UXtasy
  • ראשי
  • UX בישראל
  • אודות
  • צרו קשר
  • ראשי
  • UX בישראל
  • אודות
  • צרו קשר
UXtasy
  • ראשי
  • UX בישראל
  • אודות
  • צרו קשר
  • ראשי
  • UX בישראל
  • אודות
  • צרו קשר

שלום – הפוסט הנעוץ

ברוכים הבאים וברוכות הבאות. לקט קטן מהדברים שפורסמו פה במשך השנים:

מקבץ דברים בעלי "עניין לציבור" שפורסמו כאן:

  • פוסט השאלות הנפוצות לגבי UX בישראל.
  • מה הסיכויים שלי להשתלב בתחום היואקס?

מצב האומה, סקרים וכאלה:

  • מה מחפשים המגייסים לתפקידי UX ג'יוניור בארץ.
  • כיצד מתפלגים תפקידי הUX לעומת UI לעומת UX/UI בארץ.
  • כיצד בוגרים של קורס UX משתלבים בתעשייה בארץ.
  • מחפשים פרויקט UX מורכב לפורטפוליו? נסו לעבוד עם הבריף הזה.

קצת פחות כבד:

  • הטבלה הנעלמת – סיפור UX לפני השינה.
  • השקר הגדול של תמונת השבילים המפורסמת
  • ממשק כנפי ההיסטוריה – כתבה על UX שפרסמתי בזמנו בבלייזר.

וזה לא שאני אומר שכל השאר לא מעניין, כן?

אפריל 30, 2021 סגור לתגובות על שלום – הפוסט הנעוץ

רוקדים עם כפתורים

השבוע היה לנו בעבודה איזה דיונון קטן שנגע בסרגלי כלים. לא דְּיוֹנוּן כזה🐙, כן? אם כזה היה נוגע בסרגלי כלים אז לכל הפחות הייתי שם את זה בסטורי. פשוט היה לנו דיון קטנצ'יק – דִיוּנוֹן. לא שווה סטורי. אבל שווה פוסט. רק למי שממש אוהב להתעסק בקרביים של סרגלי כלים, או לחילופין מחשיב את עצמו מאפיין חוויית משתמש. או את עצמה – מאפיינת, כמובן.

הכל התחיל מהשאלה האם סרגל הכלים – שכדי לחסוך ממני את ההתלבטות האם להתפלצן בהקפדה על סמיכות תקנית נקרא לו מעכשיו "טולבר" – אז האם הטולבר של טבלה צריך להסתיר פעולות שאינן רלוונטיות לבחירה הנוכחית, או שמא רק לחסום אותן, מה שנקרא בעברית צחה "לדסבל" (disable). הכוונה כאן לסרגל שיושב קבוע מעל הטבלה ולא כזה שנפתח ברמת השורה, כמובן. למה דווקא כזה – בפעם אחרת.

מבחינתי התשובה הייתה די ברורה – רק מדסבלים פעולות אבל לא מסתירים אותן. אולם אחד הסטייקהולדרים (האוחזים באומצות) דגל דווקא בגישת ההסתרה, מסיבות של "מדוע להראות להם פעולות שלא ניתן לבצע, במיוחד אם אתה (דהיינו, אני – ו.מ.) כל כך מתעקש לנקות את הממשק ולהסתיר כל פיסת מידע שאינה חיונית כרגע". וגם מסיבות של "ככה עושים את זה בג'ימייל", עם סקרינשוטים בזו הלשון:

ובכן, צודק הבחור. אני באמת מתעקש, ובג'ימייל באמת עושים בדיוק את מה שצולם. אז מדוע באמת?

המלצה/בקשה שלי – קחו דקה או שתיים לחשוב על זה עם עצמכם. הטיעון "ככה מקובל" לא תופס במקרה הזה, כי אם אנחנו מחזיקים מעצמנו אנשי מקצוע, אנחנו אמורים להיות מסוגלים לנתח ולהבין מדוע זה מה שמקובל.

אני אחכה פה בפינה.

⏳

⏳

תודה שחזרתם.

הכל, כרגיל, נטוע בפסיכולוגיה קוגניטיבית. משני צידי התמנון. סליחה, הדיונון.

היתרון של להסתיר את הפעולות ברור מאוד – אנחנו מפחיתים את העומס הויזואלי, ומקלים על המשתמשים את הבחירה ברגע שצריך לבחור בין מספר קטן של פעולות, לעומת מספר גדול יותר. על פניו קשור גם לחוק היקס, אבל למעשה ממש לא קשור (גם על זה בפעם אחרת).

אבל תמיד הרבה יותר מעניין לחשוב על החסרונות. והם אכן הרבה יותר מעניינים.

דבר ראשון, כשאנחנו כן מציגים את הפעולה ורק מאפירים אותה, אנחנו מספקים למשתמשים חיווי ויזואלי מפורש על מה אפשרי ומה לא אפשרי כרגע. זוכרים את ההיוריסטיקה הראשונה של נילסן? סטטוס מערכת? אז זה זה. בעיקרון ניתן לנסות לטעון כאן גם את הטענה ההפוכה, שגם ע"י הסתרת הפעולה אנחנו מספקים חיווי ויזואלי – אבל זה מניח שהמשתמשים א' – זוכרים מה הפעולות המוצגות במצב רגיל, ב' – שמים לב ברגע שמשהו נעלם, ג' – מסוגלים לקלוט בחלקיק שניה ובאופן אוטומטי, כלומר בלי לחשוב על זה, אילו פעולות בדיוק נעלמו, וד' – יודעים לקשר מיידית ואוטומטית בין ההיעלמות הזו לבחירה שהם ביצעו הרגע במערכת. משהו בלתי נראה לא מסוגל לתת חיווי ויזואלי מפורש, בהגדרה. ההיעלמות שלו מספקת סוג של חיווי ויזואלי עקיף, תחת כל ההנחות הנ"ל. פחות טוב.

דבר שני. כשאנחנו מסתירים פעולות, שאר הפעולות מצמצמות רווחים וזזות שמאלה. זה מאוד מקשה עלינו להתרגל למיקום של כל פעולה בתוך הסרגל. כל מי שעובד עם מערכות שיש להן סרגלי כלים קבועים, יכול לשים לב שהוא כבר יודע אוטומטית לאיזה אזור בסרגל יש לגשת על מנת לבצע כל פעולה נפוצה, היד עושה את זה לבד. לרוב לא ברמת הפיקסל הספציפי, אבל ברמת האזור – בהחלט. זה מה שנקרא "התניה אופרנטית", או פשוט "למידה". ביצענו פעולה מוטורית קבועה, קיבלנו עליה חיזוק (בזה שפעולה הצליחה והצלחנו להתקדם במשימה), ואחרי כמה עשרות חזרות כאלה בתדירות גבוהה, המוח הולך והופך את הפעולה ליותר ויותר אוטומטית. 

ברגע שהפעולות מתחילות לפזז להן בתוך הטולבר, היכולת הזו פשוט מתבטלת, כי המיקום כל פעם משתנה ואז זו לא אותה הפעולה המוטורית, משום שמרכיב החיפוש הויזואלי בתוך הטולבר, שמקדים את התזוזה המוטורית, מקבל את רוב המשקל.

דבר שלישי. תופעה נוספת שמתרחשת כשהפעולות מתחילות לרקוד בתוך הטולבר היא תנועה. הפעולות כל הזמן זזות. רוקדים עם כוכבים. והן לא סתם זזות, הן זזות בזווית העין שלי כי אני בכלל עסוק בלעבור בין השורות בטבלה למטה – כי הרי זה בדיוק מה שגורם להן לזוז. ותנועה כידוע מושכת קשב, אנחנו שמים לב אליה ומתפתים להפנות לעברה את המבט. אז במקום להיות מרוכז במה שקורה בטבלה, אני כל הזמן נמשך בעל כורחי למעלה, לדיסקוטק שבטולבר. לעומת זאת, אם אני רק מאפיר ומחזיר את הפעולות, בלי לשנות מיקומים, דעתי מוסחת הרבה פחות.

אז אם כל זה כל-כך נכון וחד-משמעי, נשאלת השאלה

למה לעזאזל ג'ימייל עשו את ההיפך?

ובכן, הם לא.

