חברים, בלית ברירה אני נאלץ להוסיף תוית חדשה לבלוג: wtf. זה היה רק עניין של זמן. הבעיה היא שהתוית fail ששירתה אותי נאמנה עד כה פשוט לא מתאימה לתפריט בחירת התואר בחנות האופנה המקוונת הבריטית Boden.
התפריט נראה כך:
זה אמנם לא באמת דוגמא למה שנקרא featuritis, אבל לדעתי זה מעביר את הרעיון בצורה מצוינת.
ואם נחשוב רגע מבחינת עיצוב הממשק – אז לא יותר פשוט היה לעשות תיבת טקסט רגילה, בה המשתמש יכול להמציא לעצמו תארים ככל העולה על רוחו? כי בואו נודה בזה, התפריט בכל זאת לוקה בכמה חוסרים. באופן בולט, אין שם את התואר האדמו"ר, או למשל קמר"ש הלור"ל. לא חבל? בכל זאת, מתפספסים כמה יוזרים.
אגב, לא ברורה לי כל כך המשמעות של כל תארי ה-The X of, כי הם לא פותחים תיבה נוספת שבה ניתן להזין of what, זה פשוט נשאר The Duke of.
הגיע הזמן שגם בבלוג הזה תהיה קטגוריית קישורים לכל מיני שטויות מעניינות שאני נתקל בהן, ושאין לי הרבה מה להגיד עליהן חוץ מלתת קישור.
מטבע הדברים אני נתקל בהרבה שטויות, ואני משתדל שיהיו מעניינות, לכן ייתכן שקטגוריה זו תגדל במהירות, אבל אני מקווה שהיא לא תשתלט לי על הבלוג על חשבון התוכן הסופר-איכותי שבו פינקתי אתכם עד כה.
השם הזמני לקטגוריה יהיה lynx, עד שאצליח לחשוב על מחשק מילים מטופש עוד יותר.
אגב, lynx הוא סוג של חתול-פרא ממש עצבני, שנראה כך:
ותגידו תודה – העדכונים על פרסומים בקטגוריה זו לא יופיעו בפייסבוק, טויטר, באזז, ושאר אמצעי הספאם החברתי שעוד לא הומצאו.
ובכן, הקישורים:
1. אתר ההיכרויות האמריקאי okcupid עוסק הרבה בסטטיסטיקה על-מנת להציע ללקוחותיו את בני-הזוג הפוטנציאליים הטובים ביותר. לפני כמה ימים הם פרסמו מחקר הבוחן את בני הזוג המועדפים על הלקוחות מבחינת טווח הגילאים. הממצאים אינם מהפכניים במיוחד, אבל הגרפים יפים ונגישים מאוד, וגם הנתונים מעניינים. ויש גם מסר חינוכי, כי מְחַברת הפוסט מנסה להוכיח סטטיסטית שאל לנו לגברים לפסול נשים מבוגרות יותר. מומלץ בעיקר בזכות הגרפים. OKCupid – The Case For An Older Woman.
2. אתר שמרכז הרבה חברות המפתחות אפליקציות למכשירים ניידים. האתר נראה כאילו שהמפתחים עצרו בשלב ה-wireframe והחליטו לא להמשיך עם העיצוב הגראפי אלא להעלות את הסקיצה לאויר. כמובן שבשביל לגרום לזה להראות ככה ועדיין להצליח, העיצוב בפועל חייב להיות מושקע ביותר. זה גם תומך בצורה מושלמת במטרת האתר, כי יוצא שהחלקים הצבעוניים באתר הם אלה שמדגימים את האפליקציות עצמן, מה שמבליט אותן, ומשאיר ברקע את האתר המארח. ואולי בצורה קצת פרדוקסלית מתקבל אפקט של הפוך על הפוך, כי מה שזוכרים בסוף זה דווקא את הקונספט של האתר, ולא את התוכן. TheyMakeApps.com
אגב, מה שלא אהבתי זה ששתי הלשוניות בצד שנראות כמו sidebars אינן נפתחות (זה מטעה וקצת מרגיז), וגם את זה שאין שם סרגל גלילה נורמלי. בפינה הימנית העליונה אפשר לעבור בין שני מודים של ניווט – באמצעות המקלדת או באמצעות הגלילה. במוד מקלדת הגלילה אינה עובדת כלל (ואני לא רואה סיבה לזה), אבל גם במוד של גלילה אין סרגל פנימי לאתר – רק זה של הדפדפן, והוא לא מספק חיווי נכון על אורך האתר. מבאס קצת.
