לקראת הבחירות נתקלתי במקרה באתר שעוזר לכם להחליט למי להצביע, על סמך ההתאמה בין השקפת עולמכם לבין מצעי המפלגות, במספר (רב) של נקודות עיקריות.
אז קודם כל שאפו ענק למפתח, ששמו דימיטרי רוטשטיין. באמת כל הכבוד על היוזמה וההשקעה, אני מאמין שמחשבון כזה הוא באמת חיוני במציאות הפוליטית העכורה שלנו, שבה האנשים היחידים שיודעים בקלות למי להצביע הם כאלה שהלוגו של מפלגת הבית מקועקע להם על איזה איבר גוף שחשוף גם בחורף. כל היתר שוברים את הראש. יש הרבה מה להגיד על הUI של האתר, ואני ממש לא מתכוון לעשות את זה. יש גם לא מעט להגיד על הUX ברמת הלייאוט והאינטראקציה, ואת זה אעשה בחצי השני של הפוסט. הבחור הוא כאמור מפתח, אינו איש UX, ואין ספק שהוא עושה UX ואפילו UI פי אלף יותר טוב ממה שאני כותב קוד למשל.
אם לא UI וכרגע גם לא UX, אז לשם מה התכנסנו בעצם? ובכן, בעיקר אני רוצה לדבר על החווייה הלא-ממשקית. כלומר זה בהחלט UX, אבל לא בדיוק קשור לUX של האתר, אלא רק אליי. ואליכם, רוב הסיכויים. ולמספר פסיכולוגים בולטים שרובם כבר לא עמנו. תראו בזה סוג של retrospective think-aloud מתומצת, אם תרצו.
אז נחתתי באתר. בהתחלה היה הלם ויזואלי מסוים, אבל מי שקונה בKSP אונליין לא נבהל בקלות מדברים כאלה.
דבר ראשון, שמתי לב לעמודות האיקסים האדומים שתחת ש"ס ויהדות התורה, ותהיתי איך לעזאזל הוא יודע שזה לא רלוונטי לי. ניסיתי להיזכר אם אישרתי לוגין עם פייסבוק או משהו כזה והתחלתי לחשוש לפרטיותי. ואז ירדתי למטה, עמדתי על הX עם העכבר וראיתי שהX פירושו שלמפלגה זו לא קיים מצע, ונרגעתי.
ראיתי שהעמודה היחידה שנראית עריכה היא עמודת ה"אני", ניגשתי לשורה הראשונה, "פתרון בעיה פלסטינית", וראיתי שהדרופדאון מציע ארבע אופציות:
- 1. סיפוח חד-צדדי
- 2. חלוקת הארץ + הסדר אזורי
- 3. מדינה אחת משותפת
- — לא מעניין אותי
רציתי קצת פירוט לגביהן, שמתי לב שהלינק הכחול שבשם הסעיף מזמין לחיצה, וניגשתי אליו עם העכבר. הפופאפ שקפץ במרכז המסך לפני שהספקתי ללחוץ הפתיע קצת, אבל סיפק את המידע שחיפשתי.
ישבתי, התלבטתי איפה אני עומד בשאלה הזו (לא חזק בפוליטיקה), קראתי את התיאור מספר פעמים, בסוף החלטתי, חזרתי לדרופדאון, בחרתי לי באחת האופציות, והמשכתי הלאה. וכך 42 פעם, כמספר השורות בטבלה. לפעמים ההחלטה היתה קלה, לפעמים קשה, לפעמים לא הסכמתי עם הניסוחים והסיווג. היו דברים שלא ממש תפסתי בתור סוגיות מהותיות, או בתור סוגיות נפרדות מאחרות.
לאחר שסיימתי להזין את כל הדעות שלא שיערתי שיש לי, הגעתי לטבלה המסכמת. כאן גיליתי שאמנם מספר ההסכמות הגבוה ביותר הוא באמת עם המפלגה שחשבתי להצביע לה, אבל יש את אותו מספר הסכמות עם מפלגה שלא עמדה על הפרק מבחינתי, ואפילו היה מרחק של הסכמה בודדת משתי מפלגות נוספות שלא הייתי מעלה על דעתי להסתכל לכיוונן.
