סיפור אמיתי לחלוטין: בשנת 2007 החלטנו אני ואשתי לעתיד לעבור מבאר שבע גוש דנה. היא מצאה עבודה בפתח תקווה, ולכן התחלנו את חיפוש הדירה דווקא משם. עשינו סבב טלפונים, שאלנו מחבר מכשיר GPS (הרבה לפני עידן הווייז – היה מדובר במכשיר PDA עם מקלט GPS נפרד ועם תוכנת ניווט מזעזעת), ויצאנו לכבוש את אם המושבות. אחת הדירות, ברחוב הרצל 1, ממש מעל ההמבורגריה, הייתה מאוד מבטיחה ותלינו בה תקוות רבות. היום היה יום שבת. הגענו לדירה, נקשנו בדלת, המתנו, כלום. צילצלנו ונקשנו עוד קצת – כלום. התקשרנו לבעלי הדירה, הוא אמר שמישהו אמור להיות בפנים ושנמשיך לנסות. המשכנו, אך אין קול ואין עונה. התקשרנו שוב לבעלים. הוא אמר שהוא תיכף מגיע, חמש דקות. ואכן אחרי פחות משעה הוא תיכף הגיע. הגיע והסביר שמדובר בדירה מחולקת (שאת זה כבר ידענו) ומי שהיה אמור להיות בדירה הוא פועל שלו שהיה אמור "לשפץ קצת" למחרת. הדלת שלפתחה התנחלנו היא הדלת הראשית של כל הדירה, והיחידה המיועדת לנו היא ממש מאחוריה ושמאלה. תוך כדי שהוא מסביר את זה, הוא פתח את הדלת הראשית, הצביע שמאלה ונעמד בתנוחת אמדאו פליסה, מנכ"ל פרארי, שהסיר זה עתה את הלוט מעל הדגם החדש לעיני מאות צלמים משולהבים, כאומר "טא-דאם!". בנשימה עצורה הסתכלנו שמאלה וראינו קיר לבן. מאוד מאוד לבן. הרבה יותר מדי לבן, ממש FFFFFF#. שאלנו את הבחור, שנותר לעמוד בחדר המדרגות, איפה בדיוק "שמאלה", והוא אמר: "שמאלה, שמאלה, ממש פה, מאחורי הפלדלת". והצביע שוב ליתר ביטחון. הרגשנו קצת כמו הארי פוטר שאמור להגיע לרציף 3/4 9 אך רואה מולו קיר לבנים. לקחנו צעד אחורה וביקשנו מהאדון שידגים לנו כיצד מגיעים לדירה המכושפת, אם ישנן רונות סודיות שיש לצייר באוויר בשרביט קסמים, או שאולי נדרש לומר לחש נסתר ולפזר אבקת פיות (או, בהיות העיר בכל זאת פתח תקווה, אולי אבקת פלאפל).
איך אני מת על חוקים אינטרנטיים. הם מתארים את הטבע האנושי (ליתר דיוק, את הטבע של אנשים שאוהבים להתווכח באינטרנט) בצורה כל-כך מדויקת שמספיק רק להכיר את החוקים עצמם כדי להוציא לך כל חשק להתווכח ברשת. למשל חוק גודווין המפורסם, שאומר "ככל שדיון מקוון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר, מתקרבת לאחת".או חוק פו, שגורס כי "ללא סמיילי קורץ או סימן בולט אחר של הומור, לא ניתן ליצור פרודיה על דבר קיצוני מבלי שמישהו יטעה ויחשוב שמדובר בדבר האמיתי". ויש גם את התער המועיל של הנלון, שכבר דיברתי עליו בעבר, למרות שהוא לא קשור ספציפית באינטרנט. אני כל-כך מקנא באדונים גודווין, פו, הנלון וחבריהם מחברי החוקים, שאני רוצה להציע חוק משלי. חוק ויטלי: ככל שממשק מוצג ליותר אנשים, כך ההסתברות שמישהו מהם יגיד שאחד האייקונים אינו אינטואיטיבי ויש להחליפו, מתקרבת לאחת.
