המילים של בית UX

 

בשבוע האחרון של 2013 ניר אייל פירסם את הספר המעולה שלו חינם להורדה באמאזון (חינם רק באותו שבוע), בפורמט kindle cloud. בהתחלה התבאסתי שלא אוכל לקרוא את הספר כי אין לי קינדל, אבל אחר-כך מישהו ביטא את באסתנו המשותפת בקבוצת הפייסבוק של חוויית משתמש ישראל, ונשמה טובה גילתה לנו שאפשר להשתמש בגירסא הוובית גם אם אין לך קינדל. וכך אנחנו כמעט ופיספסנו את הספר, ואמאזון יחד עם ניר אייל כמעט ופיספסו אותנו רק בגלל שם מטעה (ולבטח כן פיספסו קוראים רבים נוספים) אבל זה לא משנה כרגע, סוף טוב הכל טוב.

קינדל קלאוד זה מוצר מאוד נחמד לקריאת ספרים דיגיטליים. אתה יכול להתחבר אליו מהמחשב, הטאבלט או הטלפון והוא תמיד יהיה מסונכרן ותוכל להמשיך מאיפה שהפסקת. גם בלי קשר לזה די כיף להשתמש בו. ואפשר גם לקרוא ספרים שאינם בפורמט של אמאזון, אלא בכל פורמט נפוץ.  לאחר שסיימתי את הספר של ניר ועברתי לקרוא ספר אחר, שהיה ב-PDF רגיל, שמתי לב למשהו מוזר – קינדל כיפף קצת את חוקי הפיסיקה, או ליתר דיוק חוקי המטאפורה, כדי לאפשר לי לקרוא בצורה זורמת יותר.

כידוע, הקריאה בספר מתרחשת בערך בסדר הזה (באנגלית):

כאשר אנחנו מגיעים לסוף העמוד השמאלי, אנחנו קופצים ישר לראש העמוד הימני ולא חושבים על זה פעמיים. בטאבלט קטן, שבו רואים עמוד אחד בתצוגה אנכית או חצי עמוד בתצוגה אופקית, זה קצת יותר קשה מאשר בספר אמיתי, וממש מרגישים פיזית עד כמה החזרה למעלה היא פעולה מיותרת ומעיקה. לכן בקינדל החליטו לבוא לקראתנו ולדאוג שכאשר אנחנו גוללים ימינה, אנחנו מגיעים ישר לראש העמוד הימני, כאילו שהספר בנוי כך:

זה כמובן שובר לחלוטין את מטאפורת הספר הפיזי, ומה שעוד יותר גרוע זה שזה ממש דורס את מבנה הקובץ. זה כמו לקחת תמונה של שני אנשים עומדים ליד השני, לעשות zoom in על אחד מהם, לרדת לכיוון הרגליים שלו, ואז לגלול הצידה ולגלות שם את הראש של האדם השני – ואז לעשות zoom out בחזרה ולראות שהם עומדים אחד ליד השני ומקשקשים כאילו כלום.

בדרך כלל כאשר מאפיינים ממשק שהוא מנוגד לקונבנציות מאוד חזקות – ואני מדבר רק על המקרים שעושים את זה טוב – מנסים ליצור משהו שהוא כל-כך מותאם לתהליך העבודה שהמשתמש אפילו לא שם לב שיש כאן חריגה, כי זה פשוט מסתדר לו. קורה לא פעם שאתה מציע פתרון ממשקי מסוים למישהו, הוא אומר "בחיים לא ראיתי את זה בשום מקום" ואתה מראה לו שהוא משתמש בפתרון הזה בדיוק על בסיס יומיומי, וזה פשוט מרגיש לו כל-כך טבעי שהוא מעולם לא שם לב לזה. אבל כאן זה לא מה שקורה, כאן החריגה בולטת ואפילו צורמת – אבל ממש בשנייה שמבחינים בה לראשונה, מבינים גם שהיא מועילה ומוצדקת. ההרגל מאוד חזק ואני אישית ממשיך לשים לב לזה בכל פעם – אבל זה הופך ל-delighter, זה נרשם אצלי כמשהו חיובי.