מכירים את הבדיחה על היהודי באי הבודד שבונה לעצמו שני בתי-כנסת: אחד ללכת אליו ועוד אחד שבחיים כף רגלו לא תדרך בו? אז בדיוק כזה. הרי לא ייתכן שאני כל-כך קרוב אל אותן שתי מפלגות מוקצה. פתאום נראה לי שנחפזתי קצת בהצבעה. אני גם מזכיר לעצמי שבסופו של דבר היו לא מעט דברים גבוליים שממש התלבטתי לגביהם, או שלא הייתי שלם עם הניסוח, אז אין באמת בעיה שאחזור ואתקן. כך אני מנהל משא ומתן עם עצמי, והתהליך הזה קורה ממש מאחורי הקלעים, על גבול המודעות, ישנה מין הרגשה מעורפלת שאני עושה משהו שהוא "לא בסדר", גונב צהוב ברמזור המנטאלי, אבל כמובן שיש לי שלל סיבות מוצדקות לגמרי, ובסוף אני מן הסתם מנצח. אני עולה חזרה ועובר על הרשימה פעם נוספת ומעדכן. מקצין עמדות, ממתן עמדות, מוסיף ומוריד "נמנעים". מתקן כדי להתרחק מהמפלגות הלא-רצויות ולבסס את עצמי בעיניי עצמי. זוהי דוגמת בית-ספר של התמודדות עם דיסוננס קוגניטיבי. לא בפרשנות הנפוצה והאופנתית שלו, שהיא "כל דבר שמרגיש לנו לא בסדר מאיזושהי בחינה", אלא דיסוננס קוגניטיבי אסלי, במובן המקורי והספציפי מאוד שהגדיר לאון פסטינגר כשתבע את המונח.
לאחר שהשלמתי את מקצה השיפורים וראיתי שהדעות המעודכנות שלי (השקפת עולם v2 סופי סופי) מקדמת אותי מבחינת ההתאמה למפלגת היעד, נשארו שתי בעיות. הראשונה היא בעיית ההתאמה העדיין-גבוהה-מדי לחלק ממפלגות המוקצה. זאת לא באמת בעיה חמורה מפני שיש לי שובר שיוויון – מאחר והמפלגות האלה שייכות לבית-הכנסת השני, זה שכף רגלי בחיים לא תדרך בו, ההתאמה אליהן לא מאיימת על רמת הוודאות שלי, הן מחוץ למשחק בכל מקרה. זה לא מקשה עליי את ההחלטה. זה כן מעלה סימן שאלה מעל בחירת בית-הכנסת שלי מלכתחילה, אבל זו לא בעיה שדחוף לי לפתור עד הבחירות בשבוע הבא – הרי יש עוד כמה חודשים עד לבחירות הבאות, אז יש לי מספיק זמן להרהר בעניין ואולי אפילו לקפוץ לשם לאיזו ערבית זריזה.
הבעיה היותר חמורה היא הקרבה למפלגות שהן כן רלוונטיות, משום שכאן אני באמת נדרש לקבל החלטה קשה. למזלי, קיימות באמתחתי עוד כמה דרכים לעבוד על עצמי. הנשק הכי מתאים לסיטואציה הוא עדכון משקלים. אני אומר לעצמי "אמנם יוצא שיש לי עשר הסכמות גם עם מפלגת היעד וגם עם מפלגות קרובות, אבל ההסכמות עם היעד הן בסוגיות החשובות, בעוד שההסכמות עם האלטרנטיבות הן בנושאים איזוטריים שרק במקרה רצה הגורל ויש לי דעה לגביהם". אני כמובן לא טורח לבדוק שאכן אלו הם פני הדברים, מחשש להתבדות. גם כאן פסטינגר מחכך ידיו מהקבר בהנאה גלויה, ומצטרפות אליו דמויות כמו תומס ווייסון (הטיית האישוש, לפיה אנחנו נותנים יותר משקל למידע שתומך באמונותינו ובהחלטותינו) וגם עמוס טברסקי ז"ל ודניאל כהנמן יבדל"א, עם אפקט הבעלות, לפיו אנחנו מייחסים ערך רב יותר לדברים שרכשנו (בין אם מדובר במחיר כספי או במאמץ קוגניטיבי), וכל חוקרי ה-post-purchase rationalization, שמראה כיצד אנחנו מחפשים דרכים לתמוך בהחלטות שלנו בדיעבד.
וכך, אחרי שני סבבים של לשקר לעצמי כדי לאלץ את האתר להמליץ לי על המפלגה שעבורה התכוונתי להצביע מלכתחילה, אני מגיע לתוצאה שמניחה את דעתי. המשימה הושלמה. שימו לב – כל הסיפור הזה עד לנקודה זו בהחלט עונה להגדרה "חוויית משתמש", אבל אין לו קשר ישיר לממשק.
