מכירים את הבחור השובה הזה?
שמו קים דוטקום (כן, כמו ב-kim.com) ובמקור הוא גרמני. למחייתו הוא נודד בעולם, מתיישב בארצות אקזוטיות למיניהן, מקים שם חברות טכנולוגיות מפוקפקות, מרוויח מהן הון עתק, ומדלג ללוקיישן חדש כשהרשויות מגלות עניין במעשיו באופן פעיל מדי. ע"פ התמונות נראה שמחייתו די מסודרת ושהוא השיג את כל שאיפותיו בחיים, מלבד מכנסיים שלא נרטבים במים:
הפרויקט הידוע ביותר שלו היה האתר megaupload, אחד האתרים הראשונים לשיתוף קבצים, ורשת אתרי השיתוף שנלוותה אליו תחת המותג mega, ביניהם מגהפיקס (אחסון תמונות), מגהלייב (אחסון וידאו), מגהבוקס (אחסון אודיו) ומגה בעיר (אחסון מוצרי צריכה. לא באמת).
בתחילת 2012 כל חבורת מגה נסגרה ע"י רשויות ארה"ב, בעוד שרשויות ניו-זילנד פשטו על הצריף הזה שבו התכלב האדון באותה תקופה, ועצרו אותו. העבירות שייוחסו לו היו קשירת קשר להפרת זכויות יוצרים וגם קשירת קשר להלבנת הון, אבל תיכף נראה שהוא ביצע גם פשעים חמורים בהרבה.
קים לא התרגש במיוחד, השתחרר בערבות תוך חודש, והחל לתכנן את נקמתו. נקמתו הושקה בדיוק ביום השנה למעצרו (אולי כבר ניחשתם, הבחור טיפה תיאטרלי), בצורת אתר אחסון קבצים, תחת השם המפתיע Mega. בגדול הוא לא מאוד שונה מגוגל דרייב או סקיידרייב, חוץ מזה שהוא עצמאי. הוא מציע 50 ג'יגה אחסון חינם לכולם, עם תוכניות פרימיום להרחבת החבילה. מכיוון שתמיד חלמתי על שטח משלי בניו-זילנד, אמרתי שננצל את ה-50 ג'יגה שטח אחסון ונשׂים שם קצת מוזיקה.
גיליתי אתר מושקע למדי ברמת הפרונט והעיצוב. מודרני, מרווח, יפה, נקי, עשיר בויזואליה מוקפדת.
ככה הוא נטען:
כל הגלגלים מסתובבים, הכל ב-HTML, כיף חיים.
ככה נראה ממשק ניהול הקבצים:
העליתי לשם כמה קבצים ואז הייתי צריך למחוק משהו. אפשר לראות שמעל רשימת הקבצים יש סרגל של פעולות. הוא מאפשר לי ליצור תיקייה חדשה, להעלות קובץ ולהעלות תיקייה – וזהו. התחלתי לחפש היכן עשויות להסתתר פעולות נוספות. ראיתי את תפריט "תפריט" מצד ימין למעלה (וכידוע אני מת על תפריטי "תפריטים"). הצצתי בו, אבל הוא לא מכיל פעולות אלא ניווט למקומות פחות חשובים באתר:
בשלב זה נזכרתי ביוזמות האפלוליות הקודמות של דוטקום וחשבתי שאולי זה הקאצ' – הוא נותן לך להעלות תוכן וזהו, אתה לא יכול למחוק אותו יותר. בסדר, אבל מה עם להוריד אותו חזרה? מה עם לשתף, לקבל איזה לינק? חשבתי שהם חייבים לתת לי לפחות למשוך את התוכן, אחרת אין הרבה טעם לאחסן אותו ברשת. וכשלחצתי על הכפתור הימני בתקווה לעשות הורדה רגילה דרך הדפדפן מצאתי גם את כל שאר הפעולות.
וכך גיליתי שקים לא הפך את חברבורותיו ונשאר כשהיה – פורע חוק מסוכן וחסר מצפון. החוק המדובר מופיע במקומות רבים, וניתן למצוא אותו למשל בסעיף 4 תת-סעיף 9ב' של הנחיות אפיון הממשק של ווינדוז 8 (זה תקף לא רק לווינדוז 8 כמובן, זה פשוט המקום הראשון שמצאתי):
Don't make commands only available through context menus. Like shortcut keys, context menus are alternative means of performing commands and choosing options. For example, a Properties command is also available through the menu bar or the Alt+Enter access key.
או בעברית פשוטה: אסור שפעולה תהיה זמינה רק באמצעות תפריט קונטקסטואלי (הידוע בכינויו "תפריט עכבר ימני"). הפעולה חייבת להיות נגישה גם באמצעות תפריטי התוכנה הרגילים.
