לפני כמה שבועות חברת Gigya הישראלית פירסמה אינפוגרפיקה שמפרטת את הזהויות המקוונות בהן אנו משתמשים במהלך שיטוטינו ברשת. כלומר האם אנחנו משתמשים בזהות הפייסבוק או הטוויטר שלנו ע"מ להזדהות מול אתר צד שלישי – למשל אתר חדשות כלשהו.

האינפוגראפיקה התפשטה במדיה החברתית כאש בשדה קוצים, עם אלפי לייקים, דיגגים וריטוויטים, הרבה מהם בזכות הפרסום ב-mashable. גם אני התלהבתי ממנה. מאוד.

את המונח chart junk תבע אדוארד טאפטי (Tufte), עליו הוויקיפדיה אומרת שהוא ידוע בעיקר בזכות עבודתו בתחום עיצוב המידע. המונח מתייחס ל"כל האלמנטים החזותיים המופיעים בתרשימים, שאינם נחוצים לתפיסת המידע המוצג בתרשים, או כאלה שמסיחים את דעתו של הצופה ממידע זה". באופן כללי, טאפטי יוצא נגד אלמנטים שמטרתם דקורטיבית בלבד. אבל טאפטי הוא קצת קיצוני, הוא חוטף על זה המון ביקורת, וגם הוא אינו צדיק שכולו תכלת ובספריו ניתן לראות לא מעט אלמנטים דקורטיביים. הרי אקדמיה זה טוב ויפה אבל אפילו גורואים צריכים לאכול.

אז בעיקרון אני רחוק מהטענה שכל תוצר אינפוגראפי צריך להצמד לדרישות הלא-מציאותיות  של טאפטי. אבל יש סוג מסוים של chartjunk שמזיק לצופה בצורה מאוד ברורה, וזה כבר מפריע לי. למשל, טאפטי אוהב להשתמש בדוגמת תרשים העוגה התלת-מימדי, כזה:

כאן הערכים המספריים של שלושת החלקים הם שווים (33%), אבל האזור האדום נמצא עם הפנים אלינו ואנחנו רואים גם את ה"עובי" שלו, בניגוד לאזורים האחרים בעוגה. הוא מקבל יותר שטח מסך, וויזואלית יש בתמונה הרבה יותר אדום מאשר ירוק או כחול, כך שהצופה תופס את הערך האדום כיותר דומיננטי. זה כבר לא chartjunk תמים, הוא מזיק ומעוות את המידע, מה שלא היה קורה בתצוגה דו-מימדית:

מה הקשר של זה לאינפוגראפיקה של Gigya? הרי אין להם שם עוגות תלת מימדיות. נכון, אין. למעשה מתחבאת שם עוגה אחת דו-מימדית מאוד לא טעימה, אבל אליה נגיע קצת מאוחר יותר. בינתיים נדבר על מזוודות. יש להם מזוודה שלמה, דו-מימדית אמנם, של chart-junk מובחר וקלאסי, מהסוג המזיק מאוד. וזה הדבר שגרם לי להתלהב, כי דוגמאות כאלה מחיי היומיום הן יקרות מפז.

הנה המזוודה. היא מתארת את אחוזי השימוש בזהויות הלקוחות מרשתות חברתיות (הרשימה מימין) בעת הכניסה לאתרי ביזנס שונים. מבלי להתעמק, ועדיף מבלי לפתוח את התמונה הגדולה, תנסו להגיד לי מי יותר פופולרי, מייספייס או לינקדאין? טוויטר או יאהו? לדעתי התשובה בשני המקרים היא ברורה ממבט אחד חטוף – לינקדאין יותר גבוה מאשר מיספייס, ויאהו מאשר טוויטר. וגוגל גבוהה משמעותית מיאהו. אבל זה לא נכון. בתוך שני הזוגות נתח השוק זהה לחלוטין, וגוגל גבוהה מיאהו באחוז אחד בודד.

סידור בועיות הערכים לגובה, כשהערך הגבוה ביותר (בתרשים) הוא באמת הערך הגבוה ביותר (במספרים), וכנ"ל הערך הנמוך ביותר, יוצר מיידית את האשליה שגובהו של העיגול השחור משקף את הערך הרלוונטי. זה אפילו נכון – למעט המקרים שבהם זה לא. אילו זה היה נכון, היו כאן שלושה זוגות של ערכים שחייבים להיות באותו גובה, ואז הקווים המקווקים שמחברים אותם לשמות האתרים היו צריכים להתפצל ולהיות פחות אסתטיים. אז לא הלכו על זה.