האתר בא לתמצת ולהנגיש כמות אדירה של מידע מאוד רגיש. לא במובן של "סודי" אלא במובן של "נפיץ". שלא קיימת דרך אובייקטיבית לייצג את כל המידע הזה. כל החלטה שדימיטרי קיבל במהלך עיבוד האינפורמציה עוברת דרך העיניים שלו, נותנת פרשנות מסוימת למציאות, ומציגה את הנתונים בצורה סובייקטיבית. זוהי, בהגדרה ,תופעה בלתי נמנעת בתהליך הארוך של רידוד וקידוד המידע שהוא ביצע כאן. שיטה אחת להכניס מידה מסוימת של אובייקטיביות לעניין הזה היא שכל החלטה וניסוח יעברו באיזו ועדה מאוזנת בעד/נגד בכל נושא ונושא, ואני מאמין שברור לכולם שאין שום סיכוי שבעולם שפרויקט כזה היה יוצא לפועל. זה תופס לגבי עצם ההחלטה האם לכלול נקודה מסוימת בסט הנתונים ("אין מספיק נתונים כדי להסיק את העמדה של מפלגה בנושא"), לגבי הסיווג של התבטאויות מעורפלות למיניהן לקטגוריות של 1-2-3, ובעיקר לגבי הדרך לתאר את הקטגוריות האלו לגולש, שזו אולי הנקודה שהכי משפיעה על החלטתו כשהוא עובד עם הטבלה.
עם זאת, הגרסה שלו ל"נמנע", שאומרת "לא מעניין אותי", מחזירה אותנו לפסטינגר ולדיסוננס הקוגניטיבי. האמירה "לא מעניין אותי" היא אמירה קשה. מי בארץ יגיד ש"לא מעניינת אותו" סוגיית פתרון הבעיה הפלסטינית, פיתוח הפריפריה או מסחר ותחבורה בשבת? אני בהחלט מאמין שבכל אחת מהסוגיות יש הרבה אנשים ללא דעה ברורה בנושא, או אנשים שכל הפתרונות המוצעים מקובלים עליהם, אבל הדרך משם ועד "לא מעניין אותי" היא ארוכה. ניסוח כזה מאלץ את הגולש לבחור באחת האופציות האחרות, או לטעון באזני עצמו שלא מעניין אותו מה יקרה כאן – ועבור רובנו זו לא הודאה משמחת. בעיניי, "נמנע", "לא גיבשתי דעה" או פשוט אופציה ריקה שמאפשרת לא לבצע בחירה, היו אפשרויות ניטראליות יותר ועדיפות.
מצד שני, ייתכן וזה נעשה במודע, והניסוח הקיים באמת נבחר מתוך כוונה לעודד את הגולשים לבחור, גם אם אין להם העדפה חזקה. הלגיטימיות של הפעולה הזו תלויה במטרות האתר. אם המטרה היא אכן לשקף לגולשים מה המפלגה הקרובה ביותר לדעותיהם, אין סיבה לאלץ אותם לבחור בכוח, ואם הם נמנעים בכל הנושאים, אז זו עמדתם האמיתית. לעומת זאת, אם כן קיימת איזו סיבה שבגללה חשוב לעודד את המשתמשים להיסגר על עצמם, זוהי דרך די יעילה בעיניי, ולא אגרסיבית יתר על המידה.
וכך, דרך הקופי, הגענו לממשק עצמו. ושוב – אני לא מתכוון לדבר כאן על גרפיקה, אלא רק על לייאוט ואינטראקציה. המשימה האפיונית כאן היא לא טריויאלית בכלל – צריך לברר את דעתו של המשתמש לגבי 42 סוגיות שונות, שנעות על צירים שונים, ואז לשקף לו בצורה ברורה ונהירה עד כמה השקפותיו תואמות את דעותיהן של 14 מפלגות לגבי כל הנושאים האלה. חלק מהבוחרים (בטוחים שהם) שולטים בכל החומר הזה היטב, הם יודעים מה הסוגיות שעל הפרק, מה דעתם בנושא, ומה עמדותיהן של הסיעות השונות. בוחרים כאלה פשוט לא צריכים את האתר, הם מסודרים, והם בעיקר הולכים להתעצבן מאי-הדיוקים בפרשנות ובסיווגים. לא עבורם אנחנו מאפיינים, אינם פרסונה מרכזית עבורנו. אז בואו נדבר על היתר.
היתר כמובן נעים על עקומת פעמון יפה לפי רמת השליטה שלהם בחומר ובמפה הפוליטית. אם התחלנו באלה שיודעים הכל על הכל, אז בקצה השני של הפעמון נמצא את אלה שלא יודעים שום דבר על שום דבר. אם זה המצב, אז כנראה שלא מאוד אכפת להם, ואני אישית בספק שיש להם את המוטיבציה הנדרשת כדי להשלים את התהליך כאן. בהנחה שהם בכלל יטרחו ללכת להצביע, הם יבחרו במי שהאוטוריטה האישית שלהם תגיד להם, בין אם זה חבר, הורה, בן או בת הזוג, הרב, או שוקי מהתפעול. כלומר – גם הם בחוץ מבחינתנו.