אותו מישהו יהיה חצי צודק. אם הוא מרגיש שהאייקון לא היה מובן לו, אין שום כוח בעולם שיכול לשנות את זה – כי מדובר בהרגשה האישית שלו. אם הוא לא הבין את האייקון, הוא לא הבין את האייקון, זה מה יש.
החלק השני, לעומת זאת, לגבי הכרח ההחלפה, הוא יותר מעניין.
אחרי שצברת קצת קילומטראז' בעסק הזה של חוויית משתמש, אתה מתחיל לשמוע בראש את הדיונים שקדמו לפתרון ממשקי כזה או אחר.
למשל הבוקר ראיתי את התוספת הבאה לסרגל העליון של פייסבוק:
ומיד שמעתי את הדיאלוג הבא, שבוודאות התרחש אי-שם במסדרונות החברה.
פרודקט: שמע, שמתי לב שיש לנו עוד מקום בסרגל העליון. בוא נדחוף שם כפתור כתיבת סטטוס. יואקס: זה יהיה מכוער טילים, ויהרוס לנו את ה-header. פרודקט: אבל יש שם מקום! אני לא מבין למה לא לנצל אותו. יואקס: לא בכל פעם שמזהים פיקסל פנוי על המסך חייבים לדחוף לשם משהו! פרודקט: אבל זה כפתור כתיבת סטטוס! הסטטוסים זה הדלק של כל פייסבוק! יואקס: והיום אנשים לא מפרסמים סטטוסים? קשה להם למצוא איך עושים את זה? זיהינו קושי אצל המשתמשים? פרודקט: היום הם חייבים לחזור לעמוד הפיד או הטיימליין שלהם, והם לא תמיד שם. יואקס: אז חסכת קליק? במקום ללחוץ Home ואז לרשום סטטוס, הם יכולים לרשום את הסטטוס ישר, לא משנה איפה הם נמצאים? פרודקט: בטח! קליק של מאתיים מיליון משתמשים זה מאתיים מיליון קליקים! יואקס: [facepalm] פרודקט: בקיצור, דחוף אותו שם למעלה. יואקס: תקשיב, זה הולך לבלבל אנשים. היום אם הלכת לעמוד של קבוצה ואתה רושם סטטוס, הוא מתפרסם בקבוצה. אנשים רגילים לזה. מקום פרסום הסטטוס הוא חד-משמעי, הוא תמיד בהקשר של הניווט (ועדיין קורה שאנשים מתבלבלים). הכפתור הזה מוסיף עוד דרך, שמתנהגת שונה מהדרך שיש היום ומפרסמת את הסטטוס אצלך, לא משנה איפה אתה נמצא כרגע. פרודקט: נו יופי! יש יותר דרכים לעשות דברים! יואקס: אבל לא כולם יבינו שזה מתנהג שונה ממה שהם רגילים! פרודקט: נו לכן שמתי את זה למעלה! יואקס: זה ברור לך, אבל זה לא ברור מאליו לכולם! פרודקט: סבבה, בוא נעשה A/B testing. יואקס: ומה זה יראה לך בדיוק? פרודקט: אם אנשים משתמשים בזה. יואקס: סבבה. אבל זה לא יראה לך את האנשים שפירסמו סטטוס במקום שלא התכוונו, את האנשים שלקח להם יותר זמן לפרסם סטטוס כי הם לא היו בטוחים באיזו מן הדרכים להשתמש, את האנשים שהיו מפרסמים אותו גם ככה וממש לא מזיז להם שהוספת להם כפתור, את המאמץ הקוגניטיבי הנוסף שנדרש עכשיו כדי להבין מה קורה ב-header שלנו, וזה ממש ממש לא יראה לך שזה מכוער טילים! פרודקט: אה, אתה לא מאמין ב-A/B Testing? איזה מין UX מעפן אתה? ידעתי שזה חשוד שאין לך אייפון! יואקס: טוב, תעשה A/B testing. [הולך להתפלל שאף אחד לא יילחץ על הכפתור]
…כאשר ילדים מטיילים ביער ובאמתחתם תות, מבקש האריה לטעום מהמאכל, אולם הילדים נבהלים ובורחים מהמקום. האריה טועם מהתות שמצא בתיקיהם שנותרו מאחור ומגלה שטעמם איננו ערב לחיכו כפי שחשב…
לא כל יום אתה יכול להגיד שפיצחת תעלומה. היום כן. היא התגרתה בי כבר שנים, וככל שהזמן עבר, היא הפריעה לי יותר ויותר. ככל שחקרתי אותה וצברתי יותר מידע, היא הפכה מסתורית יותר ומרגיזה יותר. למדתי עליה מכיוונים שונים ומאנשים שונים, ובשום שלב לא הרגשתי שאני מתקרב לפתרון – רק מתרחק ממנו. ואז היא נפתרה בבת אחת, בפעולה שגרתית של שינוי שם של קובץ. המזל שלי הוא שנפלתי על הקובץ הנכון.
