סיפור אמיתי לחלוטין: בשנת 2007 החלטנו אני ואשתי לעתיד לעבור מבאר שבע גוש דנה. היא מצאה עבודה בפתח תקווה, ולכן התחלנו את חיפוש הדירה דווקא משם. עשינו סבב טלפונים, שאלנו מחבר מכשיר GPS (הרבה לפני עידן הווייז – היה מדובר במכשיר PDA עם מקלט GPS נפרד ועם תוכנת ניווט מזעזעת), ויצאנו לכבוש את אם המושבות. אחת הדירות, ברחוב הרצל 1, ממש מעל ההמבורגריה, הייתה מאוד מבטיחה ותלינו בה תקוות רבות. היום היה יום שבת. הגענו לדירה, נקשנו בדלת, המתנו, כלום. צילצלנו ונקשנו עוד קצת – כלום. התקשרנו לבעלי הדירה, הוא אמר שמישהו אמור להיות בפנים ושנמשיך לנסות. המשכנו, אך אין קול ואין עונה. התקשרנו שוב לבעלים. הוא אמר שהוא תיכף מגיע, חמש דקות. ואכן אחרי פחות משעה הוא תיכף הגיע. הגיע והסביר שמדובר בדירה מחולקת (שאת זה כבר ידענו) ומי שהיה אמור להיות בדירה הוא פועל שלו שהיה אמור "לשפץ קצת" למחרת. הדלת שלפתחה התנחלנו היא הדלת הראשית של כל הדירה, והיחידה המיועדת לנו היא ממש מאחוריה ושמאלה. תוך כדי שהוא מסביר את זה, הוא פתח את הדלת הראשית, הצביע שמאלה ונעמד בתנוחת אמדאו פליסה, מנכ"ל פרארי, שהסיר זה עתה את הלוט מעל הדגם החדש לעיני מאות צלמים משולהבים, כאומר "טא-דאם!". בנשימה עצורה הסתכלנו שמאלה וראינו קיר לבן. מאוד מאוד לבן. הרבה יותר מדי לבן, ממש FFFFFF#. שאלנו את הבחור, שנותר לעמוד בחדר המדרגות, איפה בדיוק "שמאלה", והוא אמר: "שמאלה, שמאלה, ממש פה, מאחורי הפלדלת". והצביע שוב ליתר ביטחון. הרגשנו קצת כמו הארי פוטר שאמור להגיע לרציף 3/4 9 אך רואה מולו קיר לבנים. לקחנו צעד אחורה וביקשנו מהאדון שידגים לנו כיצד מגיעים לדירה המכושפת, אם ישנן רונות סודיות שיש לצייר באוויר בשרביט קסמים, או שאולי נדרש לומר לחש נסתר ולפזר אבקת פיות (או, בהיות העיר בכל זאת פתח תקווה, אולי אבקת פלאפל).
ובכן.
הסתבר שהדירה היא פחות בכיוון של מכושפת ויותר בכיוון של לא-חוקית. הבעלים קיבל התרעה מודיעינית חמה על ביקורת של איזה גורם מהעירייה, שהייתה מתוכננת לשבוע הבא, ושכר פועל כדי שירים קיר גבס ויסתיר זמנית את הכניסה לאחת מיחידות הדיור. אותו פועל היה אמור לשהות בדירה בסופ"ש ולעשות את העבודה ביום ראשון, אבל החליט להגדיל ראש, הרים את הקיר כבר ביום שישי, חסם את הכניסה כלא הייתה (עשה עבודה מצוינת, דרך אגב), והסתלק. אנחנו בשביל הקיר הזה הגענו מבאר שבע.
בשלב הזה התקשרתי לחבר טוב שלי שהוא מהנדס בניין במקצועו*, והתעניינתי האם מלמדים אותם בשיעור הראשון שבני אדם לא יודעים לעבור דרך קירות. זה היה נשמע לי כמו פריט מידע חיוני עבור מהנדסי בניין לעתיד. אתם תתפלאו לגלות שלא רק שלא מלמדים את זה בשיעור הראשון, אלא לא מזכירים את זה פעם אחת בכל ארבע שנות הלימוד לתואר! זאת בעיניי שערורייה שאין כדוגמתה, והיא יכולה להסביר חלק גדול מ"כשלונות הבנייה האֶפּיים" שהולידו מצגות מייל ועמודי קליקבייט כה רבים. אם אתה לא מסביר לאנשים את הבסיס, אתה לא יכול לצפות שיבינו את זה לבד.
