שינויים בתפריט

לפעמים אני מתקשר לאישתי. כזה אני, רומנטיקן. בשנתיים האחרונות אני עושה את זה מגלקסי SII. עד לפני כחודשיים זה היה מאנדרואיד 2.3 הידוע בכינויו Gingerbread ולאחרונה שדרגתי אותו לגרסת 4.1 Jelly Bean.

מאחר ואני כאמור רומנטיקן גדול, אבל בעיקר פשוט כי אני עצלן, יצרתי במסך הבית widget של איש קשר, שחוסך ממני ללכת לחפש אותה בספר הטלפונים. הווידג'טים זה דבר נורא נוח, וכאשר יגיע תורם ברשימת "פיצ'רים של אנדרואיד לשילוב בגרסת iOS הבאה כי גם ככה אפשר להפעיל אותם במכשירים פרוצים", גם בעלי האייפונים הלא-מחוללים יוכלו להיווכח בזה בעצמם.

אם הייתי יוצר ווידג'ט כזה עבור עצמי לשם ההדגמה, בגרסה הישנה זה היה נראה כך:

כשהייתי לוחץ על התמונה, היה נפתח לי תפריט קטן ששואל מה אני רוצה לעשות, הייתי לוחץ על האייקון הירוק של הטלפון וזה היה מחייג אליי (וזאת לא תהיה הפעם הראשונה בתולדות הבלוג שאני מנסה להתקשר לעצמי).

ואילו בגרסה החדשה זה נראה כך:

איך התקמבנתי על מספר שווה, הא?

אני לוחץ על התמונה, ונפתח לי תפריט גדול ששואל מה אני רוצה לעשות. הטעות שאני עושה לאחר מכן היא צפויה לחלוטין ועם זאת כמעט בלתי-נמנעת. אני לוחץ על האייקון הירוק של הטלפון – בדיוק כפי שעשיתי במשך שנתיים – ומחכה. ושום דבר לא קורה, החיוג לא מתחיל. תסתכלו על התמונה ותראו אם אתם מבינים מה השתנה.

מאז שהתקנתי את הגרסה החדשה הטלפון עובד נורא לאט, מה שמחרפן אותי נורא מהר. אבל הבריאות הנפשית שלי היא לא הנושא כרגע. בגלל שלוקח לו המון זמן להגיב ללחיצות, כשאני לוחץ על האייקון ושום דבר לא קורה, לוקח לי הרבה זמן להבין ששום דבר לא קורה. כי כשלעצמו, זה ששום דבר לא קורה קורה לי הרבה – עד שמשהו כן קורה כעבור איזה 10 שניות. בסדר, קורה.

וכך לוקח לי הרבה זמן להבין שבמסך הזה שום דבר לא קורה לא בגלל שהטלפון איטי – אלא בגלל ששום דבר לא אמור לקרות. כי באנדרואיד הלכו על אחת הדרכים הבטוחות ביותר לשגע את המשתמשים שלך – שהיא לקחת אייקון קיים ולשנות לו את ההתנהגות לחלוטין, ועוד בצורה שאינה תמיד נראית לעין. בגרסה הקודמת האייקון היה כפתור פעולה – הוא היה מחייג. בגרסה החדשה הוא כבר אינו כפתור פעולה אלא אמצעי ניווט – הוא בעצם מהווה את הטאב הראשון מתוך 5 הטאבים שרואים מתחת לתמונה המפוקסלת שלי. הלחיצה על כל אחד מהאייקונים מציגה למטה את פרטי הקשר, לפי סוג התקשורת שבחרתי. כשלוחצים על הטלפון רואים את מספר הטלפון, וכשלוחצים על המעטפה רואים את כתובת המייל. פשוט. ובשביל לא רק לראות אלא גם להתקשר צריך ללחוץ על המספר.

מעניין שמה שתורם לבלבול הוא שמבחינה מסוימת הם עשו עבודה מעולה, והאפיון מותאם בדיוק לתרחיש השימוש שלי. הם הבינו/הניחו שהפעולה הכי נפוצה כאן תהיה חיוג, ולא שליחת הודעה למשל. לכן את הטלפון שמו ראשון, וזה טאב ברירת המחדל. כך שאם הייתי זוכר איך משתמשים במסך הזה, הייתי יכול ללחוץ ישר על מספר הטלפון עצמו  ולחייג, בלי ללחוץ קודם על האייקון/טאב – כי הוא כבר פתוח. לחובבי ספירת הקליקים: מדובר באותו מספר לחיצות מסך – לחיצה ראשונה על הווידג'ט במסך הבית, ולחיצה שנייה על מספר הטלפון (ועוד לחובבי ספירת הקליקים: אל תספרו קליקים). אז הכל נפלא. אלא שאני רגיל שהכפתור – שנראה כמעט בדיוק אותו דבר ונמצא באותו המקום – עושה משהו אחר לגמרי.

אם האפיון היה קצת פחות מותאם לתרחיש הטיפוסי, והטאב הזה לא היה הראשון, אז בלחיצה עליו התצוגה הייתה משתנה, פרטי המידע היו מתחלפים, הייתי שם לב לזה, וקולט שאני עובד עם טאבים ושעכשיו אני צריך לבצע פעולה נוספת. שזה trade-off מעניין ונצחי – האם עוזרים למשתמשים החדשים (ע"י שינוי מיקום הטאב) או למשתמשים הותיקים (שלמדו כיצד להשתמש ועכשיו נהנים מזמינות גבוהה יותר של הפעולה הרלוונטית). אגב, התשובה האישית שלי – במקרה של המערכת הספציפית הזאת – היא שעוזרים לותיקים. כבוד לפז"מ.

אלא שכאן הטרייד-אוף הוא לא הכרחי, משום שקיימות דרכים נוספות לפתור את הבעיה, שלא פוגעות באף אחד. זה כבר לא טרייד-אוף, זה טרייד-אפ. מספיק לשנות את עיצוב האייקון באופן מורגש כדי להזכיר למשתמש שכבר לא מדובר באותה פעולה. אז נכון, בפעם-פעמיים הראשונות הוא יראה טלפון ויגיד "אה, זה בטח אותו אייקון שאני כבר מכיר" ויצפה לחייג על-ידי לחיצה על האייקון, ואז זה יעבור. וזה יעבור מהר. אבל כשהאייקון נראה כמעט בדיוק כמו זה שהשתמשתי בו עכשיו במשך שנתיים, ייקח לי הרבה יותר זמן להתרגל למשמעות החדשה שלו.

באופן כללי הרבה יותר קל לנו ללמוד מושג חדש מאשר לשנות את מה שאנחנו יודעים על מושג מוכר. לכם זה אולי נשמע מובן מאליו אבל יש מקצוע שתפקידו לחקור את מה שנראה מובן מאליו בקשר ליכולות האנושיות, לכתוב תיזות ארוכות על מדוע זה אמנם נכון אבל ממש לא מובן מאליו, אחרת אי אפשר לקבל על זה תואר דוקטור,  ולקנח בלהמציא לזה שמות ממש מוזרים. וזאת הסיבה לכך שפסיכולוגים קוגניטיביים קוראים לעיקרון שהזכרתי עכשיו בשם הקליל והאינטואיטיבי אינטרפרנציה פרואקטיבית. זאת כמובן להבדיל מאינטרפרנציה רטרואקטיבית. כאילו דה!