שני מצבי הטולבר שרואים בסקרינשוטים למעלה מתייחסים למצב שיש בחירה כלשהי בטבלה לעומת מצב שאין שום בחירה. שזה המצב הטבעי שלו – כי זאת בכלל לא מערכת שמבוססת בחירה. במצב הבסיסי של ג'ימייל, ללא הפאנל הצידי/תחתון, כל הפעולות מתבצעות מבלי לבצע בחירה אלא באמצעות צלילה פנימה ועבודה מתוך המייל הספציפי, או לחילופון בעבודה מהטולבר שבתוך השורה, לא מהטולבר העליון. כך הבחירה משמשת רק לצרכי פעולות קבוצתיות. 

כשכן יש לנו פאנל צידי, אז פתאום המערכת כן הופכת להיות מבוססת-בחירה – שימו לב שלחיצה על שורה, שלפני כן הייתה צוללת פנימה לתוך המייל, עכשיו מבצעת בחירה (וגם מציגה את המייל, כמו מקודם). אבל מכיוון שכל המיילים בתוך אותו פולדר הם תמיד באותו סטטוס, עדיין הטולבר אינו משתנה לעולם. לא מסתיר פעולות וגם לא מאפיר אותן. הוא ממש סטטי. יש סטטוס אחד שיכול להשתנות בתוך הפולדר – האם המייל נקרא או שעוד לא. ואת זה הם פתרו בשינוי הפעולה עצמה – היא מתחלפת בין "סמן כנקרא" ל"סמן כלא נקרא", עם שינוי אייקון בין מעטפה פתוחה לסגורה. כשמדובר בפעולות הופכיות ברמה כזאת, זה פתרון הגיוני ומתבקש. אבל להחליף בצורה כזו בין שתי פעולות לא קשורות (שזה מה שיתקבל אם נתחיל להסתיר את הפעולות ולתפוס את מקומן עם אחרות) – לא סבבה בכלל, ומבלבל בצורה קיצונית.

אבל הסיפור יותר יפה מזה. למעשה כן יש להם מיילים בסטטוסים שונים, שדורשים פעולות שונות. הם פשוט לא מציגים אותם באותה הטבלה אלא בתיקיות שונות. מייל בסטטוס "טיוטה" זוכה לפעולה "מחק טיוטה". מייל בספאם מקבל את הפעולות "מחק לתמיד" ו"לא ספאם". אבל הם לא יושבים באותה רשימה יחד עם שאר המיילים ולכן אין סיבה שיהיו שינויים בטולבר כשאני עובר ביניהם.

רגע, משהו פה לא בסדר

בעלי העיניים החדות אמורים להרים גבה בתגובה לתמונה שלמעלה. כי יש כאן משהו מאוד מיוחד שגוגל עשו, שהוא יפה, נדיר, ממש לא מובן מאליו, ו – החלק האהוב עליי – בועט בפגר של הפרה הקדושה של העקביות. כן, יש לי תחביבים מוזרים. כשהמשתמשים מגיעים לפולדרים המיוחדים האלה, של טיוטות ושל ספאם, כאמור ישנן פעולות שמתווספות לטולבר. אבל הן לא מתווספות באותו אופן כמו הפעולות הקיימות – שמוצגות כאייקונים. הפעולות המיוחדות מוצגות פתאום בטקסט. ואין הרי שום בעיה עקרונית להציג אותן בתור אייקונים. אלא שאף אחד לא יבחין בהן. אנשים שעובדים עם אותו טולבר יותר מתשעים אחוז מהזמן, מתרגלים אליו, לוקחים אותו כמובן מאליו, ולא בוחנים אותו מחדש בכל מעבר מסך. כי המוח חסכני במשאבים ולא אוהב לעבוד קשה. ההבדל בין 10 אייקונים ל-11 ול-12 לא קופץ לעין, במיוחד כשהאייקונים החדשים הם באותה שפה גרפית כמו הרגילים. לכן באותן תיקיות מיוחדות שהמשתמשים מגיעים אליהן לעיתים רחוקות חשוב להבליט את הופעתן של הפעולות החדשות, כי אף אחד לא ייחפש אותן באופן מודע – מבחינתנו זה הטולבר המוכר והטוב שהתרגלנו אליו. ואיך מבליטים דברים? באמצעות שבירת הקונבנציה ושימוש בייצוג ויזואלי שונה מהמוכר.

ואפילו את זה ניתן היה לעשות באייקונים – אולי אייקונים בשפה קצת אחרת, אולי צבע או מילוי או כל דבר אחר. אבל כאן שוב מתחשבים בתדירות השימוש. בדרך כלל אייקונים הם לא דרך מדהימה להעביר מידע. חוץ מקבוצה די קטנה של אייקונים סטנדרטיים, היתר הם לא באמת ברורים מעצמם ודורשים קונטקסט ברור והתרגלות הדרגתית. להתרגל אפשר למשהו שקורה הרבה, לכן בגוגל עשו לעצמם הנחה לגיטימית, מתוך הנחה (ראיתם מה עשיתי כאן?) שהמשתמשים יתרגלו מהר לאייקונים בפולדר הראשי. אבל לפולדרים הנידחים יותר אין ממש סיבה להיכנס, כך ששם אי אפשר לבנות על עקומת למידה משמעותית והתרגלות – ולכן הדרך העדיפה להבליט את אותן פעולות מיוחדות היא כבאמצעות הצגת בתור טקסטים מפורשים ולא אייקונים עלומים.

תודה שחפרתם איתנו!

 

מרץ 12, 2023 4 תגובות

באיזה כיוון מתחממים המים?

באיזה כיוון מתחממים המים?

שאלה מוזרה קצת, אני מודה. אבל זה לא קליקבייט, זו שאלה די אמיתית. אתמול התעסקתי קצת עם הטמפרטורות של התמי 4 וגיליתי דבר די מדהים. במסכי הגדרת הטמפרטורה שלהם יש מין סקאלה אנכית כזו, עם כפתור פלוס עבור מים חמים יותר, ומינוס עבור מים קרים יותר. במסך של מים חמים (שמשום מה נקרא "כוונון", למרות שכל חבריו נקראים "מים X – טמפרטורה"), הפלוס הוא למעלה. כך גם במסך של מים פושרים. אבל במסך המים הקרים הסידור הפוך – הפלוס הוא למטה והמינוס למעלה. התגובה המיידית היא כמובן "מה נסגר איתכם אנשים". שזאת שאלה מצוינת, והייתי רוצה לנסות לשער מה נסגר איתם.

 

בכל פעם שאני רואה ממשק שנראה לי לא מחובר למציאות, אני מנסה למצוא דרךלגיטימית להסביר אותו. וההסבר הקלאסי ש"הם חאפרים שלא מבינים מהחיים שלהם" אמנם תמיד קוסם, אבל אני די הרגלתי את עצמי לפנות אליו רק כמוצא אחרון, מתוך אדיבות מקצועית, הנחת החפות, וההיכרות האינטימית עם שלל סוגי המגבלות הטכניות והמוצריות ההזויות שמופעלות עלינו כרעם ביום בהיר, לרוב בדיוק כשהגענו לפתרון שאנחנו ממש מבסוטים עליו.

דבר ראשון בואו נבין באיזה כיוון באמת מתחממים המים. אני חושב שהכיוון ה"טבעי" הוא בהחלט שחם הוא למעלה. גם ברמה הפיזיקלית, קרי שחומרים כמו מים ואוויר עולים למעלה כשהם מתחממים, וגם ברמה הויזואלית – למשל במדחום אנלוגי. שזה אמנם רק משום שהכספית מנסה להתרחב ואין לה בצינורית מקום אחר חוץ מבמעלה המעלות, אבל זה לא משנה לענייננו. וזה גם מגדיר את השפה שלנו, של טמפרטורות "גבוהות".

כך שברמת האינטואיציה הייתי מצפה שבשלושת המסכים הפלוס יהיה למעלה, שזה גם מאוד עקבי.

אבל תיאורטית אפשר להסתכל על זה גם בדרך אחרת, הדרך ה"סמנטית" נקרא לה. אפשר להגיד שבמסך של מים חמים, המשתמש רוצה להגדיר עד כמה הם חמים, ובמסך של מים קרים – עד כמה הם קרים. כלומר כיוון ההתקדמות של קדימה-אחורה, או פלוס-מינוס, הוא לא על סקאלת הטמפרטורה האבסולוטית, אלא על סקאלה שמתחשבת ב-flow הנוכחי. חחח, אמרתי "פלואו" על בר מים, אני פשוט קורע 🤦‍♂️. אם הגעתי במטרה להגדיר עד כמה המים הקרים קרים, אז "יותר" זה יותר קר כמובן, לא יותר חם. מה שמוכר לכולנו ביומיום בשם "בעיית ה'תעשה יותר במזגן' הידועה לשמצה".