נפילה נוספת, אבל פחות מזיקה לדעתי,  היא התרשים ה"כללי" – מעבר לכל האתרים. הוא נראה כך:

תראו לי בן אדם אחד שיבין ממבט ראשון שהשטח הגדול מימין שייך לפייסבוק ולא ל-Aol. אם אתם לוקחים אתר אחד מבין שבעה, שמים אותו בפינה הימנית התחתונה, ודווקא רק אותו בוחרים לא לחבר בקו אל התרשים, אל תתפלאו אם גם הצופה לא יחבר אותו אל התרשים. לדעתי ברור מהציור בצורה חד-משמעית שזה השטח של Aol. ולמה נתח השוק של שאר האתרים מתואר בגוונים של אותו צבע, שהולכים ונעשים כהים יותר בהדרגה קבועה? הההדרגתיות הזו יוצרת את הרושם שהאזורים הכהים נוצרים בעקבות חפיפה של כמה אזורים שקופים למחצה, ולא ברור שמדובר בשני אזורים נפרדים. ידעתי שאפשר להרוס תרשים עוגה בהפיכתו לתלת-מימדי, אבל זו דרך חדשה ומקורית בהחלט. מה רע בצבעים רגילים ושונים, זה לא מספיק יפה? זה מסתיר את המפה של כוכב הלכת המסתורי ששמתם ברקע (כי כדור הארץ זה בטוח לא, צר לי)?

ולגבי החלקים האחרים בפוסטר… ובכן, החלק של אתרי הבידור הוא אמנם chartjunk לפי טאפטי, אבל לדעתי הוא חביב ולא מזיק. והחלק של אתרי החדשות הוא פשוט מאוד לא מוצלח. אילו החלקים היו מוצגים על ציר אחד, או לפחות לפי סדר גודל מסוים, היה אפשר להשוות ביניהם ויזואלית. אבל כשהם מפוזרים בצורה שעושה סדר עיצובי אבל לא הגיוני, אין שום דרך להבין את יחסי הכוחות מבלי לקרוא את האחוזים.

אגב, את זה עושים באקסל בשתי דקות עבודה. בהחלט אפשר לייפות את זה עוד הרבה, אבל גם אז לא יפרסמו את זה ב-mashable.

זה צולם באתר של ערוץ 1, בערך כאשר חצי מאוכלוסיית כדור הארץ עצרה את נשמתה בזמן ההארכה של משחק הגמר של המונדיאל.

מי אחראי על זה? לא, אני באמת שואל. התשובה הטיפוסית היא שה-QA פיספסו באג. העניין הוא שאין כאן באג, הכל מתפקד כהלכה. יש תאריך ושעה מוגדרים מראש, ויש רכיב שסופר את הזמן מהרגע הנוכחי ועד אותה שעה. התוכנה עושה בדיוק את מה שהיא הייתה אמורה לעשות. אז אם אין כאן באג, נראה שגם המתכנתים היו בסדר. ואם זה לא באג, אבל זו בהחלט בעיה מובהקת, מה שנשאר זה פער באפיון. אז האם המאפיין אשם? לא יודע. המאפיין אמר "למעלה יהיה כיתוב, ומתחת לזה יוצג הזמן שנותר עד שעת ה-ש'. הזמן יוצג בפורמט XX:XX:XX:XX ומתחת לכל חלק תהיה רשומה יחידת המידה הרלוונטית". הוא בטח גם צייר את זה, אבל אחסוך מכם את הציור. הסיפור הזה עם הספירה ההפוכה שייך לסוג הדברים שהם כל-כך מובנים מאליהם שלא חושבים עליהם. באותה מידה אפשר לשאול מדוע המאפיין לא ציין שייעשה שימוש דווקא בספרות הודיות-ערביות, ולא בספרות לטיניות, ערביות מודרניות, או בגימטריה. גמר המונדיאל אי"ה בעוד א' ימים, א' שעות, ל"ד דקות ו-ז' שניות בלי נדר. כתבתי בעבר על דברים מובנים מאליהם. אז מי אחראי? לא יודע. אולי כל מי שהיה מעורב, ולא הגדיל ראש קצת. בטוח שבסוף מנהל המוצר/הפרויקט אחראי, אבל זה רק מתוקף תפקידו כזה שאוסף את כל מה שנופל בין הכיסאות של המוצר שלו. אבל מאיזה כיסא בדיוק זה נפל אני לא יודע להגיד. בכל מקרה, תודה לברק דנין על הצילום :).

