היו היה בארץ רחוקה כמה חבר'ה החליטו לפתח אפליקציית פנס לאנדרואיד.
הדרישה הבסיסית הייתה ידועה וברורה כשמש – האפליקציה צריכה להיות פשוטה לשימוש. זה האלף-בית, ברור מאליו, קריטי למוצר. לכן עשו מסך ריק שבמרכזו כפתור Power גדול, כחלחל וזוהר קלות. אסתטי ואטרקטיבי. הכפתור היה מדליק את הפלאש של המצלמה, שהיה מאיר למרחק רב.
אבל מה, אחד מהם אמר: "רגע. כשמדליקים את הפלאש, זה נורא זולל סוללה. המשתמשים לא בהכרח מודעים לזה. אתם יודעים, המשתמשים לא כולם מתמצאים בזה כמונו. צריך להגיד להם, שלא תגמר להם הבטריה". והרי היה להם מלא מקום על המסך. לכן הוסיפו הודעה קטנה שאומרת למשתמש ששימוש ממושך עשוי לקצר את חיי הסוללה. והיו מבסוטים.
אבל מה, השני אמר: "רגע. עכשיו שאמרנו להם שהשימוש מקצר את חיי הסוללה, הם בטח יתחילו לדאוג לגבי מצב הסוללה כשהם משתמשים באפליקציה. צריך להגיד להם מה מצב הסוללה, שלא תיגמר להם באמצע הפנס". והרי היה להם מלא מקום על המסך. לכן הוסיפו מד סוללה, מירכזו אותו על המסך, יישרו אותו יפה עם הכפתור וההודעה, והיו מבסוטים.
אבל מה, השלישי אמר: "רגע. הרי משתמשי האנדרואיד האלה הם מתוחכמים, חלקם בטח יודעים שמה שמשפיע על חיי הסוללה זה הטמפרטורה שלה. צריך להגיד להם מה הטמפרטורה, שלא ידאגו". והרי היה להם מלא מקום על המסך, לכן הוסיפו גם תצוגת טמפטורת סוללה, וגם טיימר, למקרה שהמשתמש בדיוק ירצה לבשל ביצה קשה לאור הפנס. והיו מבסוטים.
אבל מה, בא שוב הראשון ואמר: "רגע. שמנו את כל הדברים האלה על המסך, אבל אני קראתי מאמר ב-UX והיה רשום שם שזה יוצר עומס קוג-ני-טי-בי על המשתמשים, זה לא טוב. צריך להוריד משהו."
והשני ענה לו: "בסדר, אבל זה פיצ'רים חשובים, אי אפשר לדעת מתי המשתמש ירצה לבשל ביצה קשה לאור הפנס. אנחנו לא יכולים פשוט לבטל אותם".
והשלישי התערב: "חברים, בואו לא נריב. זה מאוד פשוט. ניתן למשתמש את האופציה להחליט אם הוא רוצה את זה או לא. נוסיף מסך הגדרות וכפתור שמוביל אליו". והרי היה להם מלא מקום על המסך. הוסיפו את הכפתור ואת המסך החדש והיו מבסוטים.
אבל מה, בדיוק הצטרף אליהם משקיע עם מגש פיצה. הוא אמר: "סתכלו על מסך ההגדרות שלכם. אם כבר יש מסך, אז איך יש שם רק ארבע הגדרות? מה עם עוד דברים חשובים? למשל – אם נאפשר למשתמש להגדיר את מצב עליית האפליקציה, נחסוך לו את הלחיצה של להדליק את הפנס. הכי חשוב במוצר זה כמה שפחות לחיצות עד ה-value. וחוץ מזה, חייבים לנצל את יתרונות הפלטפורמה. צריך לאפשר לו להשתמש ברטט כשלוחצים על הכפתור. כי בלי רטט מה זה שווה שאנחנו במובייל? באותה מידה יכולנו לעשות פנס לדסקטופ. הכי חשוב במוצר זה לנצל את הפלטפורמה. ובכלל:
להראות בסטטוס בר שהפנס פועל – צריך? צריך. אחרת איך ישימו לב שהפנס פועל? הרי חשוך, לא רואים כלום, אולי לא ישימו לב.
שליטה על ווידוא לפני יציאה מהאפליקציה – צריך? צריך. אחרת אם ייצאו בטעות, איך יחזרו? חשוך הרי.
לשים כפתור שיתוף – צריך? צריך. אחרת איך נהפוך לויראליים?
לשים קישור לתנאי הסודיות – צריך? צריך. אחרת איך יידעו שלא נמכור לאויב את כל הסודות הנגלים לאור הפנס?
