טייסים ומוסיקה קלאסית

זה הממשק של רדיו אונלייני שנתקלתי בו לפני כמה ימים. יש שם כעשרת אלפים תחנות ממדינות שונות, ואתה יכול לחפש לפי מדינה ולפי סגנון המוסיקה. כשבאמת ניסיתי להגדיר מדינה, הצלחתי. וכשניסיתי להגדיר סגנון כצעד הבא, גם אז הצלחתי. וכשראיתי תחנות שלא מתאימות למדינה שביקשתי, הבנתי שזה לא היה הצעד הבא, זה היה צעד אחורה. מסתבר שתפריט הסגנון אינו מתחשב בתפריט המדינה, אלא דורס אותו – אפשר לחפש או לפי מדינה, או לפי סגנון המוסיקה. כשיש לך מבחר של עשרת אלפים תחנות זה נראה לא מאוד נוח והיית רוצה מנגנוני סינון יעילים יותר, אבל ניחא, אולי יש להם שם מגבלות טכניות שאני לא יודע עליהן. מה שאני כן יודע זה שיש לא מעט דרכים שבהן ניתן היה לשקף את זה בממשק, כשאחת הפשוטות ביותר היא זו:

עכשיו, כשיצאתי ידי חובה, אפשר לעבור לחלק ה(פחות) מעניין (הקף בעיגול). קרי, למה בכלל חיפשתי רדיו אונלייני.

אני די שונא רדיו באופן כללי. זה נשאר לי מתקופת הצבא, שבה הרדיו הפריע לי לשבור שמירה בשקט (יש חוק התיישנות על הדברים האלה, אני מקווה). כשאתה נמצא במגדל ומחכה שהארבע שעות יעברו כבר, ובגדול הדרך היחידה שלך להעביר את הזמן היא איזה רדיו מוברח, הדבר האחרון שאתה רוצה זה שכל 15 דקות הם יזכירו לך בדיוק מה השעה. ומשום מה, בין השעות 02-06 זה בדיוק מה שהשדרנים אוהבים לעשות. כנראה שגם הם מחכים שהזמן יעבור. אז רדיו זה לא הקטע שלי.

לכן רוב הזמן כשאני שומע מוסיקה אונליין, זה קורה בשירותי המוסיקה השונים (לאחרונה Loudlee המצוין ולפניו Grooveshark המצוין גם כן, למרות הטענות שלי כלפיו בעבר). הבעיה איתם היא שיש שם מעט מאוד מוסיקה קלאסית, וצריך לעבוד די קשה כדי ליצור רשימת השמעה שלא דורשת ממך להתערב כל כמה דקות. וזה לא שאני מבין הרבה במוסיקה קלאסית, פשוט לעיתים קרובות אין לי ברירה אלא להקשיב לה, או לשבת בשקט. וזה בגלל הטייסים הארורים.

לפני כמה זמן מישהי אמרה לי שהיא שמה לב שרוב המעצבים שומעים מוסיקה כשהם עובדים – ושאצלם זה הרבה יותר נפוץ מאשר במקצועות האחרים שסובבים אותנו. כלומר כולם שומעים במידה כזו או אחרת, אבל אצל מעצבים זה פשוט גורף. ושזה קורה בגלל שבאופן די הגיוני, המעצבים מחוברים יותר לעולם האמנות מאשר בעלי מקצועות אחרים. אני אמרתי לה שזה לא בגלל החיבור לאמנות, אלא גם זה – בגלל הטייסים.

באופן כללי, תעופה היא התעשייה שתרמה הכי הרבה להתפתחות הנדסת גורמי אנוש וממשקולוגיה כללית. כשאנשי חיל האוויר האמריקאי במלחמת העולם השנייה הבינו פתאום שטעות אנוש קטנה של טייס יכולה לעלות להם בפגיעה חמורה בלחימה וגם בכמה מיליוני דולרים, הם קלטו שגישת "שהמשתמש יתאים את עצמו למכונה" היא לא מאוד יעילה, וכדאי לנסות להתאים את המכונה לאדם ולצמצם בכך את מספר הטעויות שהוא מבצע (ראו כאן על תרומת הספנות לעניין). כך נולד כל התחום במובן המודרני שלו. אבל למזלנו הם לא הסתפקו בזה, ועד היום מדובר באחד התחומים הנחקרים ביותר ע"י פסיכולוגים קוגניטיביים, אנשי הנדסת אנוש וארגונומיה ושאר תחומים משיקים.