עכשיו בואו נחשוב על המפעל של תמי 4. תיאורטית יכול להיות שיש בן אדם שעומד שם על פס הייצור ומה שהוא עושה עשר שעות ביום זה לכוון טמפרטורות לפני שהתמי ארבות יוצאות מהמפעל. אני מאוד מקווה שאין בן אדם כזה ושזה נפתר ברמת ערכי ברירת המחדל בתוכנה, אבל אני לא אתפלא אם הוא קיים, ואז הוא כמובן נקרא "הטמפרטוראי" או "הטמפרטוּרָטוֹר". אז אותו טמפרטוראי מקבל את התמי, מרים לה את המכסה, נכנס לממשק, ומנווט בין שלושה מסכים. בשניים הוא אמור ללחוץ על למעלה, ובאחד על למטה. הפעולה הזו "קטנה" מדי ומעורבבת מדי בפעולות ניווט אחרות בתוך הממשק, מכדי שאפשר יהיה לפתח בקלות איזושהי רמת אוטומציה מוטורית, זכרון שרירים. אז כל פעם צריך לחשוב באיזה מסך אתה נמצא ולעבוד לפי זה. אם שלושת המסכים היו עובדים באותו כיוון, הצורך לחשוב היה נחסך, ואפשר היה לעבוד על עיוור, באופן הרבה יותר יעיל ומהיר. 

ואם היה במפעל כזה איזה איש (או אישה) שמנסה להחליט באיזה כיוון לעשות את הפלוס, והוא היה מגדיל ראש (או ראשה) וטורח לא לעשות את מה שנראה לו הגיוני באופן אישי אלא לחקור קצת את העניין, והיה מחפש בארגון אוטוריטה שיודעת את כל מה שיש לדעת על כיוון טמפרטורות, למי הוא היה מגיע? כמובן לאותה טמפרטורטורית. אחרי הכל, היא זאת שעושה את זה עשר שעות ביום, חמישה ימים בשבוע, מי יודע יותר טוב ממנה? והיא הייתה כמובן אומרת לו "תקשיב בחור, כל הכפתורים חייבים להיות באותו כיוון. להגביר זה למעלה, להחליש זה למטה. מה בדיוק להגביר – זה לפי הקונטקסט, לפי שם המסך. אחרת זה נורא מבלבל ולא עקבי". והיא צודקת! גם זאת בהחלט עקביות, בדיוק כמו העקביות הקודמת שהזכרתי. רק הפוכה.

אלא שהצרכן בבית לא עושה את זה עשר שעות ביום. הוא עושה את זה מקסימום פעם בחצי שנה (קיץ/חורף), אבל לרוב יותר כמו פעם בחיי המכשיר. למעשה, לדעתי הרוב המוחלט לא עושים את זה בכלל, כי אנשים לא מודעים שהאופציה בכלל קיימת, אבל מי שלא נכנס לשם לעולם – גם לא סובל מהממשק המבלבל, לכן הם לא רלוונטיים לענייננו. לכן בשפה שלנו זה נקרא "משתמש מזדמן" או, אם רוצים להתפלצן קצת, "משתמש ארעי". וזה אומר שאין עקומת למידה, והעקביות החשובה כאן היא העקביות החיצונית – לפי ההיכרות "הנאיבית" של המשתמש עם העולם החיצוני, ולפי איפה שכל פקד יושב על המסך. בלי לבנות על מודלים מנטליים עמוקים יותר שמניחים היכרות מעמיקה ומתורגלת עם המערכת.

אוף, אני שונא כשזה בסוף כן "חאפרים שלא יודעים מהחיים שלהם".

 

ינואר 12, 2023 סגור לתגובות על באיזה כיוון מתחממים המים?

הפרדוקס של יצירתיות ביואקס

שעון יד מכאני
Photo by Ben Mathis Seibel on Unsplash
מה עושה איפיון יוצא דופן ממש, לטובה?

מה ההיילייטים שיכולים לתת את הוואו?

 

השאלה הזו עולה לא מעט בשיחות עם סטודנטים וג'יוניורים, לעיתים קרובות בהקשר של תיקי העבודות. "איך מפילים מהכיסא?". וזו שאלה קשה שיש לה תשובה קצת מבאסת – שהאפיון צריך להיות כמה שיותר פשוט, ואפילו המילה "משעמם" נוטה להתשרבב לה אצל המעזים. עבור סטודנטים שבאים מרקע עיצובי זו חתיכת צפרדע לבלוע כי הם רגילים לחשוב במונחים של וואו, של לבלוט, להעיף גגות ולהפיל אנשים מכיסאות. בעוד שמאפיינים חושבים במונחים של לצמצם חיכוך ולפשט. כי רוב הזמן לא באנו לבדר, באנו לפתור בעיות. אחרי שהכל פתור, אפשר גם לדבר על פינוקים אקסטרא (כזכור מהפירמידה של מאסלו וממודל קאנו).

ואז מגיעה השאלה "אז מה, אין שום ערך ליצירתיות"? היא נשאלת בנימת אכזבה מבוהלת, ובצדק, כי העתיד פתאום נצבע בgrayscale מדוכדך. "אובך צפוי בשלושים השנים הקרובות", כזה. אבל לא, דווקא יש ערך עליון ליצירתיות. היא פשוט לא מתבטאת באותה צורה כמו בבתי-ספר לעיצוב. האתגר שלנו הוא כאמור לפשט, לקחת תהליכים שאנשים מסתבכים איתם ולהפוך אותם לבלתי-נראים, להעלים את הקושי. ומאוד קשה להרשים מישהו בהיעלמות, (אלא אם היא מגיעה עם גלימה או טבעת).

אבל בדיוק זה המקום ליצירתיות אפיונית – להסתיר מהמשתמשים את העובדה שהם השלימו הרגע תהליך מורכב בלי לשים לב אליו אפילו, ובלי להתעכב לרגע בתהליך העבודה שלהם. זה סופר מאתגר וכן דורש אינסוף יצירתיות – שבסופה פתרון שנראה משעמם, אבל רק אם עשינו עבודה טובה.

אז כל אפיון פשוט הוא יצירתי? ממש לא. לא חסר בעיות טריויאליות שמניבות פתרונות טריויאליות בהתאם (ואם מצאתם פתרון מורכב לבעיה טריויאלית, שווה לשקול שינוי קריירה, נראה שזו יכולת מאוד מבוקשת במגזר הציבורי). האתגר הוא פתרונות פשוטים לבעיות מורכבות.

וכאן מתחבאת לה העז: רק אנשים שבאמת מכירים את הבעיה לעומק וחוו אותה על בשרם יכולים להעריך את פשטות הפתרון. כל היתר ייראו מסך חסר כל ייחוד. (זוהי, אגב, אחת הסיבות המרכזיות שבגללן מעסיקים אוהבים לתת בעיות מהיומיום שלהם בתור תרגילי בית – מאחר והם מכירים את הסוגיה לעומק, הרבה יותר קל להם להעריך את איכות הפתרון ולדבר עליו עם המועמד,לעומת איזושהי בעיה מומצאת שהם לא לעסו אותה בעצמם. כן, יש עם זה גם מספר בעיות, נדבר על זה בהזדמנות אחרת.)

בפן היצירתי, אחד האפיונים שלי שהייתי הכי גאה בהם, היה מורכב ממסך עם שלושה combo boxes וכפתור אחד וזהו. מה שלא ראו זה שבגרסה הקודמת של המסך היו שתי טבלאות במבנה של טאבים, כל אחת עם סרגל פעולות וגם פקדי עריכה בפנים, ועוד עם מנגנון של pivot.

לרוע המזל, אם נכלול בפורטפוליו את גרסת ה"אחרי" של זה – אף מעסיק לא יתעכב על זה לשניה, כי זה מסך משעמם. אלא אם זה מישהו שכבר נאבק בבעיה הזו ויידע להעריך את הפיצוח. אנחנו יכולים לנסות לתאר את זה במילים, אבל לאף אחד אין כוח לקרוא ואז גם לנסות להבין. אפשר לנסות להשתמש בהשוואה של לפני-ואחרי. במקרה הזה באמת היה מדובר בהבדל ויזואלי דרמטי שעשוי לתפוס את העין, אבל זה לא תמיד המקרה.

לעומת זאת, אם נכלול דווקא את גרסת ה"לפני", הלא-מוצלחת, לכל הפחות המעסיק יבין שהתעסקנו בבעיות מורכבות, שזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על רוב תיקי העבודות, המאוכלסים באפליקציות של שני קליקים. זה מין פרדוקס אירוני של יצירתיות אפיונית – שאם זה עשוי היטב, רוב האנשים לא אמורים להבחין בזה. מבחוץ זה אמור להיראות טריויאלי.