וזה גם שובר כמה וכמה מכללי המקצוע.

בהרצאה המעולה שלו על טיפוגרפיה, ג'ייסון סנטה מריה אומר את הדבר הבא על כללי המקצוע (שלו):

אם מישהו אמר לכם פעם שישנם כללים בטיפוגרפיה – הוא טועה. לגמרי טועה. … אין כללים. יש עקרונות, יש הנחיות, יש best practices, יש דברים שעובדים רוב הזמן. אבל אין ממש כללים. כי אין משהו שעובד תמיד. ולפעמים העיצוב הכי טוב שראיתם הוא על-ידי מישהו שמפר את אותם best practices שאמורים לעבוד. וזה בסדר. אבל זאת גם אחת המשוכות הגדולות שעומדות בפני אנשים שרוצים ללמוד על טיפוגרפיה – הם שואלים "איזה ספר עליי לקרוא כדי לדעת מהי טיפוגרפיה? כי אז אני אשלוט בזה". אבל זה לא עובד ככה. כל-כך הרבה מהידע טמון בלעבור את הדרך הנדרשת, להרגיש איך זה עובד באמת.

אני לא טיפוגרף, או, כפי שאני מעדיף לקרוא להם, "פונטולוג" (או בעברית גופנן), אז אני לא יודע עד כמה הוא צודק לגבי טיפוגרפיה. נראה לי שמאוד. אני כן חוואי משתמשים, ולגבי חוויית משתמש הוא צודק שחבל על הזמן.

בספירה גסה קיימים מלאנתאלפים אוספים של כללי אצבע ב-UX. יש מוכרים יותר ומוכרים פחות. מלא מלא אנשים מכירים אותם. רוב רובם של אותם אנשים מתייחסים אליהם כאל תורה מסיני. כאשר הם מאפיינים או רואים אפיון הם עוברים בראש על רשימת מכולת של כללי האצבע שנראים להם טובים, ומסמנים V. כמה שיותר פריטים מסומנים בסוף, ככה האפיון טוב יותר. פשוט! כאשר הם נתקלים בבעיה שחושפת סתירה בין שני כללי אצבע, הם נתקעים. אין כלל אצבע לתיעדוף כללי אצבע, אז הם נשארים אובדי עצות. הם מוכנים לזרוק קוביה כדי שתכריע עם איזה מהכללים ללכת. גם סדר אלפביתי עובד מצוין. consistency בא לפני learnability? אז הוא לוקח! גם בעברית – עקביות זה לפני קלוּת לימוד, סימן שזה בטוח נכון.

האוסף הכי מפורסם כנראה של כללי אצבע בממשק זה עשרת ההיוריסטיקות של נילסן. כל מי ששמע בחייו הרצאת מבוא לאפיון ממשק שמע על ההיוריסטיקות של נילסן. אבל לא כולם טורחים לבדוק למה הוא היה חייב להתפלצן עם "היוריסטיקה" במקום סתם "כלל".

נילסן עצמו מתאר אותם בתור "10 העקרונות הכלליים ביותר לעיצוב אינטראקציה. הם נקראים היוריסטיקות משום שהם מהווים יותר כללי אצבע מאשר הנחיות שמישות ספציפיות".

בעוד שוויקיפדיה בכלל מזכירה לנו ש: "היוריסטיקה (Heuristic) היא כלל חשיבה פשוט, מעין כלל אצבע המבוסס על הגיון פשוט או אינטואיציה, המציע דרך קלה ומהירה לקבלת החלטות, ללא התעמקות ובמחיר דיוק נמוך".