בשנת 2006, כאשר התוודעתי אל תחום ה-UX, שאז עוד היה נקרא UI (לפחות בארץ) ואף אחד לא העלה בדעתו שבעוד כמה שנים UI יתפרש כ"עיצוב גראפי", התחום שאף לקראת מטרה לאומית אחת ברורה – להגביר את המודעות בתעשייה לנושא אפיון הממשק. זאת הייתה המטרה המוצהרת של יום השמישות העולמי ושל רוב הפעילות המאורגנת של העוסקים במלאכה.
היום המצב הוא שונה. התעשייה יודעת שחוויית משתמש זה חשוב. כאשר הדינוזאור הגדול (הידעתם ש-IBM קיימת יותר ממאה שנה?) אומר שהוא הולך להשקיע מאה מיליון דולר ב-UX ולגייס אלף מומחי חוויית משתמש, בהחלט אפשר לטעון שהתעשייה יודעת. עכשיו, באופן משעשע, האתגר הלאומי הוא כמעט הפוך – עכשיו צריך להסביר לה שהיא לא הבינה אותנו נכון. אופסי. קורה.
מה שהיא הסיקה אחרי עשור של מאמץ הסברתי, זה שאכן, חוויית משתמש זה חשוב, ולכן כדאי לקרוא איזה ספר בנושא או ללכת לאיזה כנס ולשמוע עשר הרצאות על עשרה דברים שתעשו ואל תעשו באפליקציית האייפון שלכם. ואז תדעו חוויית משתמש. ולכן מסתובבים המוני אנשים, חלקם תחת טייטל שכולל את המילה UX (לרוב, באופן די מסגיר לעניות דעתי, כחלק מהצירוף "UX/UI"), וחלקם בתחומים משיקים כמו עיצוב, ניהול מוצר או ניהול תוכן, ש"מכירים את כללי המקצוע". אותם כללים שכבר התלהמתי לגביהם כאן.
ברגע שכל אותם כללים מועילים (באמת מועילים) הועלו לדרגת תורה מסיני, הם פטרו אותנו מכל צורך להפעיל את הראש ובאמת להסתכל על מה שאנחנו עושים, כי למה לחשוב כשהכל כתוב וברור? עברתי הרבה ויכוחים עם אנשים ש"מתעניינים ב-UX" כהגדרת אחד מהם, ובאיזשהו שלב זה תמיד מתחיל להרגיש אורווליאני. במקום "ארבע רגליים טוב, שתי רגליים רע" הם מדקלמים את כלל שלושת הלחיצות או את כלל שבע הפריטים או את כלל ניצול הנדל"ן או את כלל הכל מעל הפולד. ההזויים שבהם מכירים את כלל חמש-עשרה רגל ובאים לעבודה חמושים במטר עם יחידות מידה אמריקאיות.
