתאמצים, או אם מגדילים מספיק, רואים שאכן, הם עדיין משתמשים בשטח הסרטון כדי להציע לצופה להוריד את התוכנה או לנגן שוב.

 


הגודל המקורי של הכפתורים הוא בערך 10 פיקסל לרוחב על 2 פיקסל לגובה.

עכשיו, מילא שאין להם איש UX עם רקע של QA, אבל לפי זה נראה שאין להם אפילו איש QA עם רקע של QA.

 

 

יוני 12, 2015 סגור לתגובות על זה הפעולות הקטנות

הפנס של רוב גולדברג

היו היה בארץ רחוקה כמה חבר'ה החליטו לפתח אפליקציית פנס לאנדרואיד.

הדרישה הבסיסית הייתה ידועה וברורה כשמש – האפליקציה צריכה להיות פשוטה לשימוש. זה האלף-בית, ברור מאליו, קריטי למוצר. לכן עשו מסך ריק שבמרכזו כפתור Power גדול, כחלחל וזוהר קלות. אסתטי ואטרקטיבי. הכפתור היה מדליק את הפלאש של המצלמה, שהיה מאיר למרחק רב.

 

אבל מה, אחד מהם אמר: "רגע. כשמדליקים את הפלאש, זה נורא זולל סוללה. המשתמשים לא בהכרח מודעים לזה. אתם יודעים, המשתמשים לא כולם מתמצאים בזה כמונו. צריך להגיד להם, שלא תגמר להם הבטריה". והרי היה להם מלא מקום על המסך. לכן הוסיפו הודעה קטנה שאומרת למשתמש ששימוש ממושך עשוי לקצר את חיי הסוללה. והיו מבסוטים. –המשך קריאה–

מאי 17, 2015 סגור לתגובות על הפנס של רוב גולדברג

אגוזים למי שאין לו שיניים

יש כאן כתבה די מעניינת על מקורות האינבוקס – האפליקציה החלופית של ג'ימייל. היא מתארת סיפור קורע לב על זה שצוות ג'ימייל עבד במשך כשנתיים על שדרוג רציני לג'ימייל עצמו ובסוף התהליך השיק אותו בקרב עובדי גוגל – כפי שהם עושים עם מוצרים רבים. הגישה הזאת נקראת בשם המסקרן "eating your own dog food" והיא אחלה גישה שהניבה הרבה מוצרים מעולים.

מהכתבה עולה כי מה שקרה עם תחילת שימוש הגוגלרים במייל החדש מזכיר את מה שקורה עם השקת כל מערכת הפעלה זוגית של מיקרוסופט (עובדה ידועה – אם מתחילים לספור מווינדוז 3.1, אז כל מערכת אי-זוגית שלהם היא מוצלחת (מבחינת השוק, ללא קשר לדעת בני עדת התפוח) וכל מערכת זוגית היא.. איך לומר… כמו ויסטה. הנה:

windows-bad-good-cycleלפי זה יש לנו תקווה לגבי 10).

במילים אחרות, כל מי שראה את הג'ימייל החדש, שנא אותו. המהנדסים התעצבנו שביטלו או החביאו להם את היכולות המתקדמות, התלוננו, זעמו וקיללו את אנשי הצוות כאילו הם מינימום סירבו למכור להם שוקולד בטיסה לבולגריה. המצב היה קטסטרופה. או אז הגיע בדהרה ראש הצוות, רכוב על חד-קרן בצבעי הלוגו של גוגל, והעביר מצגת מופלאה שנקראת "אתם לא המשתמשים" ובה הראה כיצד כל החלטה שנלקחה מבוססת על מידע שמגיע מבדיקות שונות שהם ערכו. הבדיקות גם הראו שמשתמש ממוצע מקבל מעט מאוד מיילים שרובם לא דורשים התייחסות, בעוד שעובד גוגל ממוצע מקבל 450 מיילים ביום (???) שחלק גדול מהם כן דורש התייחסות. ולכן, כלשון כותרת המצגת, הם לא המשתמשים. עם זאת, אין ספק שהם כן משתמשים, פשוט לא "ה". וגם להם יש צרכים, אתם יודעים. כמו למשל הצורך לטפל ב-450 מיילים ביום.

לכן לבסוף הוחלט על הפשרה הבאה: ג'ימייל ימשיך עם אותו עיצוב מושמץ שמותאם למשתמשים שמקבלים מעט מיילים ולא צריכים לטפל בהם. במקביל, צוות הUX ירוץ חיש מהר ויתכנן אפליקציה חלופית שמיועדת ספציפית לאותם משתמשים מתקדמים שאימייל הוא כלי עבודה עיקרי עבורם, ושזקוקים לפונקציונאליות המתקדמת. והאפליקציה המתקדמת הזאת היא בעצם האינבוקס. וכך ג'ימייל ואינבוקס חיו באושר ובהחלט עושר עד עצם היום הזה. עד כאן הכתבה בתרגום חופשי פלוס.