אוגוסט 12, 2022 תגובה אחת

קרבות המפה

לפני כמה ימים הייתי צריך לחפש מפה. ספציפית את אחת ממפות הקרבות באוקראינה. וזה כמובן התרחש בשעות הלילה, מתי שהאסטרטג דה-לה-שמאטה שבי פעיל במיוחד, ויתר מנגנוני המוח ממש לא בשיאם. הזנתי את שם המקום בשורת החיפוש, וכבר באתי לגלול במורד טאב ה"כל התוצאות" של גוגל, כשמוחי הרדום עשה לי קטע ואמר "אחי, אתה מחפש מפה, כן?". קצת מופתע, אמרתי לו "ואללה, כן, איך ידעת?". והוא אומר לי "אז למה אתה משתמש בחיפוש הכללי יא עיוני, הרי יש לך חיפוש מיוחד למפות, רשמו לך כאן במיוחד – 'מפות'". ומה אתם יודעים, הייתי זקוק לאיזו דקה כדי להבין מה בעצם קורה פה.

אז הדבר הראשון, והפחות מעניין, שקורה פה הוא שמי מאיתנו שנחשף אי-פעם לפסיכולוגיה קוגניטיבית נזכר שהקריאה היא במידה רבה אוטומטית. ולמרות שלא הייתה לי שום כוונה לקרוא בפעם המיליון את תפריטי ממשק החיפוש של גוגל, מאחר ובאותו רגע הקונספט של מפות בלט במודעות שלי, המוח פתאום הבחין במילה "מפות" שם בעמוד, הביא אותה אל המודעוּת, והכריז "הנה, מצאתי".

 

ועכשיו כשאנחנו נזכרים שיש לגוגל אופציה ייעודית לחיפוש מפות, אני צריך למצוא דרך להסביר לו למוח מדוע על אף שאני בדיוק בא לחפש מפות, אני עשוי להשתמש בחיפוש הכללי, או אולי בחיפוש התמונות, או אפילו בחיפוש החדשות, אבל הדבר שאני בוודאות לא אשתמש בו הוא דווקא חיפוש מפות. נכון קטע? תחשבו על זה שניה.

 

ובכן, גבי.ר.ב.ותיי, מה שקורה פה הוא רעידת אדמה ממשקולוגית, לא פחות. מסתבר שכל השנים האלה היינו שותפים לפשע ממשקי של ממש. הרי ידוע לכל שאחד העקרונות הכי מקודשים של חוויית משתמש הוא הקונסיסטנטיות. הרי דברים שנראים אותו דבר אמורים להתנהג אותו דבר. או, לחילופין, דברים שלא מתנהגים אותו דבר, לא אמורים להיראות אותו דבר. וגוגל, בעמוד הכי-הכי-הכי חשוב שלה ביי פאר, ובחלק הכי-הכי-הכי חשוב של העמוד הזה, ביי פאר, מפרה את העיקרון הזה. ואפילו לא בדרך אחת ואף לא בשתיים כי אם בשלוש דרכים שלמות בעת ובעונה אחת! הרצחת וגם ירשת וגם עוד משהו רע שלישי?

 

כי הדברים כאן ממש לא מתנהגים אותו דבר. ראשית, חוסר העקביות מתבטא ב*מה* שאנחנו רואים – בעוד ששאר אמצעי החיפוש מחזירים לנו *רשימה* של תוצאות חיפוש, "מפות" לעיתים קרובות מחזיר לנו תוצאת חיפוש אחת ויחידה. לא תמיד, אבל ברוב המקרים כשאנחנו מחפשים מקום ספציפי. אם נחפש את ירושלים, הוא ינחית אותנו בירושלים, למרות שאפשר להיווכח בקלות שיש לו עוד אלפי מקומות שונים ומשונים שנקראים "ירושלים" ברחבי העולם. למעשה החיפוש הזה מתנהג פחות כמו כפתור "חיפוש" ויותר כמו כפתור "I'm feeling lucky". לעומת זאת אם נחפש "ארומה" הוא כן יחזיר לנו רשימת תוצאות חיפוש (שגם היא לא מזכירה בשום אופן את תצוגת תוצאות החיפוש הרגילה של גוגל כמובן).

 

פשע אף חמור מזה מתרחש *באופן* שבו אנחנו מקבלים את תוצאות החיפוש. כל שאר התוצאות מוצגות באותה הדרך בגדול – דף רגיל שמכיל רשימת פריטים. לפעמים זה טקסט, לפעמים אלה תמונות, בחלק מהמקרים אלו אלמנטים קצת יותר מורכבים, אבל זו תמיד רשימה פשוטה. ואילו "מפות" פשוט פותח לנו אפליקציית ווב אחרת לגמרי, מורכבת מאוד, שלרוב בכלל לא תכיל רשימת תוצאות, וגם כשכן – הרשימה הזו תהיה מאוד משנית יחסית לאזור המרכזי, הוא המפה.
(לאחר בדיקה זריזה הסתבר שמדובר בפושע סדרתי אפילו, שכן התופעה הזו חוזרת על עצמה גם במקרה של גוגל טיסות ובמידה מסוימת גוגל פייננס).

 

אבל אמרנו שיש לנו סעיף אישום נוסף. נכון טאבים? במקרה של טאבים יש חוק אחד פשוט מאוד, שאומר שהם לא פאקינג נעלמים! לחצת על טאב אחד, ראית מה יש שם, לא אהבת, דלג הלאה לטאב אחר או חזרה לקודם. כלל ברזל. ובכן, לא כאן. לחצת על טאב של "מפות", בום, הטאבים נעלמים כלא היו, אתה מגיע לאפליקציה אחרת לגמרי עם ניווט פנימי משלה, ללא שום דרך מובנית לחזור חזרה ("מובנית" פירושו "לא באמצעות כפתור "חזור" של הדפדפן).

 

בקיצור, ממש אנדרלמוסיה. הדבר האחרון הזה, עם הטאבים, לא היה עובר אותי בחיים, הייתי מתפלץ לפני שאני מעלה משהו כזה לאוויר.

 

ומצב טוב שהייתי טועה.

בתקווה שהיה מישהו בסביבה שהיה מצליח לשכנע אותי שרבאק, למי אכפת. הכל טוב. עובדה שהשתמשת בזה על בסיס שבועי-עד-יומי כבר שנים רבות, ונדרשה מלחמה נוראית עם פוטנציאל למלחמת עולם כדי שתשים לב שהטאבים לא בדיוק מתאימים לחוקים של חוואי משתמש. וכמוך עוד עשרות מיליונים בעולם, ובינתיים ולא נרשמה מהומה רבתי סביב הנושא הזה.

כל ההחלטות האפיוניות האלה שמופיעות שם בסעיפי האישום הן בעיניי החלטות נכונות, למרות כל הכללים היואקסיים שהן מפרות לכאורה.

 

זה בסדר שכשאני מחפש מפות אני לא אמור ללכת ל"מפות". כמה כבר אנשים מחפשים מפות בפורמט של תמונה, *לעומת מספר האנשים שכן מעוניינים במפה חיה*. אגב, על פניו העובדה שלא אמורים לחפש מפות תחת "מפות" היא גם גם לא אינטואיטיבית בעליל, מה שאמור בעיקר לעורר סימני שאלה סביב השימוש במושג האינטואיטיביות והמשמעות האמיתית שלו – אינטואיטיבי למי ובאילו נסיבות ועד כמה הוא דומה לפרסונות שלנו ואיך מודדים את זה בכלל?

 

וזה בסדר שדרך הצגת התוצאות היא לא כמו בשאר צורות החיפוש – כי היא דווקא כן. כל צורות החיפוש מותאמות לתצוגה המיטבית של סוג המידע שמעניין את המשתמש – וכך גם כאן. פשוט כאן התצוגה המיטבית הזו רחוקה הרבה יותר מהתצוגה הרגילה מאשר במקרים האחרים. זו עקביות עמוקה יותר (וחשובה יותר) מזו הויזואלית השטחית.

 

וזה בסדר לגבי הטאבים. אולי. לא בטוח. לא, זה עדיין מחרפן אותי. היה הורג אתכם להתחיל את האפליקציה קצת יותר נמוך, מתחת לטאבים? או למצוא איזה פתרון אחר (ויש כמה)? אתם גוגל למען השם!