הסיבה היא בדיוק זו: יש לפעולות האלה אפס נראוּת, אין כל דרך לגלות אותן שלא באמצעות תפריט העכבר הימני ואי אפשר לבנות על זה שמשתמשים מתחילים ישכילו להסתכל בו.
(מעניין שדווקא מקום אחד שבו החוק הזה לא מתקיים הוא הדפדפנים עצמם, ויש לזה הרבה סיבות טובות.
בדפדפנים בכלל אין תפריטים שמתייחסים לפריט כלשהו בתוכן הדף – כל תפריטי הדפדפן מתייחסים או לדפדפן עצמו (הגדרות, סימניות, הרחבות למיניהן) או לדף המוצג כרגע כישות אחת – טען מחדש, שמור, הצג קוד מקור וכד'. אחת הסיבות לזה היא שבעיקרון לא ניתן לבחור שום פריט בדף אינטרנט קלאסי. בתוכנות דסקטופ אם אתה לוחץ על פריט, הוא נבחר, ואז התפריטים יודעים להתייחס אליו. בדף HTML רגיל אם אתה לוחץ על פריט אז או שזה היה קישור – ואז הדפדפן פשוט מנווט לשם, או שזה היה פקד, כמו תפריט נפתח או כפתור – ואז אין מה לעשות איתו חוץ ממה שקורה בפקד עצמו. אז בעצם אין דרך ואין סיבה לגרום לפריט להיות בחור.
לאט לאט האתרים למדו כן לאפשר את זה, בהתחלה עם צ'קבוקסים ואז גם עם לחיצות רגילות – אבל מי שדואג לאפשר את זה מבחינה טכנולוגית זה האתר הספציפי, והיחיד שמודע לפעולות שניתן לבצע על הפריטים הבחורים זה גם האתר הספציפי. למשל אם בחרתי מייל בג'ימייל, אוכל להשיב עליו, לתייק אותו בכל מיני דרכים וכו', בעוד שאם בחרתי שיר בגרובשארק, אוכל לעשות עליו פעולות שונות לגמרי – לנגן, להוסיף לרשימת השמעה וכד'. באפליקציית עיבוד תמונה יהיה סט שונה לחלוטין של פעולות, ובאפליקציית ניהול מלאי יהיה סט אחר. כך כל אפליקציה מגדירה את הפעולות האלו לבד – הדפדפן מן הסתם לא אמור להכיר את כל הפעולות האפשריות בכל האתרים שאי-פעם יהיו בעולם ולהציג תפריט שתומך בהן.
אגב, היוצא מן הכלל כאן הוא טקסט – כן ניתן לבחור בדפדפן טקסט, ובמקרה הזה תפריטי הדפדפן כן מכילים את הפעולות הרלוונטיות אליו – העתקה, גזירה והדבקה.
אבל חדל חפרת, הרי לא באמת באנו לכאן לנתח ממשקים אלא לדבר על עבירות החוק של המליין הגרמני.)
חוק נוסף שנרמס תחת כובד כפתוריו: בהירות.
באיזה טאב אנחנו נמצאים?
אם אמרתם "Go Pro" אז טעיתם. אנחנו נמצאים ב-File Manager. אני יודע את זה כי לחצתי על הכפתור File Manager למעלה כדי להגיע אליו וגם כי זה רשום בצד שמאל, מתחת ללוגו.
ועכשיו?
טוב, אתם כבר חכמים, אבל מה הייתם אומרים אם הייתי שואל את זה דבר ראשון? כן, שוב, אנחנו לא נמצאים ב-Go Pro אלא ב-My Account. זה שוב רשום מתחת ללוגו, אם כי בצורה שונה ממקודם.
עכשיו, לעומת זאת, אנחנו כן נמצאים ב-Go Pro.
שלושת הכפתורים הראשונים למעלה הם תפריט הניווט הראשי של האתר, אבל הם לעולם לא משקפים את מיקום המשתמש במערכת. זה מבלבל באופן קיצוני. כמעט תמיד אמצעי הניווט ישמש גם בתור חיווי למיקום הנוכחי.
אני אומר "כמעט" כי גם לזה יש יוצאים מן הכלל – וזה קורא לרוב כשתפריט הניווט הוא הירארכי – כלומר כשעומדים על סעיף תפריט מסוים, נחשפים תת-סעיפים. במקרה כזה לאחר שניווטנו לאחד התת-סעיפים, שום דבר לא יהיה מסומן בתפריט העליון כי איננו באמת נמצאים באחד הסעיפים שלו, וזה עשוי לבלבל. לדוגמא תנסו את הניווט באתר הכנסת החדש שעשינו בנטקראפט. אם תלחצו על "על הכנסת > מבנה המשכן", תראו שהסעיף "על הכנסת" אינו מסומן. אם היינו מסמנים אותו, המשתמש היה עשוי לחשוב בטעות שזהו באמת העמוד הנוכחי. לכן בתפריטים עמוקים לרוב לא תהיה אפשרות לסמן את האזור הפעיל בתפריט עצמו. יש כל מיני משחקים סביב זה והיו גם מקומות שבהם הצלחתי לפתור את זה נקודתית, אבל אני לא מכיר פתרון מספיק גנרי לשימוש נרחב. בכל מקרה, התפריט של מגה מאפשר לנווט בין שלושה עמודים בדיוק, אז לא נראה לי שזו הסיבה (למעשה יש עוד כמה עמודים באתר אבל הם מסתתרים תחת תפריט "תפריט" המקסים, אז הם לא רלוונטיים לעניין הזה).