חוקר אחד כזה היה פסיכולוג קוגניטיבי בשם כריסטופר וויקנס. בשנות השמונים הוא ניסה לגלות את הדרך היעילה ביותר להוציא התראות לטייסים, כדי לוודא שאין עומס התראות, שהם מצליחים לשים לב לכל אחת, לעבד אותן, להבחין ביניהן, להתייחס אליהן כנדרש, אבל מבלי שזה יפריע לתהליך העבודה הנוכחי שלהם. האם עדיף להדליק להם נורות, להציג מילים על מסך, להשמיע צפצופים, לנגן הקלטות בקול אנושי או לעשות קולות כאילו שמישהו בדיוק עשה להם לייק באינסטרגם (זה הוכח כהכי יעיל).

והוא גילה בדיוק את מה שגילו כל הפסיכולוגים לפניו ואחריו, קרי שזה תלוי. עיבוד האות והשפעתו על שאר תהליכי העבודה תלויים במה שהאדם עושה כרגע. וויקנס נורא התלהב, פיתח את זה לכדי מודל שלם ועשה על זה קריירה. המודל, כי אני יודע שאתם מתים לדעת, נקרא Multiple Resources Theory (MRT), והוא מתואר ע"י התרשים הבא:

מה שהתרשים החינני הזה אומר זה את הדבר הבא: אנחנו יודעים לקלוט ולעבד מידע במספר ערוצים, כשבגדול זה די מקביל לחושים שלנו – ראייה, שמיעה והיתר. אם אני עוסק כרגע בעיבוד מידע ויזואלי אז כניסת מידע ויזואלי נוסף תפריע לי, אבל כניסת מידע שמיעתי לא תפריע לי, או תפריע לי הרבה פחות. כנ"ל כמובן בכיוון השני.

וכך העניין עם המוסיקה של המעצבים מתחיל להתבהר. אנשים שקרוב למאה אחוז מהעבודה שלהם היא ויזואלית בלבד, לא ירגישו שכניסת מידע שמיעתי מפריעה להם לעבוד.

אוקיי, אז מה הקטע עם מוסיקה קלאסית?

בנוסף לערוץ, המידע יש לו גם אופי. אז שלא יגידו שאין לו אופי, כי יש לו. לפי המודל, המידע יכול להיות בעל אופי לשוני, סמלי או לא מודע (על החלוקה אפשר להתווכח הרבה, זה לא מאוד משנה כרגע). וגם כאן – אם אני עוסק כרגע במידע לשוני, אז כניסת מידע סמלי תפריע לי פחות מאשר כניסת מידע לשוני אחר. אפשר להמשיך ולחלק את זה, והעיקרון נשאר זהה – ככל שמידע חדש יהיה דומה יותר למה שאני עושה כרגע, כך הוא יפריע לי יותר. זאת הסיבה לזה שאם אנחנו מנסים לספור משהו, לא יפריע לנו אם ידברו לידנו באופן כללי, אבל בשנייה שמישהו אומר מספר, הכל קורס.

בדיוק באותה צורה, שירים באותה שפה שבה האדם עובד, יפריעו לו הכי הרבה. שירים בשפה אחרת שהוא מבין יפריעו לו פחות, שירים בשפה לא מוכרת יפריעו עוד פחות מזה, ומוסיקה ללא מילים כנראה שלא תפריע לו כי אין לה מרכיב לשוני (היא יכולה להפריע לו באופן כללי כי היא רועשת, כמו שמפריעה לי כרגע המשאית הזו שכבר שעתיים עושה רוורס, אבל זו הפרעה מסוג אחר, ובעוד שעה אפשר יהיה לקרוא למשטרה).

חצי מהזמן אני מזיז דברים על המסך, ובחצי השני אני כותב מסמכים. החלוקה משתנה לפי השלבים בפרויקט, וככל שנכנסים יותר עמוק כך החלק של המסמכים גדל (צריך לתעד ולאפיין לפיתוח את כל מה שציירתי, ותמונה באמת שווה אלף מילים). ואז אני מתחיל לחפש מוסיקה ללא מילים. ואם זה מה שאתה מחפש, אז בימינו יש לך ג'אז, כמה מלחיני פסקולים בולטים, ומוסיקה קלאסית. וכמה אפשר לשמוע אבישי כהן בלאודלי?