דברי בציונים גברת, דברי במספרים

כנסו לגוגל תמונות ותעשו חיפוש על "לשחק ברופא". תקבלו תמונות של מייקל לואיס. אני לא יודע למה. עכשיו תדליקו בגוגל חיפוש בטוח. זה חשוב, סמכו עליי. ותעשו חיפוש על playing doctor. מה שתקבלו, בתקווה שבאמת הדלקתם חיפוש בטוח, זה הרבה ילדים קטנים עם סטטוסקופים. אם לא הדלקתם, תקבלו הרבה ילדים גדולים חסרי ידע בסיסי ברפואה, כי באזורים האלה אין מה לעשות עם סטטוסקופ.

אם כך, ביססנו שאנשים שרוצים לשחק ברופא שמים סטטוסקופ. כי הם יודעים שרופאים  מסתובבים עם סטטוסקופים. ומה עושים אנשים שרוצים לשחק בממשקולוגים? הם יודעים שאנחנו מייעלים את תהליכי העבודה של המשתמש, לכן מה שהם עושים זה לספור קליקים. לפחות פעם בחודש הדיון על האפיון גולש להסברים מדוע פתרון מסוים הוא טוב למרות שהוא מכריח את המשתמש לבצע יותר לחיצות עכבר. לפעמים זה מגיע גם בצורת אחת מהדרישות מהמוצר – שתהליך X יתבצע בלא יותר מ-Y קליקים. באופן כללי זה די הגיוני וראוי לציון. זה מעיד על הכרה בחשיבות השמישות, על רצון טוב ועל אכפתיות כלפי המשתמש. זה דבר טוב. זה הרבה יותר טוב מאשר לחשוב שאנחנו בוחרים את הצבעים. אבל מצד שני, כבר ראינו לאן מובילה הדרך שרצופה כוונות טובות. מספר הלחיצות הוא מדד מאוד קוסם: הוא פשוט, אובייקטיבי, מדיד, זכיר, ולכאורה מאוד מאוד יעיל – גובה מודדים בסנטימטרים, משקל מודדים בקילוגרמים, שמישות מודדים בקליקים – נראה שהוא ממש מתמצת את כל התחום לכדי מספר אחד ברור. הוא לא. יש מקומות שבהם צריך וחשוב לצמצם בלחיצות העכבר, ויש מקומות שבהם זה מיותר ומזיק. למה מזיק? פתגם ממשקולוגי עתיק אומר שקליק חינם שומעים רק במלכודת עכברים. בממשקים כמעט תמיד מדובר ב-tradeoff, כמעט על כל דבר שאנחנו מרוויחים אנחנו גם משלמים מחיר. אז כמה עולה קליק?

כדי להמחיש את הנקודה, בואו נקצין את המצב לרגע. בכל אתר שיש בו יותר מעמוד אחד קיימים אמצעי ניווט. והם מופעלים בקליקים (חוץ מאתרים קונספטואליים הזויים כמו זה). אז אם באמת היה כלל ברזל שמכתיב לנו לצמצם בקליקים כמה שיותר, היינו מסכימים שזה הגיוני לוותר על הניווט. הרי אנחנו לא מפחדים מגלילה, ואין לנו מגבלה של גובה. פשוט נזרוק את כל תוכן האתר על העמוד הראשי, ושהמשתמשים יגללו עד שימצאו את מה שמעניין אותם. בעיקרון היה אפשר להקל עליהם קצת ולשים למעלה תוכן עניינים אינטראקטיבי, אבל זה אומר קליקים, אז צר לנו מאוד, אבל יצטרכו להסתדר בלי. ואפשר לעשות את זה בכל מיני אתרים. נגיד באתר של משה פלאפל. למעלה יהיה קצת על משה פלאפל, אח"כ התפריט, אח"כ תמונה אצל הרב איפרגן, שלוש תמונות עם פואד (שיהיה בריא) לפי סדר גודל עולה שלו,  ובסוף אזור המתכונים של סבתא ברכה. מה, אחלה אתר, נראה שזה עובד. אתר נוסף שמעניין לדמיין אותו בצורה כזאת הוא למשל הוויקיפדיה. בראש העמוד שמים את המאמר הראשון שיש בוויקיפדיה, מתחתיו שמים את השנים, וכך הלאה עד שהם נגמרים. פשוט מאוד וללא אף קליק. אפילו  נעשה לעצמנו הנחה  ונגיד שמדובר בשפה אחת בלבד.

