אלבום ארה"ב ופראג

לפני כחצי שנה חזרתי מחופשה בתאילנד ופרסמתי כאן יומן מסע ממשקולוגי. לפני שבועיים טסתי לארה"ב לערוך בדיקות שמישות, ובעיקרון לא תכננתי לכתוב על זה שום דבר, אבל כשהדבר הראשון שאתה רואה ביציאה משדה התעופה זה הפוסט האחרון שלך, אתה מבין שתוכניות אפשר לשנות.

בפוסט האחרון הזכרתי את הבעייתיות שבסימון כפתורי toggle. מה ששכחתי לציין זה שהבעיה אינה ייחודית רק לכפתורים, אלא לחיוויים דו-מצביים באופן כללי. כאמור, נזכרתי בזה בשנייה שיצאנו משדה התעופה בניוארק ורצינו לחצות את הכביש. מהצד השני הבהב לעברנו רמזור שנראה בערך כך:

כשראינו את הרמזור, הוא היה בערך בשנייה ה-18. הוא הבהב לו, והספרות הלכו וירדו. אנחנו היינו שניים, ועבר זמן מאז הפעם האחרונה שראינו רמזור כזה, ולכן התחלנו להתווכח האם 18 (או 4 בתמונה) הוא מספר השניות שנשאר לנו לחכות עד שהוא יתחלף לירוק (הירוק הוא במקרה הזה לבן משום מה) או שזה מספר השניות שיש לנו כדי לעבור את הכביש, לפני שהרמזור יתחלף לאדום קבוע במקום אדום מהבהב. ניצלנו את שארית הזמן כדי להתווכח על זה, ובתום הספירה הוא באמת הפך לאדום קבוע.

את התמונה הזו גנבתי מהכתבה הזו שמודיעה על התקנתם של 1500 רמזורים כאלה ברחבי ניו-יורק (הכתבה משנת 2010), והיא מציינת את ריבוי התאונות המערבות הולכי-רגל במעברי חצייה מרומזרים, וטוענת כי "Pedestrian countdown signals can help cut out any guesswork in crossing busy intersections to keep pedestrians from being caught in the middle of a dangerous situation". התגובה הראשונית שלי הייתה "Think again", אבל במחשבה שנייה נראה לי שזה כן עושה את העבודה. אמנם זה לא מאוד ברור לאנשים שנתקלים ברמזור כזה בפעם הראשונה, אבל זהו לא תרחיש טיפוסי בעיר כמו ניו-יורק. ולמעשה זה עושה את העבודה גם במקרה הזה, כי המטרה היא למנוע מצב שבו הם נתפסים באמצע הכביש כשהרמזור מתחלף לאדום. וכאן – או שהם יחליטו לעבור או שהם יחליטו לחכות, אבל ברור להם שברגע שהרמזור מתחלף, עדיף להם להיות על המדרכה. אז במקרה אלבהגרוע ביותר מישהו יפספס רמזור. עדיף לאבד רגע בחיים וכל זה.

האמת – אני חושב שאם היה לי נגיד חודשיים להסתובב בניו-יורק ולאסוף חומר, הייתי כותב ספר על חוויית המשתמש של מערכת התחבורה שלהם. בעצם חוויית משתמש זה קצת גדול עליי, כי זה כולל את הישיבה בקרון הרכבת התחתית לצד הומלסים מסטולים ותקשורת עם נהגי מוניות מפאקיסטן וממוזמביק ומנארניה – ואלה רק המדינות שאני כן מכיר. בשביל זה צריך באמת לגור שם. אבל ספר על הממשקים של מערכת התחבורה כן הייתי כותב. דווקא ספר מאוד חיובי בסך הכל. נגיד הרכבת התחתית.

בערים עם רכבת תחתית צנועה יותר (אבל לא צנועה כמו בארץ, טיפה יותר מופקרת), כדי להקל על הנוסעים להבין את מסלול הרכבת, פשוט תולים בקרון את מפת הקו בגופן קטנטן, בכמה מקומות ראיתי גם ששמים נורות קטנות בתוך שמות התחנות ומדליקים אותן כדי לסמן את התקדמות הקרון.

