לפני כמה זמן היה לי דיון ארוך עם קולגה לגבי אפיון מצבים ריקים – כלומר איך נראה מסך שאמור להציג מידע, כשאין לו מידע להציג. פעם הזכרתי כאן את הנושא הזה בפוסט על מה שאנחנו לא יודעים שאנחנו יודעים.
היום נתקלתי בבלוג שמוקדש לנושא הזה בדיוק – באפליקציות מובייל (אחרת זה לא סקסי מספיק).
אוסף מאוד כיפי של מצבים ריקים: http://emptystates.tumblr.com
לאחרונה יצא לי לבקר בכמה אתרים של חברות ביטוח. יצאתי מהסיור הזה עם כאב ראש בלתי רגיל ועם כמה צילומי מסך מעניינים, שעדיין לא ממש מפצים על הכאב ראש.
באתר של החברה הראשונה לקח לי בערך חצי דקה כדי לאתר את הקידומת 054 בדרופדאון הבא, בגלל הסדר ה… יצירתי שבו מופיעים הערכים.
הסיבות מדוע לא להכיל סדר אלפביתי על כל הרשימה ולהכניס את כל הקידומות התלת-ספרתיות באמצע הדו-ספרתיות ברורות לי בערך, ועוד לא החלטתי אם אני מסכים איתן או לא. אבל הסיבות לסידור של של שני בלוקים של תלת-ספרתיות בסדר יורד ביניהם (קודם 07X ואז 05X) אבל בסדר עולה בתוכם (072 ואז 073) נשגבות מבינתי. כי כשאני פותח דרופדאון, ממש לא מעניין אותי שרוב ה-07X – אבל לא כולן – מציינות שירות טלפון מבוסס-אינטרנט, כולה באתי למצוא מספר.
ובכלל למי שמתעקש לדחוף את קידומות המספר לתוך דרופדאון נפרד יש לי רק שתי מילים – תבניות סלחניות. תלמדו מה זה ואז תנו לאנשים להקליד את כל המספר בשקט.
אם כבר מדברים על טלפונים – בשביל הקסם הבא אזדקק לאייפון שלכם ולקצת דימיון. דמיינו שאתם רוצים להתקשר למוקד השירות של חברת הביטוח מגדל. עכשיו הפעילו את הסטופר באייפון (אנדרואיד גם תופס), כנסו לאתר שלהם, ותעצרו את השעון בשנייה שמצאתם את מספר הטלפון.
את המספר שקיבלתם תרשמו בתגובות 
הפעלת מוקד שירות טלפוני זה עסק מאוד יקר. אחת מהמטרות העסקיות של האתר בחברות גדולות היא למשוך אש מהמוקד ולענות על צרכי המשתמשים באתר, באמצעים אוטומטיים במידת האפשר. אחת הדרכים לעשות את זה היא להציף דרכי תקשורת חלופיות, ולעודד את המשתמש למלא טפסים ולבצע פעולות באתר עצמו. דרך אחרת היא להחביא את מספר הטלפון עמוק בקרבי האתר ולא להציג אותו בכלל בעמוד הבית. על הדרך הזו משלמים בתסכול הלקוחות, שלא ממש מעניינות אותם המטרות העסקיות של האתר. אבל בסדר, זכותם. אני מקווה לפחות שזאת הייתה החלטה מודעת.
לשמחתי, לא כל חברות הביטוח חוטאות בלבזבז את זמנם של המשתמשים באיתור דרכי יצירת קשר. חברת ביטוח שלישית חוסכת לנו את הדאגה הזאת:
מה יכול להיות יותר פשוט מאשר כפתור רדיו אחד ויחיד שנבחר מראש באהבה עבור המשתמש?
טוב, הכיתוב "הסיסמה תשלח אליך בדואר ישראל" יכול להיות יותר פשוט. אבל הוא פחות משדר את האהבה והמאמץ שהשקענו בלסמן את האופציות מראש.
כנראה שקיימת איזו גרסה אחרת של העמוד, שמוצגת בתרחיש אחר, ובה יש יותר מאופציה אחת, ויש איזה חישוב שמתאים את התצוגה לפי פרמטרים מסוימים. אני מאמין שההשקעה הנדרשת כדי להסתיר את שאר האופציות היא מאוד דומה למה שנדרש כדי להסתיר את הכפתורים לגמרי ולשנות טיפה את הטקסט.
