לרובנו יש אוסף של כללי אצבע מקצועיים קטנים עם עצמנו, פתרונות קבועים שאנחנו אוהבים לחזור אליהם. אחד משלי, כזה שאני לא חושב שנתקלתי בו בשום מקום בתור איזה טיפ מפורש, אומר שאם יש לי באותה רשימה מספר דברים דומים ואז דבר אחד שונה, לשקול לשים את הדבר השונה ראשון. לא בהכרח לעשות את זה תמיד, אבל לשקול בכובד ראש מה שנקרא.
מצד אחד זה לא נשמע מאוד הגיוני – הרי אם רוב הרשימה שייך לסוג X, אז זה מה שמגדיר את הרשימה, וכל הלא-קשורים צריכים לבוא בסוף. מצד שני, השאלה היא כמו תמיד – מה המטרה שלנו. אם המטרה היא שהכל יהיה "הוגן", אז נראה לי שה"שייכים" צריכים להיות ראשונים. בכל זאת זו הרשימה שלהם. אבל אם נדמיין לשניה שאנחנו בכל זאת לא בגן ילדים והפריטים ברשימה לא יבואו לבכות שזה לא פייר שהפריט השונה הוא דווקא ראשון, אז אפשר יהיה לחשוב על מטרות נוספות. מטרה אפשרית אחת כזאת היא להקל על המשתמשים למצוא את אותו הפריט השונה. לקדם אותו קצת. העדפה מתקנת שכזאת. ייצוג, דייברסיטי, אינקלוז'ן, כל זה.
כידוע, משתמשים לא קוראים. הם מקדישים לממשק את מינימום הזמן הנחוץ כדי שהמוח שלהם יגיע למסקנה שהוא הבין מה קורה, סיים את ניתוח הממשק, ולכן מבחינתו אפשר להתחיל לעבוד. ההחלטה הזו של המוח היא כמובן לא מודעת מבחינתנו, הוא מנהל את העניינים האלה לגמרי על דעת עצמו.
ברגע שאנחנו פותחים רשימה כזו, הוא מעיף מבט בכמה פריטים ראשונים, אומר "הבנתי" וממשיך הלאה לדברים יותר חשובים. הוא לא סורק אותה בשיטתיות עד הסוף.
לפני כמה חודשים עברתי לאוטלוק חדש. הוא ממש מגניב (לאוהבי הז'אנר, ההולכים ומתמעטים) והם הוסיפו מלא delighters מעולים, ועל הדרך כמובן שינו לא מעט דברים. עם הזמן שמתי לב שאחת הגבינות שזזו לי היא הדרך למיין את רשימת המיילים. וכשאני אומר "זזו" אני מתכוון "נעלמו". רשימת האינבוקס שלי ממוינת באופן קבוע וזה סופר נדיר שאני מתעסק עם זה, אבל מדי פעם עלה לי הצורך לחפש מייל שכבר שלחתי. אז הייתי ניגש לתיקיית המיילים שנשלחו ומנסה למיין אותה לפי נמען. והאופציה פשוט לא קיימת יותר, גם לא אחרי חיפוש של 10-20 שניות. ולא אחרי כמה פעמים כאלה. בשלב הזה מצאתי את עצמי פשוט מוותר ומאתר את המייל באמצעות חיפוש ולא מיון. זה חזר על עצמו מספיק פעמים כדי שאזכור שהם משום מה ביטלו את אופציית המיון במיילים שנשלחו.
אבל השבוע הגיע אותו רגע נדיר שאני צריך למיין גם את האינבוקס. ניגשתי לזה בחשש מסוים כי זכרתי שזה כבר לא עובד בפולדר ההוא. ואכן גם באינבוקס זה נעלם. אבל כאן כבר לא היה מדובר באיזה מייל מסוים שהייתי יכול לאתר בחיפוש, אלא באמת רציתי למיין את כל האינבוקס. ולאחר מחשבה סירבתי להאמין שהם יבטלו אפשרות כל-כך בסיסית. כדי לפתור את הבעיה נקטתי בשיטה המפורסמת הנקראת "לו הייתי מיון מיילים באוטלוק, איפה הייתי מתחבא?". ההגיון הוביל אותי לאייקון של פילטור שיושב ממש מעל הרשימה, ושפתחתי אותו גם בעבר, בכל פעם ופעם שניסיתי למצוא את המיון. אני מניח שזה קרה יותר מעשר פעמים בחודשיים האחרונים. בכל פעם הייתי רואה את הרשימה הזו:
הייתי מתייאש וממשיך הלאה. אבל עכשיו אני כבר במוד "סריקה דקדקנית שיטתית עם לקרוא כל דבר פעמיים". ורק בזכות המוד הזה אני פתאום שם לב שהרשימה בכלל נראית ככה (כן, שיקרתי לכם בתמונה הקודמת):
רואים את הקטנצ'יק הזה למטה? הוא מוביל לכאן:
ברגע שמצאתי את זה הלכתי מיד לפולדר של המיילים שנשלחו ומן הסתם שגם שם זה מופיע באותו המקום.
מיקרוסופט בעצם אומרים כאן: המיון פחות חשוב מהסינון, את המסננים הנפוצים שמנו למעלה יפה, ואת המיון דחפנו למרתף. אני מניח ומקווה שיש להם גם את הדאטה שמאחורי האמירה הזו. אבל כאן אנחנו נכנסים למעגל קסמים מסוים, וסופר נפוץ. כמה שהפיצ'ר פחות חשוב ככה נדחוף אותו יותר רחוק, אבל כמה שנדחוף אותו יותר רחוק, ככה נקשה על המשתמש לאתר אותו באותן פעמים נדירות שהצורך כן מתעורר. לעומת זאת, את הפיצ'רים שנמצאים בשימוש תדיר המשתמש בוודאות יידע איך למצוא – מעצם העובדה שהם בשימוש תדיר אז הוא ניגש אליהם הרבה. אז יש כאן הבחנה בין קלות האיתור (חשוב מיוחד בפיצ'רים נדירים) לבין קלות הגישה (חשוב במיוחד בפיצ'רים שכיחים). קלות האיתור וקלות הגישה לרוב הולכות ביחד, אבל החשיבות של שני השיקולים עשויה להיות הפוכה כפי שראינו. איך שוברים את המעגל הזה? מפסיקים לחשוב במונחים אבסולוטיים (קרוב-רחוק, קל-קשה) ומתחילים להסתכל על העלות והתועלת האמיתיות בכל אחד מהפתרונות – לא בתיאוריה אלא בפועל, בממשק הספציפי שעובדים עליו.
נקח את אותו Sort מסכן. כשדחפו אותו למטה, הוא ירד בשישה מקומות. זה הרבה. זה עד כדי כך הרבה שהמוח שלנו (שלי לפחות) פשוט לא מגיע לשם, הוא רואה את רשימת הפילטרים, מבין שהיא מכילה חיות מאותו סוג, מכריז "קלטתי, הלאה", ונוטש את הרשימה. פעם אחר פעם אחר פעם. לעומת זאת, אם נמקם אותו במעלה הרשימה ונדחוף למטה דווקא את הפילטרים, הם יורדים לא בשישה מקומות אלא באחד. שום מוח, אפילו לא המוח העצלן שלי, לא הולך להתייאש אחרי פריט בודד ולהכריז שהוא הבין את הרשימה. זה בעצם מאוד א-סימטרי מה שהולך פה בין הסינון למיון, וזה לא משחק סכום אפס. בגרסה הנוכחית הסינון מנצח והמיון מפסיד. בגרסה השנייה שניהם מנצחים.
שיוויון!
—
ויטלי