לכל הנ"ל יש בסיס מסוים במציאות, הם לא צמחו יש מאין. ויש תהום בין הבסיס הזה ובין המעמד שהם רכשו פשוט כי קל לדקלם אותם ולעשות להם Share בפייס (אגב – לפוסט הזה ממש קל לעשות Share בפייס 🙂 ). אבל התהום הזאת, עם כל זה שהיא עמוקה, כנראה שהיא מאוד מאוד צרה, כי אנשים נוהגים לא להבחין בה בכלל, ולדלג מעליה מבלי משים. וכך נוצר מצב שבמקום שהכללים יעבדו בשבילנו, אנחנו עובדים בשבילם. מכאן כותרת הפוסט.
בפוסט המתלהם (הקודם) הזכרתי את הכלל שאומר שחשוב להיות קונסיסטנטיים. במידה רבה בחרתי דווקא אותו פשוט כי הוא הסתדר לי מבחינה אלפביתית, אבל לא רק. קונסיסטנטיות, שמעכשיו נקרא לה "עקביות" (בכל זאת, ראש השנה העברי עכשיו… וגם הרבה יותר קל להקליד את זה), היא אחד העקרונות היותר ידועים באזורנו. כוווולם יודעים שחשוב להיות עקביים. כאשר מציגים אפיון ללקוח, אחד מסעיפי הביקורת הכי נפוצים ששומעים הוא שהדברים לא עקביים, וכידוע לכל, זה אומר שהאפיון גרוע. אחרי הכל, כך כתוב בכלל.
יש לי שאלה. מתי בפעם האחרונה שמעתם מישהו אומר "יו, איזה מוצר עקבי, בא לי להשתמש בו"? לא יצא לכם לשמוע את זה? עצמו עיניים ונסו לדמיין מישהו אומר את זה.
קשה, נכון? אני אישית לא הצלחתי, ויש לי דימיון די חולנ מפותח.
ברשימת התכונות החיוביות של המוצרים הדיגיטליים יש כל מיני דברים. עקביות היא בהחלט אחד מהם. אבל חלק מהתכונות מהוות ערכים בפני עצמן, וחלקן האחר לא מהווה ערך אלא הוא רק אמצעי להשגת הערכים האחרים. הדרך להבחין בין שני הסוגים פשוטה – צריך רק לשים את שם התכונה במשפט שהבאתי למעלה . לדוגמא – "יו, איזה מוצר יפה, בא לי להשתמש בו". או – "יו, איזה מוצר פשוט, בא לי להשתמש בו". המשפטים האלה הם כל-כך טבעיים שבעיקר בזכותם חברת אפל הגיעה לאן שהיא הגיעה. אלה הם ערכים מוחלטים שכדאי לשאוף אליהם בזכות עצמם, לא צריך סיבות.
עקביות היא לא ערך כזה. היא אינה מטרה בפני עצמה אלא היא משרתת מטרות אחרות מתוך הרשימה. על ידי שימוש באותו ממשק כמו במקומות אחרים במערכת, אנחנו חוסכים למשתמש את הצורך ללמוד ממשק חדש ואת כל הבעיות והטעויות שיכולות לקרות בדרך. אנחנו מגבירים את תחושת השליטה שלו ואת צפיוּת המערכת (predictability). הוא עוד לא ביקר בעמוד הבא, אבל מאחר ושלושת העמודים שהוא ראה עד כה התנהגו באותה צורה, הוא יכול להניח שגם העמוד הבא יתנהג כך. כשהוא מגיע לשם וזה באמת קורה, הוא מרגיש שהתקדם ושהוא יודע משהו על האתר. בשנייה שנחשוף אותו לעמוד לא-עקבי, תחושת השליטה תתרסק, כי כאשר הוא ינסה לצפות מראש את העמוד הבא בתור, הוא כבר לא יידע איזה מבין שני המבנים יופיע שם. הוא יצטרך לפתח מודל מנטלי חדש, לנסות ליישב אותו עם הקיים, ובאופן כללי לבזבז על זה יותר מאמץ ממה שהיינו רוצים.
אז כן, מדובר בכלי מאוד חשוב. כשהדגש על ה"כלי". שהוא צריך לעבוד בשבילנו ולא הפוך.