מטאפורות זה דבר שימושי. הן עוזרות לנו לקחת משהו שהאדם מכיר, ולהשתמש בזה על-מנת להסביר לאותו אדם נושא שאינו מכיר. בממשקולוגיה אנחנו משתמשים בזה כל הזמן, ולמעשה רוב הממשקים שלנו מורכבים ממטאפורות שונות – הכפתורים, הטאבים, התפריטים – רוב הדברים נלקחו מהעולם הפיזי הסובב אותנו. כמובן שאין הרבה combo boxes בעולם האמיתי, אבל העולם כידוע אינו מושלם. אגב, פיסת טריויה ששואלים הרבה ומשתלבת כאן בצורה חלקה יחסית – כפתורי רדיו נקראים כך על שם הכפתורים במכשירי רדיו (הפלא ופלא). כל כפתור מכוון לתחנה מסוימת, וכל לחיצה מבטלת את הלחיצה הקודמת – הכפתור הלחוץ הקודם משתחרר. במכשירים של פעם, עם כפתורים שבאמת היו נלחצים פנימה ונשארים שם, זה היה הרבה יותר ברור. אבל סטיתי מהנושא.
הבעיה עם מטאפורות היא שבדרך כלל אינן מושלמות. כפי שיודע כל מי שראה אי-פעם סיטקום אמריקאי, יש שלב שבו ההשוואה של בחורות לפיצות/מכוניות/טעמי גלידה כבר לא מחזיקה מעמד. ואז אנחנו נתקלים בבעיה, במיוחד אם המטאפורה הייתה חשובה, והשפיעה מאוד על הבנתו של קורבן המטאפורה את הסוגיה הסבוכה.
ניקח למשל את מהירות החיבור לאינטרנט. כולם יודעים מה זה מהירות – זה כמו שיש באוטו. ולכן יהיה זה אך הגיוני שנשתמש באותו עולם התוכן בשביל להמחיש דברים שקשורים למהירות זו. למשל אתר שמודד את מהירות הגלישה שלך. נלך לאתר כזה וננסה למדוד את מהירות גלישתנו. נקבל משהו שנראה כך:
נראה בסדר, נכון? מד מהירות, כמו שיש באוטו, שמודד את מהירות הגלישה, כמו שההוא מודד את מהירות הנסיעה או את הסל"ד. אין שום בעיה, מובן ונגיש. אבל מה, באוטו השעון הזה עושה קצת יותר מאשר למדוד מהירות. הוא גם אומר לך מתי המהירות שלך גבוהה מדי. כן, האזור האדום הזה מימין. וכאן המטאפורה מפסיקה להועיל ומתחילה להזיק. המחשבה מאחורי הציור ברורה – המעצב הרי יודע שהאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, ושככל שהציור נראה ריאליסטי יותר, יותר טוב. אז נצייר אזור אדום, שיהיה קצת יותר ריאליסטי. ואני תוהה האם באיזה מוקד שירות לקוחות בהודו התקבלו שיחות מאיזו עקרת בית אי-שם בארקנסו ארה"ב, שמודאגת מכך שמהירות הגלישה שלה גבוהה באופן קיצוני והיא רוצה לדעת האם מכבים את המחשב במטף קצף או מטף אבקה.
חברים, השעה שבע בבוקר ואין לי כרגע זמן לכתוב על זה, אבל מצד שני גם אין לי כל כך מה לכתוב על זה, הכל כבר נכתב בפוסט הזה. זה פשוט ענק. חבל שאני לא יכול להשתמש יותר מפעם אחת בתגית fail בפוסט.