מצד שני, גם אם אתה כן מסביר להם את הבסיס, זה לא אומר שהם יפנימו. הנה דוגמא מעניינת:
בערך כל קורס UX (ולדעתי גם כל קורס עיצוב, למרות שמעולם לא השתתפתי בכזה) מדבר על עקרונות הגשטאלט, שהם כללים פסיכולוגיים שמתארים כיצד בני-אדם תופסים ארגון של מידע ויזואלי. למשל, עקרון הקירבה (proximity) אומר שאנחנו נוטים לתפוס פריטים קרובים כשייכים לקבוצה אחת, ולכן השורה הבאה נתפסת כשלוש קבוצות של כוכביות, ולא כתשע כוכביות ללא ארגון פנימי:
*** *** ***
עקרון נוסף, עקרון הדימיון, מזכיר שגם צורת הגירויים (עבור פסיכולוגים קוגניטיביים כל דבר נחשב לגירוי. וכן, אנחנו יודעים בדיוק מה פרויד היה אומר על זה…) משפיעה על הצורה בה המוח שלנו מארגן אותם. למשל את השורה הבאה נרצה לתאר בתור "כמה כוכביות וכמה סולמיות" ולא בתור "כמה תווים".
***###
מי שרוצה סקירה מקיפה יותר עם דוגמאות מעולם הממשק, מוזמן לקרוא את הפוסט המעולה של ברק, ומי שרוצה לדעת מתי בעצם מגיעים לדוגמא, מוזמן להסתכל על המסך הבא, שמגיע מאתר ישראלי בנושא הרכב. זאת רשימת יצרני רכב. אני מבקש שתתחילו לעבור על הרשימה ואז תעצרו ותשימו לב לארבע השמות הראשונים שהסתכלתם עליהם, תבינו באיזה סדר התקדמתם בה.
כאשר מכינים הרצאות או כותבים חומרי הדרכה, אחד האתגרים הגדולים הוא למצוא דוגמאות לטובה ולרעה. המסך הזה הוא מושלם מהבחינה הזאת כי הוא מכיל דוגמא טובה ודוגמא רעה, והן מעודדות פירושים הפוכים של אותו המידע.
הבעיה עם הצגת רשימות מהסוג הזה היא שהמשתמש לא יודע מראש אם המידע מסודר בעמודות או בשורות (אם האלפאבית מתקדם שמאלה או למטה), והתפקיד של המאפיין והמעצב הוא לעזור למשתמש להבין את זה מבלי לחשוב.
כאן בא לעזרתם עקרון הקירבה ממקודם. הוא אומר: "אם אתה רוצה להגיד למשתמש שהמידע מסודר בעמודות, אתה יכול להרחיק את העמודות אחת מהשנייה, ואז ההבחנה ביניהם תהיה בולטת יותר". לכן בתמונה שלמטה, שבה קירבתי את העמודות, עובר הרבה יותר זמן לפי שמבינים האם זה סידור עמודות או שורות.
לעומת זאת, כשמרחיקים את העמודות בחזרה, זה הופך להיות הרבה יותר ברור.
עד כאן הכל טוב. רק מה, מישהו בא ואמר משהו בסגנון של "הרשימה נראית לי משעממת מדי". או "אני רוצה יותר הפרדה בין האלמנטים". ואז נמצא הפתרון הנוכחי, שלהזכירכם נראה כך:
הבעיה היא שבנוסף לעקרון הקירבה המועיל, הפתרון הזה מפעיל שני עקרונות גשטאלט נוספים שנקראים "עיקרון ההמשכיות" ו"עיקרון ההשלמה". והם אומרים הראשון – שאנשים נוטים לסדר צורות לכדי תבניות פשוטות ומוכרות, והשני – שאנו נראה את הצורות האלו אפילו אם הן אינן שלמות, כי המוח משלים אותן לבד. זאת למשל הסיבה לכך שאת השורה הבאה אנו נתאר בתור "קו מקווקוו" ולא "מלא מלא קוים קטנים מסודרים אחד אחרי השני" (שזה מה שהעיניים רואות בפועל).