הקביעה שמשהו לא עקבי, לא אומרת שמדובר באפיון גרוע. היא אומרת שישנם חסרונות מסוימים שיש לשקול אותם כנגד היתרונות. קחו כל גרסת מובייל של אתר מצליח ותראו שהיא, כיאה לאפליקציות מובייל, מותאמת למובייל. כאשר המילה "מותאמת" פירושה "שונה מהאתר המקורי כמו שמיים וארץ". אני מדבר על פייסבוק, לינקדאין ודומיהם, אפליקציות גדולות ועשירות (כאשר מדובר באתר קטן של כמה עמודי תוכן פשוטים, אין בעיה להתאים אותו למובייל עם שינויים מינוריים מאוד – ע"ע אתרים רספונסיביים). ועם זאת, אף אחד לא בא ואומר שהן גרועות משום שהן לא עקביות עם האתר. אף אחד לא מצפה אפילו שיהיו עקביות עם האתר, כי זה אומר לאנוס את האפיון עם מבנה שלא מתאים לפלטפורמה. אם אתם רוצים לראות איך תרגיש אפליקציה כזאת שהיא בעלת מבנה עקבי עם האתר, אין קל מזה – פשוט תגלשו לאתר עם הסלולרי, לגרסה הרגילה שלו. תיהנו.
למעשה אין צורך לדלג בין פלטפורמות, אפשר למצוא דוגמאות מעניינות בתוך המובייל עצמו.
אפליקציות רבות משנות את מבנה המסך בהתאם לאוריינטציה של המכשיר – אם מחזיקים אותו בצורה אנכית או בצורה אופקית. ברוב האפליקציות נחשב שברירת המחדל היא אוריינטציה אנכית, כפי שהמכשיר יושב ביד, והמקרה הנדיר יותר הוא אוריינטציה אופקית (היוצא הטיפוסי מן הכלל הוא משחקים, ששם אוריינטציה אופקית רווחת יותר).
כאשר הופכים את המכשיר, מגלים שיש לנו הרבה יותר רוחב, והרבה פחות גובה. אז צריך להחליט מה עושים עם כל מה שתפס לנו את הגובה, ואיך מנצלים את הרוחב החדש. עצם השאלה מרמזת שכדאי לשקול לעצב את המסך מחדש. בעודנו שוקלים את העניין, אנחנו עשויים לגלות שהמבנה הקודם עובד מצוין. נגיד באפליקצייה כמו ווטסאפ, בתצוגה רוחבית נראה פחות שורות, אבל השורות יהיו רחבות יותר, ואולי אפילו נראה את אותה כמות תוכן. זה אומר שאין סיבה לשבור את מבנה המסך, רק הפרופורציות שלו משתנות.
אבל לא הכל מבוסס טקסט ולפעמים אין טעם למתוח את התוכן המקורי ולקצץ לו בגובה. ואז אפשר להוסיף תוכן חדש.
כאשר לוח השנה היפיפה של CAL מזהה שהסתכלנו על יום מסוים והפכנו את המכשיר, הוא מוסיף לו בצד את תצוגת החודש.
זה נחמד, מתאים, מועיל, ומנצל יפה את השטח החדש.
כאשר עושים את אותו הדבר בחייגן האנדרואיד של LG G2, הוא לא מוסיף פקדים חדשים אלא מסדר מחדש את הישנים. בעצם יש לו שלוש אפשרויות פעולה.
הוא יכול לקבע את התצוגה ולא לסובב אותה אפילו שהמכשיר הסתובב. זה עקבי לאללה אבל קצת מגעיל לדעתי. אם המשתמש כן החליט להחזיק את המכשיר בצורה אופקית (נגיד אם המכשיר מקובע ככה ברכב כי זה יכול להיות יותר נוח לניווט), אז אני לא רואה סיבה להכריח אותו לשבור את הצוואר כדי לחייג.
הוא יכול גם לתת לנו תצוגה פחוסה של אותו החייגן – עם שדה הטקסט למעלה, רחב ונמוך, וכפתורי החיוג מתחתיו, ממש נמוכים אבל תופסים שליש מסך לרוחב. זה עקבי בדיוק כפי שזה מכוער – כלומר מאוד.
