A slightly abridged English-language version of this article can be found on Medium.
-יש לנו פיצ'ר שלא מקודם מספיק, אני רוצה לשים הפנייה אליו בדף הראשי.
-אבל הדף הראשי עמוס גם ככה.
-בסדר, יש שם מקום, הנה מצופפים טיפה בפינה הימנית העליונה וזה נכנס בול.
-אבל לא בכל מקום פנוי חייבים לדחוף משהו!
-אבל למה לא?
-כי זה מעמיס על המסך ומפריע לאנשים.
-מי שלא רוצה – שלא יקרא, מה הבעיה? הנה, אני למשל – לא קורא מיילים ממך. פשוט וקל!
נשמע מוכר? אם כן, סימן שעבדתם פעם על מוצר כלשהו. במבט ראשון, העניין הזה של "מי שלא רוצה – שלא יקרא" נשמע כמעט הגיוני. אחרי הכל, רובנו אנשים בוגרים, רבים מאיתנו נמצאים במערכות יחסים ארוכות, מה שאומר ששיכללנו את אמנות השמיעה הסלקטיבית – אז למה לא קריאה סלקטיבית?
כנראה שהשאלה הזו הטרידה גם את ברברה וצ'ארלס אריקסן, זוג חוקרי פסיכולוגיה באוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין. בשנת 1973 הם הזמינו שישה נבדקים למעבדה והושיבו אותם מול מכשיר שנקרא טכיסטוסקופ, שהוא בגדול צג שמאפשר שליטה ממש (אבל ממש) טובה על משך חשיפת התמונה, והוא ונראה בערך ככה:
למי מכם שתהה, לא, זה לא עיצוב של אפל.
הנבדקים קיבלו גם ידית קטנה, ואת ההוראות הבאות:
אתם הולכים לראות סדרות של שבע אותיות בכל פעם. תמיד התייחסו אך ורק אל האות האמצעית. במידה והאות היא H או K, הזיזו את הידית שמאלה. במידה והאות היא S או C, הזיזו אותה ימינה.
לחצי מהנבדקים אמרו כיוונים הפוכים ליתר בטחון (או אותיות הפוכות, שזה בעצם אותו דבר).
ואז התחילו להציג להם רצפים של אותיות. כאמור, הנבדקים היו צריכים להתמקד רק באות האמצעית – שנקרא לה "אות המטרה", אבל היא הייתה מוקפת באותיות נוספות, שלוש מכל צד, שלהן נקרא "אותיות רעש" או "מסיחים". על אף שהפיתוי להציג להם מילים מגונות היה רב, החוקרים הצליחו להתאפק – בכל זאת זוג פרופסורים מכובדים לפסיכולוגיה – מה שהשאיר להם רק חמישה סוגים של רצפים.
- הרעש זהה למטרה – כלומר מציגים את אותה האות שבע פעמים
- הרעש תואם למטרה – כלומר התגובה הנדרשת לאותיות הרעש היא אותה תגובה שנדרשת לאות המטרה (למשל אות מטרה H, שדורשת להזיז את הידית שמאלה, ואותיות הרעש הן K, שגם הן דורשות להזיז שמאלה).
- הרעש הפוך מהמטרה – אותיות הרעש דורשות תגובה הפוכה (S או C במקרה הנ"ל, שדורשות להזיז ימינה)
- רעש מגוון דומה – אותיות שאינן חלק מארבע אותיות המטרה האפשריות, אך דומות לאות המטרה מבחינת מאפיינים ויזואליים (במקרה הנ"ל אותיות המורכבות מקוים ישרים)
- רעש מגוון שונה – אותיות שאינן חלק מאותיות המטרה, ואין דומות להן ויזואלית (במקרה הנ"ל מעוגלות).
- אות המטרה לבד. הגרסה הזו הופיעה על תקן קבוצת ביקורת, לפעמים מעורבבת בין שאר התנאים, ולפעמים חזרה על עצמה כמה פעמים ברצף.
ככה זה נראה על אמת:
רק כדי להבהיר את הרעיון שמאחורי הניסוי: במידה והאנשים מסוגלים להתעלם מגירויים לא-רלוונטיים, הם באמת יוכלו להתמקד באות המטרה בלבד, ושינוי האותיות המקיפות אותה לא ישפיע על ביצועיהם. לעומת זאת, אם איננו יכולים להתעלם ממה שאנחנו רואים, הביצועים כן יושפעו. כדי לבחון את ההשפעה על הביצועים, חלק מהאותיות מופו לתגובה הפוכה מזו של אות המטרה, כך שאם המוח באמת מעבד אותם, הוא יקבל אותות סותרים ויהיה לו קשה יותר לבחור בתגובה הנכונה.