אם כך, אינבוקס הוא אפליקציה שמיועדת למשתמשים מתקדמים שמקבלים 450 מיילים ביום, שלרוב דורשים התייחסות. לפחות זה מה שעולה מהכתבה. לעומת זאת, מה שעולה מהממשק הוא שכאשר אני עומד על מייל אחד ברשימה, אני יכול לבצע עליו את הפעולות הבאות:

inbox

1. לנעוץ אותו לאינבוקס כדי שלא יעלם.

2. לשים עליו תזכורת כדי לטפל בו מאוחר יותר.

3. לסמן שסיימתי איתו, כדי שיעלם מהרשימה.

4. לתייק אותו.

שזה קצת אירוני כי כאשר אני חושב על הפעולות שנדרשות כדי להתייחס או לטפל במייל, אני חושב בעיקר על הפעולות הבאות, לפי סדר חשיבות:

1. להשיב למייל.

2. להגיב למייל.

3. לענות למייל.

4. למחוק את המייל

5. לסמן את המייל לטיפול בהמשך.

6.  להעביר את המייל למישהו אחר.

7. לתייק את המייל.

המשועממים יטענו ששלוש הפעולות הראשונות זה אותו דבר ולכן אין זה אלא ספין זול ונלוז. אבל אני אגיד שעל מנת לשקף את החשיבות של הפעולה הזו ואת אחוז השימוש בה מתוך כלל העבודה עם מיילים, כנראה שהייתי צריך לחשוב על עוד כמה מילים נרדפות ולהכניס גם אותן כסעיפים נפרדים.

נכון להיום אינבוקס לא מאפשרת להגיב למייל מתוך הרשימה (וגם לא לענות או להשיב עליו, בצירוף מקרים מטורפפפף), אלא מחייבת לפתוח את המייל ולעשות את זה משם. או לפחות זו הדרך היחידה שהצלחתי למצוא.

inbox big

 

(נפרגן על הדרך ל-boxit בפרסומת חינם, למה לא.)

הסיפור הזה, כמו כל דבר אחר שיוצא מגוגל, עושה רושם של החלטה מודעת, וניסיתי לחשוב מה יכולה להיות הסיבה להחלטה כזו.

אפשר לנסות להצדיק את זה בהנחה שכדי לענות על מייל, מן הסתם שנרצה לקרוא אותו קודם ולכן הגיוני להכריח את המשתמש לצלול פנימה. אבל הטענה הזאת נכונה כמעט באותה מידה גם לגבי הפעולות שכן זמינות ישירות מתוך הרשימה, ובכל מקרה היא מתעלמת מהאפשרות שנרצה לפעול על המייל מאוחר יותר ולא בעת הקריאה הראשונה – כלומר כאשר אנחנו כבר מכירים את התוכן.

סיבה סבירה יותר יכולה להיות קשורה לאופן הצגת המיילים. אינבוקס מקבצת אותם לתוך שיחות, ושיחה היא לא משהו שניתן לענות עליו. לענות אפשר רק למייל ספציפי. לפחות במודל של אינבוקס. במקומות אחרים שגם משתמשים במודל של שיחות, תגובה על שיחה פירושה תגובה על המייל האחרון בה. בכל אופן, הפעולות שניתן לבצע על שיחה הן בדיוק הפעולות שאנחנו רואים בתפריט הראשון – לנעוץ, לשים תזכורת וכו'. ולכן אלו הפעולות המוצגות על השיחה, באופן מאוד הגיוני. ובכל זאת – המייל הופך לשיחה רק ברגע שמישהו ענה עליו (בגדול). השיחה מתחילה את חייה בתור מייל בודד שראוי להציג עליו את הפעולות הנפוצות של מיילים.

ופה, על-פי כל הסימנים, נכנס לתמונה האויב הגדול של כל מאפיין שאשכרה מנסה לחשוב, הלא הוא אלוהי הקונסיסטנטיות. הוא אל פשוט יחסית, לא מורכב, ועל כן יש לו רק דיבר אחד. אז הוא נכנס, כאמור, לתמונה, ומיד מכריז: "לא תחרוג". "אם יש מספר פעולות שמוצגות על 99% מהפריטים ברשימה, יש להציג רק אותן גם על האחוז הנותר". שיש להודות שזה נשמע נורא הגיוני, ובמיוחד בפרדיגמה האפיונית שמקדשת לא רק את הקונסיסטניות אלא את טובת הכלל ואת החתירה לזיהוי התרחיש הטיפוסי והעדפתו על-פני המקרה הנדיר, מצב הקצה.