או שהוא יכול לסדר את אותם הפקדים בצורה אחרת. שזה ממש לא עקבי, אבל זה מה שהם עשו.
האם זה פוגע למישהו בחוויה? אני לא יודע. אני נוטה לחשוב שלא, אבל אין לי דרך לדעת. אולי יש אנשים שמסובבים את המכשיר ונבהלים ולא יודעים מה לעשות עם המבנה החדש (אני לא ציני).
אבל במידה וכן יש אנשים כאלה – מה עושים אז? אז כאן כדאי להיזכר שיש כלל אחד מעניין שלא נוטים לדבר עליו בהרצאות ובכנסים, כי הוא לא מדבר על מה לעשות באפליקציית האייפון שלכם, אלא על איך לעבוד נכון. וזה לא משהו שמעניין הרבה אנשים. ובניגוד לאותם כללים מההרצאות, לא מדובר בכלל אצבע, אלא בכלל ברזל. אם חייבים לדקלם משהו – עדיף לדקלם את זה. הכלל אומר – פתרון לא נמדד בוואקום, אלא הוא נמדד אל מול החלופות שלו. לפעמים יכול להיות אפיון די גרוע לכל הדיעות – שהוא כן הדבר הנכון לעשות, כי החלופות שנמצאו במגבלות הזמן/משאבים הקיימים הן גרועות יותר. על זה נאמר "אלה החיים".
תגרמו לכללי המקצוע לעבוד בשבילכם במקום שאתם תעבדו בשבילם. היו לראש ולא לזנב. שנה טובה.
מצד אחד, אומרים שבני אדם מתרגלים לכל דבר. גם אומרים שפעולה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים ברצף נלמדת מהר ברמה האינסטינקטיבית, כך שאנחנו מפסיקים לחשוב עליה ותופסים אותה כטבעית ומובנת מאליה.
מצד שני – גוגל תמונות.
אני מחפש תמונות בגוגל כל יום, כמה פעמים ביום. אני לעולם לא מוצא את התמונה המתאימה על הניסיון הראשון, לכן אני עובר על כמה וכמה תמונות בכל פעם.
לפני שבוע נכנסתי לבלוג ממחשב ארגוני, והופתעתי לראות שהאנטיוירוס חוסם אותו, בטענה שהוא מסווג תחת קטגוריה של הימורים דווקא. משעשע וקצת מחמיא אפילו. הגשתי בקשה באתר האנטיוירוס והצלחתי לשנות את הסיווג ל"אתרים אישיים ובלוגים", אז עכשיו הכל טוב, אני יכול להכנס לבלוג ולחפש אצל עצמי שגיאות כתיב.
אלמלא המקרה הזה, הקישור דה-ז'ור דה-ז'ור באמת היה מכיל קישור. אבל כדי לא להדרדר לקטגוריות מחמירות יותר, וגם מאחר ואנחנו מוסד לכל המשפחה, כפי שאומרים בסרטים אמריקאיים, המערכת החליטה שלא לפרסם את הקישור עצמו אלא להסתפק הפעם בתיאור דה-ז'ור – של חוויית משתמש ייחודית באפליקציית מכירת לבני נשים, שמיועדת לגברים דווקא.
הקונספט הוא קצת, איך נאמר, סליזי, אבל מעניין. מדובר באפליקציית טאבלט, שבה גברים רואים דוגמניות הלבשה תחתונה שמדגמנות, ובכן, הלבשה תחתונה, שאותה הם יכולים לקנות לבנות הזוג שלהם. או של מישהו אחר, אז דה קייס מיי בי. והטוויסט הוא שהם קונים ממש את הפריט שהם רואים בתמונה. לא במובן הלא-היגייני שלוקחים את התחתון שהדוגמנית לבשה, אורזים אותו ושולחים בדואר, אלא רק במובן המטאפורי שברגע שהפריט נרכש, הוא נעלם מהמסך והדוגמנית נשארת בלי. כן, בדיוק איך שזה נשמע. וזה מוצג תחת ההגדרה הקולעת של strip commerce.