הסיבה האמיתית היא כמובן שהם ניסו להבליט את הטאב Go Pro כדי ליצור הנעה לפעולה, וכנראה שלספק שני סוגי חיוויי בשלושה כפתורים היה גדול עליהם, למרות שהיה אפשר להשתמש אפילו במשהו פשוט כמו הדגשת הגופן.
אגב, הם לא הסתפקו בזה שהכפתורים לא מחליפים מצב כשלוחצים עליהם, כי זה היה מבלבל רק חלק מהאנשים. הם הלכו על ווידוא הריגה ועשו שהחיווי למעבר העכבר על הכפתור יהיה צביעת הכפתור באדום – בדיוק כפי שנראה הכפתור של Go Pro. ברוב המקרים חיווי מעבר העכבר הוא בדיוק אותו אחד שמשמש אח"כ לחיווי הכפתור הבחור, וגם כאן – כשעוברים על הכפתורים עם העכבר, הם נצבעים באדום באופן זמני, וכשלוחצים עליהם הם נשארים אדומים – כל עוד זה הכפתור Go Pro כמובן. היתר נשארים כשהיו.
אבל בזאת לא תמה פעילותו הנפשעת של דוטקום. החוק הבא שהוא עבר עליו הוא חוק חוסר העקביות. עקרונות עיצוב האינטראקציה של האדמו"ר ברוס טוגנזיני, סעיף 4 חלק ב':
Inconsistency: It is just important to be visually inconsistent when things must act differently as it is to be visually consistent when things act the same.
Avoid uniformity. Make objects consistent with their behavior. Make objects that act differently look different.
או בעברית תמציתית: כשדברים אינם מתנהגים אותו דבר, חשוב שלא ייראו אותו דבר.
התפריט העליון מכיל שישה פקדים. השניים האחרונים הם תפריטים נפתחים והם באמת נראים קצת שונים מהשאר, אז נניח להם. ארבעת הראשונים נראים בדיוק אותו דבר, רק שאחד מהם נראה בחור. רק שהוא לא. אבל זה לא העניין. העניין זה הרביעי, Sign Out. כמו שאפשר להבין, הוא לא פקד ניווט, הוא כפתור פעולה. ולא סתם פעולה, אלא פעולה שזורקת אותך מהאתר ללא התראה מוקדמת. כלומר במבט ראשון זה נראה כמו עוד חלק באתר, וכשאתה לוחץ עליו, אתה מוצא את עצמך בחוץ. באופן חסר תקדים הצלחתי להשיג הקלטה של קים דוטקום כשהוא עושה מבחני שמישות על ה-paper prototype של החלק הזה באתר:
זה היה בתקופה שהיה לו שיער ארוך.
כמו כל בית משפט אובייקטיבי, הייתי רוצה להתחשב גם בנסיבות המקלות בתיק של חוויית המשתמש נגד קים דוטקום.
זוכרים את תפריט הפעולות? הפקד הכי שמאלי מציין את המיקום הנוכחי, ואז יש את הכפתורים עם האייקוןנים.
אבל שימו לב למה שקורה לכפתורים ברגע שמקטינים את החלון:
הטקסט נעלם ונשארים רק האייקונים. זה קורה גם כחלק מזה שהאתר רספונסיבי, כלומר בהקטנת החלון, וגם כשצוללים יותר עמוק במבנה התיקיות והפקד השמאלי מתרחב עד כדי כך שלא נשאר מקום לכפתורים המלאים. זה ממש יפה.
נ.ב. עכשיו שגוגל הורגת את הרידר, ובהתחשב בזה שחלק גדול ממנויי הבלוג מקבלים עדכונים ב-RSS, זה נשמע לי כמו הזדמנות מתאימה להזכיר שניתן לקבל עדכונים גם במייל (עד שגוגל תהרוג את ג'ימייל) וגם בפייסבוק (עד שמארק…). ומי שהמהלך הזה של גוגל הרס לו סופית את האמונה בטכנולוגיה, שירשום לי את הכתובת שלו ואשגר לו לקט חודשי בדואר ישראל (עד שאחמדינג'אד…) :).