כשאני אומר את זה לאנשים, חלקם אומרים "כן, אבל זה ניווט, זה שונה". עצם הטענה הזאת אומרת שיש משהו בניווט שהופך את ספירת הקליקים ללא רלוונטית, וכדאי לנו לדעת לזהות את אותו מאפיין גם במקרים שאינם ניווט מפורש. אבל נזרום עם זה ונבחן מה קורה במקומות אחרים – שאינם ניווט.

למה קיימים בעולם תפריטי dropdown? הרי יש לנו כפתורי רדיו, שעושים בדיוק את אותו דבר, והם חוסכים לנו בקליק. אה, כן, התפריט חוסך המון מקום. עוד שיקול למשוואה (אגב, זה לא אותו שיקול כמו בדוגמא הקודמת – שם היה מדובר בעיקר בעומס קוגניטיבי וויזואלי. וכאן, אם נפרוס עשרה כפתורי רדיו ונרווח יפה, אז את הצד הויזואלי אפשר לפתור – והעומס הקוגניטיבי נשאר בדיוק אותו דבר, כי עדיין צריך לבחור מבין עשר אופציות).

אבל מה אם יש תפריט ממש קטן? נגיד שלוש או ארבע אופציות? לא עדיף לשים ארבע כפתורי רדיו ולחסוך קליק? אני לא יודע. לפעמים כן, ולפעמים לא. נגיד שאני בונה מערכת עבור רכבת ישראל (שתהיה בריאה). יש לי את כל הרכבות בשבוע באיזה קו, ואני צריך לבחור את אחת הרכבות בכל יום כדי לעשות איזו בדיקה. בכל יום יש לי שמונה רכבות, אבל ביום שישי יש לי רק ארבע.  מן הסתם שאני לא אפרוס את כל האופציות, למרות שזה חוסך קליק, כי זה לא מסך שמיועד לבני אדם (ואל תשאלו למה הוא באנגלית, לך תבין את האנשים ברכבת):

עבור ימי חול אני אשתמש בדרופדאון, זה די ברור. אבל ביום שישי יש לי כולה ארבע רכבות, מה הבעיה לפרוס אותן ולחסוך קליק? אין בעיה. אבל עדיין, אני אעדיף לשמור על עקביות עם שאר הימים ולשלם את הקליק. איזו מן האופציות עושה לכם יותר שכל? הקליק הנוסף הזה של יום שישי באופציה הימנית – האם הוא באמת מורגש?

עם שלוש רכבות עדיין הייתי משתמש בדרופדאון. אבל אילו היו לי שתיים, הייתי פורס אותן. וממש לא בשביל הקליק, פשוט כי דרופדאון עם שני ערכים הוא תועבה.

במאמר מוסגר… אה, רגע, יש לי טריק בשביל זה,

במאמר מוסגר, שניים הוא בכלל מספר מעניין. לכאורה, אין סיבה גם לשים שני כפתורי רדיו כי יש לי פקד ייעודי לבחירה כזאת, והוא הצ'קבוקס. אז נכון, כאן לא הייתי יכול להשתמש בצ'קבוקס כי צריך להראות למשתמש את שתי האופציות. אבל גם כשהוא מכיר את שתיהן, לא תמיד אפשר להשתמש בו, כי הן צריכות להיות הופכיות במהותן, כמו כן ולא. כן מקבל את תנאי השירות, או לא מקבל. וגם כשהן הן הופכיות לחלוטין, והמשתמש וודאי מכיר את שתיהן ומבין שאם זה לא האחת, אז זו בטוח השנייה, גם אז לא תמיד אפשר להשתמש בצ'קבוקס. דוגמא שאני אוהב היא פקד לבחירת המין בטפסי הרשמה. נראה אתכם שמים בטופס הרשמה צ'קבוקס עם המילה "נקבה" לידו. שלא נדבר על "זכר".