מרץ 26, 2022 תגובה אחת

כיצד בוגרי קורס UX של הטכניון משתלבים בתעשיה

בערך בסגר הראשון של הקורונה, כשהיינו אי-שם באזור של פתיחת מחזור 6 של הקורס (למי שחדש כאן  – קורס אפיון חוויית משתמש של הטכניון בקמפוס שרונה ת"א), העברנו סקר בוגרים שהעלה כל מיני תוצאות מעניינות בעיניי. לאחרונה, כדי לציין את הגעת הקורס לגיל מצוות (מחזור 13) ולאור העובדה שקבוצת הבוגרים הכפילה את עצמה מאז סקר הבוגרים הראשון, החלטנו להעביר את הסקר פעם נוספת.

כזכור, מטרתו העיקרית, מעבר לסקרנות האישית והפקת הלקחים והשיפור שלנו, הייתה לאפשר לנו להשיב בצורה מושכלת לשאלה הנפוצה "מה אחוז הבוגרים שלכם שהשתלבו בתעשיה". או, ליתר דיוק, להסביר מדוע השאלה הזו היא מורכבת הרבה, הרבה יותר ממה שנדמה לשואלים.

הסקר רץ כשבועיים ונכון לרגע זה קיבל 99 תשובות, שזה אומר בערך 50% היענות, תלוי איך סופרים (כן, גם מספר הבוגרים עצמו הוא שאלה מורכבת, אבל זה לפעם אחרת).

מבנה הסקר היה מאוד דומה למה שעשיתי בפעם הקודמת, עם עוד כמה שאלות חדשות שנגיע אליהן בהמשך. אז ברשותכם לא אחזור על החלק הזה ואסתפק בקישור להסבר המקורי עבור הסקרנים מתודולוגית.

אז ככה, כדי להגיד כמה בוגרים הצליחו להשתלב בתעשייה, דבר ראשון אנחנו צריכים לדעת כמה מהם נבכלל ניסו להשתלב בתעשיה. לצורך העניין הזה שאלתי "האם ניסית לבצע שינוי במקצוע/קריירה בעקבות הקורס", עם האופציות המפתיעות של "ניסיתי" ו"לא ניסיתי".

מי שהעיד שניסה, נשאל לאחר מכן האם הוא הצליח, לא הצליח ועדיין מנסה, או שלא הצליח והפסיק לנסות.

וזה מה שיצא:

(סוג התרשים הזה נקרא Sunburst ואני אישית חושב שהוא לא מספיק מוכר, הוא ממש אחלה. הביס למטה זה בגלל אקסל, אנא אערף)

לפי התרשים הזה, רבע לא ניסו לבצע שינוי כלל. זה כולל אנשים שעשו את הקורס להרחבת אופקים כללית, או כדי להשתפר בעבודה הנוכחית שלהם, או שבהתחלה הם התכוונו להיכנס ליואקס אבל בסוף החליטו להישאר בתפקיד המקורי שלהם, או מאלף ואחת סיבות אחרות.

מתוך מי שכן ניסה, 47% הצליחו, 42% נוספים עדיין מנסים, ו11% לא הצליחו והפסיקו לנסות (האחוזים המצוינים בגרף הם מתוך סך המשיבים, לכן זה 34%, 31% ו-8% בהתאמה).

כאן אמורות לעלות מספר שאלות שאני מקווה לענות עליהן בהמשך, ונראה לי שהבוערת מכולן היא – מה היה הרקע שלהם לפני הקורס. וזה מתייחס לטענה הרווחת שאם אין לך רקע בעיצוב, אין לך ממש סיכוי למצוא עבודה. למרבה המזל הייתה לנו שאלה כזו בדיוק, ולהלן התוצאות:

זה מתייחס לכל האנשים שהגיעו מרקע מסוים וגם ניסו לבצע שינוי. ואם מישהו תוהה האם האחוזים האלה באמת מעידים על משהו או שמדובר במספרים קטנים מדי, זו התפלגות הרקעים בקרב 99 המשיבים (תדמיינו שזה 100 ואז האחוזים הם גם המספרים – ליגה!)

 

ועכשיו כמה הבהרות לגבי הקטגוריות:

  • תחת "עיצוב (כלשהו)" כללתי את כל סוגי הרקע העיצובי, החל מתקשורת חזותית הקלאסי, עבור בעיצוב גראפי לפרינט , עיצוב מוצר ועיצוב פנים, וכלה בעיצוב אופנה. מבחינתי השאלה כאן היא האם יש יסוד להניח את קיומה של עין עיצובית וכישורים גרפיים כלשהם, או שלא. ולהגיד "על הרצף העיצובי" לא היה מתקבל בעין יפה כנראה.
  • אדריכלות – כולל אדריכלות נוף.
  • תכנות – כולל מהנדסי חשמל, אנשי QA וכל מה שקשור בקוד.
  • פסיכולוגיה – החל בסטודנטים לתואר ראשון וכלה בבעלי תואר שני.
  • תחת "אחר" נכנסים אנשים מגוונים ביותר – כאלה שסימנו "אחר" וגם כאלה שציינו שהם מגיעים מהוראה, שיווק, ניהול פרויקטים, כתיבה טכנית ואפילו פילוסופיה.

שאלה נוספת שמתעוררת בהקשר הזה היא "אוקיי, וכמה זמן לקח להם להגיע לסטטוס הזה?". כלומר, האם לצורך העניין הם ויתרו אחרי שבועיים, או שאולי הם דווקא ממשיכים לנסות אחרי שלוש שנים? אז די קשה לשאול בשאלה כזו לגבי תאריכים מדויקים, במיוחד לאור העובדה שעבור הותיקים שבחבורה מדובר באירועים מלפני שלוש וחצי שנים. אבל כן אפשר להסתכל על המחזור שבו למדו המשיבים, מה שנותן לנו את התמונה הבאה:

 

לאור 100% המרשימים של מחזור תשע חייבים להזכיר – זה לא אומר שכל המחזור השתלב בתעשיה. זה אומר שמתוך מי שענה על הסקר (כאמור 50% היענות) וגם ניסה לבצע שינוי – כולם הצליחו.

עם זאת, הסיפור של המחזורים עשוי להטעות. קיבלתי כבר כמה וכמה פניות שהתחילו ב"היי ויטלי, זוכר אותי? סיימתי את הקורס לפני שנתיים והיו עניינים ועכשיו סוף-סוף החלטתי לחפש עבודה". אז אולי יהיה יותר יעיל להתייחס להשקעה בפועל. הבעיה שמאוד קשה להעריך את זה, במיוחד בדיעבד. שאלתי "בלי לכלול את הזמן שהוקדש לקורס, ומהרגע שהתחלת לחפש עבודה, בערך כמה שעות בשבוע השקעת בתהליך הזה? (לימודים עצמאיים או במסגרות אחרות, הכנת תיק העבודות, הגשת מועמדויות, ראיונות ותרגילי בית, נטוורקינג)". ואז שאלתי במשך כמה שבועות זה נמשך. קוראים ותיקים אולי זוכרים שכבר אמרתי כמה פעמים בבלוג הזה שלחפש עבודה זו עבודה במשרה מלאה… אז היו לי כמה משיבים שנתנו מספרים של 50 שעות שבועיות. מהיכרותי עם הנפשות הפועלות ועם רמת המוטיבציה שלהם (בעיקר שלהן), אני אפילו נוטה להאמין לזה. בכל אופן, זה מה שמתקבל – שבועות, שעות בשבוע, והמצב הנוכחי. רואים את הקו האנכי הירוק שנוצר באזור האמצעי-עליון של 8-12 שבועות? זה נקרא "אזור הרבאק" כי הוא מאוכלס ע"י אנשים שנכנסו בזה ברבאק והצליחו, פרט למישהו אחד שויתר בשלב הזה.

שתי השיטות הנ"ל סובלות כל אחת מהבעיות שלה. "השיטה המחזורית" נותנת מידע אובייקטיבי אבל כאמור מתעלמת מ"החיים עצמם". שיטת הדיווח העצמי מתחשבת בחיים עצמם אבל היא מאוד לא מהימנה, אנחנו כבני אדם מאוד גרועים בהערכות מהסוג הזה, אלא אם מדובר במשהו שקרה ממש לאחרונה. אבל אני מאמין שביחד הן נותנות לנו תמונה לא רעה של המציאות.

עכשיו בואו נחזור לטענת היעדר המשרות האפיוניות לג'יוניורים, ונשאל – "כל הפסיכולוגים האלה מהתרשים השני שהצליחו למצוא עבודה, איפה הם עובדים בדיוק, אם כל המשרות מדברות על UX/UI"?

ובכן, אני שמח ששאלתי.

