לאחרונה יצא לי להשתתף בהרבה דיונים על המקצוע, מה מגדיר אותו, איך לומדים אותו ואיך יודעים לזהות כאלה שתהליך הפיכתם לאנשי UX הסתכם בהוספת שתי אותיות בלינקדאין. בקשר לנושא האחרון הייתי רוצה להציע מבחן ראשוני פשוט. לוקחים בן אדם, מכניסים אותו לחדר, ומראים לו קופסת גפרורים. פותחים את הקופסא, מראים לו שהיא ריקה, ואז שמים בתוכה משהו שאינו גפרורים – נגיד כמה נעצים. ואז שואלים אותו את השאלה הבאה: "אם נכניס עכשיו לחדר אדם שלישי ונשאל אותו מה יש בקופסה, מה הוא יגיד"? אם הנבחן יגיד שהתשובה תהיה "גפרורים" אז אפשר להמשיך.  אבל אם הוא אומר שהתשובה תהיה "נעצים", כדאי להמליץ לו על שינוי קריירה.

הסיפור עם הגפרורים, אבל בגרסת ממתקים בד"כ, זה מבחן פסיכולוגי קלאסי, שמועבר לילדים בגילאי 3-4, במטרה להבין האם הם כבר פיתחו את מה שנקרא "תיאוריה של תודעה" (Theory of Mind). הילד, שיודע שהקופסה מכילה נעצים, לא תמיד ישכיל להבין שלאנשים אחרים אין את המידע הזה, ושהם כנראה יגידו שהקופסה מכילה גפרורים. היכולת הזו לזהות באנשים אחרים ישויות בעלות תודעה עצמאית נפרדת, נקראת "תיאוריה של תודעה".  אנשים בוגרים שלא פיתחו את היכולת הזו עשויים לסבול מעיות נוירולוגיות שונות, אבל ככל הנראה לא כאלה שימנעו מהם לעבוד בחברת Pocket.

פוקט, הגלגול החדש של מה שהיה פעם ReadItLater, הוא שירות חביב שמאפשר למשתמשים לשמור בצד כל כתבה, סרטון או כל תוכן אחר שנתקלו בו ברשת והחליטו לקרוא אותו מאוחר יותר. שירות נחמד בסך הכל. ניסיתי להשתמש בו כמה פעמים בעבר, אבל זה לא ממש תפס. השבוע נתקלתי באיזה סרטון שרציתי לראות בערב, והחלטתי לחזור ולנסות שוב את פוקט. פתחתי את התוסף שלהם לכרום, שביקש ממני להזדהות ע"י שם משתמש וסיסמא.

–המשך קריאה–

מדוע אין טעם לנסות לנתח את הממשק של פייסבוק

אני כידוע אינני עובד בפייסבוק. אני גם לא נציב הקבילות שלה, מה שלא מונע מאנשים להגיד לי פעם בשבוע "אה, אתה עוסק בחוויית שימוש הממשק? אולי אתה תדע להגיד לי איך פייסבוק בוחרת מה להציג לי בפיד? זה נורא מבלבל". אני מסכים שזה נורא מבלבל. ומכיוון שאני לא עובד בפייסבוק, אני לא יודע להגיד את זה בוודאות (ובוודאות יודע להגיד שאילו עבדתי שם, היה לי אסור לגלות את זה בכל מקרה), אבל אני יודע לשער.

הדבר היחיד שקובע מה פייסבוק מציגה לכם בפיד זה השיקולים העסקיים של פייסבוק. המשתמשים והרצונות שלהם לא מעניינים לפייסבוק את הפוּטֵר. ולמיטב הבנתי יש לפייסבוק שלוש מטרות בחיים.

הראשונה היא לגרום לנו להתמכר אליה כמה שיותר. זה לא כי היא אוהבת אותנו כל כך, אלא כי היא רוצה לוודא שלא נעזוב אותה מחר. מה שנקרא ביטחון תעסוקתי. ההתמכרות מתרחשת באמצעות אינטראקציה. כל פעם שאנחנו עושים למישהו לייק, אנחנו בעצם אומרים לעצמנו "פייסבוק נתנה לי משהו שאהבתי, I liked it. כנראה שאני אוהב את פייסבוק". הניסוח של הכפתור הוא בעיניי גאונות צרופה מהבחינה הזאת, ואני אפילו די בטוח שזה לא היה מכוון. לתכנן מערכת שבה רוב הפעולות של המשתמש יהיו להזכיר לעצמו "אני אוהב את המערכת" שוב ושוב, זה הישג אדיר, ברמת הגאונות השיווקית של סטיב ג'ובס. כל פעם שעושים שיתוף אנחנו אומרים "פייסבוק נתנה לי משהו שאהבתי כל כך שאני רוצה לשתף את זה עם החברים שלי". עצם האינטראקציה מחזקת את ההתמכרות. אגב, זו אחת הסיבות לכך שפוסטים מאוד פופולריים הם – ובכן – מאוד פופולריים. זה מעין כדור שלג. אם פייסבוק רואה שהפוסט צובר המון לייקים במהירות, היא תבין שמדובר במשהו טוב, ותחשוף אותו ליותר משתמשים – שייתנו לו עוד יותר לייקים. בעוד שפוסט לא מאוד מוצלח לא ייחשף להרבה אנשים ולא תהיה לו ההזדמנות לצבור יותר לייקים. ויראליות מחזקת את עצמה, הופה גנגנם סטייל.