ללא התעמקות ובמחיר דיוק נמוך. נכון שככה אנחנו רוצים לאפיין את הממשק שלנו? וכל איש UX ירצה לרשום את זה על כרטיס הביקור שלו? בכלל, זה אחלה מוטו. אם יורשה לי רגע של גיקיות עוד יותר גדולה, אצל בית סטארק זה Winter is Coming, אצל בית לאניסטר זה Hear me Roar, ואצלנו זה כנראה Shallow and Inaccurate. מושלם.

שלא תהיה טעות – כל הכללים האלה מאוד מאוד מועילים. הם משמשים כגלגל הצלה – שנועד לעזור למי שלא יודע או לא מסוגל כרגע לשחות. אבל קחו שחיין מקצועי בתחילתה של תחרות, תנסו לקשור אליו גלגל הצלה ובתור טובה אישית בשבילי –  תבקשו מחבר שיעמוד מהצד ויצלם את התגובה שלו ויעלה ליוטיוב. אל תצלמו לבד כי יש סיכוי גבוה שתמצאו את עצמכם בתוך הבריכה, וחבל על המצלמה.

כללי האצבע – ככלל אצבע –  נועדו בראש ובראשונה עבור הציבור הכללי (כי הדיוטות נשמע מעליב משום מה),  "לשמור שלא יבצעו פאולים של UI", כפי שלקוח הגדיר פעם  את תפקידי בתהליך העבודה מולו, וגרם לי לראשונה לשקול מחדש את עתידי בעולם הייעוץ.

אני ממש לא אומר ש"מומחה אמיתי", whatever that is, נמצא מעל הכללים האלה ושהם לא תקפים לעבודתו, כי הוא לא והם דווקא כן (ואם הוא מכריז שזה כן המצב ומתחיל לדבר על סטיב ג'ובס בעל החזון שלא הקשיב לאף אחד, תבקשו ממנו תעודת זהות. אם לא רשום שם "סטיב ג'ובס", תחליפו מומחה. אם כן רשום, תפנו למשטרה או אברבאנל או משרד הדתות). המומחה אמור לדעת לעבוד עם הכללים. הכללים הם אך ורק כלי עבודה. ובשביל לעבוד איתם צריך לדעת לשים אותם בפרופורציה, ולזכור (בעצם, בואו נתחיל מ"להבין") שהם האמצעי, הם לא המטרה. הם האמצעי  – מועיל אבל לא מחויב – ליצירת חוויית משתמש טובה.

הם גם לא מה שמגדיר אותה ככזאת. הממשק של הקינדל שובר את המודל המנטאלי (תפיסת מבנה הספר שיש לנו בראש), פוגע בעקביות חיצונית (לא מתנהג כמו תוכנות אחרות לצפייה בתמונות ובטקסטים), וגם בעקביות פנימית (סידור העמוד בצפייה מרחוק שונה מסידור העמוד בצפייה מקרוב), אבל בסופו של דבר מספק חוויה מעולה.

פעם כבר דיברתי על המסך הזה שאני מאוד אוהב, מתוך MS Word 2007:

הצ'קבוקסים שלו לפעמים מתנהגים כמו כפתורי רדיו. אפשר לסמן רק פריט אחד בתוך כל עיגול ירוק (התנהגות של כפתורי רדיו), אבל במצטבר אפשר לסמן כמה פריטים (התנהגות של צ'קבוקסים). אני אישית חושב שזה פתרון מעולה. הוא מאפשר למשתמש לעצב את הטקסט איך שהוא רוצה, במגבלות הקיימות. את המגבלות הוא נאלץ לגלות בדרך הקשה – אבל רק אם הוא רצה לעשות משהו לא הגיוני. המגבלות אינן שרירותיות. אם הוא סימן "קו חוצה" ואז סימן "קו חוצה כפול" וזה הוריד לו את הראשון – הוא יופתע בהתחלה. הוא לא רגיל שצ'קבוקסים מבטלים זה את זה. ולאחר שנייה של מחשבה הוא יבין ששני הסימונים האלה לא יכולים להתקיים בו-זמנית.  כנ"ל "כתב עילי" יחד עם "כתב תחתי" וכך גם כל יתר הקבוצות.

