כפי שכבר אוזכר כאן, לפעמים אני מגיע למקומות עם מבחר גדול של בירה. בד"כ אני יוצא משם עם תובנות שקשורות לעולם חוויית המשתמש, ומשום מה כככל ששתיתי יותר בירה, כך יש יותר תובנות. זה מעורר חששות מסוימים באשר לאיכות של אותן תובנות, אבל ניחא.

בכל אופן, שמתי לב לבעיה מעניינת. במקומות מהסוג הזה לרוב יש הרבה סוגי בירה, והלקוחות מתקשים לבחור מראש, לכן הם מבקשים טעימות. המלצר מביא כמה כוסות עם סוגי בירה שונים. כשמדובר במותגים ידועים ובמקום שמכבד את עצמו, הבירה תגיע בכוסות ממותגות, ואז אין בעיה לזכור מה זה מה.

הבעיה מתעוררת כשמביאים כמה סוגים בבת אחת, וכשלא ניתן להבחין ביניהם באמצעות הכוסות – בין אם מדובר בסוגי בירה שונים של אותו יצרן, או שפשוט אין במקום את הכוסות המתאימות. בנוסף, די מקובל למזוג את הטעימות לכוסות שוט קטנות וזהות.

ואז באמת יש בעיה – אם יש כמה אנשים בשולחן וכמה כוסיות זהות של בירות שונות וכולם טועמים מהכל – איך מבחינים ביניהן וזוכרים בסופו של דבר מה זה מה?

כשהסוגים מאוד שונים, ניתן להבחין ביניהם יחסית בקלות ע"פ הצבע (למרות שבפאב אפלולי גם זה לא תמיד אפשרי, ובכל מקרה צריך כבר סוג של מומחיות בשביל לעשות את זה – בד"כ פשוט שואלים את המלצר – כל זה בהנחה שבכלל נשאר משהו בכוס).

במבשלת הבירה Jem's beer factory פתרו את הבעיה באלגנטיות מרשימה.
השאלה היא כיצד?
רמז – התשובה מצויה באתר שלהם, ובהחלט ניתן לזהות אותה ע"י ניתוח נכון של התרחיש.

אגב, המקום מומלץ בחום. האווירה מצוינת, הבירות מצוינות, ובחצר חונה ואן פולקסוואגן מגניב כזה משנות השבעים, ומשום מה יש גם מגרש כדורסל פעיל.

הנה מצאתי אייטם עליהם מערוץ שתיים:
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=YzkUp82k3gI]

צילום המסך הזה מ-ynet מוקדש באהבה למדור המצוין בבלוג של עידו קינן.

התגובה האינסטינקטיבית שלי למראה הכותרת הייתה לנסות לנחש מה באמת היה בעל החיים שהבחור הנחמד שיסע בחבריו, ולמה זה יהיה כה סרקסטי לקרוא לו אמסטף.

בפוסט הקודם ראינו כיצד פייסבוק שמה את האינטרסים העסקיים שלה מעל האינטרסים של המשתמשים — בכך שהיא מגדירה ברירות מחדל שמאפשרות לה לחשוף כמה שיותר מידע על המשתמשים. ואפילו אמרנו שאמנם זה לא יפה, אבל אפשר להבין את זה: אין מה לעשות, ביזנס איז ביזנס.

לפני כמה דקות נכנסתי ל-ynet ,ופתאום שמתי לב שהאתר מאפשר כעת למשתמשים לפתוח תיבת דוא"ל משלהם באתר, שתרכז את כל הפעילות שלהם באתר – תגובות, כתבות, קניות בחנויות המקוונות של ynetshops, וכו'. אני מסכים שזה חשוב – אם לא תהיה לי תיבת דואר שתרכז את הטוקבקים, איך אוכל לזכור ש-13 הוא אידיוט, ובגלל אנשים כמו 132 המדינה שלנו נראית כמו שהיא נראית, וזאת למרות/הגלל החינוך החרדי/החילוני?

בכל אופן, כעת אפשר לפתוח תיבת דוא"ל ב-ynet. כך נראה טופס ההרשמה.

רואים משהו מוזר? תסתכלו טוב. שם, מתחת ל-CAPTCHA.

ראיתם? לא רק שהצ'קבוקסים של הרישום לניוזלטרים הם ריקים (לסמן את כולם כברירת מחדל באמת תהיה חוצפה), אלא גם הצ'קבוקס התחתון, המאפשר לאתר לשלוח דואר זבל לחשבון הדוא"ל ולסלולרי, גם הוא ריק!

רבותיי, אנחנו עדים כאן לתחשבות אמיתית בצרכי המשתמש, והגדרת ברירת מחדל שפועלת לטובתו, ולרעת האתר! אני בטוח שחניתות רבות נשברו בתוך ynet בדרך להחלטה הזו, וההחלטה היא באמת קשה. כל הכבוד, ותודה לאותו אדם במערכת ynet שעמד לצד המשתמשים ונלחם עבורם.