כבר הראנו כאן פעם שהטענות האלה הן כנראה קצת מוגזמות, אבל בסקר ההוא לא התייחסנו לנושא הג'יוניורים ספציפית, אלא דיברנו על תפקידי אפיון באופן כללי – ויש לא מעט ארגונים בהם עובדים מאפיינים שעושים נטו UX עוד מהתקופה שלפני השיפט הגדול לכיוון העיצובי (או כמו שבוגרי פסיכולוגיה קוראים לזה, the good old days), ויכול להיות שהתפקידים נשארו איתם, אבל שכבר לא מגייסים חדשים כאלה. זו בהחלט אופציה.

לכן הפעם שאלתי גם באיזה סוג ארגון עובדים הבוגרים, וכיצד מוגדר התפקיד שלהם. וכך קיבלתי את התרשימים הבאים:

(תחת חברות מוצר כללתי גם גופים לא-טכנולוגיים כמו בנקים, משרדי ממשלה וכד')

 

ואז מתוך ניסיון להבין טוב יותר את הנתונים הגעתי גם לזה:

 

מה שמעיד בעיניי על כך שבהחלט ישנן משרות UX לג'יוניורים, בהחלט יש סיכוי הגיוני למצוא עבודה גם ללא רקע בעיצוב, ורוב המשרות האלה כנראה נמצאות בחברות פרויקטים – שזה באמת המקום הכי טוב להתחיל את הקריירה, ללא שום ספק.

לבסוף, אני רוצה לחזור להתחלה ולשאלה המקורית של אחוז הבוגרים שמצליחים להשתלב בתעשיה, וגם להסביר מדוע אני משתמש בביטוי המסורבל של "לבצע שינוי במקצוע/קריירה" ולא שואל פשוט האם מצאו עבודה. אז ראינו כבר שממש לא כולם מנסים לבצע שינוי כלשהו. ועכשיו מסתבר שגם מי שכן מנסה – לא תמיד מנסה למצוא להיכנס לתחום בהכרח.

 

מה עוד

  • 17% מתוך מי שהצליחו לשנות תחום עיסוק נעזרו בשירותי מנטורינג כלשהם. והפוך – מתוך כל מי שנעזר בשירותי מנטורינג, 36% הצליחו לשנות תחום עיסוק, והיתר מנסים (למען הסר ספק – מרצי הקורס אינם מספקים שירותי מנטורינג בתשלום ככל הידוע לי)
  • מתוך מי שהשתתף במסגרות התנדבותיות מקצועיות, 50% הצליחו לשנות תחום עיסוק והיתר מנסים.
  • מתוך מי שחיפש מסגרות כאלה ולא מצא משהו מתאים, 12% הצליחו לשנות תחום עיסוק, 50% מנסים, והיתר הפסיקו לנסות.
  • מתוך מי שלא ניסה לחפש מסגרות התנדבותיות, גם כ-50% הצליחו, 8% ויתרו והיתר מנסים.
  • מתוך מי שהעידו שלקחו גם קורסים מקוונים בנוסף לקורס עצמו, 33% הצליחו לבצע שינוי והיתר מנסים.

דיסקליימרים

  • כאמור, הגענו לאחוזי היענות של 50%. ייתכן שמי שבחר לא לענות על הסקר שונה באופן מהותי ממי שכן, ואז הממצאים לא מייצגים אותו, לטובה או לרעה.
  • ייתכן גם שהאנשים שמגיעים אלינו שונים באופן מהותי מכלל השוק, ואז אי אפשר להכליל מהמספרים האלה לגבי התעשיה כולה, לטובה או לרעה.
  • המון המון תודה לכל מי שטרח והשתתף, אנחנו מאוד מעריכים את זה! 🙏🙏🙏 ותודה על כל המילים החמות בשאלות הפתוחות – אוהבים אתכם! 💙
  • הט.ל.ח של מדעי החברה – מתאם אינו מעיד על סיבתיות

אם יש לכם שאלות או שמעניין אתכם איזה חיתוך שלא חשבתי עליו – דברו איתי בתגובות ואני מקווה שאוכל לעזור.

בריאות!

ינואר 9, 2022 2 תגובות

מה הסיכויים שלי להשתלב בתחום?

 

כזכור, התשובה לשאלה הגדולה של החיים, היקום וכל השאר היא 42. גם כזכור, השאלה עצמה אינה ידועה. ליתר דיוק, היא לא הייתה ידועה עד כה, כי אני נרגש לבשר שגיליתיהּ. לפחות אם לשפוט לפי האינבוקס שלי בשנים האחרונות, השאלה הזו היא "מה הסיכויים שלי להשתלב בתחום חוויית המשתמש ומה כדאי ללמוד". ואמנם התשובה המקורית של אדמס מספקת מענה ממצה בהחלט, החלטתי לפרק אותה קצת, לבאר ולהנגיש לציבור הרחב. וכך אני מעמיד לרשותכם, לראשונה בעולם, את המחשבון האולטימטיבי לסיכויי ההשתלבות בתחום היואקס.

אז ככה: מתחילים עם אפס נקודות ומוסיפים לפי המפורט מטה. מה שמקבלים בסוף הוא הסיכוי, עבור אדם חסר ניסיון רלוונטי, להשתלב בתחום חויית המשתמש במדינת ישראל, לפי דעתי הסובייקטיבית, נכון לנובמבר שנת 2021, ותחת הכוכביות שבסוף הטבלה.
———————————-
– תואר ראשון בתקשורת חזותית – 60 נקודות
– תואר ראשון במקצוע עיצובי אחר – 40
– תואר ראשון באדריכלות – 40
– תואר ראשון בפסיכולוגיה – 50
– תואר שני בפסיכולוגיה – 60
– תואר שני במדעי חברה אחרים – 30
– תואר כלשהו, או שווה ערך תואר, במדעי המחשב – 20
– קורס UX/UI ייעודי – 30
– קורס UX ייעודי – 15
– ניסיון חצי-רלוונטי כלשהו – 5
———————————
  • כפי שאפשר לראות, בתרחיש הסביר שבו אדם לא מוציא תארים בשני מקצועות שונים ולא עושה בנוסף לקורס UX גם קורס UX/UI, הוא לעולם לא אמור להגיע ל100%, כי אין מאה אחוז בעסקי העתידות והסטטיסטיקה. ואם מישהו כן עושה את זה, אז הסיכויים שלו בעיניי מתקרבים ל-99%, בגלל הכוכבית הבאה.
  • כל הסיכויים האלה תקפים רק תחת ההנחה שהמועמד *עובד בלחפש עבודה*, דהיינו: עובד על הפורטפוליו, מעשיר את הידע שלו, ניגש לכל משרה רלוונטית, מחפש בצורה יזומה הזדמנויות תעסוקה, התנדבות וצבירת ניסיון, משקיע בנטוורקינג, מתאים את ציפיותיו לפי סקרי השכר, מנסה להתנדב, ובעיקר ומעל הכל – לא מוותר.
  • ב"השתלבות בתחום חוויית המשתמש" אני מכוון למשרות Product Design (UX/UI), משרות אפיון (UX), ומשרות עיצוב ממשק (UI). במקרה של משרות מחקר (UX Research) צריך לבנות טבלה נפרדת ונכון לעכשיו הן לא מספיק נפוצות בארץ, למרות שהמצב משתפר בצעדי ענק. משרות מיקרוקופי אינן כלולות כאן.
  • הסיכויים נכונים עבור המסלולים הנפוצים, בהם אנשים ללא רקע/השכלה עיצוביים אינם פונים לתפקידים שכוללים עיצוב.
  • לימודי תעודה בתחום כלשהו שווים בערך חצי מהנקודות של תואר.
  • מסלולי לימוד שאינם מוזכרים ברשימה ואינם חופפים למקצועות הנ"ל באופן משמעותי, אינם מגדילים את סיכוייכם באופן בר-הכללה.
  • כן, ישנן עדיין משרות אפיון-נטו למתחילים ללא ניסיון. הן מעטות מאוד והתחרות עליהן רבה. רובן בחברות פרויקטים, וחלקן הגדול מאויישות מבלי להתפרסם משום שהמועמדים פונים לחברות האלה בצורה יזומה.
  • כן, בהחלט ניתן למצוא משרות ללא ניסיון קודם.
  • כן, זה קשה.
נובמבר 18, 2021 סגור לתגובות על מה הסיכויים שלי להשתלב בתחום?