אוקיי, ונגיד Last.fm. אתר רציני ומכובד לכל הדעות. היום הוא שימח אותי בכפתור קטן שנקרא Go. תראו בעצמכם:

רואים את הכפתור ההוא למטה שהולך להיחנק עוד שניה? כן, עליו אני מדבר. זה ההבדל בין חוסר הגדלת ראש, כלומר חיפוש מכוון של בעיות פוטנציאליות לא צפויות, לבין הקטנת ראש קיצונית. הרי בטוח שהדבר הזה עבר לא מעט אנשים בדרכו אל המסך שלי. ואף אחד לא חשב שזה נראה טיפה מוזר? מה עשה לכם ה-Go הזה שהלבשתם עליו כפתור שקטן עליו בשתי מידות? או שזה פשוט "לא התפקיד שלי"? ולפני שתגידו שזו בעיית תאימות דפדפנים – בדקתי בשלושת הגדולים. זה צולם בכרום. ב-IE ובפיירפוקס באמת יש יותר מרווח. עוד שני פיקסלים שלמים. אבל מבחינת מרחק השדות מהלייבלים – לא, זה אותו מרחק בדיוק. אני שוקל לפתוח תנועה חדשה: "תנו לשדות לחיות!". אגב, הסתכלתי בקוד המקור של הדף. חיפשתי הערה שאומרת "הטופס הזה מעניין לי את התחת, אני רק רוצה ללכת הביתה". היא לא הייתה שם.

וכמה מילים על אפיונים באופן כללי.

האפיונים הראשונים שעשיתי, עוד בלי לדעת שזה מה שאני עושה, היו ב-Frontpage. זו התוכנה הראשונה ברשימת "התוכנות הבאמת נוראיות של מיקרוסופט".

לאחר מכן הייתה תקופה קצרה עם ויזיו. לאחר מכן פאורפוינט. אחר-כך VB. שוב פאורפוינט. כמובן שכל זה לווה בהרבה וורד. אחר-כך, לא תאמינו, היה פוטושופ. בסוף גיליתי משהו, שאדם נבון יותר היה מבין הרבה יותר מוקדם, כנראה. מסתבר שכל תוכנה מיועדת למשהו!

יש תוכנות שמיועדות לבניית אתרים, לכתיבת תוכנה, לעריכה והצגה של מצגות, ולעריכה ויצירה של תמונות. יש גם כאלה שמיועדות ליצירת תרשימים, דיאגרמות ושרטוטים למיניהם, שזה די קרוב למה שאנחנו צריכים. הפונקציונאליות של התוכנה ותהליכי העבודה בה בד"כ תומכים בייעודה, כלומר אם התוכנה אופיינה היטב. אבל הקטע המעניין הוא שקיימות תוכנות שמיועדות לאפיון תוכנות! יש המון המון המון תוכנות כאלה, בשלל פלטפורמות, יכולות ומחירים – החל מחינמיות, עבור בסבירות, וכלה בתוכנת iRise שעולה שבע אלף דולר לפני שפצורים. כן, גם אני אמרתי WTF.

לכל אחד מהכלים שציינתי היו יתרונות וחסרונות לעומת הכלים האחרים. בחריקת שיניים אודה שאפילו לפרונטפייג' היו יתרונות, אם כי לא בטוח שיש הצדקה לשימוש שלי בצורת רבים. אבל התוכנה העיקרית שאני משתמש בה בחודשים האחרונים היא Axure RP, והיא היחידה ביניהן שבאמת נועדה לאפיון מסכים. נראה שהיא המובילה בתעשייה, וכשמתחילים להשתמש בה, מהר מאוד מבינים מדוע. אני לא הולך לשווק אותה כאן מעבר למה שאמרתי (אלא אם יהיה לי התקף התלהבות בלתי נשלט באחד הימים). ההמלצה שאני כן רוצה לתת היא להגיע למפגש של UXI שהולך להתקיים בסוף החודש, והוא מוקדש לבניית אבות-טיפוס. לפי התוכנית, הולכים לדבר שם גם על Axure וגם על כלים נוספים, ולסקור את היתרונות והחסרונות של הכלים הנפוצים. לכל חוואיי המשתמש – במוקדם או במאוחר תיאלצו להתמודד עם דילמת בחירת כלי האפיון שלכם. ליתר דיוק, הדילמה הזו חוזרת פעם בכמה שנים – עם התקדמות הטכנולוגיה, שינויים במקומות העבודה (ולמען הפסיכולוגים שביננו – גם within וגם between), שינויים בדרישות הלקוחות, וגם כי לפעמים פשוט נמאס מהכלי. המפגש הוא הזדמנות מצוינת לעשות את זה.

אני גם מוכר רישיונות ל-Axure ללא מע"מ, הנחה לחיילים במדים, המבצע עד סוף החודש או עד גמר המלאי.