בינתיים זה קיים רק בפרסומת שהוצגה בפסטיבל הפרסום בקאן וקיבלה את פרס אריה הכסף, אבל אני לא אתפלא אם זה ימצא את עצמו לאפליקציה אמיתית.
ומאחר ואני לא רוצה לשים את הוידאו כאן, אבל אני גם לא רוצה להתחיל לענות לפניות ישירות בפייסבוק שמבקשות את הלינק, אפשר יהיה למצוא אותו בתגובה הראשונה לפוסט הזה בעמוד הפייסבוק של הבלוג. זה מה שנקרא "תוכן משלים" ו"חווייה רב-ערוצית".
נ.ב. בזמן האחרון לא יצאו עדכוני RSS ומייל על פוסטים חדשים. אחרי חפירות ממושכות הסתבר שהיה פוסט שהכיל איזו שגיאת פורמט ודפק את המנגנון (הפוסט על אתר המודיעין). הסרתי את הפוסט (כי אני לא יודע לאתר את השגיאה) ועכשיו זה עובד (בתקווה). על הדרך שיניתי את כל מנגנון העדכונים, אז ייתכן ששברתי משהו אחר. בכל אופן, אם אתם מנויים באחד הערוצים האלה, ייתכן ופיספסתם כמה פוסטים.
כאשר התחלתי לעשות פרויקטים וגיליתי עד כמה אקראי יכול להיות הקשר בין כוונות המאפיין והמעצב לתוצר הסופי, החלטתי לחשוב פעמיים לפני שאני מבקר אתרים ישראלים שמציינים את שם ספק ה-UX שלהם.
כאשר ארגון מסוים איים לנתק את הקשר עם חברה שעבדתי בה, בעקבות פוסט שפרסמתי על האתר של אותו ארגון עוד לפני שהתחלתי לעבוד באותה חברה, החלטתי לחשוב פעמיים לפני שאני מבקר אתרים ישראלים באופן כללי. במצטבר זה ארבע פעמים, אז זה הרבה חשיבה.
בשבוע שעבר רציתי ללכת לאכול עם כמה חברים בהרצליה. חשבנו על רשת מסעדות מסוימת אבל לא זכרנו אם יש לה סניף קרוב, לכן נכנסנו לאתר שלהם. בעמוד הבית היו מלא קוביות גדולות, צבעוניות וצעקניות שמתחרות על תשומת ליבו של הגולש. די עמוס בעיניים ודי מקשה להתמקד במשהו אחד, אבל בסך הכל לא נורא. "חווייתי", מה שנקרא. אם מטרת האתר הייתה להעביר את המסר של עושר וגיוון וליצור אווירה חיה ותוססת, שזו מטרה לגיטימית לחלוטין, זה הצליח להם. ממש באמצע המסך הייתה קוביה גדולה יותר, בצבע בולט ושונה מהאחרות, שהיה רשום עליה "סניפים". מאוד בולט ובמיקום אסטרטגי שקלע בול למה שחיפשתי. עבודה מעולה. לחצתי, נכנסתי פנימה. בפנים נמשך הקונספט של הקוביות, אבל עכשיו הן הרבה יותר אחידות, כולן באותו גודל, אותו צבע ובגריד סימטרי. ועם ציורים. עבור כל סניף נוצר איור חמוד וברוב המקרים די מאולץ. זה משדר כמה דברים: א' – שיש להם מלא סניפים. ב' – שמישהו קיבל מלא כסף על עיצוב האתר ויצירת כל האיורים הקטנים. ג' – שהדבר האחרון שמעניין אותם זה שהגולש ימצא במהירות את הסניף שהוא מחפש.
כאן מגיע צילום המסך המצופה. אבל מה, מדובר באתר ישראלי, וכזה ששם ספק ה-UX שלו רשום בתחתית האתר. שזה בדיוק שני הקריטריונים שהזכרתי למעלה. לאחר שחשבתי את כל הפעמים הנדרשות בחוק, החלטתי להסיר את הלוגו והטלפון של החברה מצילום המסך (לכן הקובייה הכתומה ריקה).