ישן-נושן

פתחתי הרגע גוגל דוק חדש. בדף הריק להפתעתי מחכה לי הנחייה: "type @ to insert".
No photo description available.
וברגע שמקלידים את השטרודל, מקבלים מגוון אפשרויות: אנשים, "אבני בניין", קבצים, רשימות, מדיה, תאריכים, טיפוגרפיה, רכיבי עמוד, אירועים בקלנדר, וכמובן הבוידעם המסורתי שנקרא "More". נראה מבטיח מאוד.
May be an image of text that says 'PEOPLE BUILDING BLOCKS Meeting notes FILES LISTS に Checklist Numbered list ç Bulleted list MEDIA'
  • שלום Notion, אתה בדיוק פתוח לי בטאב השני. אם כי עבורי אישית הגדולה של נושן היא בעיקר בקלות הניווט דרך העץ. אולי זה בגלל שאני משתמש די מתחיל (אבל מתלהב), וברור לי שעבור המון מתלהבים אחרים הערך העיקרי הוא בדיוק במבנה המודולרי והגמיש עם כל הviews וחבריהם.
  • לפחות ב2007, וכנראה שעוד הרבה לפני כן, מורי ורבי ד"ר יעקב גרינשפן היה מסביר לנו שהממשק הכי _יעיל_ (efficient) בעולם הוא ממשק command line, מכיוון שהוא לא מוגבל ע"י נדל"ן במסך אלא רק ע"י הקוגניציה (בעיקר זיכרון לטווח ארוך כדי לזכור את הפקודות והתחביר, וזיכרון עבודה כדי להתנהל ביעילות בלייב). הסיבה שהוא לא הכי אפקטיבי (effective) היא שהוא דורש עקומת למידה פסיכית.
    כמובן שהממשק שרואים כאן הוא לא בדיוק command line אלא מין הכלאה בינו לבין תפריט דינמי סטייל תפריט עכבר ימני, אבל נחמד לראות איך האלמנטים היותר יעילים של קומנד ליין לאט-לאט עושים את דרכם לתוך המיינסטרים ולא נשארים נחלתם של האובר-גיקים.
    אם כי אי אפשר להגיד שזה קורה מהר במיוחד. הניצנים הראשונים של זה במיינסטרים שאני אישית זוכר היו בכלל בטוויטר המוקדם מאוד, שהתנהל בSMS (מכאן מגבלת ה140 תווים המקורית למי שתהה), ועל כן נאלץ להמציא פקודות תמציתיות כמו הRT והDM וחבורתם.

May be a Twitter screenshot of text

  • סוף סוף, איזו דרך אלגנטית להציג פיצ'ר חדש. בלי אנימציות ילדותיות מעצבנות (פייסבוק), בלי בועות כחולות שהמשתמשים כנראה רק מנסים לסגור כמה שיותר מהר בלי לקרוא (פחות או יותר כולם), ובהחלט בלי release notes, קללת האנטרפרייז. פשוט שילבו את זה במסלול העבודה המרכזי בעדינות ובלי להפריע.
ואת המסמך בכלל פתחתי כדי לכתוב פוסט על דרופדאון משוגע בפאורפוינט. אני בטוח שאתם מחכים בקוצר רוח. טוב, כבר לא היום כנראה.
נובמבר 13, 2021 סגור לתגובות על ישן-נושן

שביל באמצע שביל בצד, חפופים אחד אחד

כבר שבע שנים שהתמונה הזו מוצאת את דרכה לליבו של כל טירון UX וממלאת אותו בחדווה, כמו גם בגילה, רינה, דיצה, שמחה, סבטלנה ויתר המורות שהיו לי בכיתה ו'. בפעמים הראשונות גם אני התלהבתי והצטרפתי ברצון אל הגיחוך הקולקטיבי שלנו אל מול המחזה הזה. הרי התמונה גאונית. היא ממחישה באופן מושלם את העיצוב הכושל של האדריכל, שהתעלם מהנטייה האנושית הטבעית והבסיסית לבחור בדרך הקצרה ביותר שמובילה מנקודה א' לנקודה ב'. שזה די עצוב.

בערך בפעם החמישית שהתמונה הגיעה אליי תחת הכותרת "מייד חשבתי עליך" (ספק מחמאה ספק לא), התחלתי לתהות האם באמת יש דברים בגו. אתם מבינים, אני מכיר מספר לא מבוטל של ארכיטקטים (רובם במיל'), ואף אחד מהם לא עשה עליי רושם של אדם טיפש או רשלן במיוחד. אם כבר, אז ההיפך הוא הנכון. וטעויות מטופשות שכאלה לא מאוד מאפיינות אותם. אז מה בעצם קורה כאן? והאם הנסתר כאן רב על הגלוי?

יש לי מין נטייה, שאינה תמיד מוצדקת לצערי, לדון אנשי מקצוע לכף זכות. להניח שהם יודעים מה הם עושים. בארץ זו לא דרך מאוד יעילה להתנהל, אבל התמונה הזו לא צולמה בארץ (תיכף נדבר על איפה היא כן צולמה). כשאני רואה בעיית UX בולטת ויש לי יסוד להאמין שהיא יצאה תחת ידיו של איש מקצוע, אני אוטומטית מנסה למצוא נסיבות מקלות – לחשוב אילו אילוצים היו יכולים לגרום לי לבצע את אותו פאול. ואילוצים כידוע לא חסר. אילוצים טכנולוגיים, אילוצי זמן/משאבים, אילוצי פרודקט או ביזנס, ובהמון מקרים עקרונות יואקסיים סותרים או היצמדות עיוורת לאיזו קונבנציה שעדיף שלא להתייחס אליה כתורה מסיני (וטרם נתקלתי בכאלה שכן). אני הכי נהנה מהמקרים שבהם אני מגיע למסקנה שזהו אכן תכנון טוב תחת הנסיבות. וכדי להבין את הסיטואציה שבתמונה אנחנו חייבים לתת לה הקשר – לגלות היכן היא צולמה ולחקור את האזור.

פושעי אוסלו – לדין?

האמת – ממש לא האמנתי שאצליח לאתר את המקום. אז דמיינו את תדהמתי כאשר לאחר כרבע שעה של חפירה במוצרים השונים שגוגל מעמידה לרשותנו, מצאתי את עצמי תלוי באוויר ממש מעל זירת הפשע. ברוכים הבאים לנורווגיה. אנחנו נמצאים בשכונת נידאלן, באוסלו. אפשר לראות את שני השבילים מתפצלים לנגד עינינו.

ואפשר אפילו לרדת לקרקע ולטייל בהם.

אם אתם מתקשים להאמין לי, אני לא מאשים אתכם, גם אני התקשיתי בהתחלה. אבל אם תסתובבו קצת באזור, תגלו את כל הסממנים שרואים בתמונה המקורית. הנה בית הלבנים האדומות עם הסככות הלבנות, הנה המבנה הבהיר שמאחוריו, הנה הנחל, הספסלים, הפחים, המעקה, הגשרון הקטן, ואפילו השלט האדום המעוגל עודנו שם. ראשי פנסי הרחוב השתנו אמנם, אבל העמודים עצמם לא.

אפשר להסכים שהגענו למחוז חפצנו, נכון? אז בואו נמשיך לחקור.

במבט העל ניתן לראות שהשבילים מתחילים בדלת צנועה למראה. זוהי הכניסה האחורית למתחם גדול המאכלס את הקניון Torgbygget, את המלון Radisson BLU, וככל הנראה גם תחנת רכבת תחתית. מה גורם לי להניח שמדובר בכניסה האחורית? ובכן, שתי הכניסות האחרות ממוקמות ברחובות סואנים ולא על גדת נחל קטנה וציורית, והן נראות כך:

אם לא נכנס מכאן אלא נמשיך במורד השביל שמתחת לעץ שבצד ימין, נגיע חזרה לשבילים שלנו, אפשר לראות ברקע את הבניין האדום, ואת הנחל.

הכניסה השנייה היא זו – ואם נסתכל פנימה אז בצד האחורי של הלובי נוכל לראות גם את היציאה הקטנה ואולי אפילו את השבילים הידועים לשמצה.

אם נחזור לתמונות הראשונות, נוכל לראות שהן השביל שעל הדשא והן השביל הסלול בסך הכל מחברים את הדלת אל טיילת סלולה גדולה יותר, שעוברת לאורך המבנה ובמקביל לנחל. הטיילת הזו ממשיכה לאחר נקודת החיבור, ובעוד כחמישים מטר יוצאת אל הכיכר שראינו מעלה.