————————-
ולכן במסך הזה המוח ממש מתעקש להעביר קוים אופקיים לרוחב הטבלה. הגראדיינט של כל קו והמרווחים בין הקוים מספיקים לנו כדי לא לקבל אשלייה מלאה של הקו, אבל אינם מספיקים כדי למנוע את הבלבול של הרגעים הראשונים, בהם המוח מנסה להחליט אם יש כאן עמודות או שורות. סיטואציה קלאסית של קול יעקב וידי עשו: המבנה מבנה עמודות אבל העיצוב עיצוב שורות. הקוים האופקיים תופסים את העין ומובילים אותה מאבארט (יש רכב כזה??) לדייהטסו, למיני, לפולקסווגן, בניגוד מוחלט לכוונת המשורר ולאלפבית.
יש הרבה בעיות אפיוניות שניתן לפתור באמצעים עיצוביים. הצד ההופכי של המטבע הוא שפתרונות עיצוביים יכולים גם לסתור הרבה כוונות אפיוניות, לעיתים בצורות מאוד לא צפויות. וכאשר הסתירות האלה מגיעות למוצר הסופי, יוצא שאנשים נסחבים כל הדרך מבאר שבע to watch paint dry, פשוטו כמשמעו. לכן חשוב לעבוד בצורה צמודה עם המאפיין, וכמובן שהמעצב יכול להרוויח המון מרכישת ידע התחלתי בתחום, בדמות אחד הקורסים למשל. קיימת אמירה מאוד נפוצה, שמגיעה לרוב מאנשים במקצועות משיקים ל-UX (עיצוב, פיתוח, ניהול מוצר), שמעידים על עצמם שהם מעולים ביואקס "כי הם יודעים לחשוב כמו המשתמש" (מה שזה לא אומר). קטונתי מלדעת אם באמת יש להם את היכולת המופלאה הזאת, אבל בעיניי זה בדרך-כלל מעיד על זה שהם פשוט לא מבינים את מהות המקצוע. אבל ממש. זה שרופא יודע איך זה מרגיש להיות עם דלקת אזניים, זה אולי מאוד נחמד לטובת האמפתיה שהוא מסוגל לחוש כלפי החולה, אבל זה לא אומר דבר לגבי היכולת שלו לעזור לו. חצי, אם לא יותר, ממה שקרוי "חוויית המשתמש" מתרחש לא בצורה מודעת. לפני שהמאפיין עוצם עיניים ומדמיין שהוא שולה, גבעתיים, 35, אם לשלושה, רואת חשבון, "אני אוהבת לקרוא וואינט ופייסבוק באייפון בנסיעה לעבודה", כדאי לו לזכור ששולה היא הומו סאפיינס, תוצר של אי-אלו מיליוני שנות אבולוציה (ט.ל.ח.), שהמוח שלה מפרש עבורה בצורה אוטומטית ולא מודעת את הוואינט, הפיייסבוק, האייפון והנסיעה לעבודה הרבה לפני שהשולה, הגבעתיים, השלושה, וראיית החשבון נכנסים למשחק.
נ.ב.
סיפור אמיתי נוסף, ועדכני יותר:
אחרי קצת יותר מדי התכתבויות בסגנון הזה
ועוד שלל דיווחים על בעיות שונות בבלוג, כונסה ישיבה בהולה של מועצת המנהלים של הבלוג, בה הוחלט שהגיע הזמן to practice what I preach ולפנות לגורמים מקצועיים בדברים שבהם יש לי מושג חובבני ביום טוב. אי לכך גם השתדרגנו לתבנית מודרנית יותר, וגם התהדרנו בלוגו מקצועי מפואר באדיבות לאוניד ג'אק האדיר!
* עד כאן הסיפור האמיתי.