בפרשה הקודמת – וירא – אברהם נאבק על זכויות המשתמשים אך הפסיד לאור חשיבותם של היעדים העסקיים. בנות לוט גילו על עצמן את חסרונותיה של עקביות שטחית, והגר אותתה על מצוקתה במדבר והצליחה לתפוס את תשומת לב האחראים.
שרה נאספת אל אבותיה ואברהם רוצה לקבור אותה במערת המכפלה. בעלי המערה מוכן למסור אותה לאברהם ללא תשלום, אך אברהם מתעקש לשלם.
לקראת סוף הפרשה הקודמת התוודענו לעקרונות השכנוע של דר' רוברט צ'יאלדיני, ואנחנו רואים שני עקרונות נוספים בפעולה כבר בתחילת הפרשה החדשה. הצעתו של אברהם לשלם על השטח נובעת מפעולתם של עקרון ההדדיות ועקרון המחויבות.
ערב שקט אחד, לאחר שהילד רון נרדם והשמיים כבר נמלאו כוכבים, פקחו צעצועיו את עיניהם ולא זיהו את החדר. הוא היה הפוך ומבולגן, שרוי בתוהו ובוהו אדיר ואף צעצוע לא היה מונח במקומו.
"אי אפשר להמשיך כך", אמר הדובי הלבן. "בכול יום רון הופך את כול החדר כך שאי אפשר למצוא דבר. חייבים למצוא לזה פיתרון ראוי".
"נכון", הסכים התנין הפרחוני, "אם זה ימשיך כך הוא עוד יאבד את כולנו בתוך הבלגן הזה".
"אני לא מוכנה ללכת לאיבוד", נבהלה הצפרדע, "אני לא יודעת אם יהיו שם זבובים שאוכל ללכוד בלשוני. חייבים למצוא פיתרון!"
"יש לי רעיון!" צעק הארנב שאזנו השמאלית הייתה ארוכה מזו הימנית, "בואו נבנה לרון אפליקציה כדי שיוכל לנהל מעקב אחר כול צעצועיו!"
"זהו רעיון נהדר!" התרגשו כול הבובות והצעצועים. "אם נבנה לו אפליקציה, וודאי נצליח לקנוורט אותו חיש מהר, ואם נצליח לייצר סטיקינס יוצא מן הכלל, הוא יהיה אינגייג'ד וגם קומיטד כבר ברגע שהוא יוצא מהפאנל!"
אחת האנלוגיות הכי מועילות בהתמודדות השוטפת עם עולם ה-UX היא זו של פולחן המטען. אמנם כבר כתבתי עליו לפני כמה שנים, אבל אנלוגיות הן כמו יין טוב (ראיתם מה עשיתי כאן?) – הן משתבחות עם השנים. ובכל מקרה לא נראה לי שמי מקוראיי היה עולה עליי אלמלא הסגרתי את עצמי הרגע. על קצה המזלג, פולחן המטען היא תופעה שנצפתה באיי האוקיינוס השקט לאחר שתרבויות מתקדמות יותר ארגנו שם לעצמן Airbnb במהלך מלחמת העולם השנייה. פתאום עגנו באיים אלו ספינות ענק שנשאו אנשים ומכונות, אלה הקימו מנחתים, והמנחתים משכו מטוסים שהביאו דברים כמו אלכוהול, כלים מודרניים, קופסאות שימורים, ואלכוהול. גם הרס, מוות וחורבן, אבל למה להתמקד בשלילי. מפה לשם, המלחמה הסתיימה, המערביים התעופפו להם מערבה, ובסוף האלכוהול, כדרכו, נגמר. זה לא התקבל בעין יפה אצל המקומיים, שהחליטו לעשות מעשה, חיברו אחד ועוד אחד, קיבלו חמש, ובנו מנחתים ומטוסים מקש, מתוך הנחה שזה מה שיביא שוב את האנשים עם האלכוהול. אם אתם חושבים שמדובר בבדיחה, אז ממש לא, יש ערך בוויקיפדיה ותמונות ומה שלא תרצו.