אלא ש"מצב קצה" היא הגדרה קצת מטעה, כי היא יוצרת את הרושם שמצב קצה הוא כל תופעה נדירה. נגיד שאם יש לנו באינבוקס מאה שיחות ורק שלושה מיילים בודדים, אז המיילים הם מצבי קצה וניתן להקריב אותם לטובת המקרה הטיפוסי. זה מה שנקרא "התעלמות מההקשר". כי למעשה, מצב קצה הוא לא תופעה נדירה אלא תרחיש נדיר, תהליך ולא מצב סטטי. באנלוגיה די מתבקשת אפשר להגיד שפעוטות בני יומם הם תופעה נדירה אם נסתכל על חלקם היחסי באוכלוסיה, שהוא מזערי ביותר. אבל התרחיש המערב אותם הוא נפוץ עד כדי מאה אחוז מהמקרים – אני אישית לא מכיר אף אחד שלא עבר את השלב הזה. טוב, אולי שמעון פרס, אף אחד לא באמת יודע. אז כך גם כאן – מאה אחוז מהשיחות מתחילות את חייהן בתור מיילים בודדים, אשר הופכים לשיחות רק ברגע שמישהו ביצע עליהן את אחת מאותן פעולות שאינבוקס לא רוצה להציג לנו ברשימה, למרות שהמוצר מיועד למשתמשים שבסוף יום העבודה רשימת המיילים צרובה להם על הרשתית.

החלק המפתיע, בסופו של פוסט כזה, הוא שאני עברתי לאינבוקס מהר מאוד ואני ממש לא רואה את עצמי חוזר לג'ימייל הרגיל.
החלק האירוני הוא שבחשבון שאיתו עברתי, אני מקבל מעט מאוד מיילים וכמעט ולא מתעסק איתם. מה שנקרא "אני לא המשתמש".

אפריל 30, 2015 סגור לתגובות על אגוזים למי שאין לו שיניים

שובר שורות

סיפור אמיתי לחלוטין: בשנת 2007 החלטנו אני ואשתי לעתיד לעבור מבאר שבע גוש דנה. היא מצאה עבודה בפתח תקווה, ולכן התחלנו את חיפוש הדירה דווקא משם. עשינו סבב טלפונים, שאלנו מחבר מכשיר GPS (הרבה לפני עידן הווייז – היה מדובר במכשיר PDA עם מקלט GPS נפרד ועם תוכנת ניווט מזעזעת), ויצאנו לכבוש את אם המושבות. אחת הדירות, ברחוב הרצל 1, ממש מעל ההמבורגריה, הייתה מאוד מבטיחה ותלינו בה תקוות רבות. היום היה יום שבת. הגענו לדירה, נקשנו בדלת, המתנו, כלום. צילצלנו ונקשנו עוד קצת – כלום. התקשרנו לבעלי הדירה, הוא אמר שמישהו אמור להיות בפנים ושנמשיך לנסות. המשכנו, אך אין קול ואין עונה. התקשרנו שוב לבעלים. הוא אמר שהוא תיכף מגיע, חמש דקות. ואכן אחרי פחות משעה הוא תיכף הגיע. הגיע והסביר שמדובר בדירה מחולקת (שאת זה כבר ידענו) ומי שהיה אמור להיות בדירה הוא פועל שלו שהיה אמור "לשפץ קצת" למחרת. הדלת שלפתחה התנחלנו היא הדלת הראשית של כל הדירה, והיחידה המיועדת לנו היא ממש מאחוריה ושמאלה. תוך כדי שהוא מסביר את זה, הוא פתח את הדלת הראשית, הצביע שמאלה ונעמד בתנוחת אמדאו פליסה, מנכ"ל פרארי, שהסיר זה עתה את הלוט מעל הדגם החדש לעיני מאות צלמים משולהבים, כאומר "טא-דאם!". בנשימה עצורה הסתכלנו שמאלה וראינו קיר לבן. מאוד מאוד לבן. הרבה יותר מדי לבן, ממש FFFFFF#. שאלנו את הבחור, שנותר לעמוד בחדר המדרגות, איפה בדיוק "שמאלה", והוא אמר: "שמאלה, שמאלה, ממש פה, מאחורי הפלדלת". והצביע שוב ליתר ביטחון. הרגשנו קצת כמו הארי פוטר שאמור להגיע לרציף 3/4 9 אך רואה מולו קיר לבנים. לקחנו צעד אחורה וביקשנו מהאדון שידגים לנו כיצד מגיעים לדירה המכושפת, אם ישנן רונות סודיות שיש לצייר באוויר בשרביט קסמים, או שאולי נדרש לומר לחש נסתר ולפזר אבקת פיות (או, בהיות העיר בכל זאת פתח תקווה, אולי אבקת פלאפל).

ובכן.

–המשך קריאה–

מרץ 23, 2015 סגור לתגובות על שובר שורות
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 6
  • 7
  • 8
UXtasy
ויטלי מיז'יריצקי


מנהל, חוקר ומאפיין חוויית משתמש, עוסק בתחום משנת 2006 וכותב עליו מ-2007.

מרצה בקורס הUX של הטכניון בתל אביב. עונה בשמחה על שאלות לגבי הקורס ובכלל.

חלק מצוות ההקמה של UXI -- חוויית משתמש ישראל.

מנטור UX ב-Google for Startups.

בעל תואר שני בפסיכולוגיה קוגניטיבית. לא עשה הסבת מקצוע.

יצירת קשר
עדכונים באימייל

uxtasy.com © כל הזכויות שמורות.
We WordPress