נגיד כמו ברצלונה (גנבתי מכאן)

או פראג (גנבתי מכאן)

או הונקונג (גנבתי מכאן)

לעומת זאת, תראו את הדבר היפה הזה:

עם מליינתאלפים תחנות (421) ו-34 קווים די קשה לשים את מפת כל הקוים בקרון ועדיין שתהיה קריאה. לכן שמים רק את הקו הנוכחי. את ארבעים וחמש התחנות של הקו אפשר בעיקרון לרשום על פיסת נייר, להדביק לה כמה נורות ולשים את זה על קיר הקרון. או שאפשר לחשוב מה אנשים רוצים לקבל מהמפה ולאפיין אותה בהתאם.

התחנה הקרובה תמיד מופיעה בתיבה המודגשת בצד השמאלי. התחנות הבאות מופיעות אחריה, ומתחת לכל תיבה רשום "בעוד 2 תחנות", "בעוד 3 תחנות" וכך הלאה – עד התחנה העשירית מעכשיו. מאחר ובקו יש 45 תחנות – ואולי אפשר למצוא מקום אבל קשה למצוא סיבה לרשום את כולן – אחרי התחנה העשירית מגיע סימון שאומר "דילגנו כאן על כמה תחנות כי אנחנו מניחים שלא כזה דחוף לך לדעת בדיוק מהן ומה הסדר שלהן – וכשנתקרב קצת הן יתחילו להופיע ברשימה הרצה" (רואים את זה ממש מימין לחיבור המעקה), ואז מראים את התחנות האחרונות בקו. בשלב הזה הסימון "בעוד X תחנות" (צד ימין של הפאנל, בצבע אדום מתחת לשמות התחנות) הופך גם הוא לדינאמי, והוא משתנה עם התקדמות הרכבת (הסימון בתחילת הרשימה הוא מודפס ואינו משתנה). גם התחנה האחרונה מוצגת תמיד בתיבה משלה בצד ימין. במידה והרכבת התקרבה אליה מספיק, היא משתכפלת ומופיעה גם ברשימת התחנות הרצה וגם בתיבה הימנית, כמו בתמונה.

מה שלא מובן מאליו כאן זו הסיבה לסימון של הדילוג לפני התיבה הימנית, כי הרי התחנות האחרונות ברשימה הן בדיוק אלו שבאות לפני האחרונה. גם לא מופיע מעליו הכיתוב "Further stops". אני חושב שזה נועד להבחין בין הרשימה הרצה לתיבה הייעודית שמראה תמיד רק את התחנה האחרונה, ולגרום לשכפול שלה להיראות פחות מוזר.

זה דבר יפה. הוא יפה עוד לפני שנכנסים לכל המידע הנוסף שמוצג שם באדום ובירוק, כמו גישה לבעלי מוגבלויות, קווים נוספים שעוברים בתחנה וכד'.

גם זה דבר חמוד. למקרה הנפוץ שהגעת לאחת המאפיות של Le Pain Quotidien (שיש להם אתר יפה, אם כי פלאשי) ופתאום שכחת איך בדיוק אוכלים כריך, הם דאגו ופינקו אותך בהוראות מפורטות בהן אתה יכול לעיין בעוד שאתה ממתין למארחת:

זה דבר פחות יפה. זהו, תאמינו או לא, שלט של טלוויזיה. כשישבתי בחדר וניסיתי להשתיק את הטלוויזיה (שזו הפעולה הכי נפוצה שלי עם טלוויזיות), עברתי על כמה שלטים ואף אחד מהם לא עבד. ואז הגיע בעל הבית ואמר שאני משתמש בשלטים הלא-נכונים והצביע על זה. רק אז הבנתי שזה מה שזה. עד אותו רגע לא ניסיתי להבין מה זה, אבל המחשבה שזה שלט הטלוויזיה אפילו לא עברה בראשי.

סוני מצדיקים את זה התפלץ הזה בטענה שמדובר בטלוויזיה חכמה. ובכן,  גם זה שלט של טלוויזיה חכמה, מבית סמסונג.