אחד הכללים הידועים לבלוגרים שרוצים שישארו להם קוראים הוא לא לחשוף את אותם קוראים למוסיקת פופ רוסית. עד עכשיו עקבתי אחר הכלל הזה באדיקות, אבל היום אאלץ לעבור עליו. עמכם הסליחה.

כשמאפיינים ממשק, חשוב להקפיד שלכל פעולה של המשתמש יהיה תפקיד אחד ברור וצפוי. זה לא אומר שאסור לבצע רצף של פעולות, להיפך – טוב ומומלץ לבצע רצף של פעולות – כל עוד הרצף הזה הוא הגיוני, תומך בתהליך העבודה, וחוסך למשתמש זמן או מאמץ. אבל זה כן אומר שאסור שפקודה אחת של המשתמש תבצע בבת אחת שתי פעולות שאינן קשורים אחת לשניה.

לא חייבים להיות אנשי חוויית משתמש בשביל לדעת את זה. למעשה, זה נראה טבעי והגיוני לרוב האנשים, ולכן זו גם הדרך הטבעית בה בד"כ מפתחים מוצרים. מפתחים אמצעי פעולה כלשהו עבור המשתמש, ומחברים אליו פונקציונאליות מסוימת, וכשרוצים לפתח פונקציונאליות חדשה, מחפשים אמצעי פעולה חדש שבעזרתו המשתמש יוכל להפעיל אותה. הבעיות מתחילות כשרכיבים שפותחו במקומות שונים צריכים להתממשק אחד לשני, כי מגוון אמצעי הפעולה של המשתמש הוא יחסית מוגבל, וכולם צריכים להשתמש בו. לכן מפתחי הפלטפורמות מפרסמים הנחיות ברורות להתממשקות אליהן, ומפתחי הרכיבים המתממשקים צריכים להבין שהם פועלים תחת מגבלות מסוימות. לדוגמא, רוב התוכנות לא יעשו שימוש בקיצור הדרך alt+tab או alt-F4, כי וינדוז יושבת ברקע ומקשיבה למשתמש, וברגע שהוא יבצע את הפקודות האלו, היא תתבע זכות ראשונים עליהן. זאת אלא אם התוכנה הרצה חסמה אותן בצורה מכוונת כי היא רוצה אותן לעצמה.

וכעת למוסיקת הפופ הרוסית. לאחר שתכנסו לכאן, לחצו על play בנגן וחכו איזה שניה עד שתפסיק הברברת ויתחיל השיר. לא לגעת בשום דבר אחר! עכשיו תגללו לתגובה האחרונה בעזרת גלגל העכבר. אם בדפדפן שלכם זה מתנהג כמו אצלי, המוסיקה הייתה אמורה להיחלש (כן, עשיתי לכם אמבוש, זה עוד פוסט על כפתורי ווליום :)). כשזה קרה לי, בהתחלה חשבתי שזה פיצ'ר. זה מגניב במידה מסוימת – ככל שאתה מתרחק מהנגן, המוסיקה נחלשת. ממש כמו בעולם האמיתי*. אבל אפשר להווכח די מהר שלא מדובר בגימיק ולא בפיצ'ר, מדובר בבאג. נגן המדיה מחבר את הגלגל לווליום, אבל הוא פועל בסביבת הדפדפן שמחבר את אותו הגלגל לגלילת העמוד. כך יוצא שהגלגל גם גולל את העמוד וגם משנה את הווליום, וכשגוללים, אפשר לראות את תזוזת הסליידר על סרגל עוצמת הקול. ואם נקליק מחוץ לנגן ונוציא אותו מהפוקוס, הגלגל יפסיק להשפיע עליו וישפיע רק על גלילת העמוד. לא, זה ממש לא גימיק.

בפרקים הקודמים של פטיש כפתורי הווליום שמתפתח אצלי ככל הנראה:

שתי דרכים להרוס כפתור ווליום.

סוגיות נדל"ן

ומסתבר שאני לא היחיד – ווליום בחדר 404.

*הרי חצי מהקונספטים ה"מגניבים" בממשקולוגיה נובעים מזה שאנשים משום מה משוכנעים שממשק טוב אמור לדמות את העולם האמיתי כמה שיותר, ויוצרים דברים כמו הבאמפטופ, שעושים המון רעש ואחר-כך מסתובבים במשך שנים במיילים של ממשקולוגים עם הכותרת ":FW: FW: FW: ענק!!!! איזה ממשק מגניב". על המגמה הזו – בהזדמנות אחרת, בינתיים אביא רק את סרטון הבאמפטופ.