פולחן המטען לא ממש עוזר לילידי האיים לתפוס ראש, אבל כאמור הוא מאוד עוזר לי בניתוח ממשק. בכל פעם שאני שומע, או מתפתה להגיד בעצמי, "בואו נעשה כמו שראינו אצל ההם שאצלם זה עובד מצוין", דבר ראשון אני מנסה להבין האם מדובר בפולחן מטען. האם אנחנו מבינים האם, איך ומדוע זה עובד להם, והאם יש יסוד להניח שזה יעבוד גם לנו, או שמא אולי פחות.
כאשר אנשים מגלים שלמדתי פסיכולוגיה, דבר ראשון הם שואלים "ואיך הגעת מזה למחשבים?". ברגע שאני פוצח בנאום הרגיל שמסביר שחוויית משתמש היא בסך הכל הנישה הדיגיטלית של הנדסת גורמי אנוש, שבתורה התפתחה בעיקר מפסיכולוגיה קוגניטיבית, לא לוקח הרבה זמן עד שהם קוטעים אותי ב"אה, נכון, חשוב לדעת מה המשתמש חושב". את האנשים האלה אני מאוד רוצה להפנות לפרופ' נחשון מירן מאוניברסיטת בן-גוריון, שבשנת 2002 עוד לא היה פרופסור אלא "רק" דוקטור.
אז, בשנת 2002, היה היום הראשון של התואר הראשון שלי. הוא התחיל בשלושה אירועים מכוננים. בשעה 08:00 פגשתי את אשתי לעתיד, שכמובן לא ידעה את זה אז, אבל אני חשדתי מייד, אני אדם מאוד חשדן. בשעה 08:15 התחיל השיעור "מבוא לפסיכולוגיה פיזיולוגית – א'", בהצהרה הבאה מפי פרופסור אורה קופמן: "הרבה סטודנטים פוחדים מהקורס הזה. אני יכולה להבטיח לכם שהדבר היחיד שמפחיד בו זו אני". בשעה 10:15 נכנס לאודיוטוריום מס' 6 דוקטור נחשון מירן, והתחיל את הקורס "מבוא לפסיכולוגיה א'" בצורה מאוד מאכזבת. הוא פתח כך: "מי שנרשם ללימודי פסיכולוגיה מתוך ההנחה שאחרי שלוש שנים ותואר ראשון, או חמש שנים ותואר שני, או אלוהים יודע כמה שנים ותואר שלישי, הוא יידע לקרוא מחשבות – אני נאלץ לאכזב אותו. אף אחד לא יודע לקרוא מחשבות. אם תצאו מהכיתה עכשיו, תאבדו רק את המקדמה".
שיחה בעבודה הזכירה לי איך לפני כמה שנים גיליתי יצור שהתגורר על כתפה של ראש צוות פיתוח שעבדה איתי, ושנברא מכוח מחשבתה. שמו היה ויטלי, ואותה ראש צוות הייתה מתייעצת איתו בעת שהייתה מתכננת מסך כזה או אחר. בתגובה ויטלי היה מגבב קלישאות שהיא ראתה כטיפוסיות לאנשי UX. דברים כמו: "אבל זה מוסיף קליק", או "זה לא מספיק אינטואיטיבי", או "אסור להשתמש בחלונות מודאליים" או "אסור להשתמש ב-all caps". לאחר מכן היא הייתה מוכיחה לו ברהיטות ובלהט רב, שבמקרה הספציפי הזה אותה "עבירה" הייתה מוצדקת גם מוצדקת.
איך בעצם גיליתי על כל ההתגוששות המנטלית הזו, ואיך אני יודע ששמו של אותו שדון UX באמת היה ויטלי? שמעתי את זה ישירות מפי ראש הצוות – היא האמינה בהקדמת תרופות למכות ולכן את פגישותיה איתי הייתה פותחת בחזרה על עיקרי הנאומים המסכמים שלה מדיוניהם הדמיוניים: "אני יודעת שתגיד…, אבל… ". תודו שזה לא מותיר הרבה מקום לספק. האופציה השנייה היא שהיה לה תוכי בשם ויטלי והיא אילפה אותו להגיד את כל זה. מהפגישות שלנו היא הייתה יוצאת המומה מכושר השכנוע של עצמה, מפני שהייתי מסכים איתה ברוב הדברים המהותיים – זאת כמובן בניגוד מפתיע לדעותיו של ויטלי-על-הכתף מאתמול. היו לה אינטואיציות UX מעולות, אבל כנראה גם דעה לא הכי מחמיאה על אנשי ה-UX עצמם, ואני תוהה אם גם אני נושא בחלק מהאשמה על כך.