אני לא הולך לעשות כאן רשימה של המקרים שבהם לא צריך לספור קליקים – כי היא תהיה אינסופית. כאמור, כמעט כל החלטה אפיונית היא ויתור על משהו, ולמען האמת, רוב הדברים שנשקול כנגד הקליק ישקלו יותר ממנו. כי המשתמש לא סופר קליקים ולא שם לב אליהם באמת. הוא שם לב למסכים שמתחלפים, לדיאלוגים שקופצים, לתהליכים שלוקחים זמן, לצמתי החלטה, לצעדים בעלי משמעות שעליו לעבור כדי להשלים את המטלה. קליק הוא לא צעד בעל משמעות. הרבה פעמים הוא מתורגם לצעד בעל משמעות – כשהוא מבצע ניווט, מתחיל תהליך או מפעיל פעולה בולטת אחרת. אבל הקליק בעצמו שוקל כמו גרגיר חול. נכון, כשכל שאר המשתנים שווים אעדיף לוותר עליו, אבל הם אף פעם לא שווים.

הרבה יותר קל לי להגיד מתי כן כדאי לספור קליקים, ומתי הם שוקלים יותר. בדיוק כמו גרגירי החול – כשהם מצטברים, הם שוקלים המון. כשתהליך העבודה מורכב מצעדים קטנים וזהים, מיקרו-מטלות שחוזרות על עצמן הרבה פעמים ברצף, אז מתחילים להרגיש את המשקל. דמיינו שכדי להקליד הייתם צריכים ללחוץ על כל מקש פעמיים.  תפתחו מחשבון במחשב ובמקום לעשות 67*89= תעשו 6677**8899==. לאפקט מלא תעשו את זה עם העכבר ולא עם המקלדת. זה סך הכל קליק, שלא מבצע שום פעולה מורגשת, אבל הוא די מחרפן. אבל זאת דוגמא קיצונית ובלתי הגיונית. בואו נקח משהו יותר קרוב למציאות.

ניקח את המסך הראשון שציירתי. אם הייתי מאפיין אותו עבור אדם שמתכנן לכל החודש, ולא רק לשבוע אחד, אז מבין שתי האופציות הבאות הייתי הולך דווקא על השמאלית – ובדיוק בגלל הקליק הבודד הזה שהיא חוסכת. כי הוא לא לבד, יש שלושים ואחד כאלה. כאן הוא שוקל הרבה יותר מהמקום שמתבזבז באופציה הזו, ומהאלגנטיות של תפריט אחד קטן וקומפקטי. זאת תמונה סטטית, אבל קחו את העכבר ונסו לתכנן שבוע אחד בדמיונכם, בשתי האופציות. הוספתי כאן את הכפתורים שמעבירים ליום הבא וליום הקודם, כי אין סיבה להכריח את המשתמש לקלוע למטרה בתאריכון אחרי כל קליק. תשתמשו בהם.

נכון שפתאום מתחילים להרגיש את הקליק?

תודה שנסעתם עימנו.

נ.ב. יש כאן סוגייה מעניינת עם הכפתורים באופציה השמאלית. אם נמקם אותם למעלה או למטה, ממש נגרום לכך שיותר רכבות יקבלו את שעות הבוקר/הערב, כי בתהליך עבודה מהיר המשתמש ייטה להעדיף את האופציה שקרובה יותר לכפתור ההתקדמות. מירכוז הכפתורים מוריד לחצי את המרחק המקסימלי, והופך את הבדלי המרחקים לזניחים – אולי למעט האופציה הראשונה והאחרונה.

נ.ב.ב. חג שמח! למי שלא היה כאן בשנה שעברה – עשר מכות מצרים בראי היוריסטיקות של נילסן.