מיכאל בעבודה בא ושאל: "תגיד, למה כל הפוסטים שלך הם כאלה…"  – כאן עצר והתחיל לחפש את המילה הנכונה. אני רציתי להתנדב ולעזור לו עם "שנונים, מעניינים, מרחיבים את הדעת" או לכל הפחות "מתנשאים ועילאיים", אבל לא רציתי לפגוע בטוהר הניסוי. הוא הלך על "מתוסכלים", מה שממש לא התקרב לאזור הסמנטי שבו חיפשתי אני.

התחלתי לחשוב מדוע באמת הפוסטים שלי מצטיירים, מיכאל, כמתוסכלים. והתשובה היא פשוטה – כי זה המקצוע. מה שמעסיק אותנו רוב הזמן זה מניעת תסכולים אצל המשתמש. בחלק מהמקרים זה הופך די מהר למניעת תסכולים דווקא אצל הלקוח, ולצערי זה לא תמיד אותו הדבר, אבל אין מה לעשות. אז אנחנו מתרגלים לשים לב לכל ממשק גרוע שאנחנו נתקלים בו – וזה קורה על בסיס די קבוע. אדון בשם ראנדאל מונרו, האיש מאחורי הקומיקס המופלא XKCD, היטיב לבטא את זה כך:

(למי שלא יודע מה זה קרנינג, יש כאן הסבר קצר וטוב בעברית. ואל חשש, רק מלדעת מה זה אומר, לא מפתחים רגישות לקרנינג גרוע, אז רמת התסכול הכללית בחייכם לא צפויה לעלות).

–המשך קריאה–

ממש אתמול רשמתי בדיון בפייסבוק ועל פייסבוק את המשפט הבא: "בכל אופן אני ויתרתי מזמן על לנסות להבין מה עומד מאחורי החלטות ממשקיות ספציפיות של פייסבוק, כי יום למחרת הממשק משתנה ואין לך מושג למה…". והנה היום באה דנה טל והזכירה לי שלכל כלל יש יוצא מן הכלל.

בקבוצת הפייסבוק של חוויית משתמש ישראל הופיע לו הפוסט האמין הבא:

כמובן שבתור אחד שמתעסק באינטרנט היה לי נורא מעניין ללמוד יותר על עבודה מהבית דרך האינטרנט ללא צורך בידע באינטרנט. מי יודע, אולי הגיע הזמן לשינוי קריירה. ובמקרה אני גם אישה או גבר מגיל 18 ומעלה, אז נשמע שהתפקיד תפור עליי.  אז המשכתי ונכנסתי לפרופיל של הגברת. ושם נחשפתי לתמונות הקשות הבאות:

כלשון המשורר, פה חשדתי.

–המשך קריאה–

מוקדש לליהי ,על שהעירה את הבלוג משנת החורף.

שמעתי השבוע את החדשות המעולות שנטקראפט – שממנה נפרדתי לפני כשנתיים, אבל רק במובן המשעמם שאני לא עובד שם יותר – מועמדת לשני פרסים של המגזין המקוון UX Magazine:  אחד על תוכנית ההכשרה הטובה ביותר לאנשי חוויית משתמש, ואחד על עיצוב מוצר. המון ברכות על המועמדות, וכולי תקווה שתזכו.

לאחר שקיבלתי את הידיעה, מצאתי בגוגל את עמוד התחרות ונכנסתי כדי ללמוד יותר, ולבדוק אם במקרה אנשים שהסתובבו בין הרגליים והפריעו בעת העבודה על המחזורים הראשונים זכאים גם הם לאיזה פרס מיוחד (התשובה היא "לא").  לשם זה נכנסתי לאתר התחרות והתחלתי לחפש את רשימת הקטגוריות. יש לי מושג טוב די כיצד נראות רשימות ולכן סרקתי את העמוד מבלי לקרוא את הטקסטים. וראיתי את הרשימה מיד, שם למטה :

–המשך קריאה–

לפעמים אני מתקשר לאישתי. כזה אני, רומנטיקן. בשנתיים האחרונות אני עושה את זה מגלקסי SII. עד לפני כחודשיים זה היה מאנדרואיד 2.3 הידוע בכינויו Gingerbread ולאחרונה שדרגתי אותו לגרסת 4.1 Jelly Bean.

מאחר ואני כאמור רומנטיקן גדול, אבל בעיקר פשוט כי אני עצלן, יצרתי במסך הבית widget של איש קשר, שחוסך ממני ללכת לחפש אותה בספר הטלפונים. הווידג'טים זה דבר נורא נוח, וכאשר יגיע תורם ברשימת "פיצ'רים של אנדרואיד לשילוב בגרסת iOS הבאה כי גם ככה אפשר להפעיל אותם במכשירים פרוצים", גם בעלי האייפונים הלא-מחוללים יוכלו להיווכח בזה בעצמם.

אם הייתי יוצר ווידג'ט כזה עבור עצמי לשם ההדגמה, בגרסה הישנה זה היה נראה כך:

כשהייתי לוחץ על התמונה, היה נפתח לי תפריט קטן ששואל מה אני רוצה לעשות, הייתי לוחץ על האייקון הירוק של הטלפון וזה היה מחייג אליי (וזאת לא תהיה הפעם הראשונה בתולדות הבלוג שאני מנסה להתקשר לעצמי).

–המשך קריאה–

כל מי שמכיר את הניסוי שבו כמה סטודנטים מתמסרים בכדור במסדרון, מוזמן לדלג על הסרטון שלמטה ועל ההסבר שאחריו.  מי שלא מכיר, מתבקש נא לצפות בסרטון ולנסות לספור את מסירות הכדור המתבצעות ע"י הקבוצה שלובשת לבן.

אני לא יודע עד כמה יעיל הסרטון כשצופים בו בבית לבד, אבל בלימודים, כשראינו אותו באולם של 250 איש, כאשר חצי מהאולם התבקש לספור את המסירות של הלבנים והחצי השני – של השחורים, לפחות חצי מה"לבנים" לא שמו לב לגורילה. רוב ה"שחורים" כן הבחינו בה. מדובר בניסוי מאוד מפורסם, שבא לבדוק ולהדגים את התופעה שהוויקיפדיה העברית קוראת לה  "עיוורון קשבי" למרות ששם מתאים יותר הוא "עיוורון אי-קשבי", כי במקור זה inattentional blindness. אבל בתכל'ס זה אותו דבר.

–המשך קריאה–