היא כנראה לקחה את זה לגבהים חריגים, אבל המגמה עצמה מאוד מעניינת בעיניי, כי אני באמת מוצא את עצמי מתעקש על דברים שברור לכל הדיוט (ובעיקר להם), שהם ההפך של UX טוב. ואני רואה הצלחת יח"צ אדירה של תחום ה-UX בזה שלפני עשור וחצי היינו מזיעים כדי לשכנע את הלקוח שהמוצרים צריכים להתחשב לפחות קצת בנוחות המשתמש, והיום חלקנו כבר עסוקים בלהסביר שאסור לקחת את נוחות המשתמש בתור כליל היואקס. סגרנו מעגל, יצאנו מהצד השני, וזה יפה. הנה דוגמה.
כאשר מגדירים בווטסאפ אימות דו-שלבי (אם טרם הגדרתם – זה הזמן), המשתמש מתבקש להמציא קוד סודי המורכב משש ספרות. כשאני הגעתי לשלב הזה, התבאסתי מאוד כי לא הצלחתי לחשוב על משהו שיהיה מאוד זכיר מחד, אבל לא מאוד טריוויאלי מאידך. כבר ראיתי בבירור גמור איך בעוד כמה חודשים אני מתבקש להזין את הקוד ואין לי שום מושג מהו, ואני צריך ללכת לחפור במנהל הססמאות שלי (אם טרם התקנתם – התקינו כעת) כדי לחלץ אותו. אבל (האשלייה של) אבטחת מידע זה חשוב, לכן על אף הבאסה, המצאתי איזה קוד, והשלמתי עם זה שאין מצב שאני זוכר אותו.
ולמחרת היום קיבלתי את המסך הזה:
המסך הכניס אותי להלם רציני. איך הם ידעו שאני לא הולך לזכור במשך יותר מיומיים את הקוד השרירותי שנאלצתי להמציא? איך הבינו גם שקוד שמונע ממני את הגישה לווטסאפ מהווה בעיה מספיק דחופה כדי שאי אפשר יהיה להסתמך רק על תהליכי שחזור הסיסמה הרגילים, וחייבים לגרום לי לזכור אותו? ומצד שני – האם יש סיכוי שהם לא מבינים עד כמה הפעולה הזאת מציקה?
נראה דווקא שהם מבינים יפה מאוד. את התזכורת הראשונה קיבלתי יום למחרת הגדרת הקוד, כשזה עוד היה טרי. התזכורת הבאה קפצה אחרי 3-4 ימים. לאחר מכן עבר משהו כמו שבוע עד שזה קפץ לי שוב. אח"כ שבועיים בערך. בכל פעם פרק הזמן הולך וגדל. אז ברור להם שזה מעצבן ומפריע, והם מנסים לצמצם את חשיפת המשתמשים לתשאול הזה, אבל בלי לבטל אותו לגמרי.
אבל זה אומר שמישהו שם בווטסאפ התעקש, ביודעין, לבצע פעולה מעצבנת ביותר, שמתפרצת ללא התרעה, חוסמת את האפליקציה שביקשתי לפתוח, ושואלת אותי שאלה מיותרת לחלוטין. היא עוברת על כל חוק אפשרי של יואקס בגרוש. ומפני שהמשתמש הממוצע יגיד "חבל שהם לא אילצו אותי לשנן את הקוד" רק במידה והוא באמת שכח אותו, ובדיוק את המצב הזה הפעולה נועדה למנוע, אין גם מה לבנות על הכרת תודה עתידית של המשתמש – הוא ימשיך להתעצבן כל עוד הפעולה מתרחשת.
