כנסו לגוגל תמונות ותעשו חיפוש על "לשחק ברופא". תקבלו תמונות של מייקל לואיס. אני לא יודע למה. עכשיו תדליקו בגוגל חיפוש בטוח. זה חשוב, סמכו עליי. ותעשו חיפוש על playing doctor. מה שתקבלו, בתקווה שבאמת הדלקתם חיפוש בטוח, זה הרבה ילדים קטנים עם סטטוסקופים. אם לא הדלקתם, תקבלו הרבה ילדים גדולים חסרי ידע בסיסי ברפואה, כי באזורים האלה אין מה לעשות עם סטטוסקופ.
הכרתי פעם איזה חמש בדיחות שיכולות היו להתחיל את הפוסט הזה, אבל אני לא זוכר אותן. וכנראה שלפחות ארבע מהן היו ברוסית, וזה אף פעם לא עובד בתרגום. לכן רק אסביר בקצרה מה זה קארגו קאלט (cargo cult) , ומי שבכל זאת מעוניין לגלות את העולם הביזארי של בדיחות רוסיות, מוזמן לקרוא את הרשומה המדהימה הזאת בוויקיפדיה. אני מבטיח לכם שעה של WTF אנתרופולוגי טהור.
כמו כל דבר אחר בעולם, גם המושג קארגו קאלט מוסבר בוויקיפדיה, אבל מאחר וכותרת העמוד שם היא "כת מטען", מה שמעיד על חוסר הבנה בסיסי של המושג, אני מעדיף את התיאור של ריצ'רד פיינמן: בזמן מלחמת העולם השנייה כמה מהשבטים הפרימיטיביים המאכלסים איים באוקיינוס השקט נפגשו עם התרבות המערבית. הם ראו מטוסים שנוחתים על האיים שלהם ומביאים איתם סחורה וכל מיני דברים מופלאים. הם רוצים שהמטוסים יחזרו, ולכן הם מנסים לשחזר את התופעה – הם מפנים רצועות שטח ארוכות, מדליקים מדורות לצידי 'מסלול הנחיתה' הזה, בונים בקתה גבוהה שבה יושב אדם עם חתיכות עץ על ראשו, ועל הגג מותקנים מקלות במבוק גבוהים – זה מגדל הפיקוח עם הפקח בעל האוזניות ועם האנטנות על הגג. וכך הם מקווים להביא את המטוס. זו דוגמא אחת, הדוגמא הקלאסית, למה שמכונה "קארגו קאלט".
הנה דוגמא נוספת.
אני רוצה לספר לכם על מקרה, שבו המשתמש במערכת מסוימת, על אף שהשתייך לקומץ קטן של האנשים הכי חכמים בכל העולם, לא הצליח להתמודד עם ממשק שמובן היום לכל ילד – וזה קרה אך ורק באשמת המאפיין, שלא דאג לדברים הבסיסיים. אבל תחילה כמה מילים על מערכות מומחה באופן כללי.
אפיון של מערכות מומחה זה כיף גדול. גם בגלל שלרוב אתה זוכה ללמוד עולם תוכן חדש ועשיר, וגם בגלל שמטלות המשתמשים הן לרוב ייחודיות, מורכבות ובאמת באמת מאתגרות. ויש בזה יתרון אחד נוסף, והוא שאפשר לרדת קצת מהברקס ולתת למנוע לנהום. אפשר לאפיין מסכים ותהליכים שבאמת תומכים במשתמש ומגבירים את יעילות העבודה שלו, ולקבל כרוע הכרחי אך משתלם את העובדה שזה ידרוש עקומת למידה מסוימת, והוא לא יוכל פשוט לפתוח את התוכנה ולהתחיל לרוץ. באינטרנט ובמוצרים שמיועדים "לכולם" או למשתמשים המזדמנים זה לא מחיר שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו, אבל במערכות מומחה יש קצת מרווח לנשימה: אם הבחירה היא בין פתרון שהוא ברור כשמש ובו לוקח דקה להשלים תהליך בסיסי, לבין פתרון אחר שמאפשר להשלים את התהליך בחצי דקה, אבל הוא דורש כמה דקות של חקר המערכת בפעם הראשונה, לעיתים קרובות נבחר בפתרון השני. כשהתהליך הזה יתבצע עשרות פעמים ביום ע"י מאות משתמשים, זה ישתלם לארגון עשרות מונים.
