כאשר התחלתי לעשות פרויקטים וגיליתי עד כמה אקראי יכול להיות הקשר בין כוונות המאפיין והמעצב  לתוצר הסופי, החלטתי לחשוב פעמיים לפני שאני מבקר אתרים ישראלים שמציינים את שם ספק ה-UX שלהם.

כאשר ארגון מסוים איים לנתק את הקשר עם חברה שעבדתי בה, בעקבות פוסט שפרסמתי על האתר של אותו ארגון עוד לפני שהתחלתי לעבוד באותה חברה, החלטתי לחשוב פעמיים לפני שאני מבקר אתרים ישראלים באופן כללי. במצטבר זה ארבע פעמים, אז זה הרבה חשיבה.

בשבוע שעבר רציתי ללכת לאכול עם כמה חברים בהרצליה. חשבנו על רשת מסעדות מסוימת אבל לא זכרנו אם יש לה סניף קרוב, לכן נכנסנו לאתר שלהם. בעמוד הבית היו מלא קוביות גדולות, צבעוניות וצעקניות שמתחרות על תשומת ליבו של הגולש. די עמוס בעיניים ודי מקשה להתמקד במשהו אחד, אבל בסך הכל לא נורא. "חווייתי", מה שנקרא. אם מטרת האתר הייתה להעביר את המסר של עושר וגיוון וליצור אווירה חיה ותוססת, שזו מטרה לגיטימית לחלוטין, זה הצליח להם. ממש באמצע המסך הייתה קוביה גדולה יותר, בצבע בולט ושונה מהאחרות, שהיה רשום עליה "סניפים". מאוד בולט ובמיקום אסטרטגי שקלע בול למה שחיפשתי. עבודה מעולה. לחצתי, נכנסתי פנימה. בפנים נמשך הקונספט של הקוביות, אבל עכשיו הן הרבה יותר אחידות, כולן באותו גודל, אותו צבע ובגריד סימטרי. ועם ציורים. עבור כל סניף נוצר איור חמוד וברוב המקרים די מאולץ.  זה משדר כמה דברים: א' – שיש להם מלא סניפים. ב' –  שמישהו קיבל מלא כסף על עיצוב האתר ויצירת כל האיורים הקטנים. ג' –  שהדבר האחרון שמעניין אותם זה שהגולש ימצא במהירות את הסניף שהוא מחפש.

כאן מגיע צילום המסך המצופה. אבל מה, מדובר באתר ישראלי, וכזה ששם ספק ה-UX שלו רשום בתחתית האתר.  שזה בדיוק שני הקריטריונים שהזכרתי למעלה. לאחר שחשבתי את כל הפעמים הנדרשות בחוק, החלטתי להסיר את הלוגו והטלפון של החברה מצילום המסך (לכן הקובייה הכתומה ריקה).

ועכשיו תורי לשאול אתכם – האם יש סניף הרצליה לרשת הנפלאה הזאת שמשקיעה כל-כך בעיצוב?

–המשך קריאה–

מיכאל בעבודה בא ושאל: "תגיד, למה כל הפוסטים שלך הם כאלה…"  – כאן עצר והתחיל לחפש את המילה הנכונה. אני רציתי להתנדב ולעזור לו עם "שנונים, מעניינים, מרחיבים את הדעת" או לכל הפחות "מתנשאים ועילאיים", אבל לא רציתי לפגוע בטוהר הניסוי. הוא הלך על "מתוסכלים", מה שממש לא התקרב לאזור הסמנטי שבו חיפשתי אני.

התחלתי לחשוב מדוע באמת הפוסטים שלי מצטיירים, מיכאל, כמתוסכלים. והתשובה היא פשוטה – כי זה המקצוע. מה שמעסיק אותנו רוב הזמן זה מניעת תסכולים אצל המשתמש. בחלק מהמקרים זה הופך די מהר למניעת תסכולים דווקא אצל הלקוח, ולצערי זה לא תמיד אותו הדבר, אבל אין מה לעשות. אז אנחנו מתרגלים לשים לב לכל ממשק גרוע שאנחנו נתקלים בו – וזה קורה על בסיס די קבוע. אדון בשם ראנדאל מונרו, האיש מאחורי הקומיקס המופלא XKCD, היטיב לבטא את זה כך:

(למי שלא יודע מה זה קרנינג, יש כאן הסבר קצר וטוב בעברית. ואל חשש, רק מלדעת מה זה אומר, לא מפתחים רגישות לקרנינג גרוע, אז רמת התסכול הכללית בחייכם לא צפויה לעלות).

–המשך קריאה–

ממש אתמול רשמתי בדיון בפייסבוק ועל פייסבוק את המשפט הבא: "בכל אופן אני ויתרתי מזמן על לנסות להבין מה עומד מאחורי החלטות ממשקיות ספציפיות של פייסבוק, כי יום למחרת הממשק משתנה ואין לך מושג למה…". והנה היום באה דנה טל והזכירה לי שלכל כלל יש יוצא מן הכלל.

בקבוצת הפייסבוק של חוויית משתמש ישראל הופיע לו הפוסט האמין הבא:

כמובן שבתור אחד שמתעסק באינטרנט היה לי נורא מעניין ללמוד יותר על עבודה מהבית דרך האינטרנט ללא צורך בידע באינטרנט. מי יודע, אולי הגיע הזמן לשינוי קריירה. ובמקרה אני גם אישה או גבר מגיל 18 ומעלה, אז נשמע שהתפקיד תפור עליי.  אז המשכתי ונכנסתי לפרופיל של הגברת. ושם נחשפתי לתמונות הקשות הבאות:

כלשון המשורר, פה חשדתי.

–המשך קריאה–

מוקדש לליהי ,על שהעירה את הבלוג משנת החורף.

שמעתי השבוע את החדשות המעולות שנטקראפט – שממנה נפרדתי לפני כשנתיים, אבל רק במובן המשעמם שאני לא עובד שם יותר – מועמדת לשני פרסים של המגזין המקוון UX Magazine:  אחד על תוכנית ההכשרה הטובה ביותר לאנשי חוויית משתמש, ואחד על עיצוב מוצר. המון ברכות על המועמדות, וכולי תקווה שתזכו.

לאחר שקיבלתי את הידיעה, מצאתי בגוגל את עמוד התחרות ונכנסתי כדי ללמוד יותר, ולבדוק אם במקרה אנשים שהסתובבו בין הרגליים והפריעו בעת העבודה על המחזורים הראשונים זכאים גם הם לאיזה פרס מיוחד (התשובה היא "לא").  לשם זה נכנסתי לאתר התחרות והתחלתי לחפש את רשימת הקטגוריות. יש לי מושג טוב די כיצד נראות רשימות ולכן סרקתי את העמוד מבלי לקרוא את הטקסטים. וראיתי את הרשימה מיד, שם למטה :

–המשך קריאה–