ועכשיו תורי לשאול אתכם – האם יש סניף הרצליה לרשת הנפלאה הזאת שמשקיעה כל-כך בעיצוב?
טוב, אני הולך לחלוב את הפרה הזאת כמה שאני יכול (ולקוראיי הטבעוניים – "…לסחוט את האשכולית הזאת…").
בכנס שהיה השבוע הקרנו את הסרטון "המעצבת והמאפיין" – גרסת הריאליטי של עולם ה-UX.
מסתבר שהפקת סרטון "שלא יראה כמו סרט של ילדים בבי"ס, או סרט דחקות לחתונה", כלשון הבריף של ברק, עולה לא מעט כסף בכלל. לכן בסרטון שלמעלה ישנן חמש דמויות על שלושה שחקנים (בממוצע שלוש חמישיות שחקן פר דמות, חשוב להביא נתונים סטטיסטיים).
אבל התסריט המקורי היה קצת יותר יומרני וכלל לא פחות מתשע דמויות שלמות.
כעת, כשמובטחת לנו תהילת עולם, אני מתכבד לפרסם את התסריט המקורי והמלא – באופן בלעדי לקוראי הבלוג. רק היום.
מספר דיסקליימרים נדרשים:
1. כל דמיון למציאות או לדמויות אמיתיות הוא מקרי בהחלט.
2. כפי שניתן לראות, במקור בשני המקצועות היו נציגי שני המינים (כאשר הבנו שנשתמש בשחקן אחד ובשחקנית אחת עבור ארבעת הדמויות, חששנו שלהחליף להם גם זהות וגם מקצוע יהיה מבלבל מדי, לכן בסוף היו שתי מעצבות ושני מאפינים).
3. יובל, זה נכתב לפני שסיפרת איך תראה החתונה שלך 🙂
בערך פעם בשבועיים אני מקבל מייל או פניית פייסבוק מאנשים שגילו את תחום ה-UX ויש להם שאלות. אני באמת שמח לענות, במיוחד שהשאלות תמיד חוזרות על עצמן, אז יש לי כמה מיילים עם תשובות שמלווים אותי כבר שנים, ואני רק צריך למחוק מהם חלקים לא רלוונטיים ולשלוח. אה, ולכתוב "אהלן <שם>" בהתחלה, ולערוך את המין של כינויי הגוף והפעלים (על שמות התואר אני מוותר – יבינו לבד).
בהיותי אדם די עצלן, אני תמיד אומר לעצמי שאני צריך לפרסם את זה כפוסט אחד מרוכז של שאלות ותשובות, מה שיפתור אותי מהצורך להוציא חלקים ולרשום "אהלן <שם>" בהתחלה. בהיותי אדם די עצלן, מעולם לא עשיתי את זה. החלטתי לעשות את זה דווקא עכשיו פשוט כי כרגע יש לי דברים יותר חשובים שצריך לעשות קודם. כל בוגר של מוסד אקדמי ייזכר איך דווקא ביום שלפני המבחן הוא חש צורך בלתי נשלט לשטוף את הדירה (שנשטפה פעם אחרונה על-ידי השוכרים הקודמים), ויבין למה אני מתכוון.
כמובן שהתשובות למטה משקפות את דעתי האישית בלבד, והן מושפעות מהמסלול שאני עברתי. אנשים אחרים עשויים לתת תשובות אחרות, אולי טובות יותר. התשובות מדברות על תפקיד של מאפייןחוויית משתמש (להבהרה לגבי שמות התפקידים פנו לשאלה המתאימה למטה).
אני מקווה להרחיב את הרשימה בעתיד עם שאלות נוספות, אז תרגישו חופשי להציע כאלה. ואתם מוזמנים להציע תיקונים ושיפורים אחרים. והפוסט הזה צבר כבר לא מעט פז"ם, אז למרות שאני מקפיד לעדכן אותו, ייתכנו לינקים שבורים. תגידו לי אם אתם מוצאים כאלה!
