טרחנות
קצת לפני שהתחלתי את התואר הראשון ובשנה-שנתיים הראשונות שלו עסקתי בתרגומים אקדמיים. בעיקר הייתי מתרגם מאמרים מאנגלית לעברית (בדיעבד זו די תעלומה בעיניי, כי לא שלטתי בצורה מספקת בשתי השפות ובוודאי שלא בעולמות התוכן שהיו מכל קצות הקשת האקדמית. אני זוכר שאחד המאמרים הראשונים עסק בהשפעת מרעה-היתר של עזים על המידבוּר בבתת הטמאוליפן בצפון-מזרח מקסיקו. מיותר לציין שאינני מבין במדעי האקלים, אינני מקסיקני ואפילו אינני עז, אם כי כאן הדעות חלוקות). מכיוון שאחת המיומנויות הקריטיות במדעי החברה היא לדעת לקרוא ולהבין טקסטים ארוכים באנגלית שלא תמיד נכתבו ע"י הרהוטים שבאנשים, זה סיפק לי הכשרה מצוינת לתחילת הלימודים והועיל רבות גם בהמשך.
אולי הדבר הראשון ששמים לב אליו כשנחשפים לראשונה למאמרים אקדמיים הוא שכל טענה חייבת להיות מגובה במראה-מקום (ו. מיז'יריצקי, 2020). ואם יש רק אחד, זה סימן טוב לכך שהתרשלת בסקירת הספרות (krk, 2014), אין לך מושג על מה אתה מדבר, וכנראה שאתה סתם מנפיץ דברים חסרי שחר, כמו נגיד שהשמש זורחת במזרח או קשקושים אחרים בסגנון הזה. כי השמש כידוע זורחת מהתחת של המנחה (סתם, שלי היה נפלא). בקיצור, ממש על כל אמירה עובדתית חייבים לציין מקור.
הטרחנות הזו בהתחלה מרגישה די מגוחכת, אחר כך מתרגלים, לאחר מכן מתחילים להרים גבה על כל טענה שאינה נסמכת על מקורות, ובסוף, לפי מיטב המסורת של תסמונת שטוקהולם, מגיעים למצב שפורמט פחות מחמיר כבר לא יעלה על הדעת. כמובן שקיימים הבדלים עצומים בין כתיבה אקדמית לבין כתיבה מקצועית רגילה לבין כתיבת פנאי בידורית-למחצה, ועברו הרבה שנים מאז עזבתי את כתלי האקדמיה, אבל עדיין, הפרט הזה עשוי להסביר גם את אופי הרשומות הטיפוסיות כאן בבלוג ואת ריבוי הקישורים התומכים.
לקח לי לא מעט זמן לקלוט שהפורמט הזה הוא למעשה רק ביטוי של משהו הרבה יותר גדול, של הגישה הכללית ששולטת (או ליתר דיוק אמורה לשלוט) במסדרונות האקדמיים-המדעיים. גישה שאומרת – כל הזמן תטיל ספק, תבחן בזכוכית מגדלת כל אמירה שבאמצעותה אתה בונה את הקייס שלך. ספקנות קיצונית שיטתית. האם מה שנאמר הוא בכלל נכון? באם הוא נכון – האם הוא רלוונטי? באם הוא רלוונטי – האם הוא בהכרח מוביל למסקנה שמייחסים לבסס עליו, או שייתכנו הסברים חלופיים? וכך הלאה.
אוסף השאלות הנ"ל וכמה שאלות נוספות בסגנון הזה מתוארים ע"י מושג אחד שחוזר על עצמו בכל אחד מהקורסים בכל אחד מהתארים בפסיכולוגיה, ואני מקווה שכך גם בכל שאר מדעי החברה. זה נקרא "תוקף", validity. וההגדרה הכי פשוטה שלו היא "עד כמה הבדיקה באמת בודקת את מה שהיא באה לבדוק".
האיש עם הפּטיש
אני, למי שטרם שם לב, פסיכולוג קוגניטיבי בהכשרתי. כשהתחלתי בUX לפני עשור וחצי, התחום היה נראה אחרת מהיום, הכלים והטכנולוגיות היו אחרות, היקפו ואיכותו של הידע הצבור בצורת design patterns and best practices היו אחרים לגמרי, והאמנתי שהרקע הרלוונטי ביותר לאיש UX הוא פסיכולוגיה קוגניטיבית. זו הייתה דעה רווחת ביותר (אין לי את הנתונים כדי להגיד "שלטת") בקרב אנשי מקצוע. וגם היום אני מאמין שהיא הייתה נכונה מאוד לשעתה, כפי שאוהבים להגיד בזמן האחרון. אני נהגתי להוסיף לזה גם "פסיכולוגיה חברתית", מה שהרים בזמנו כמה גבות, אבל לא גבוה מדי, כי בכל זאת, אותה משפחה. זה לא כאילו שאמרתי "עיצוב" רחמנא ליצלן.