אותו מישהו (או מישהי, כן) – התעקש על זה מתוך הכרת המגבלות הקוגניטיביות שלנו ומתוך ההבנה שלא כל דבר שהוא טוב למשתמש תמיד חייב להיות גם כיף למשתמש (שזה אחד הדברים שהשדון ויטלי לא מבין, על-פי כל העדויות שברשותנו). זה בדיוק כמו עם ילדים – יש דברים לא הכי מהנים, שמשתלמים רק בטווח הרחוק. גם בדיוק כמו עם מבוגרים, בעצם.
A slightly abridged English-language version of this article can be found on Medium.
Cui bono, מספרת לנו הוויקיפדיה, הוא עקרון בסיסי בחקירה ובמשפט, ופירושו בלטינית "מי מרוויח". העיקרון אומר שבבואנו לנתח פשע, יש קודם כל לברר מי מרוויח ממנו, ואז ניתן יהיה להתמקד בכמה כיוונים קונקרטיים ולא לירות באפילה. בראייה קצת יותר רחבה מדובר בעקרון בסיסי בחשיבה ביקורתית באופן כללי, כמו נגיד בעת ההתייחסות לדברים המופיעים בתקשורת.
העיקרון ההפוך, "מי מפסיד", כנראה שלא היווה חלק מרכזי מתפיסת העולם ברומא העתיקה, כי הוא לא זכה למטבע לשון משלו בלטינית, לפחות לא אחד שהוא מוכר. לעומת זאת, הוא כן מהווה חלק מרכזי מתפיסת העולם הממשקולוגי. המשחק בין שני העקרונות האלה עוזר מאוד להגיע להכרעה בהתלבטויות אפיוניות, שהן רבות יותר ומורכבות יותר ממה שנראה לאנשים שאינם מהתחום, או לאנשים שקמו בוקר אחד נפלא ואמרו לעצמם "היי, יש מקום לעוד שתי אותיות על כרטיס הביקור שלי, למה שלא אהיה מעכשיו איש UX".
לא מעט כבר נכתב על זה שממשק טוב הוא ממשק שקוף למשתמשים, כזה שמאפשר להם להשיג את מטרותיהם בלי להיות מודעים שהם בכלל התעסקו עכשיו בממשק משתמש. יש אפילו ספר נחמד שנקרא The Best Interface is No Interface.
אני לא בהכרח מסכים עם זה בתור אמירה גורפת (באופן כללי יש מעט מאוד אמירות גורפות שאני מסכים איתן במאה אחוז), אבל אין לי ספק שזה נכון ברוב המקרים.
והיום גיליתי פנינת UX קטנה, שעושה הבדל גדול מאוד, והמשתמש לא מודע אליה לחלוטין. הקישור דה-ז'ור של היום הוא דף הכניסה לפייסבוק!
מסתבר (או ליתר דיוק הסתבר כבר בשנת 2011 הרחוקה ואני מגלה על זה באיחור אופנתי), שפייסבוק לקחה לעצמה קצת חופש אמנותי במה שקשור בסיסמאות שלנו. אם אתם אנשי אבטחת מידע עדיף שלא תקראו הלאה כי זה לא ימצא חן בעיניכם. למרות שאם אתם אנשי אבטחת מידע, אז הציפיות שלכם מפייסבוק הן כנראה לא בשמיים גם ככה, ואולי לא תרוצו מיד לסגור את הפרופיל שלכם. את הפרופיל הפיקטיבי הריק שלכם. שמסומן בראשי תיבות בלבד. בראשי תיבות שאינם שלכם. שפתחתם דרך מייל חד-פעמי שיצרתם לעצמכם דרך TOR.
בקיצור, מסתבר שחוץ מהסיסמא הרגילה שלכם, שהיא לצורך העניין myPassword1 (אל תשאלו איך אני יודע) פייסבוק מאפשרת לכם להכנס גם עם הסיסמא MYpASSWORD1, וגם עם MyPassword1.