שלשום, בזמן שכתבתי את הפוסט על שדות סיסמא, כל האתרים שקישרתי אליהם היו פתוחים לי בפיירפוקס, כל אחד בטאב נפרד. וכשסיימתי, רציתי לסגור את כולם (אבל להשאיר את הדפדפן פתוח). אז תפסתי את העכבר ולחצתי על ה-X של הטאב האחרון, ואז על ה-X של הטאב האחרון החדש, ואז על ה-X של הטאב האחרון החדש (אם אי-פעם תהיתם מה משותף לטאבים בדפדפן ולראשי החמאס בגדה…). ואז הבנתי שמשהו מוזר לי בתהליך – בהתחלה הטאבים נסגרו לי מבלי שנאלצתי להזיז את העכבר כלל, פשוט לחצתי תמיד באותו מקום, אבל באיזשהו רגע התחלתי להזיז אותו שמאלה בשביל להגיע אל ה-X של הטאב האחרון. אז החלטתי לבחון את העניין הזה לעומק.
מה שקורה, מרגע פתיחת הטאבים, זה ככה: בהתחלה הטאבים החדשים נפתחים בגודל קבוע, עד שהם ממלאים את רוחב החלון. מרגע שלא נכנסים יותר טאבים ברוחב המקורי, רוחבם של כל הטאבים מתחיל לקטון עם פתיחת כל טאב חדש, כי צריך להכניס יותר טאבים באותו חלון. באיזשהו שלב הם מפסיקים להצטמצם, הרוחב שלהם נשאר קבוע (הרוחב המינימלי), ומופיעה גלילה שמאפשרת להגיע לטאבים שלא נכנסים בחלון.
אבל אותנו יותר מעניינת סגירת הטאבים. אז אותו העקרון פועל גם בסגירה, רק להיפך – אם התחלת עם המון טאבים (במצב של גלילה), רוחבם לא משתנה עם סגירת כל טאב, לאחר מכן הגלילה נעלמת וכל טאב שנסגר מאפשר לטאבים הנותרים להתרחב קצת, עד שמגיעים למצב של רוחב מקסימלי קבוע – כשרוחבם המצטבר כבר לא ממלא את כל רוחב החלון. ואז הם מפסיקים לגדול, מסכנים.
ההשפעה של האלגוריתם הזה על תהליך סגירת טאבים מרובים ע"י המשתמש היא לא נעימה, בגלל ששינוי גודל הטאבים מזיז את כפתור ה-X, וצריך לרדוף אחריו.
כאשר יש לנו הרבה טאבים בעלי רוחב קבוע (כלומר, יש גלילה במסך), מצבנו טוב: הטאבים ממלאים את כל המסך, וסגירתם אינה גורמת לשינוי רוחב הטאבים הנותרים. אז אין לנו בעיה, כי טאב חדש תופס את מקומו של זה שנסגר, ומאחר והם בעלי אותו רוחב, ה-X החדש יושב בדיוק באותו מקום כמו בטאב שנסגר.
זה מתחיל להיות מעניין (ואני יודע ששאלתם את עצמכם מתי זה כבר יתחיל להיות מעניין) במצב שרוחב הטאבים משתנה. כי אז יש הבדל בין סגירת טאבים מהסוף (מימין בממשק אנגלי, כלומר סגירת הטאב האחרון) לבין סגירת טאבים מהאמצע. כי סגירתם מהסוף מציבה את כפתור ה-X החדש בדיוק במקום של הכפתור הישן, ואין צורך לכוון מחדש. אבל סגירתם מהאמצע גורמת בד"כ לכך שהעכבר עכשיו נמצא באמצע הטאב החדש, ולא על ה-X, בצורה כזו (השורה למטה זה המצב לאחר סגירת הטאב):
העכבר מגיע לאמצע הטאב החדש, מלבד מצב של סגירת טאב אחרון
אז לכאורה כל עוד אנחנו סוגרים מהסוף, אנחנו מסודרים. אבל גם זה הולך להשתנות, כי ברגע שהטאבים כבר לא ממלאים את כל המסך, רוחבם נשאר קבוע (רוחב מקסימלי), אבל הטאב האחרון מתחיל לזחול שמאלה עם כל טאב שנסגר. אז עכשיו כפתורי ה-X הפנימיים כן חופפים, אבל האחרון כל פעם משנה את מקומו:
העכבר נמצא מימין לטאב האחרון החדש
מה שמחמיר את המצב עוד, זה כל מיני משחקים שהדפדפנים עושים עם הטאבים וכפתורי ה-X. יש כאלה שמציגים את ה-X רק כשהטאב בפוקוס (IE8), יש כאלה שמציגים אותם רק כשהטאב ב-mouseover (ספארי), ויש שמשתדלים להציג אותו כל עוד המקום מאפשר (אופרה וכרום – והם גם אלה שממשיכים עם צמצום הטאבים הכי הרבה – בכרום הטאבים ממשיכים לקטון עד שיש כמאה טאבים, ואז רוחבם הופך לקבוע, וזה נראה בערך ככה:
כל הדפדפנים שבדקתי מעלימים את ה-X כשיש ממש המון טאבים ואז מציגים אותו רק בפוקוס על הטאב – אבל יש כאלה שמעבירים את הפוקוס אל הטאב שתופס את מקומו של זה שנסגר, ואז אפשר להמשיך ללחוץ על ה- X((IE8, ויש גם כאלה שמעבירים את הפוקוס טאב אחד ימינה, ואז העכבר נמצא מעל טאב שאין בו X (פיירפוקס) וצריך ללחוץ פעמיים.
