הפרדוקס של יצירתיות ביואקס

השאלה הזו עולה לא מעט בשיחות עם סטודנטים וג'יוניורים, לעיתים קרובות בהקשר של תיקי העבודות. "איך מפילים מהכיסא?". וזו שאלה קשה שיש לה תשובה קצת מבאסת – שהאפיון צריך להיות כמה שיותר פשוט, ואפילו המילה "משעמם" נוטה להתשרבב לה אצל המעזים. עבור סטודנטים שבאים מרקע עיצובי זו חתיכת צפרדע לבלוע כי הם רגילים לחשוב במונחים של וואו, של לבלוט, להעיף גגות ולהפיל אנשים מכיסאות. בעוד שמאפיינים חושבים במונחים של לצמצם חיכוך ולפשט. כי רוב הזמן לא באנו לבדר, באנו לפתור בעיות. אחרי שהכל פתור, אפשר גם לדבר על פינוקים אקסטרא (כזכור מהפירמידה של מאסלו וממודל קאנו).

ואז מגיעה השאלה "אז מה, אין שום ערך ליצירתיות"? היא נשאלת בנימת אכזבה מבוהלת, ובצדק, כי העתיד פתאום נצבע בgrayscale מדוכדך. "אובך צפוי בשלושים השנים הקרובות", כזה. אבל לא, דווקא יש ערך עליון ליצירתיות. היא פשוט לא מתבטאת באותה צורה כמו בבתי-ספר לעיצוב. האתגר שלנו הוא כאמור לפשט, לקחת תהליכים שאנשים מסתבכים איתם ולהפוך אותם לבלתי-נראים, להעלים את הקושי. ומאוד קשה להרשים מישהו בהיעלמות, (אלא אם היא מגיעה עם גלימה או טבעת).

אבל בדיוק זה המקום ליצירתיות אפיונית – להסתיר מהמשתמשים את העובדה שהם השלימו הרגע תהליך מורכב בלי לשים לב אליו אפילו, ובלי להתעכב לרגע בתהליך העבודה שלהם. זה סופר מאתגר וכן דורש אינסוף יצירתיות – שבסופה פתרון שנראה משעמם, אבל רק אם עשינו עבודה טובה.

אז כל אפיון פשוט הוא יצירתי? ממש לא. לא חסר בעיות טריויאליות שמניבות פתרונות טריויאליות בהתאם (ואם מצאתם פתרון מורכב לבעיה טריויאלית, שווה לשקול שינוי קריירה, נראה שזו יכולת מאוד מבוקשת במגזר הציבורי). האתגר הוא פתרונות פשוטים לבעיות מורכבות.

וכאן מתחבאת לה העז: רק אנשים שבאמת מכירים את הבעיה לעומק וחוו אותה על בשרם יכולים להעריך את פשטות הפתרון. כל היתר ייראו מסך חסר כל ייחוד. (זוהי, אגב, אחת הסיבות המרכזיות שבגללן מעסיקים אוהבים לתת בעיות מהיומיום שלהם בתור תרגילי בית – מאחר והם מכירים את הסוגיה לעומק, הרבה יותר קל להם להעריך את איכות הפתרון ולדבר עליו עם המועמד,לעומת איזושהי בעיה מומצאת שהם לא לעסו אותה בעצמם. כן, יש עם זה גם מספר בעיות, נדבר על זה בהזדמנות אחרת.)

בפן היצירתי, אחד האפיונים שלי שהייתי הכי גאה בהם, היה מורכב ממסך עם שלושה combo boxes וכפתור אחד וזהו. מה שלא ראו זה שבגרסה הקודמת של המסך היו שתי טבלאות במבנה של טאבים, כל אחת עם סרגל פעולות וגם פקדי עריכה בפנים, ועוד עם מנגנון של pivot.

לרוע המזל, אם נכלול בפורטפוליו את גרסת ה"אחרי" של זה – אף מעסיק לא יתעכב על זה לשניה, כי זה מסך משעמם. אלא אם זה מישהו שכבר נאבק בבעיה הזו ויידע להעריך את הפיצוח. אנחנו יכולים לנסות לתאר את זה במילים, אבל לאף אחד אין כוח לקרוא ואז גם לנסות להבין. אפשר לנסות להשתמש בהשוואה של לפני-ואחרי. במקרה הזה באמת היה מדובר בהבדל ויזואלי דרמטי שעשוי לתפוס את העין, אבל זה לא תמיד המקרה.

לעומת זאת, אם נכלול דווקא את גרסת ה"לפני", הלא-מוצלחת, לכל הפחות המעסיק יבין שהתעסקנו בבעיות מורכבות, שזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על רוב תיקי העבודות, המאוכלסים באפליקציות של שני קליקים. זה מין פרדוקס אירוני של יצירתיות אפיונית – שאם זה עשוי היטב, רוב האנשים לא אמורים להבחין בזה. מבחוץ זה אמור להיראות טריויאלי.