חוויית המשתמש בנקניקיות.

לפני כשנה הייתה לי בעיה. עבדתי בארגון מאוד גדול, השתמשנו ב-Outlook 2003 ועבדנו הרבה עם היומנים אחד של השני. אז רשימת היומנים המשותפים אצלי באוטלוק הייתה מאוד ארוכה – עשרים עד שלושים אנשי קשר לדעתי. ואוטלוק לא סיפק שום אפשרות נוחה לקבץ את היומנים לקבוצות, אז תמיד נאלצתי לקרוא את רוב הרשימה עד שהייתי מוצא את איש הקשר שמעניין אותי. כל האנשים השתייכו לאחת מתוך ארבע או חמש מחלקות, אז מבחינה לוגית לא הייתה שום בעיה לקבץ אותם, והפער היה פונקציונאלי – באוטלוק פשוט לא הייתה אפשרות כזו (אגב, זה מקרה מאוד נדיר לדעתי באוטלוק). אתה יכול לשנות את שמותיהם ולסדר את היומנים בכל צורה שתרצה, אבל בלי ליצור קבוצות. אז בלית ברירה מיינתי אותם לפי האלף-בית וזהו. ואז אחד מחבריי לעבודה (היי אלון) הראה לי טריק מגניב – הוא היה מוסיף לרשימה את לוחות השנה של אנשים שאינם רלוונטיים עבורו, משנה את שמותיהם לשמות של קבוצות לוגיות, ומשתמש בהם בשביל לשבור את הרשימה הגדולה לכמה חלקים. כך, במקום שזה ייראה כמו אצלי:

אבי
בני
גדי
דוד
הראל
ויקטור

זה היה נראה כך:

===QA===
אבי
ויקטור
===מימוש===
בני
דוד
===אפיון===
הראל
גדי

וזה היה מייעל מאוד את תהליך איתור אנשי הקשר.

כשסיפרתי לבוס שלי דאז (הי גיל) על הטריק, הוא אמר משהו מאוד נכון, שאתה אף פעם לא יכול לצפות מה יעשו המשתמשים עם היכולות שאתה נותן להם.

נזכרתי בזה כמובן בגלל הנקניקיות.

העניין עם נקניקיות הוא שישנן כמה טכנולוגיות שונות לבניית מסכי מגע. השתיים העיקריות שמשמשות במכשירי כף-יד נקראות Resistive ו-Capacitive. הראשונה מסתכמת בזה שמעל המסך יש שתי שכבות שקופות שנמצאות קרוב מאוד אחת לשניה, והשכבה העליונה היא קצת גמישה. על-גבי שתי השכבות נמצאת רשת של מוליך חשמלי כלשהו, ולחיצה על השכבה העליונה גורמת לה לגעת בשכבה השניה ולסגור מעגל חשמלי, כשהמכשיר יודע לזהות את מיקום הסגירה. הטכנולוגיה השנייה מדברת על שכבה אחת, שגם היא מכוסה בחומר מוליך כלשהו. האצבע שלנו היא כידוע מוליכה חמשל, ולכן כשהיא נוגעת במסך כזה, היא משנה קצת את השדה האלקטרוסטטי שלו (או משהו כזה – תקראו בויקיפדיה כמוני), והמכשיר יודע לזהות את הנקודה.

הטכנולוגיה הראשונה היא בעלת רזולוציה מוגבלת – הרשת המוליכה צריכה להיות מספיק רחבה בשביל שהמעגל ייסגר רק בנקודה אחת בכל פעם.  הטכנולוגיה השנייה לא סובלת מהבעיה הזו, כי הציפוי המוליך הוא אחיד על גבי כל המסך ואין שום רשת. לכן הטכנולוגיה השנייה היא יותר נפוצה. אבל גם איתה יש בעיה – החפץ שבו נוגעים במסך חייב להיות מוליך. למשל גוף האדם הוא מוליך מצוין. סטיילוס פלסטיק רגיל הוא ממש לא מוליך מצוין, ולכן אייפונים למיניהם לא עובדים עם סטיילוסים (סטיילוס מתכתי יכול להזיק למסך). אבל הבעיה היותר גדולה היא שבד גם הוא אינו מוליך, ובמיוחד כפפות צמר עבות וחמות. מה שגורם לכך שאנשים שלובשים כפפות לא יכולים להשתמש באייפוניהם בחורף הקר. וכך הגענו לזה שהמכירות של סוג מסוים של נקניקיות בדרום קוריאה רשמו קפיצה של כ-40% ברגע שהקוריאנים החכמים גילו שאפשר להשתמש בנקניקיות בתור סטיילוס לאייפון, בלי להוריד את הכפפות.

צריך לבדוק האם לחברת אפל יש חלק בחברת הנקניקיות ההיא, ואז נדע האם אתה באמת אף פעם לא יכול לצפות מה יעשו המשתמשים עם היכולות שאתה נותן להם.