בקיצור, כשיש הרבה טאבים שמשנים את רוחבם, אם נסגור מהסוף לא נצטרך להזיז את העכבר, אבל אם נסגור מהאמצע אז כן נצטרך.
זאת כל עוד משתמשים בפיירפוקס (המחשה למעלה), באקספלורר
באופרה
ובספארי
אבל לא בכרום! האנשים הטובים מגוגל המציאו לנו טאבים קסומים!
בכרום, כל עוד יש מספיק טאבים בשביל למלא את המסך, הטאב הבא תמיד ימוקם כך שכפתור ה-X שלו נמצא במקום בו היה הכפתור של הטאב שנסגר זה עתה. וזאת ללא קשר למיקומו – אם סגרתי מהסוף אז הטאב האחרון מחליק ימינה, ואם סגרתי מהאמצע אז הטאב הימני מחליק שמאלה.
אבל זה לא הכל. אם חושבים על זה לשניה, מבינים שזה לא לגמרי מסתדר – כיצד הטאבים יכולים גם להחליק ימינה (ולהתרחק ע"י כך מקצה המסך), וגם לתפוס את כל המסך, בשביל שכפתור ה-X הימני ביותר יישאר במקומו? אמנם הם משנים את רוחבם, אבל הם עדיין חייבים גם למקם את כפתור ה-X החדש בדיוק במקומו של הישן, וגם להיות בעלי רוחב זהה. בקיצור, כל התנאים האלה לא ממש מסתדרים.
מבולבלים? גם אני. לא בטוח שהייתי עולה על הסתירה לבד אלמלא שמתי לב למנגנון שפותר את זה. והפתרון הוא שהתהליך יכול לקרות בשני שלבים: אם סוגרים מהאמצע, אז בהתחלה הטאבים מחליקים שמאלה ואכן מתרחקים מקצה המסך, אבל לאחר שהזזנו את העכבר משורת הטאבים, הם נפרסים מחדש, ברוחב גדול יותר, ושוב תופסים את כל המסך. כך נראים שלושת השלבים:
(העכבר תמיד נמצא במקום הנכון (פתגם סיני עתיק
השינוי קורה רק אם סגרתי מהאמצע – כשסוגרים מהסוף, זה קופץ ישר למצב הסופי. והקסם כן נפסק ברגע שאין מספיק טאבים בשביל למלא את המסך, כי יש להם גודל מקסימלי קבוע.
אגב, אני לא רואה סיבות אחרות שבגללן גוגל היו רוצים ליישם את המנגנון המסובך הזה מלבד לענות על התרחיש הספציפי הזה, בו המשתמש סוגר הרבה טאבים בבת אחת ומעוניין לעשות זאת מבלי להזיז את העכבר. וזה אומר שהם חושבים עלינו.
התיבה הראשונה בעמוד אמורה להציג את הפתרון המקובל היום – שדה סיסמא ושדה אימות סיסמא, שנועד לוודא כי המשתמש לא טעה בעת ההקלדה ה"עיוורת" בפעם הראשונה. אלא שכאן הצגת הפתרון מוסיפה לו בעיה שלא קיימת בדרך כלל, לפחות לא בטפסים מעוצבים כראוי. העניין הוא שבטפסים מעוצבים כראוי שדות ההזנה מיושרים אנכית, כך שהם נמצאים אחד ישירות מעל השני (גם כאן יש הרבה מקרים שונים, ולעיתים נדירות אפשר לוותר על זה, אבל בתור כלל אצבע זה עובד מעולה). בדרך כלל מקפידים על היישור בגלל עקרונות גשטאלט, אבל כשמדובר באימות של שדות סיסמא, היישור משחק תפקיד חשוב נוסף – הוא מאפשר לנו לדעת בהצצה אחת שאורכי הביטויים שהזנו הם זהים. ואילו בפתרון שמוצג כאן, יש ממש צורך לספור את התווים, ברגע שזה מעל ארבע.
