בשנת 2006, כאשר התוודעתי אל תחום ה-UX, שאז עוד היה נקרא UI (לפחות בארץ) ואף אחד לא העלה בדעתו שבעוד כמה שנים UI יתפרש כ"עיצוב גראפי", התחום שאף לקראת מטרה לאומית אחת ברורה – להגביר את המודעות בתעשייה לנושא אפיון הממשק. זאת הייתה המטרה המוצהרת של יום השמישות העולמי ושל רוב הפעילות המאורגנת של העוסקים במלאכה.

היום המצב הוא שונה. התעשייה יודעת שחוויית משתמש זה חשוב. כאשר הדינוזאור הגדול (הידעתם ש-IBM קיימת יותר ממאה שנה?) אומר שהוא הולך להשקיע מאה מיליון דולר ב-UX ולגייס אלף מומחי חוויית משתמש, בהחלט אפשר לטעון שהתעשייה יודעת. עכשיו, באופן משעשע, האתגר הלאומי הוא כמעט הפוך – עכשיו צריך להסביר לה שהיא לא הבינה אותנו נכון. אופסי. קורה.

מה שהיא הסיקה אחרי עשור של מאמץ הסברתי, זה שאכן, חוויית משתמש זה חשוב, ולכן כדאי לקרוא איזה ספר בנושא או ללכת לאיזה כנס ולשמוע עשר הרצאות על עשרה דברים שתעשו ואל תעשו באפליקציית האייפון שלכם. ואז תדעו חוויית משתמש. ולכן מסתובבים המוני אנשים, חלקם תחת טייטל שכולל את המילה UX (לרוב, באופן די מסגיר לעניות דעתי, כחלק מהצירוף "UX/UI"), וחלקם בתחומים משיקים כמו עיצוב, ניהול מוצר או ניהול תוכן, ש"מכירים את כללי המקצוע". אותם כללים שכבר התלהמתי לגביהם כאן.

ברגע שכל אותם כללים מועילים (באמת מועילים) הועלו לדרגת תורה מסיני, הם פטרו אותנו מכל צורך להפעיל את הראש ובאמת להסתכל על מה שאנחנו עושים, כי למה לחשוב כשהכל כתוב וברור? עברתי הרבה ויכוחים עם אנשים ש"מתעניינים ב-UX" כהגדרת אחד מהם, ובאיזשהו שלב זה תמיד מתחיל להרגיש אורווליאני. במקום "ארבע רגליים טוב, שתי רגליים רע" הם מדקלמים את כלל שלושת הלחיצות או את כלל שבע הפריטים או את כלל ניצול הנדל"ן או את כלל הכל מעל הפולד. ההזויים שבהם מכירים את כלל חמש-עשרה רגל ובאים לעבודה חמושים במטר עם יחידות מידה אמריקאיות.

לכל הנ"ל יש בסיס מסוים במציאות, הם לא צמחו יש מאין. ויש תהום בין הבסיס הזה ובין המעמד שהם רכשו פשוט כי קל לדקלם אותם ולעשות להם Share בפייס (אגב – לפוסט הזה ממש קל לעשות Share בפייס 🙂 ). אבל התהום הזאת, עם כל זה שהיא עמוקה, כנראה שהיא מאוד מאוד צרה, כי אנשים נוהגים לא להבחין בה בכלל, ולדלג מעליה מבלי משים. וכך נוצר מצב שבמקום שהכללים יעבדו בשבילנו, אנחנו עובדים בשבילם. מכאן כותרת הפוסט.

בפוסט המתלהם (הקודם) הזכרתי את הכלל שאומר שחשוב להיות קונסיסטנטיים. במידה רבה בחרתי דווקא אותו פשוט כי הוא הסתדר לי מבחינה אלפביתית, אבל לא רק. קונסיסטנטיות, שמעכשיו נקרא לה "עקביות" (בכל זאת, ראש השנה העברי עכשיו… וגם הרבה יותר קל להקליד את זה), היא אחד העקרונות היותר ידועים באזורנו. כוווולם יודעים שחשוב להיות עקביים. כאשר מציגים אפיון ללקוח, אחד מסעיפי הביקורת הכי נפוצים ששומעים הוא שהדברים לא עקביים, וכידוע לכל, זה אומר שהאפיון גרוע. אחרי הכל, כך כתוב בכלל.