משתנה נוסף שהיה בניסוי הוא המרחק בין האותיות, שהיה יכול להיות קטן, בינוני או גדול. החוקרים רשמו את זמני התגובה של התגובות הנכונות (שנמדד באלפיות השנייה), ויצא להם הגרף החביב הבא:
על אף שכל קוראי הבלוג חריפים מהממוצע באוכלוסיה, עדיין קצת קשה להבין את הגרף כשאינו מצויד במקרא, ולכן נבאר שהמספרים 1-5 תואמים לתנאים שתיארנו למעלה, הראשון זה כאשר הרעש זהה למטרה, והחמישי הוא כאשר הרעש הוא אותיות שאינן חלק מהניסוי ואינן דומות למטרה.
לאחר ניתוח סטטיסטי, התרשים אומר לנו את הדברים הבאים:
- לא נמצא הבדל מובהק בין מסיחים זהים למסיחים מקבוצה תואמת. כלומר לא משנה אם זו K מוקפת H או K מוקפת K.
- זמן התגובה בתנאים ה"תואמים" (1,2) היה נמוך באופן משמעותי מאשר בתנאי הלא-תואם (3). כלומר היה משמעותית קל יותר לקבל החלטה נכונה עבור K מוקפת H (או K), מאשר עבור K מוקפת S.
- ככל שהמרחק בין האותיות היה גדול יותר, זמני התגובה היו נמוכים יותר. כלומר כמה שהן יותר מופרדות, ככה קל יותר לבודד את אות המטרה ולהגיב אליה.
- בתנאי הביקורת המעורב (כאשר אות יחידה הוצגה בין הצגות של רצפי אותיות), זמני התגובה היו ארוכים יותר מאשר בתנאי הבקרה הרציף – כאשר היא הוצגה ברצף פעם אחר פעם. החוקרים משערים כאן השפעה של מנגנוני שליטה עצמית שהופעלו על-ידי הנבדקים במקרה המעורב כדי לדכא תגובות אינסטינקטיביות, ולא הופעלו במקרה הרציף כי לא היה בהם צורך.
- כאשר המסיחים לא היו חלק מאותיות המטרה אך היו דומים לה ויזואלית, זמני התגובה היו קצרים יותר מאשר כשהם היו דומים לאותיות קטגוריית התגובה הנגדית. שזה בגדול ההמשך ההגיוני של ממצא מס' 2.
או במילים אחרות:
- גם כאשר אין צורך לחפש את המטרה במרחב, מספר הפריטים המוצג גורם להאטה בעיבוד של המטרה.
- ככל שהמסיחים דומים יותר למטרה, כך יותר קשה להבחין ביניהם, מה שאומר שהם מעובדים "עד הסוף", והשפעתם מתרחשת בשלב בחירת התגובה.
- השפעת המרחק היא תוצאה של קושי בהבחנה מרחבית.
ובקיצור ממש נמרץ, איננו באמת מסוגלים להתעלם מגירויים המוצגים בפנינו, אפילו אם ידוע שהם מפריעים למשימה שלפנינו.
אז נכון, שישה נבדקים זה ממש מעט, אבל בגלל שהניסוי הפך לקלאסי והציג פרדיגמה מחקרית חדשה – מה שאומר שהתבנית הזו שימשה לאחר מכן בניסויים רבים נוספים – הוא שוחזר אינספור פעמים בכל העולם, ומסתבר שששת הנבדקים שלו דווקא נתנו תמונה די מייצגת של האוכלוסייה האנושית באופן כללי.
וברמה הממשקית הפרקטית:
- כמה שיש יותר פריטים על המסך, כך יותר קשה לעבד כל פריט – גם כשאין מדובר בקושי לאתר אותו מבין האחרים. אין כזה דבר "לא מפריע". כמובן שזה הזמן להיזכר בחוק היק.
- כדי לצמצם את הקושי, עדיף שהפריטים הלא-רלוונטיים ייראו אחרת מהפריטים הרלוונטיים. גשטאלט וכו'.
- תנו לנשום. תרווחו קצת גם בין דברים דומים, וקל וחומר בין דברים שאינם דומים.
המאמר המקורי פורסם בגיליון מאי של בלייזר Perception & Psychophysics, 1974, 16(1), pp143-149, תחת השם השובב Effects of noise letters upon the identification of a target letter in a nonsearch task, ומי שממש רוצה יכול להוריד אותו כאן.