במהלך השנים נדרשתי לשאלה הזו לא מעט פעמים. גם בצורת "מה הרקע/תואר הכי רלוונטי" וגם בצורה ההפוכה – "האם באמת חייבים פסיכולוגיה קוגניטיבית כדי לעשות UX (טוב)"? עניתי על שתיהן בהרחבה בפוסט השאלות הנפוצות אבל אני רוצה להתעכב על זה עוד טיפה, וספציפית על משפט אחד שכתבתי אז, ב-2014, לאור איזושהי תחושה שביצבצה אצלי. היום, כשאני נחשף באופן קבוע לעשרות ג'יוניורים למשך מספר חודשים ויכול לעקוב אחרי תהליך הלמידה שלהם את רזי המקצוע, אני יודע לנסח אותו בצורה הרבה יותר מבוססת.
אני מדבר על המשפט הבא: באופן כללי, אנשי מדעי החברה (כולל גם סוציולוגיה, אנתרופולוגיה וכד') הם היחידים שמוכשרים לחקור התנהגות אנושית – מוכשרים מלשון "הכשרה". הם פשוט היחידים שלומדים את זה בצורה מסודרת.
בואו נדבר לרגע על האיש המפורסם עם הפטיש. כידוע, לאחד כזה כל דבר נראה כמו מסמר. ולקח לי זמן להבין שמותר להניח את הפטיש בצד מדי פעם. ישנן הרבה דרכים לנתח בעיות יואקסיות, ובמקרים רבים קיימות גם מספר דרכים לפתור אותן. במשך השנים ראיתי איך מעצבים מנתחים ופותרים את אותן בעיות – בהצלחה – דרך עיניים וגישה עיצוביים, פסיכולוגים – דרך עיניים פסיכולוגיות, ומפתחים – בתור בעיה הנדסית. אני חוזר – מנתחים ופותרים בהצלחה. פעמים רבות אפילו מגיעים לאותו הפתרון בדיוק, פשוט בדרכים שונות. כי הכל קשור בהכל.
ישנן בעיות שגישה מסוימת תהיה יותר נכונה עבורן, ויש כאלה שלא, ויש את כל הרצף שבאמצע (שגישה אחת היא קצת יותר מתאימה מאחרת, אבל היא לא היחידה).
להערכתי כיום, שיעור הבעיות שבאמת מחייבות (!) ידע מתקדם (!) בפסיכולוגיה קוגניטיבית ואינן מקבלות מענה ע"י שימוש בפתרונות קיימים ומוכחים (שאולי דרשו את הידע הזה בהתהוותם אבל היום הם בבחינת מוצר מדף זמין לכל) – הוא פחות מ5% מכלל העיסוק היואקסי, והן נוטות לצוץ במערכות-מומחה מורכבות ובעלוֹת מחיר טעות גבוה מאוד, בין אם במשאבים או בחיי אדם (בתוך הנישה הזו האחוז הרבה יותר גבוה כמובן).
וידע שאינו מתקדם, אפשר לרכוש לבד, או בכל אופן במסגרת שאינה דורשת תואר שני או שלישי. לא באותו היקף וממש לא באותו העומק, אבל ברמה שהיא מספקת לרוב המקרים הפשוטים (ורובם באמת פשוטים).
אבל…
המִשְֹרָטָה
אני רואה הרבה סטודנטים בקורס הUX שלנו. בכל מחזור ישנם כמה שמגיעים (כמעט תמיד "מגיעות") אחרי תואר בפסיכולוגיה, בד"כ לפחות אחת אחרי תואר שני. לא רק קוגניטיבית וחברתית, גם קלינית והתפתחותית וארגונית ועוד כל מיני. ומה שבא להן הרבה יותר בקלות מאשר לסטודנטים בעלי רקעים אחרים, הוא המשמעת העצמית הזו לגבי האיכות המתודולוגית של התוצרים שלהן. הוא חוסר הנוחות הזו, שהן הפנימו בעל כורחן בתואר, בנוגע להחלטות שרירותיות שמתבססות על "נראה לי" או "מרגיש לי" או "ראיתי באיזה מקום". הן מוטרדות מסוגיית התוקף – ברוב המקרים לא בצורה מודעת כי זה כבר צרוב עמוק בפנים – גם בשלבי המחקר וגם בשלבי הפתרון. כמובן שלא מדובר באיזו תורה סודית, זה לא בלעדי רק לבוגרי פסיכולוגיה, ואנחנו מנסים להנחיל את זה לכולם, אבל רובן באות עם זה כבר מהבית.