יש גם את העניין הפעוט של זה שהדבר האחרון שמשתמש שבא להירשם לאתר מצפה לו, הוא לקבל את הגישה אליו כעבור שבוע באמצעות דואר ישראל. אנשים נרשמים כדי לקבל מידע עכשיו. הם לא נוטים להרשם לאתרים מתוך הנחה שמתישהו בעתיד הם עשויים להזדקק לגישה אליו. הם יודעים שעד שהעתיד ההיפותטי הזה יגיע, הם כבר ישכחו שהם נרשמו פעם לאתר, וגם את שם המשתמש והסיסמא ואולי אפילו גם את שם המורה שהייתה להם ביסודי (לשלי קראו ליודמילה סמיונובנה והיא הייתה קצת אנטישמית. את הפרט האחרון הזה מעולם לא ראיתי בשאלת אבטחה באתר, אבל סתם חשבתי שתרצו לדעת).
כשחיפשתי את העבודה הראשונה שלי בתחום, התראיינתי בין השאר בחברת היי-טק מסוימת – חברה גדולה וידועה, פורצת דרך ומובילת השוק בתחומה, שהוא תחום מאוד טכני, מורכב ו"קרוב לברזלים". המראיין, איש הממשק הבכיר בחברה, סיפר לי על החברה ואמר בין השאר שמי שמתכנן את הממשק אלה המהנדסים. אני נתתי גיחוך מנומס של הבנה והזדהות, כי חשבתי שזה הקטע שבו אני אמור לתת גיחוך מנומס של הבנה והזדהות. מסתבר שלא. קיבלתי בחזרה מבט חמור-סבר והסבר על זה שהמהנדסים עושים עבודה מצוינת ושהתחום מורכב מכדי שיאפיינו אותו אנשים שאינם מהנדסים. מיותר לציין שאת העבודה ההיא לא קיבלתי (למזלי – כי אם הייתי הולך על זה, הייתי עושה טעות מקצועית גדולה). מה שדווקא לא מיותר לציין זה שעם הזמן התפתחה תעשייה קטנה אך מצליחה של מוצרים שהדבר המרכזי שהם עושים זה לספק ממשק חלופי – רק הממשק, כן? – עבור המוצרים של אותה חברה. שזו כמובן עדות נפלאה על העבודה המצוינת של המהנדסים ההם.
הגישה הזאת שאפיון ממשק הוא מקצוע "מומצא" (יש כאלה שלא?) ושכל אחד יכול לעשות אותו, נפוצה גם היום, ואני חושב שהיא הסיבה המרכזיות לקיומו של יום השמישות העולמי שמתקיים בעשרות מדינות בו-זמנית, בנובמבר (ובארץ נדחה השנה לפברואר מכיוון שהמרצים מחו"ל נבהלו מעמוד ענן מסוים וביטלו את בואם – עדיין אפשר להרשם למועד החדש). בגדול מטרתו היא להעלות את המודעות למקצוע בתעשיה ובציבור. זה כמו מצעד הגאווה של אנשי חוויית משתמש, רק שהוא קצת פחות ססגוני ונדיר לראות שם בחור/ה לבוש/ה נוצות בלבד. אבל אנחנו עובדים על זה (כבר יש אורח קבוע אחד שמגיע תמיד מאופר ועם שמלה (הי אריאל, מה שלומך?)).
הזנחתי קצת את קטגוריית קישור דה-ז'ור, וביננו יש לה שם מגניב מדי כדי שיגיע לה יחס כזה. אז הנה.
חברה בשם Xero מייצרת תוכנה לראיית חשבון. את השם שלהם מבטאים "זירו", בדיוק כמו את המילה zero. הלוגו שלהם הוא הוא המילה Xero בתוך עיגול, ככה:
האתר שלהם מציע התנסות חינמית בכלי, וכדי לעשות את זה צריך להרשם. כדי להרשם צריך למלא טופס קטן שבסופו מוצגת captcha ממש מגניבה (זה הדבר הזה ששמים באתרים כדי לוודא שאתה בן אדם ולא רובוט. מסתבר שזה תופס גם לגבי רואי חשבון. כאילו, מסווג אותם דווקא כבני אדם. כן, גם אני הופתעתי).
זהו מסך שמוקפץ ע"י תוכנת לינק (Lync). למי שלא מכיר, מדובר במין messenger ארגוני כל-יכול, שיודע לדבר עם האוטלוק ושרת ה-exchange והטלפון הנייח בעמדה והנייד בכיס, ובאופן כללי לענות כל כל צרכי התקשורת החיה (סינכרונית) בארגון, כולל וידאו, טלפוניה וכו'. יש בו כמות פיצ'רים דמיונית, גדולה אפילו מכמות הבאגים שלו – וכאלה יש מספיק כדי לגרום לנו להשתמש בסקייפ בכל זאת.