בכל תהליך של בניית אתר במוקדם או במאוחר עולה הנושא של עיוורון באנרים (banner blindness). זוהי תופעה ידועה שאומרת שהגולשים למדו להתעלם מהבאנרים היפים שאנחנו שמים להם באתר, ולכן אתרים נחמדים כמו ynet אוהבים לשים באנרים שעושים קולות, קופצים, מסתירים לנו את הכתבה, וגורמים לנו לחפש את הכפתור "סגור" (אגב, למצוא את וולדו זה כלום לעומת להצליח להבין לאן המעצב הצליח לדחוף את האיקס הקטן של הסגירה הפעם). ומה שעושים אנשים יותר רציניים זה להתקין אחד ממגוון של תוספים לדפדפן שמנסים למנוע את הצגת הבאנר. אז הבאנרים הופכים למתוחכמים יותר, ואז התוספים הופכים למתוחכמים יותר, וזה בעצם אחד ממרוצי החימוש המעיקים יותר שיש ברשת (עוד אחד זה מלחמת ה-CAPTCHAs שכתבתי עליה בעבר).  אגב, נקודה מעניינת בהקשר הזה זה הטענות שחסימת באנרים היא לא מוסרית, לא אתית, ובעצם משמעותה גניבה מאחר ואנחנו לא מוכנים לשלם (בהקצאת קשב) על המוצר שאנחנו מקבלים (תוכן האתר).

איפה היינו? אה, כן. אז עיוורון באנרים אומר שהאנשים יודעים להתעלם מבאנרים סטטיים וקונבנציונאליים. התופעה מגובה באינסוף מחקרים, שרובם נעשו בטכנולוגיית eye-tracking. נילסן כתב על זה ונורמן כתב על זה, ובאופן כללי זוהי תופעה ידועה למדי.  מה שאני לא מבין זה מדוע הבאנרים עובדים בכל זאת?

הרי בשונה מדרכי פרסום אחרות, כמו פרסום חוצות או באמצעי התקשורת, קל מאוד לבדוק את יעילותו של הבאנר ישירות, בצורה  חסרת "רעשים" והשפעות חיצוניות – הבאנר עצמו מהווה את דרך ההתקשרות של הגולש עם מזמין הבאנר, וכל קליק שלו נספר. כמובן שיש אפקטים נוספים, כמו הגברת מודעות למותג, שלא יכולה להימדד בקליקים, אבל זה לא קשור לעניין כרגע. מזמין הבאנר יכול למדוד את האפקט שלו באופן מיידי, ולראות שכל עוד הבאנר מוצג ברשת, יש לו מבקרים שמגיעים דרכו, וברגע שהבאנר ירד, הוא לקח איתו את המבקרים. ועל אף כל המחקרים, הבאנר הסטטי מצליח להביא רווחים נאים ולהצדיק את עצמו לאורך זמן.

אבל בואו נעזוב אפילו את הבאנר הסטטי. עיוורון באנרים פועל בצורה די הגיונית – אנחנו כן נשים לב לבאנר שצועק וקופץ ומסתיר לנו את התוכן, נקצה פחות קשב לבאנר סטטי צבעוני שיושב במקום בולט, ועוד פחות מזה לבאנר סטטי טקסטואלי קטן בשחור-לבן שיושב בצד המסך, הרחק מהתוכן. ואפילו הבאנרים האלה (שלא נקראים בכלל באנרים, למרות שאין הבדל מהותי במקרה שלנו) הצליחו להביא די הרבה כסף לחברה שידעה לשים אותם בהקשר הנכון, וידועה בשם גוגל. תחשבו על זה – האם גוגל הייתה יכולה להרוויח גאזיליון דולר מפרסומות טקסטואליות מסקנות, אילו עיוורון הבאנרים היה עובד?

אני בהחלט מאמין במחקרים.  אני מאמין שאם מחקר מעקב עיניים הראה שרוב המשתמשים אינם מסתכלים על הבאנר, הם באמת לא מסתכלים עליו.
אני גם מאמין במבחן התוצאה – אם המוני מפרסמים מוכנים להוציא סכומים מאוד לא סמליים על הבאנרים, כנראה שיש להם סיבה אמיתית לעשות זאת. אני לא מאמין שהם עושים את זה מכוח ההרגל או מנאיביות – לא בתחום דינמי ומדיד כמו פרסום ברשת.
ואולי אנחנו פשוט לא יודעים להשתמש נכונה במחקרים שיוצאים מהאקדמיה? אולי כיוון המבט אינו מנבא מספיק טוב את התנהגות המשתמש? אם כן, אז לא יזיק שאנשים שמשתמשים במחקרי מעקב עיניים יידעו על זה.?

אז איך מיישבים את זה? או שאני טועה ואין כאן סתירה? מה דעתכם?

ווסטונס זה סוג של סיידר. הזמנתי אותו בפאב תל-אביבי מסוים שיש בו מגוון בירה עשיר. כשביקשתי אותו מהמלצרית, היא אמרה לי: "אתה יודע שזה זה בירת סיידר, כן?".
אמרתי לה: "נו, סיידר אמיתי?"
והיא השיבה ב:"לא, בירת סיידר."
שאלתי: "מה זה בירת סיידר?"
ונעניתי: "סיידר עם אחוז אלכוהול כמו של בירה."
אז שאלתי: "ומה זה סיידר רגיל?"
וכששואלים שאלה דבילית בד"כ מקבלים תשובה ראויה: "סתם סיידר".
בשלב הזה ויתרתי וביקשתי ממנה שתביא את זה.

הבעיה היא שמה שנקרא סיידר בכל העולם, בארץ נקרא בירת סיידר. ומה שבארץ נקרא סיידר, בכל העולם נקרא סוג של מיץ תפוחים.

ולמי שלא שם לב, הפוסט הזה מדבר על תקנים ועל לוקליזציה של מונחים והתאמה למשתמש.