יש לי שאלה. מתי בפעם האחרונה שמעתם מישהו אומר "יו, איזה מוצר עקבי, בא לי להשתמש בו"? לא יצא לכם לשמוע את זה? עצמו עיניים ונסו לדמיין מישהו אומר את זה.

קשה, נכון? אני אישית לא הצלחתי, ויש לי דימיון די חולנ מפותח.

ברשימת התכונות החיוביות של המוצרים הדיגיטליים יש כל מיני דברים. עקביות היא בהחלט אחד מהם. אבל חלק מהתכונות מהוות ערכים בפני עצמן, וחלקן האחר לא מהווה ערך אלא הוא רק אמצעי להשגת הערכים האחרים. הדרך להבחין בין שני הסוגים פשוטה – צריך רק לשים את שם התכונה במשפט שהבאתי למעלה . לדוגמא – "יו, איזה מוצר יפה, בא לי להשתמש בו". או – "יו, איזה מוצר פשוט, בא לי להשתמש בו". המשפטים האלה הם כל-כך טבעיים שבעיקר בזכותם חברת אפל הגיעה לאן שהיא הגיעה. אלה הם ערכים מוחלטים שכדאי לשאוף אליהם בזכות עצמם, לא צריך סיבות.

עקביות היא לא ערך כזה. היא אינה מטרה בפני עצמה אלא היא משרתת מטרות אחרות מתוך הרשימה. על ידי שימוש באותו ממשק כמו במקומות אחרים במערכת, אנחנו חוסכים למשתמש את הצורך ללמוד ממשק חדש ואת כל הבעיות והטעויות שיכולות לקרות בדרך. אנחנו מגבירים את תחושת השליטה שלו ואת צפיוּת המערכת (predictability). הוא עוד לא ביקר בעמוד הבא, אבל מאחר ושלושת העמודים שהוא ראה עד כה התנהגו באותה צורה, הוא יכול להניח שגם העמוד הבא יתנהג כך. כשהוא מגיע לשם וזה באמת קורה, הוא מרגיש שהתקדם ושהוא יודע משהו על האתר. בשנייה שנחשוף אותו לעמוד לא-עקבי, תחושת השליטה תתרסק, כי כאשר הוא ינסה לצפות מראש את העמוד הבא בתור, הוא כבר לא יידע איזה מבין שני המבנים יופיע שם. הוא יצטרך לפתח מודל מנטלי חדש, לנסות ליישב אותו עם הקיים, ובאופן כללי לבזבז על זה יותר מאמץ ממה שהיינו רוצים.

אז כן, מדובר בכלי מאוד חשוב. כשהדגש על ה"כלי". שהוא צריך לעבוד בשבילנו ולא הפוך.

הקביעה שמשהו לא עקבי, לא אומרת שמדובר באפיון גרוע. היא אומרת שישנם חסרונות מסוימים שיש לשקול אותם כנגד היתרונות. קחו כל גרסת מובייל של אתר מצליח ותראו שהיא, כיאה לאפליקציות מובייל, מותאמת למובייל. כאשר המילה "מותאמת" פירושה "שונה מהאתר המקורי כמו שמיים וארץ". אני מדבר על פייסבוק, לינקדאין ודומיהם, אפליקציות גדולות ועשירות (כאשר מדובר באתר קטן של כמה עמודי תוכן פשוטים, אין בעיה להתאים אותו למובייל עם שינויים מינוריים מאוד  – ע"ע אתרים רספונסיביים). ועם זאת, אף אחד לא בא ואומר שהן גרועות משום שהן לא עקביות עם האתר. אף אחד לא מצפה אפילו שיהיו עקביות עם האתר, כי זה אומר לאנוס את האפיון עם מבנה שלא מתאים לפלטפורמה. אם אתם רוצים לראות איך תרגיש אפליקציה כזאת שהיא בעלת מבנה עקבי עם האתר, אין קל מזה – פשוט תגלשו לאתר עם הסלולרי, לגרסה הרגילה שלו. תיהנו.

למעשה אין צורך לדלג בין פלטפורמות, אפשר למצוא דוגמאות מעניינות בתוך המובייל עצמו.