נשארנו עם ה-80% שבאמצע. הם, כאמור, זקוקים לעזרה, מי יותר ומי פחות. מה שאומר שלגבי 14 מפלגות כפול 42 סוגיות עלינו להגיד מי חושב מה, לקודד מגוון של נושאים סבוכים לרמה של החלטה פשוטה וזריזה, וגם להראות עד כמה ההחלטה הזו מסתדרת עם קו המפלגה. ומאחר ו-588 נקודות מידע זה אפעס הרבה, בסוף כדאי לסכם את הממצאים בצורה יעילה ולעזור להם להגיע להחלטה. חברים – זה מורכב למדי.
באופן אבסולוטי, לפי כללי המקצוע, הממשק הנוכחי הוא לא שוס בכלל. כאשר יותר מ-90% מה-main flow מתנהלים בטולטיפים ענקיים שנפתחים ונסגרים כל שניה ומסתירים לך חצי מהמסך, זה ממש לא כיף. אבל באופן יחסי – מהן החלופות בעצם? אני ברשותכם לא אקח את זה כפרויקט, אבל אזרוק כמה חשודים מיידיים:
אז דבר אחד שאפשר לעשות הוא לפתוח מין אזור קבוע בצד ולהציג שם את המידע הרלוונטי, כדי לחסוך בטולטיפים. אבל עם קפיצות העיניים מהתא עצמו אל אותו אזור מידע וחזרה, זה הולך להרגיש כמו צפייה במשחק פינגפונג. והנטייה הנפוצה של אנשים "לקרוא עם העכבר" תקשה מאוד על התפעול של הדבר הזה. אפשר כמובן לבנות כל מיני מנגנוני עזר, אבל לתחושתי זה לא מוביל לפתרון אמיתי.
חלופה נוספת היא לפתוח אזור הסברים צף שילווה אותנו כל הזמן – שזה כמו הטולטיפים אבל בלי הריצוד. זה עשוי לתת שיפור קטן במקרה הטוב.
אפשר גם לפתוח אזור הרחבת מידע כזה מתחת לכל שורה, שיופיע בלחיצה (מה שנקרא גריד מתרחב). ברגע שכתבתי את זה חזרתי לאתר כדי לוודא – וגיליתי שזה אכן קיים בלחיצה על התא הראשון בשורה, פשוט לא חשבתי ללחוץ עליו מכיוון שכבר קיבלתי את המידע במעבר העכבר. בנוסף, זה מציג את אותו מידע כמו הטולטיפ, אבל הטולטיפים עדיין קופצים. כמו כן, זה גם לא מציג את המידע של הטולטיפים הקטנים של המפלגות. בקיצור, לא עובד.
דרך נוספת להקל על כל העניין היא לאפשר למשתמש לצמצם את רוחב הטבלה ולהסיר מראש, או בזמן אמת, את המפלגות שלא באות בחשבון מבחינתו. זה היה משפר את המצב במידת מה, לא בהרבה. אבל בעיניי זה היה חוטא לכל הרעיון של האתר כפי שאני מבין אותו, כי המשתמש בעצם היה מבטא בממשק את התפיסות הקיימות שלו במקום לבוא וללמוד ולגלות דברים חדשים (ואז לעבוד קשה יותר כדי להגיע עם עצמו לשלום בית, כפי שאני עשיתי).
או שאפשר לשנות כיוון לגמרי, ולשאול – האם בכלל חייבים טבלה? התשובה כמובן תלויה במטרות האתר. אם אחת המטרות הייתה לספק תמונת מצב מקיפה ומהירה, לתמוך בהשוואות, לזהות בקלות הבדלים וקוי דימיון בין המצעים, ולאפשר את משחק ההתאמות הזה שתיארתי למעלה – אז כנראה שכן, טבלה זו אחלה נקודת מוצא, ואפשר להמשיך לחפש שיפורים משמעותיים למבנה הבסיסי (מי רוצה תרגיל קטן?). מאידך, אם המטרה היא אך ורק להזין את דעותיך ולראות איפה אתה נופל – אז באמת לא חייבים טבלה. אפשר לבנות תהליך הדרגתי בסגנון של קוויז "איזה סוג של באגט אתה", שכל פעם מציג שאלה אחת ונהנה מכל שטח המסך לטובת המידע הנלווה – ובסוף לתת תשובה. את זה אפשר לעשות באינסוף דרכים, ואפשר גם לעשות כל מיני משחקים כדי שזה יהיה פחות מייגע. זה ימנע במידה רבה את כל הריקוד הפסיכולוגי שתיארתי למעלה – כי למי יש כוח לחזור ולעבור שוב ושוב 42 שלבים בלי שרואים השפעה מיידית על התוצאות. אבל זה ייתן לנו אתר שונה בתכלית, והרבה פחות מעניין ומועיל בעיניי. אגב, למי שמתעניין מה יצא לי – מסתבר שאני baguette farinée, יעני באגט מוקמח.
שם האתר הוא הצבעה אובייקטיבית, והשימוש בו מומלץ מאוד.
בחירות מועילות!