הפתרון המוצע הראשון הוא לאפשר למשתמש להחליט האם הוא רוצה לחשוף את הסיסמא המוזנת. לדעתי במקרה כזה רוב המשתמשים באמת יעדיפו לחשוף את הסיסמא, ורק הפרנואידים הזהירים שביניהם ירצו להסתיר אותה. ולכן עדיף היה להציג את הסיסמא בגלוי כברירת מחדל, ולתת להם את האופציה להסתיר אותה במידת הנדרש, כלומר שהצ'קבוקס יהיה "הסתר תוים".
הפתרון השני מאפשר למשתמש לבדוק לאחר ההקלדה שהסיסמא שהזין היא נכונה. חשוב לציין שהכפתור כאן הוא "קפיצי" – התוים מוצגים כל עוד הוא לחוץ, ולאחר השחרור הם מוסתרים שוב. לדעתי זה עדיף על הפתרון הקודם, אבל הוא מסרבל קצת את התהליך – ההקלדה היא עדיין "עיוורת", והמשתמש צריך לעבור מהמקלדת אל העכבר ע"מ לבצע את הבדיקה (הוא יכול לעבור אל הכפתור גם באמצעות המקלדת, אבל אז במקרה של טעות הוא יצטרך לקפוץ בחזרה למעלה לפני שיוכל לתקן).
הפתרון השלישי הוא להקליד בגלוי, ולהסתיר את התוים אוטומטית ברגע היציאה מהשדה. זה פתרון לא רע ודי יעיל. כפי שנאמר בפוסט המקורי, החסרון העיקרי שלו יורגש ע"י משתמשים שנתקלים בו בפעם הראשונה, ואינם יודעים שהסיסמא תוסתר בסוף ההקלדה: הצגת הסיסמא עשויה להפחיד אותם. ולא רק בגלל שהם חוששים שמישהו מסתכל להם מעבר לכתף, אלא גם בגלל שזה מאוד לא סטנדרטי, והם עשויים לחשוב שהאתר פרוץ או חשוד.
פתרון נוסף שמוזכר באתר נמצא בשימוש באייפון ובטלפונים סלולריים רבים אחרים. מדובר בהצגת התו שהוקלד לשניה, ואז הסתרתו ע"י כוכבית. לדעתי זה פתרון טוב עבור טלפונים סלולריים מהדור הישן יותר, ללא מקלדת מלאה (וירטואלית או פיסית), כי בהם אחוז הטעויות היה גבוה הרבה יותר. כשיש מקלדת מלאה בה אתה מקליד במהירות, ובמיוחד כשמדובר בסיסמאות, שאנשים בד"כ מתורגלים מאוד בהקלדתן ומהירות הקלדתן גבוהה מהרגיל, אין הרבה טעם להציג את התו האחרון לשניה. אולי כדאי להציג את כל הסיסמא לשניה, אבל אז זה יסבול מאותה בעיה כמו פתרון מס' 3. אסייג ואומר שזה כן יכול לשרת היטב משתמשים מתחילים שמקלידים לאט.
גישה אחרת שעוררה הרבה דיונים בזמן האחרון היא chroma hash. המנגנון כאן מתרגם את השורה שהוקלדה לסדרת צבעים שלא ניתן לפענחה בחזרה אל הטקסט שהוזן (כך לפחות לדברי המפתח). לדעתי הדבר הטוב היחיד בפתרון הזה הוא המחשבה היצירתית. אבל אין בו באמת יתרונות: עדיין המשתמש מזין על עיוור, ועדיין הוא נאלץ להשתמש בשדה אימות. טענת המפתח היא שהפתרון שימושי כי הוא מאפשר לאמת מבלי לעשות "שלח" לטופס. מה אנחנו, בשנות התשעים? אם האתר יכול להשתמש בג'אווהסקריפט בשביל משחק הצבעים הזה, אז הוא בהחלט יכול לתת אימות סיסמא מבלי להגיש את הטופס. אבל כן מומלץ ללחוץ על הקישור ולשחק קצת עם הסיסמאות, זה די נחמד.