ההבנה הזו נדרשת לא רק כשעושים מחקר "רציני" או "רשמי", ואפילו לא רק כשעושים מחקר אקטיבי בכלל. כל פיקסל שאנחנו ממקמים על המסך אמור לשקף שאלה שהייתה צריכה להישאל ולקבל תשובה. הרקע האקדמי-מחקרי עם ההרגלים הטרחניים (התלבטתי רבות האם להשתמש כאן במירכאות) שלו מרגיל אותך להקפיד על זה, וגם להבין כיצד שואלים שאלות נכונות.
בעיניי, הזוית הזו מפוספספת מאוד בשיח היואקסי שאני רואה היום בארץ (לא יודע מה קורה בשאר העולם, ממה שיצא לי לראות בעבודה מעשית מול חו"ל, לא בהרצאות של טליתות שכולן תכלת, המצב לא הרבה יותר טוב). היתרון במלאנתלפים קבוצות הUX שקמו בפייסבוק ובווטסאפ (כבר הצטרפתם ל-היואקס המיתולוגי?) הוא שאפשר לדבר על מה שקורה שם בלי להלבין פניהם של אנשים ספציפיים. המושג "תוקף" פשוט אינו מוכר לחלק עצום מהעוסקים במלאכה. והעניין הוא לא המושג הטכני, אלא המודעות שהוא מייצג למגבלות של שיטות העבודה שלנו.
- זה משתקף למשל באובססיה (ואני אומר את זה כפסיכולוג 😉) לגבי בדיקות A/B Testing כי הן כביכול "חושפות את האמת". בעוד שמדובר בכלי מעולה, חייבים להבינו לעומק כדי לדעת מתי הוא מתאים ומתי לא (רוב הבדיקות לא מניבות תוצאות מובהקות – 1,2,3, וגם כשכן – המון מהן נותרות חסרות משמעות בפועל). זה שקול ללמדוד חום לאדם שמתלונן על נקע בקרסול, ואז להגיד לו "הנה, אני רואה כאן שאתה בסדר גמור". הכלי נתן תוצאה ברורה – שאינה רלוונטית למקרה. אין לה תוקף.
- או למשל בגישת "שאל את המשתמשים מה הם מעדיפים", מה ששמעתי בתור הצעה כמעט אוטומטית באינספור התלבטויות אפיוניות, למרות שלפחות משנת 2001 הקביעה "אל תשאלו משתמשים מה הם רוצים" הייתה ידועה בתור כלל מס' 1 של שמישות (ולפני כן הייתה ידועה סתם, ללא מספר).
- או בהיכרות כללית של מהי מסגרת ניסויית ואיך מנהלים אותה, כדי שאדם שמעלה לקבוצה בקשה ללחוץ על פקד מסוים על המסך (כי הוא מודד זמנים מאחורי הקלעים ומשווה לגרסה אחרת) לא יקבל עשרות תגובות של "מצאתי, מה הבעיה חחח", "למה ללחוץ דווקא שם", ו"למה לחפש בעיות איפה שאין".
- מעל הכל זה מתבטא ביושרה מקצועית, ביכולת לזהות את הנחות העבודה שלך ואת המגבלות שלהן. אין מחקר ללא איומים על תוקף. לכן כשעושים מחקר, ראוי לשקף את בעיות התוקף שלו למקבלי ההחלטות, מה שמאפשר להתייחס אליו בצורה הנכונה, ואולי לערוך מחקר המשך שיפתור את חלקן, או לכל הפחות ללמוד מהן להבא. אחרת – במקרה הטוב לא משתפרים, במקרה הבינוני עובדים לשווא, פול גז בניוטרל, ובמקרה הגרוע ממש מזיקים למוצר.
כאמור, כל הסיפור הזה אינו מדע טילים, אפשר ללמוד "את העובדות" בקלות. ובדיוק כמו עם ממשקים, גם כאן כבר צברנו המון best practices בשיטות המחקר השונות, שאמורות לצמצם את כמות הפאולים שעושים בכל שיטה. אבל כמו עם כל יכולת אחרת – גם אם קל ללמוד את התיאוריה, קשה להפוך את זה לפרקטיקה, נדרש המון ניסיון כדי שזה יהפוך להיות טבעי ומובן מאליו. וזאת בדיוק השריטה שמתנוססת על מצחם של בוגרי המסלולים המחקריים של מדעי החברה.
אז זאת התשובה החדשה – וההרבה יותר מדי ארוכה – שלי ל"מה הקשר בין פסיכולוגיה וUX". בקרוב – בצורת הרצאה.