כל החלק העליון זה משטח מגע. תסכימו איתי שיש הבדל.

אגב, גם זה שלט. של טלוויזיה רגילה לחלוטין בבית מלון. זה מה שנקרא "שלט חכם של טלוויזיה טיפשה"

זאת גישה יפה בעיניי. תעבירו את כל העניינים המורכבים לתפריטים בטלוויזיה עצמה, ותשאירו את השלט רק כאמצעי שליטה על תפריטי הטלוויזיה. הטלוויזיה היא לא כלי עבודה עבור רוב האנשים, היעילות של להיות מסוגלים להגיע לכל דבר בלחיצת כפתור היא הרבה פחות חשובה מהנוחות של שלט פשוט שמפעיל ממשק נורמלי וברור ע"ג הטלוויזיה עצמה.

זה כבר לא מארה"ב, זה מנסיעה מוקדמת יותר לפראג. הנה עוד שלט משם, אם כי בניקוד שונה.

דלט אוטומטית מגניבה. כל מה שצריך לעשות זה לדחוף אותה, והיא נפתחת, באופן אוטומטי לחלוטין ובאדיבות חוקי הפיזיקה. מדהים הטכנולוגיה של היום, מדהים.

גם זה פראג. מפת התמצאות אינטראקטיבית בקניון.

מדובר בקניון גדול עם הרבה חנויות ויש אנשים שחייבים לעבור בכולן, ובזמן שהם עושים את זה, ממשקולוגים כמוני יכולים להיתקע מול הצג הזה, לשחק איתו, ולגלות למשל שאתה יכול לחפש חנות לפי כל מיני שיטות, וכשאתה מוצא אותה, הוא מראה לך את הדרך אליה מאיפה שאתה נמצא כרגע.

מסלול הנקודות הורוד מראה את הדרך. אתה יכול להגיד גם שאתה מעדיף להימנע ממדרגות נעות, ואז הוא מראה לך מסלול אחר, עם מדרגות רגילות (סתם, סתם, עם מעליות).

לסיום נחזור לארה"ב. זה ברז. הוא קצת מג'וייף, אבל זה מה יש.

כפי שכבר הזכרתי בהקשר של תאילנד, יש בממשקולוגיה מושג שנקרא Affordance, או "איפשור" בעברית. פקד שיש לו איפשור טוב הוא כזה שמשדר את אופי הפעלתו ע"פ הצורה החיצונית שלו. כלומר, כפתור שנראה כמו כפתור, כזה שמשדר "אפשר ללחוץ עליי" הוא בעל איפשור טוב.

אז הידית של הברז למעלה היא בעלת איפשור מעולה. היא ממש מבקשת שתשים עליה את כף היד, יש לה את הגומחות לאצבעות והכל, ותסובב כדי לפתוח את המים – עם כיוון השעון או נגד כיוון השעון. ברגע שאתה מנסה לעשות את זה, אתה מגלה שהידית פשוט לא זזה. העניין הוא שהברז לא עובד ככה, ומה שצריך לעשות זה לתפוס את כל הידית ולהטות אותה ימינה או שמאלה.

במילים אחרות, הידית מרמזת שהברז שלה עובד ככה:

אבל היא מותקנת על ברז שעובד ככה:

ומעניין שאילו לא היו חרוטות בה הגומחות הקטנות האלו לאצבעות, היא הייתה נותנת אפשור מעולה ונכן.

טוב, על שרברבות עוד לא דיברתי כאן, נראה לי שבשלב הזה אפשר לסיים להיום.

נ.ב. תזכורת: אנחנו עדיין מחפשים מאפייני חוויית משתמש. לפי אותו הגיון כמו בפוסט הקודם: אם עקבתם אחרי כל הסיפור עם התצוגה ברכבת התחתית, דברו איתנו בקישור הזה. המשרה מיועדת לנשים ולגברים כאחד, לכן אני לא אומר "אם גם אתם חשבתם שהמפה האינטראקטיבית בקניון היא יותר מעניינת מהחנויות שבו".