בשלב הזה אתם אולי תוהים "אוקיי, למה הוא משעמם אותנו עם סיור מייגע של סביבתו של קניון עלום בנורווגיה, שעד לפני רגע לא ידענו על קיומו?". ובכן, אני מטרחן ככה כי משקרים לכם. סיבה טובה, לא?

בתמונה המפורסמת רואים שהשביל הסלול הולך קצת ישר ואז לוקח פניה חדה שמאלה, מה שבאמת נראה כמו בחירה ארכיטקטונית תמוהה למדי, וברור שכל אדם שפוי היה סולל שביל אלכסוני. אבל זה לא מה שקורה בשטח. במציאות, השביל הקטן הזה רק מוביל מהדלת אל הדרך הראשית שמקיפה את המבנה, ובדיוק כפי שפונים ממנו שמאלה, ניתן לפנות גם ימינה. התמונה שלנו היא רק חצי תמונה.

מחשבים מסלול מחדש

כעת, לאחר שהבנו מה קורה בשטח, בואו נחשוב על החלופות. באופן אישי אני מאוד ממליץ לאמץ את ההרגל הזה לכל איש מקצוע לפני שהוא מותח ביקורת בתחומו, זה תרגיל מחשבתי סופר מפכח, ובסופו לעיתים קרובות מגלים שהשמש בכל זאת לא זורחת מהאיבר הספציפי שחשבנו לפני כן. אני לא מאמין שיש כאן צורך באיזשהם פתרונות יצירתיים במיוחד, לא חייבים להמציא את הגלגל, כולה מדובר בכניסה האחורית של איזה קניון (למרות שעם כל הפרסום שהתמונה הזו מקבלת, נראה לי שהאתר הולך להפוך למֶכָּה של אנשי הUX – אז דאגו להשיל את נעליכם אם אי-פעם תגיעו לקניון Torgbygget שבנידאלן, אוסלו).

ביוצאם מהקניון, המבקרים עשויים לרצות לפנות ימינה או שמאלה. זה לא מאוד סביר שהם רוצים להמשיך ישר, אלא אם חשקה נפשם בטבילה מרעננת בנחל, יחד עם כל שקיות הזארה שלהם. כך שאם נלך לפי ההצעה המשתמעת מהתמונה, התכנון הנכון יהיה משהו בסגנון הזה:

ואמנם אינני אדריכל, אבל לפחות בUX אנחנו משתדלים להילחם בנטייה שלנו לנסות לספק את כל גחמותיהם הפוטנציאליות של המשתמשים ע"י הוספת פקדים, אפשרויות ופיצ'רים, מאחר וזה מוביל לממשקים מסורבלים, מכוערים, מנופחים ולא שמישים. במקום זאת, אנחנו משתדלים לא לפחד לגרום למשתמש לעשות עוד איזה קליק מדי פעם אם אנחנו מאמינים שמצאנו פתרון שייתן את מרב הערך לכמה שיותר משתמשים וגם ישמור על ממשק נקי ושמיש לכולם (סתם סתם, למעשה יש לכולנו מניות של חברות שמייצרות עכברי מחשב). המושג "עיצוב מינימליסטי" הפך להיות זהה למושג "עיצוב טוב" – ואולי אף לקחנו את זה רחוק מדי – אבל במקרה הזה אני לגמרי שואל "מדוע לסלול שני שבילים ארוכים לצדדים כשאפשר לסלול אחד קצר באמצע?".

מאחר ואמרתי "חלופות" ברבים, עכשיו אני מרגיש מחויב לספק לפחות חלופה אחת נוספת. והיא בהחלט קיימת, וזוהי אולי החלופה המינימליסטית מכולן, שמכסה את כל התרחישים האפשריים, ולא משנה באיזה כיוון האנשים ירצו לפנות, יחכה להם שביל סלול ובטוח. פשוט נשפוך בטון על ההההההכל. יעיל ואלגנטי, עכשיו כולם יהיו מרוצים!

ראיתי עקבות בחול שמובילות אליך

תדמיינו רגע שאתם נפגשים עם לקוחה חדשה כדי להתחיל בתהליך רידיזיין עבור החנות המקוונת שלה, שבה היא מוכרת תכשיטים מקוריים עבודת-יד לחתולים. אתם בטח תשאלו אותה מדוע היא חושבת שיש צורך בעיצוב מחודש. היא אולי תענה שבכל יום עשרות מבקרים נוטשים את האתר בלי לבחון את המוצרים. בשלב הזה אתם בתקווה תשאלו כמה אנשים כן נשארים לראות את המוצרים, מהו שיעור הנטישה מאחורי המספרים האבסולוטיים. והיא כזה: "אה, אין לי מושג, מה אכפת לי. אני רק יודעת כמה עוזבים, לא משנה לי כמה נשארים". לא נשמע מאוד הגיוני, נכון? אבל זה בדיוק מה שקורה כאן.

הדשא הוא הגוגל אנליטיקס של אדריכל הנוף. הדשא מתעד את האנשים שחרגו מהמסלול המרכזי כדי לעשות לעצמם קיצור דרך. זה השביל שאנחנו רואים. אבל לדרך הסלולה אין את הפיצ'ר הזה. היא לא משקפת כלום. יכול להיות שאלפי אנשים צועדים עליה בכל יום ויום. ויש מצב אפילו שהדרך הזו עמוסה עד כדי כך, שפורעי-חוק מסוימים נאלצים לחתוך כמה פינות רק כדי לעקוף את ההמון הנורווגי הצייתן-לשלטי-אין-לדרוך-על-הדשא. אני אישית בספק שזה המקרה. אבל אין לנו דרך לדעת.

לולא היה שם את הדרך הסלולה, היינו יכולים להשוות את מספר האנשים המשתמשים בכל מסלול ובאמת להסיק מסקנות לגבי מה ואיך צריך לעשות שם, אבל נכון לעכשיו אנחנו רק מניחים הנחות על סמך אחוז לא ידוע מתוך הנתונים, בהתבסס על תמונה חלקית ומטעה.

התמונה מתיימרת להציג את הפער שבין התכנון לבין ההתנהגות. בפועל, הדבר היחיד שאפשר ללמוד ממנה הוא שוואללה, גם בנורבגיה יש ימי שמש. 

יוני 5, 2021 3 תגובות

איך לעבוד על עצמך בשני סבבים קלים

לקראת הבחירות נתקלתי במקרה באתר שעוזר לכם להחליט למי להצביע, על סמך ההתאמה בין השקפת עולמכם לבין מצעי המפלגות, במספר (רב) של נקודות עיקריות.

אז קודם כל שאפו ענק למפתח, ששמו דימיטרי רוטשטיין. באמת כל הכבוד על היוזמה וההשקעה, אני מאמין שמחשבון כזה הוא באמת חיוני במציאות הפוליטית העכורה שלנו, שבה האנשים היחידים שיודעים בקלות למי להצביע הם כאלה שהלוגו של מפלגת הבית מקועקע להם על איזה איבר גוף שחשוף גם בחורף. כל היתר שוברים את הראש. יש הרבה מה להגיד על הUI של האתר, ואני ממש לא מתכוון לעשות את זה. יש גם לא מעט להגיד על הUX ברמת הלייאוט והאינטראקציה, ואת זה אעשה בחצי השני של הפוסט. הבחור הוא כאמור מפתח, אינו איש UX, ואין ספק שהוא עושה UX ואפילו UI פי אלף יותר טוב ממה שאני כותב קוד למשל.

אם לא UI וכרגע גם לא UX, אז לשם מה התכנסנו בעצם? ובכן, בעיקר אני רוצה לדבר על החווייה הלא-ממשקית. כלומר זה בהחלט UX, אבל לא בדיוק קשור לUX של האתר, אלא רק אליי. ואליכם, רוב הסיכויים. ולמספר פסיכולוגים בולטים שרובם כבר לא עמנו. תראו בזה סוג של retrospective think-aloud מתומצת, אם תרצו.

–המשך קריאה–

מרץ 19, 2021 6 תגובות
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 6
  • 7
UXtasy
ויטלי מיז'יריצקי


מנהל, חוקר ומאפיין חוויית משתמש, עוסק בתחום משנת 2006 וכותב עליו מ-2007.

מרצה בקורס הUX של הטכניון בתל אביב. עונה בשמחה על שאלות לגבי הקורס ובכלל.

חלק מצוות ההקמה של UXI -- חוויית משתמש ישראל.

מנטור UX ב-Google for Startups.

בעל תואר שני בפסיכולוגיה קוגניטיבית. לא עשה הסבת מקצוע.

יצירת קשר
עדכונים באימייל

uxtasy.com © כל הזכויות שמורות.
We WordPress