מישהו שמאמין שיש להצמד לקונבנציות בכל מחיר היה פוסל את האפיון הזה על הסף, וקובע שיש למצוא פתרון אחר.

פתרון אחר יכול להיות למשל זה:

זה פתרון שמשחזר את הפונקציונאליות בדיוק, וגם עומד בכל ה"כללים". על הדרך הוא מוסיף שישה פקדים חדשים, רמת הירארכיה עם שליטה, ומכריח את המשתמש לעבור הרבה צעדים מנטאליים מיותרים. ואני לא מדבר על ספירת קליקים (ספירת קליקים צריכה להיות מחוץ לחוק עם וועדה המעניקה היתר למקרים מיוחדים) – אני מדבר על להבין את הכותרות שנאלצתי להמציא, ולהבין את היחסים המוזרים שביניהם. תנסו להבין למה מצד שמאל יש כפתורי רדיו בתוך צ'קבוקסים, ומצד ימין יש צ'קבוקסים בתוך כפתורי רדיו באחת הקבוצות, ומה כל זה אומר.

במקום אותן כמה שניות שהמשתמש היה מבזבז על להבין מדוע נכבה לו הצ'קבוקס, כאן הוא יבזבז שתי דקות על להבין את המסך לפני שהוא מתחיל להשתמש בו. המבנה הזה מכריח את המשתמש לעצור ופענח את הלוגיקה הפנימית של כל האפקטים – והיא ממש לא טריוויאלית כפי שאתם רואים, ובעיקר – היא ממש לא מעניינת אותו. הוא לא פונטולוג והוא לא הולך להיבחן על זה. הוא רק רוצה לשים פאקינג קו חוצה על המילה (לפעמים זה שימושי). המסך המקורי והכופר בקונבנציות לא מכריח אותו להבין דבר, הוא פשוט מוודא שהמשתמש לא יכול לבחור מספר מצומצם של אפשרויות שהן לא הגיוניות מלכתחילה ולכן הסבירות שהמשתמש ינסה להדליק אותן היא נמוכה. רוב המשתמשים יעברו את המסך המקורי מיד, בלי לדעת אפילו שיש שם משהו מוזר.

כל זה עוד לפני שדיברנו על הנזק הויזואלי שזה עושה, ועל זה שהחלון מתנפח לגודל לא הגיוני, כך שכנראה שהיה עדיף להוציא את כל סבך האפקטים הזה לטאב שלישי בנוסף ל-Font ו-Character Spacing, מה שהיה גורם לזה שרוב המשתמשים לעולם לא היו מגיעים אליו בכלל. שזאת גם דרך יעילה לפתור את הבעיה.

ושתבינו, היו לי מספר גרסאות יותר מפחידות בדרך. זה – נשבע לכם – הפתרון החלופי הכי טוב שהצלחתי למצוא במגבלת הזמן שהייתי מוכן להשקיע בערב של יום שישי.

אז כן, ברוב המקרים אפשר למצוא פתרון שעומד בכל הקונבנציות, רק לא בטוח שזה מה שאתם רוצים לעשות למשתמשים שלכם ולמוצר שלכם.

והדבר הכי מצחיק בכל הסיפור הזה הוא שהמשפט "בחיים לא ראיתי את זה אצל אף אחד אחר, זה גרוע" הוא כמו פרפר שמתפתח מגולם. הגולם ברוב המקרים הוא משפט אחר שנאמר על-ידי אותו האדם עצמו, אבל בתחילת הפרויקט. בשלב ההוא זה היה נשמע כך: "אני רוצה חוויית משתמש מדהימה, אני רוצה וואו, משהו שונה, משהו שאין לאף אחד אחר".