כפי שאתם רואים, זה אני מתקשר לעצמי (כל צרכי התקשורת, כבר אמרתי?). אבל זה דווקא בסדר, זה בכוונה. כמו שאתם שוב רואים, אני יכול לסרב לשיחה או שאני יכול להפנות אותה לאנשהו. אפשרויות אחרות אני לא רואה כאן. במיוחד לא את אפשרות קבלת השיחה, שזה קצת באסה כי אני דווקא די נהנה לדבר עם עצמי, כפי שיודע כל מי שיצא לו לעבוד איתי באותו חדר. נשאלת השאלה מה עליי לעשות כדי לקבל את השיחה. בהתחלה אני לא יודע, ואז אני אומר לעצמי (לא בטלפון, כי הרי עוד לא קיבלתי את השיחה): רגע, מה זה החץ הקטן הזה ליד כפתור ההפניה? כנראה שמסתתר שם תפריט! אולי אני יכול להפנות את השיחה… לטלפון? אולי זה מין הגיון מתכנתים שכזה, שאומר שכפתור כיבוי המחשב יהיה בתפריט "התחל" וכפתור קבלת השיחה יהיה בתפריט "הפנייה"? אז אני תופס את העכבר וגורר אותו לשם כדי לפתוח את התפריט (וכל אותו זמן בן השיחה שלי ממתין בצד השני של הקו שאני אענה כבר – מזל שזה אני שם ולא מישהו חשוב). ואז, ברגע שאני שם את העכבר על התיבה, היא משתנה באנימציה חיננית וקסומה כמעט, לכדי זה:
השפופרת הירוקה היא כפתור קבלת השיחה.
אני מקבל שיחות בדבר הזה מדי יום, ולמדתי מזמן את מיקומו של הכפתור, ובכל פעם ופעם אני חש אי-נוחות מסוימת מזה שאני בא ללחוץ על משהו שנראה לי כמו חיווי של שיחה נכנסת, וממש לא כמו כפתור.
עדכון מהשטח: הקורא רמי מעדכן שאפשר לקבל שיחה ע"י לחיצה בכל מקום בתיבה. אני משתמש בדבר הזה יום-יום כבר חצי שנה ולא ידעתי את זה. כמה אנשים שבעבודה שבאו להביע הזדהות עם הפוסט גם לא ידעו את זה. כלומר, לא רק שבמבט ראשון לא ברור איך מבצעים את הפעולה העיקרית שלשמה קיים המסך, אלא שכאשר החיווי על הפעולה כן מופיע, הוא ממש מטעה את המשתמש בצורה מאוד יעילה. אני מהמר שהמסך הזה נראה למישהו בצוות הפרויקט כל-כך מובן מאליו שהם לא השקיעו דקה אחת בבדיקות משתמשים.
דבר נוסף שאני עושה על בסיס יומי זה שליחת המסמכים שאני עובד עליהם.
לפני כמה זמן עשיתי ניסוי משתמשים. ליתר דיוק ניסוי משתמש. הייתי אצל חבר, ביקשתי ממנו להיכנס לאתר המקלדת הקצת-יותר-מדי-פוזה-לאנשים-שכולה-רוצים-להקליד, www.daskeyboard.com, להיכנס לטאב ה-Professional, ולהגיד לי מה יקרה ברגע שילחץ על אחד משלוש הריבועים הקטנים שלמטה.
ניסויים, כך לימדו אותי, צריך לשחזר. לכן תגידו לעצמכם גם אתם מה יקרה לאחר שתלחצו על אחד הריבועים. אתם הרי כבר יודעים מה יקרה, ידעתם את זה בשנייה שראיתם את התמונה, אז עכשיו רק תגידו בקול.
אם אמרתם שתקבלו תמונות נוספות של המקלדת בטאב Professional, כפי שאמר החבר שלי וכפי שאני חשבתי כשהגעתי לראשונה לאתר, אז טעיתם.
רבים מכירים את עקרון התער של אוקאם, שאומר שאין להרבות בישויות יותר מכפי הצורך, ובשפת בני-אדם ממליץ לבחור תמיד בהסבר הפשוט ביותר כאשר מנסים להסביר תופעה כלשהי.