הסיבה לחלופה הראשונה היא שכאשר אנשים מקלידים ורואים כוכביות במקום אותיות, הם עשויים לא לשים לב שהם מקלידים במצב CapsLock. אז במקום לחסום את ניסיון הכניסה בטענה שהפרטים לא נכונים (כפי שעושים רוב האתרים), או במקום להתריע לכם שמקש CapsLock לחוץ (כפי שעושות מערכות ההפעלה הנפוצות ואולי גם אתרים מסוימים), פייסבוק פשוט מכניסה אתכם פנימה בלי לעשות מזה עניין. שימו לב – זה לא אומר שהסיסמא אינה case-sensitive. היא כן, כי הם מקפידים לבדוק שהאותיות שאמורות להיות גדולות בסיסמא האמיתית הן עכשיו קטנות, כלומר שה-case הוא בדיוק הפוך מהמקור.
הסיבה לחלופה השנייה גם היא הכוכביות הארורות. במכשירים ניידים רוב המקלדות הוירטואליות נוטות להפוך את האות הראשונה לאות גדולה, בצורה אוטומטית. ובמקרה של סיסמא המשתמש שוב עשוי שלא לשים לב לזה.
זה פוגע קצת בייחודיות הסיסמא שלכם ועכשיו פי שלוש קל יותר לפרוץ אותה (לפי חישוב שלי). אבל זה עושה את החיים להרבה יותר פשוטים להמון המון אנשים בעולם. וזה שקוף לחלוטין.
לפני כמה חודשים טסנו לחו"ל. הגענו לנתב"ג ברכבת, כמובן שלחצנו על הקומה הלא-נכונה במעלית (לא, זה לא פוסט יואקס מעליות), וכך הגענו לאולם מקבלי הפנים במקום קומת הטיסות היוצאות. יצאנו, הסתכלנו קצת מסביב, וראינו את המסכים האלה שיש שם עם טבלת הטיסות.
התקרבנו אל המסכים והצטרפנו לקבוצה של בערך חמישה-עשר איש שחיפשו את טיסותיהם בטבלה. הטיסה שלנו לא הופיעה בעמוד שראינו, לכן חיכינו בסבלנות לעמוד הבא. אבל המסך לא התחלף. חיכינו בערך שתיים-שלוש דקות, ואיתנו כל הקבוצה המקורית ועוד כמה אנשים שהצטרפו בינתיים. בסוף מישהו אמר שהמסך תקוע. בתור אחד ש"עובד במחשבים", כפי שהוריי מנסחים את זה, התחלתי לחפש סימני תקיעה על המסך ולא מצאתי כאלה, אבל ראיתי שהשעון מעודכן כך שרוב הסיכויים שהוא לא תקוע לגמרי. הדבר הנוסף שתמזל מזלי לגלות הוא הכיתוב הגדול בתחתית המסך, שמבשר על כך שהמסך למעשה לא אמור להתחלף, וכל הטיסות מלבד אלו המוצגות כרגע – מוצגות בקומה שלישית של הטרמינל.
זו אחת הדוגמאות הכי טהורות שאני מכיר למושג המודל המנטאלי (שכתבתי עליהם בעבר לא פעם ולא פעמיים). "המודל המנטאלי של המשתמש" מתאר את איך שהמשתמש חושב שהמערכת מתנהגת. לעומת זאת, "המודל המנטאלי של המאפיין" מתאר, באופן לא מאוד מפתיע, את איך שהמערכת אופיינה (ולכן – לעיתים – גם את איך שהיא מומשה). ככל שהפער בין השניים גדול יותר, כך חוויית המשתמש במערכת קרובה יותר למושג האמריקאי המופלא SNAFU.
אני מאמין שעקרון הפעולה של המסכים האלה הוא מובן מאליו לכל מי שאי-פעם עבר במסוף תחבורה מרכזי בעולם המפותח, בין אם מדובר בשדה תעופה, תחנת רכבת גדולה או תחנה מרכזית של אוטובוסים. אתה מסתכל על המסך, ואם הטיסה/נסיעה שלך אינה מופיעה שם, אתה מחכה שהמסך יתחלף ויציג את קבוצת הנסיעות הבאה. ולמעשה זה היה נכון גם לפני שעברנו למסכים – זוכרים את אלה, כן? עם הרעש המגניב שהם היו עושים?