אפליקציות רבות משנות את מבנה המסך בהתאם לאוריינטציה של המכשיר – אם מחזיקים אותו בצורה אנכית או בצורה אופקית. ברוב האפליקציות נחשב שברירת המחדל היא אוריינטציה אנכית, כפי שהמכשיר יושב ביד, והמקרה הנדיר יותר הוא אוריינטציה אופקית (היוצא הטיפוסי מן הכלל הוא משחקים, ששם אוריינטציה אופקית רווחת יותר).

כאשר הופכים את המכשיר, מגלים שיש לנו הרבה יותר רוחב, והרבה פחות גובה. אז צריך להחליט מה עושים עם כל מה שתפס לנו את הגובה, ואיך מנצלים את הרוחב החדש. עצם השאלה מרמזת שכדאי לשקול לעצב את המסך מחדש. בעודנו שוקלים את העניין, אנחנו עשויים לגלות שהמבנה הקודם עובד מצוין. נגיד באפליקצייה כמו ווטסאפ, בתצוגה רוחבית נראה פחות שורות, אבל השורות יהיו רחבות יותר, ואולי אפילו נראה את אותה כמות תוכן. זה אומר שאין סיבה לשבור את מבנה המסך, רק הפרופורציות שלו משתנות.

אבל לא הכל מבוסס טקסט ולפעמים אין טעם למתוח את התוכן המקורי ולקצץ לו בגובה. ואז אפשר להוסיף תוכן חדש.

כאשר לוח השנה היפיפה של CAL מזהה שהסתכלנו על יום מסוים והפכנו את המכשיר, הוא מוסיף לו בצד את תצוגת החודש.

 

 

זה נחמד, מתאים, מועיל, ומנצל יפה את השטח החדש.

כאשר עושים את אותו הדבר בחייגן האנדרואיד של LG G2, הוא לא מוסיף פקדים חדשים אלא מסדר מחדש את הישנים. בעצם יש לו שלוש אפשרויות פעולה.

הוא יכול לקבע את התצוגה ולא לסובב אותה אפילו שהמכשיר הסתובב. זה עקבי לאללה אבל קצת מגעיל לדעתי. אם המשתמש כן החליט להחזיק את המכשיר בצורה אופקית  (נגיד אם המכשיר מקובע ככה ברכב כי זה יכול להיות יותר נוח לניווט), אז אני לא רואה סיבה להכריח אותו לשבור את הצוואר כדי לחייג.

הוא יכול גם לתת לנו תצוגה פחוסה של אותו החייגן – עם שדה הטקסט למעלה, רחב ונמוך, וכפתורי החיוג מתחתיו, ממש נמוכים אבל תופסים שליש מסך לרוחב. זה עקבי בדיוק כפי שזה מכוער – כלומר מאוד.

או שהוא יכול לסדר את אותם הפקדים בצורה אחרת. שזה ממש לא עקבי, אבל זה מה שהם עשו.

 

האם זה פוגע למישהו בחוויה? אני לא יודע. אני נוטה לחשוב שלא, אבל אין לי דרך לדעת. אולי יש אנשים שמסובבים את המכשיר ונבהלים ולא יודעים מה לעשות עם המבנה החדש (אני לא ציני).

אבל במידה וכן יש אנשים כאלה – מה עושים אז? אז כאן כדאי להיזכר שיש כלל אחד מעניין שלא נוטים לדבר עליו בהרצאות ובכנסים, כי הוא לא מדבר על מה לעשות באפליקציית האייפון שלכם, אלא על איך לעבוד נכון. וזה לא משהו שמעניין הרבה אנשים. ובניגוד לאותם כללים מההרצאות, לא מדובר בכלל אצבע, אלא בכלל ברזל. אם חייבים לדקלם משהו – עדיף לדקלם את זה. הכלל אומר – פתרון לא נמדד בוואקום, אלא הוא נמדד אל מול החלופות שלו. לפעמים יכול להיות אפיון די גרוע לכל הדיעות – שהוא כן הדבר הנכון לעשות, כי החלופות שנמצאו במגבלות הזמן/משאבים הקיימים הן גרועות יותר. על זה נאמר "אלה החיים".

תגרמו לכללי המקצוע לעבוד בשבילכם במקום שאתם תעבדו בשבילם. היו לראש ולא לזנב. שנה טובה.