פחות אנשים מכירים את עקרון התער של הנלון, איש אלמוני לחלוטין מפנסילבניה, אשר בדרך לא ברורה קיבל קרדיט על משפט שנכתב ופורסם ארבעים שנה קודם לכן, כמעט באותן המילים, ע"י רוברט היינליין, איש לחלוטין לא אלמוני מצמרת המדע הבדיוני. נראה שהדימיון בשמות המשפחה תרם לבלבול, אם כי לא ברור לי איך זה יכול לתת יתרון דווקא לאיש האלמוני.
העיקרון של הנלון/היינליין, בתרגום שלי, אומר את הדבר הבא: "לעולם אל תייחס כוונת זדון למה שניתן להסבירו ע"י טיפשות".
אני מאוד אוהב את התער של הנלון, הוא מאוד עוזר לקחת את הדברים בפרופורציה. הבעיה היא שלפעמים ממש קשה להחליט האם באמת מדובר בטיפשות או בכוונת זדון, במיוחד כשהתופעה המדוברת מתורגמת לרווח כספי של הצד שמבצע אותה.
לפני כחצי שנה חזרתי מחופשה בתאילנד ופרסמתי כאן יומן מסע ממשקולוגי. לפני שבועיים טסתי לארה"ב לערוך בדיקות שמישות, ובעיקרון לא תכננתי לכתוב על זה שום דבר, אבל כשהדבר הראשון שאתה רואה ביציאה משדה התעופה זה הפוסט האחרון שלך, אתה מבין שתוכניות אפשר לשנות.
בפוסט האחרון הזכרתי את הבעייתיות שבסימון כפתורי toggle. מה ששכחתי לציין זה שהבעיה אינה ייחודית רק לכפתורים, אלא לחיוויים דו-מצביים באופן כללי. כאמור, נזכרתי בזה בשנייה שיצאנו משדה התעופה בניוארק ורצינו לחצות את הכביש. מהצד השני הבהב לעברנו רמזור שנראה בערך כך:
כשראינו את הרמזור, הוא היה בערך בשנייה ה-18. הוא הבהב לו, והספרות הלכו וירדו. אנחנו היינו שניים, ועבר זמן מאז הפעם האחרונה שראינו רמזור כזה, ולכן התחלנו להתווכח האם 18 (או 4 בתמונה) הוא מספר השניות שנשאר לנו לחכות עד שהוא יתחלף לירוק (הירוק הוא במקרה הזה לבן משום מה) או שזה מספר השניות שיש לנו כדי לעבור את הכביש, לפני שהרמזור יתחלף לאדום קבוע במקום אדום מהבהב. ניצלנו את שארית הזמן כדי להתווכח על זה, ובתום הספירה הוא באמת הפך לאדום קבוע.
בעקבות הצלחת הפוסט האחרון, המספר איך הצלתי בגבורה עלמה נאה מטלפיו השובות של יובל סגל, החלטתי לחלוק מור"ק נוסף. פרס נחשק מחכה בסוף הפוסט לקורא השקדן (בעוד שהקורא העצלן יכול לקפוץ לשם כבר עכשיו, אבל זה לא רלוונטי לגביו).
בדרך כלל אני מתחיל מרחוק ואז מגיע לממשקים. הפעם נתחיל בממשקים ונגיע להרצליה.
אני מכיר שתי בעיות ממשקולוגיות נצחיות שאין להן תשובה נכונה וכנראה שגם לא תהיה.
פעם היה לי כבר פוסט על עיצוב ממשק דידקטי – כזה שמנחיל למשתמשים את הערכים הדרושים לאט-לאט, בלי מכות ושוקים חשמליים. בפעם ההיא דיברנו על איות נכון של שמות ערים בישראל.
היום הולכים לדבר על הבנת הנקרא. מי שמלמדת את המשתמשים שלה הבנת הנקרא זו חברת לאומי קארד.
מכירים את הטריק הזה שנותנים לילדים מבחן של עשרות משימות שונות, אומרים להם קודם כל לקרוא את כל ההוראות עד הסוף ורק אז לגשת לביצוע המבחן, ומי שיסיים ראשון יקבל פרס? וכשהם מגיעים לסוף המבחן עם הלשון בחוץ הם מגלים שאחת המשימות האחרונות אומרת שאין בעצם צורך לבצע את כל המשימות הקודמות, ואילו באמת היו קוראים את כל המשימות לפני שקפצו על המבחן, היו כבר מסיימים לפני שעה? זאת דרך אחת ללמד הבנת הנקרא, והיא די סדיסטית בעיניי.
לאומי קארד נוקטים בדרך אחרת.