מקור – https://www.flickr.com/photos/huangjiahui/4209682803
ובכן, העקרון הזה, המובן מאליו, יוצר את המודל המנטאלי של המשתמשים. הם מצפים שהמסך יתחלף. וברגע שהם מאמינים שהם יודעים בדיוק איך המסך עובד, הם לא טורחים לקרוא שום דבר חוץ ממה שמעניין אותם – שזו רשימת הטיסות. לכן לא כדאי לצפות שישימו לב להוראות ששולחות אותם לקומה השלישית, גם אם הן כתובות באותיות צהובות ממש גדולות.
ברגע שמודל מנטאלי כזה מקבל תפוצה רחבה ופועל בצורה זהה ברחבי העולם, הוא מתחזק ומגיע לרמה של קונבנציה. וקונבנציות זה משהו שעדיף לא להתעסק איתו (כפי ראינו כאן כבר כמה וכמה פעמים).
עכשיו, לפי אמות המידה האמביציוזיות של הבלוג הזה, בתור אנשי מקצוע עלינו לא רק להצביע על הבעיה אלא גם להציע פתרון.
לשם התחלה מתבקש לחקור כל מיני פתרונות גראפיים אלימים יותר או פחות, ולנסות להבליט את ההסבר עוד יותר, עד כדי לכתוב אותו באותיות מרקדות על רקע אדום מהבהב. אבל, למרות כל הדיבורים על הקשב המוגבל של דור ה-Y ולמרות מה שאתם מרגישים כשאתם מנסים להתרכז במשהו, היכולת של המוח להתעלם מגירויים לא רלוונטיים היא אדירה ומעוררת התפעלות. כלומר הוא עדיין ממשיך לעבד אותם, הוא פשוט בוחר שלא להטריד אתכם בזה, לכן אינם נכנסים למוּדעוּת. לצערנו (אך תאמינו לי שבעיקר לשמחתנו) המוח מחליט בעצמו מה רלוונטי ומה לא, לכן קשה מאוד לשלוט על זה. ומכיוון שכאן המוח סמוך ובטוח שעליו לחכות לעמוד הבא, המעצב ייאלץ לנקוט באמצעים ממש אלימים כדי לחדור את שיריון ההתעלמות שלו – וכדרכם של אמצעים אלימים, זה ייראה די מזעזע. ולא נרצה משהו מזעזע בנתב"גנו האהוב.
באופן אירוני, אחד הדברים שיעבדו הכי טוב לדעתי זה פשוט דף A4 מנוילן כזה, שיודבק בסלוטייפ מתחת למסכים ויודפס עליו בפונט טיימז ניו רומן גודל 50 "בס"ד כל הטיסות האחרות בקומה 3. ועד הבית". מכיוון שזה לא יהיה חלק מהמסך, המוח לא אמור לתפוס את זה בתור "השטויות הזניחות שמקיפות את התוכן שמעניין אותי", ויקריא לכם את זה כמו גדול. אבל פתרון כזה לא בא בחשבון מן הסתם.
בהנחה שעשינו קצת בדיקות ולא הצלחנו למצוא פתרון גראפי שגם עובד וגם שומר על טוב טעם, מה שאפשר לעשות הוא פשוט להתלבש על אותו המודל המנטאלי שבא בעוכרינו, ולנצל אותו ללא בושה. המשתמש בוהה במסך ומצפה שהוא יתחלף? יופי. אז פעם בדקה באמת אפשר להחליף אותו למסך ריק שעליו הודעה נחמדה ומעוצבת שאומרת שהטבלה מכילה רק את הטיסות של הקומה הזו, וליתר הטיסות יש לגשת אחר כבוד למעלה. ואז אחרי כמה שניות לחזור חזרה לטבלה. כך במקום לנסות לגבור על הקונבנציה, נגרום לה לעבוד לטובתנו.
נ.ב. אם כבר אנחנו בנתב"ג – אם נצא החוצה ונרד קומה אחת לתחנת הרכבת, נמצא את השלט האימפוטנט ביותר בעולם. אסור לפספס!