אז יאללה מכניסים את הכל. ואם לא – תחזירו לי את הכסף על הפיצה". והאמת שכבר לא היה להם מלא מקום במסך ההגדרות, אבל הוסיפו גלילה והופה – שוב היה מלא מקום. הוסיפו, ירדו על הפיצה, והיו שבעים ומבסוטים.
ואז התקשר האבא של הראשון. הוא, לגמרי במקרה או שלא, כבר עשרים שנה חילטר בתור תאורן בתיאטרון הקהילתי המקומי. אז הוא ידע דבר או שניים על פנסים. הוא אמר להם: "תקשיבו. אני יודע דבר או שניים על פנסים. מאיפה לכם לדעת שהמשתמש רוצה דווקא את הפנס של הפלאש של המצלמה של המובייל? אולי הוא רוצה בכלל להשתמש בתאורת המסך? ואולי הוא רוצה אור בצבע סגול-ירקרק? ואולי הוא רוצה פנס שמהבהב בקצב הריקוד הקובני הסוחף צ'ה-צ'ה-צ'ה?".
והיה קשה לא להקשיב לעצתו של אדם שיודע דבר או שניים על פנסים, לכן הם אמרו לו: "אוקיי, אז אנחנו מוסיפים תאורת מסך, אור סגול-ירקרק, וצ'ה-צ'ה-צ'ה, כן?".
והוא כמובן אמר להם "ממש לא. אתם לא הקשבתם לדבר ממה שאמרתי. אנחנו לא יכולים לצפות מראש את כל צרכי התאורה של המשתמשים. אנחנו נכניס כמה אפשרויות בסיסיות, כמו כל מה שאמרתי פלוס הבהוב SOS בקוד מורס, כי פיקוח נפש, ואת יתר האפשרויות נפתח וניצור מהן גלריית תאורה, והמשתמש יוכל להוריד למכשיר שלו כל דבר שנשים שם".
והמשקיע אמר בשלב הזה: "זה גאוני, זה יהיה פנס מבוסס ענן. הכי חשוב במוצר זה שיהיה מבוסס ענן".
ועוד אמר המשקיע: "כדי שנוכל גם להרוויח מהעניין, בואו נדחוף לשם פרסומות".
"להרוויח זה חשוב", הסכימו כולם.
והם הלכו ופיתחו את כל זה, כולל הגלריה והפרסומות. ואת בחירת סוג הפנס לא הוסיפו למסך ההגדרות, אלא שמו במסך הראשי, כי זה הרי לב האפליקציה, וגם היה להם שם מלא מקום.
meanwhile, במטה של אנדרואיד:
גוגלר א': שמע, מלא אנשים משתמשים בסמארטפונים בתור פנסים.
גוגלר ב': בוא נוסיף ווידג'ט שכשלוחצים עליו, הפלאש של המצלמה נדלק.
גוגלר א': היי, רעיון טוב.
ומאז יש באנדרואיד ווידג'ט פנס מובנה, שלחיצה עליו מדליקה את הפלאש של המצלמה.
כשתשאלו אנשי UX מיהם האנשים שהשפיעו על עבודתם הכי הרבה, רוב הסיכויים שלא תשמעו את השם רוב גולדברג. הוא לא בדיוק אושיית UX או מעצב דגול, הוא ידוע בעיקר בתור קריקטוריסט. הוא חי בארה"ב בין השנים 1883-1970, והוא המציא את מה שנקרא Rube Goldberg Machine, שזה (איור של) מנגנון שמנסה להשיג מטרה שולית וזניחה ומגיע לשם כך לרמות אבסורדיות של מורכבות. למשל האדון למטה משתמש במפית אוטומטית. כי אם אפשר לחסוך למשתמש את הפעולה של לנגב לעצמו את הפה, אז למה לא? כל מה שצריך בשביל זה הוא לקשור את היד עם הכף למנוף, שיקפיץ פרוסת לחם לעבר התוכי, שיקפוץ ויפיל את המשקולת לתוך הדלי, מה שידליק את המצת, שישגר את הטיל, שיחתוך את החוט שמחזיק את מטוטלת של השעון, שמחזיקה את המפית, וזהו, ניגבנו לו את הפה. חוויית משתמש מעולה!
בכל פעם שמתחיל הדיון על "למה שלא נחסוך למשתמש המסכן את הצורך אשכרה לעשות משהו עם הידיים ובשביל זה נמלא את המסך בפקדים, לוגיקות, הגדרות, ועוד שתי רמות הירארכיה", אני שולף את אדון גולדברג. ואני גאה לומר שבאופן אירוני, ע"י שימוש בשמו הצלחתי למנוע כמה מכונות רוב גולדברג ממשקיות.
מיותר לציין שבעידן הילולת הגיקים שלנו כמובן קיימת תחרות בניית מכונות גולדברג אמיתיות, וחלקן מבריקות לחלוטין. הנה אחת לקינוח.