פייסבוק צריכה שנתמכר אליה גם כדי להשיג את המטרה השנייה – ללמוד אותנו כמה שיותר. היא לומדת אותנו ע"י ניתוח ההתנהגות שלנו – למי אנחנו מגיבים הכי הרבה? על איזה סוג של תכנים? מה אנחנו אוהבים? מה אנחנו משתפים? מי דומה לנו? הצורך שלה לדעת את כל זה גם הוא לא נובע מזה שהיא רוצה להכיר אותנו מקרוב ולהעריך את העולם הפנימי העשיר שלנו. לא אכפת לה מהאישיות שלנו, היא רק רוצה להכניס אותנו למיטה – שזו מטרה מספר שלוש, החשובה ביותר:

להציג לנו פרסומות כמה שיותר ממוקדות. זהו, מעבר לזה אין כלום. זה מה שהיא מוכרת למפרסמים, ומשם מגיע הכסף, והיא כידוע אינה ארגון צדקה.

–המשך קריאה–

האלוהים, כידוע, נמצא בפרטים הקטנים.

כשהתחלתי בתחום והיו שואלים אותי מה החלק שאני הכי נהנה ממנו, הייתי אומר שזה עבודת הקונספט. לאחר כשנתיים-שלוש הגעתי למסקנה שעבודת האפיון המפורט מעניינת אותי לכל הפחות באותה מידה – וכנראה אפילו קצת יותר. ועכשיו אני לפעמים מרגיש שאפילו האפיון המפורט שאני עושה הוא לא מספיק מפורט והייתי רוצה לפרט יותר. דוגמא שאני מאוד אוהב היא שברוס טוגנזיני, שהוא הכי קרוב שיש לאלוהי הUX (הוא זה שייסד ואייש במשך 14 שנה את המשרה שמאייש היום ג'וני אייב – אם כי לא לאורך זמן ככל הנראה), התעסק בדברים כמו פונקציית תאוצת העכבר במערכות ההפעלה של אפל.  "מה ל-UX ולפונקציות תאוצת העכבר", אתם בטח לא שואלים, כי אין לכם הרגל לדבר אל המסך? פשוט מאוד – אם המשתמש מזיז את העכבר מהר, אז כנראה שהוא רוצה להגיע רחוק, וכרגע פחות חשוב לו הדיוק. אז אולי כדאי להזיז את העכבר בשתי נקודות על כל נקודה שהוא זז בפועל. לעומת זאת, אם הוא מזיז את העכבר לאט ובזהירות, אז כנראה שחשוב לו הדיוק ולא המהירות – אז אולי נזיז את העכבר בחצי נקודה על כל נקודה במציאות, ונקל עליו את המשימה הכירורגית. משהו כזה.

לא רבים מאיתנו עוסקים באפיון של מערכות הפעלה, אבל זה לא אומר שלא צריך להתעסק בפרטים. אני אפילו אסתכן ואומר שהם משפיעים על חוויית המשתמש יותר מהקונספט. כי הקונספט, המבנה הכללי של המערכת, זה מה שהמשתמש לומד בימים הראשונים. הפרטים זה מה שהוא מתמודד איתו לאחר מכן בכל מסך ובכל קליק.

–המשך קריאה–

באתר הכתוביות Addic7ed.com יש ציור נורא חמוד של דר' האוס. גם לוגו האתר מעוצב כמו הכותרת של התוכנית, עם האות הראשונה במין ריבוע כזה וקו תחתון, וגם האות T של המילה addicted מעוצבת כמו מקל הליכה של האוס. שזה הופך אותה מאוד דומה לספרה 7 ולא מאוד דומה בכלל לאות T. אבל זה בסדר, ספרות לא חייבות להיות דומות לאותיות שאותן הן מחליפות.

למשל בכיתוב המסורתי של שם הסרט "שבעת החטאים", שהוא Se7en, הספרה 7 מחליפה את האות v, שלא דומה לה בשום צורה, וזה בסדר. זה בסדר משום שאדם דובר אנגלית שרואה את הספרה 7 יקרא את המילה Seven בכל מקרה, גם אם יהיה רשום 7even או Seve7. במילה Addic7ed אין שום משחק כזה, ובאופן כללי די קשה לי להבין למה עשו את זה, כשההשערה היחידה היא ששם המתחם היה פנוי, בניגוד ל-addicted.com שאינו פנוי, אבל גם אינו עולה.

–המשך קריאה–

מכירים את הבחור השובה הזה?

שמו קים דוטקום (כן, כמו ב-kim.com) ובמקור הוא גרמני. למחייתו הוא נודד בעולם, מתיישב בארצות אקזוטיות למיניהן, מקים שם חברות טכנולוגיות מפוקפקות, מרוויח מהן הון עתק, ומדלג ללוקיישן חדש כשהרשויות מגלות עניין במעשיו באופן פעיל מדי. ע"פ התמונות נראה שמחייתו די מסודרת ושהוא השיג את כל שאיפותיו בחיים, מלבד מכנסיים שלא נרטבים במים:

הפרויקט הידוע ביותר שלו היה האתר megaupload, אחד האתרים הראשונים לשיתוף קבצים, ורשת אתרי השיתוף שנלוותה אליו תחת המותג mega, ביניהם מגהפיקס (אחסון תמונות), מגהלייב (אחסון וידאו), מגהבוקס (אחסון אודיו) ומגה בעיר (אחסון מוצרי צריכה. לא באמת).

–המשך קריאה–