לא מזמן הופיעה באתרים השונים הכותרת "חברה ישראלית לתרגום אונליין מגייסת 100 עובדים למרכז חדש בבאר שבע". כפי שחלק מהקוראים עשויים לזכור מחשיפות עבר, זו העיר שבה גדלתי ועל כן שמורה לה פינה חמה בלבי (חצי קיץ ארבעים מעלות בצל, איך לא תהיה חמה). בפרט אני עוקב בעניין רב אחר חזונו של ביבי להופכה ל"בירת הסייבר של חצי הכדור המזרחי", לא פחות, שאנחנו שומעים עליו כבר קרוב לעשור. עד לפני כשנתיים לא ראיתי התקדמות של ממש בנושא, והתחלתי לחשוד שביבי בעצם לא כזה מגלומן ושהכדור המזרחי היה סתם רפרנס עקמקם להפועל ב"ש (מה שדווקא קלע בתור דימוי למצב העיר על מפת הסייבר העולמית), אבל אז נזכרתי שזה בכל זאת ביבי.
ובכן, בשעה טובה נפתח פארק ההיי-טק, אוכלס בחברות מכובדות, ואף רשם אקזיט נחמד למדי. אפילו ביקרתי בו והוא די מרשים. והנה עכשיו חברה ישראלית לתרגום אונליין מגייסת לשם מאה עובדים. מעולה. הלכתי לראות מה זה החברה הזאת.
OneHourTranslations היא, לשמחתי, לא באמת "חברה לתרגום אונליין", שזה רעיון גרוע מאוד ונדבר על אתגרי התרגום האוטומטי בהזדמנות אחרת, אלא חברה שמתווכת בין מזמיני התרגום לבין מתרגמים אנושיים. אונליין. שזה רעיון מצוין דווקא.
נכנסתי לאתר החברה. מיד ראיתי שהאתר אינו בנוי בצורת תמונה אוירתית מטושטשת עם שלוש מילים פלוס הנעה לפעולה, שתופסות את כל המסך הראשון. שזה מה שהפך בזמן האחרון לסימן ההיכר של "חוויית משתמש טובה", הודות להרבה "מומחים" אשר "יש להם" את "זה". כבר העובדה הזאת לבדה מבשרת טובות.
במקום התמונה האוירתית, מה שיש במסך הראשון הוא אשף (לא הזה עם הכאפיה אלא הזה עם הכובע המחודד, מה שנקרא wizard בפי הגויים) שדואג שמיד תמצא את עצמך כבר בתוך תהליך הזמנה . מעולה. במבט ראשון (וגם במבטים חוזרים) האשף נראה די עמוס ומורכב, שזה אולי לא להיט עבור המשתמשים אבל כן חדשות טובות עבורי כי אני אוהב את השיט הזה.
Jing זו תוכנה חינמית מעולה להקלטת מסכים. מורידים אותה, היא שמה לכם בצד המסך מין שמש חמודה כזאת, ואפשר להקליט חמש דקות של פעילות על המסך ואז לשתף דרך האתר שלהם את הסרטון שהתקבל.
זה המסך שרואים בסוף:
הם משתמשים בשטח הסרטון כדי להציע לצופה להוריד את התוכנה, או לנגן שוב.
אני משתמש ב-Jing כבר כמה שנים טובות ומעולם לא חשבתי שיכולה להיות כאן בעיה.
עד שהיום ביקשתי שישתפו איתי הקלטה של התנהגות של אייקון ספציפי. קיבלתי לינק לסרטון קטנטן ואחרי הצפייה התקבל המסך הבא:
אם ממש מתאמצים, או אם מגדילים מספיק, רואים שאכן, הם עדיין משתמשים בשטח הסרטון כדי להציע לצופה להוריד את התוכנה או לנגן שוב.
הגודל המקורי של הכפתורים הוא בערך 10 פיקסל לרוחב על 2 פיקסל לגובה.
עכשיו, מילא שאין להם איש UX עם רקע של QA, אבל לפי זה נראה שאין להם אפילו איש QA עם רקע של QA.