אגב, לא דובר כאן על עוד סוג של שדות סיסמא, שלוקח את עניין הטרדת המשתמש צעד אחד קדימה. ישנם אתרים שממש משקיעים באבטחת המידע, ולכן מספר הכוכביות שהם שמים בשדה הסיסמא אינו קשור למספר התוים בסיסמא האמיתית. יכול להיות שהזנתי חמישה תוים, אבל בשדה יהיו ארבע כוכביות, בשביל לבלבל את האויב. אני לא יודע מה מרגיש לגבי זה האויב, אבל לי זה גורם להקליד את הסיסמא פעמיים-שלוש בכל שדה ליתר ביטחון. ואז אני גם עושה את זה לאט ובזהירות, כדי לוודא שהזנתי הכל נכון, ולדעתי האויב דווקא די מעריך את זה.
ואם כבר מאשימים את גוגל בהשקת רשת חברתית, שווה להתעכב על זה שניה. ניתוח שטחי ביותר של הצלחת פייסבוק מצביע על שתי סיבות להצלחתה – האפליקציות (שהיוו את הסיבה העיקרית לעלייתה לגדולה, אבל נראה כי הן נמצאות במגמת דעיכה בזמן האחרון), והשיתוף (שמהווה את חלק הארי של פעילות המשתמשים בפייסבוק היום). אם כך, לגוגל יש כעת את המתכון השלם – גוגל וייב מספק את האפליקציות, והבאז יספק מעתה את הפן השיתופי. זאת בהנחה שבאמת מוקדם מדי להספיד את הוייב, כפי שנטען בתגובות לפוסט קודם שלי, שפחות או יותר באמת הספיד אותו. נשאר להם רק לחבר את שתי האפליקציות, ואז אפשר לדבר על חזרה לשוק הרשתות החברתיות, אחרי כישלון Orkut. המרכיב השלישי הוא מסה קריטית של משתמשים, ולא נראה שלגוגל יש בעיה עם זה.
הפוסט הקודם דיבר על חיוויים בתחום הנשק הגרעיני. זה מתקשר באופן די טבעי לנושא של חיוויים בתעופה. ובהקשר הזה חייבים להביא את התמונות האלה של מטוסי חברת התעופה הדרום-אפריקנית Kulula, שהשקיעה במיתוג המחודש של המטוסים שלה.
אנחנו הממשקולוגים נוטים לייחס חשיבות רבה לחיווים. החיוויים שמקבל המשתמש צריכים להנתן בזמן הנכון, במקום הנכון ובצורה הנכונה. עליהם להיות ברורים, חד-משמעיים, מדויקים ואינפורמטיביים. ככל שחשיבות המערכת גדולה יותר, וככל שעולה מחיר הטעות, כך עולות הדרישות מהחיוויים.
ובכן, מסתבר שהמזוודה המכילה את קודי ההפעלה של הנשק הגרעיני האמריקאי נקראת Nuclear Football ושוקלת 18 קילו. יש איזה קצין מסכן שתמיד סוחב אותה לצד הנשיא. לפי עדותו של מנכ"ל לשעבר של המשרד הצבאי בבית הלבן, המזוודה מכילה ספרון קטן עם פירוט אפשרויות התגובה הגרעינית (זה נועד רק למצבי תגובה למתקפת פתע מצד הסובייטים), רשימה של אתרים מסווגים, כמה דפים המפרטים את התהליכים הנדרשים, וכרטיס עם קודי האימות. אה, ויש גם משדר. בעמוד שמפרט את אפשרויות התגובה, האפשרויות מודגשות באדום ומסומנות ע"י התוויות Rare, Medium, Well Done.
ונכון שחשבתם שאנשי הצמרת הבטחונית בארה"ב הם אנשים רציניים שלוקחים את תפקידם בכובד ראש? לפחות את החלקים שקשורים להפעלת נשק גרעיני? אני כבר מדמיין איך במזוודה של ביבי האופציות מסומנות "אשכנזי, פיקנטי, חריף אש".