הבעיה עם זה היא שקשה לזכור שאותם מומחים – הם מומחים לעולם התוכן, וזה לא מעיד על השליטה שלהם במחשבים. קל מאוד להתפתות לשחרר את הרסן לחלוטין ולהגיד "אה, טוב, ילמדו, זה שווה את זה". אז נכון, יש עקומת למידה מסוימת, ויכול להיות שהמוצר מגיע לשטח עם חוברת הדרכה ועם מדריך צמוד, אבל זה ממש לא אומר שאפשר לבנות על זה. בהקשר הזה מישהו אמר לי פעם ש"המילה הטמעה לא צריכה להופיע בלקסיקון של איש UI". יכול להיות שהמשתמש הוא הבן אדם הכי חכם בעולם בתחומו, אך הממשק עדיין צריך להיות פשוט וברור עבורו. וכמובטח, הנה מקרה שהיה. יש לציין שהוא היה די מזמן, בסוף העידן השלישי.
עד שאני מגיע לתרגם משהו, בדרך כלל מדובר בפוסט או מאמר מהשבועות אחרונים. נכון, מדי פעם מתפלק לי איזה פוסט על עשר המכות או על הנדסת אנוש מימי שחר הספּנוּת, אבל הרוב זה דברים ממש מהימים האחרונים, בטווח של שני שינויי ממשק בפייסבוק. ובכן, המאמר הזה נכתב לפני 12 שנה, אבל זה לא מפחית מהרלוונטיות שלו. נתקלתי בו במקרה, וכמובן שאחרי המשפט הראשון לא הייתה לי ברירה אלא לנסות לפתור את הבוחן, ואני לא אטען שידעתי לענות נכון על הכל.
זה מאמר מאוד ייחודי בזה שהוא בבת אחת מעניין, "פותח את הראש", ומאוד רלוונטי לעבודה היומיומית. והוא גם חושף מדוע אנשים מרגישים שכל-כך כיף להם לעבוד עם המוצרים של אפל, ושלא מדובר רק בעיצוב גראפי ושיווק.
ברוס טוגנאזיני (Bruce Tognazzini), שהיה פעם עובד מספר 66 בחברת אפל, הוא היום אחד השמות הגדולים של עולם ה-UX. היום הוא חלק מקבוצת נילסן נורמן, לפני כן הוא עבד בחברת סאן, אבל את עיקר תהילתו הוא הרוויח במהלך 14 השנים בהן ייסד והוביל את תחום ממשקי המשתמש באפל.
הבוחן שייתן לכם את פיטְס ('The Quiz Designed to Give You Fitts)
מאת ברוס טוגנאזיני. פורסם במקור באתר AskTog בפברואר 1999.
תורגם ברשות המחבר ע"י ויטלי מיז'יריצקי.
מדי פעם, כשאני אומר למישהו שאני מאפיין ממשקים, שואלים אותי:
"אה, אז אתה הבחור של הצבעים?"
אני אומר להם: "לא, זה המעצב הגראפי"
ואז שואלים אותי: "אה, אז אתה הבחור שבונה את הממשק?"
אני אומר להם: "לא, זה המתכנת"
ואז שואלים אותי: "אה, אז אתה הבחור שאומר מה יהיו הפיצ'רים?"
אני אומר להם: "לפעמים כן, אבל לרוב לא. זה מנהל המוצר".
ואז, הו אז שואלים אותי: "אז למה צריך אותך בדיוק?"
ועד עכשיו הייתי מנסה להסביר להם שצריך שהפיצ'רים של הבחור של הפיצ'רים יקבלו ביטוי הגיוני, כזה שהבחור של הצבעים יוכל לעשות אותו יפה, ובסוף בסוף הבחור של המקלדת והעכבר יוכל לעבוד עם זה בנוחות.
אבל לא עוד, אני הולך להפסיק עם ההסבר הזה, כי לאחרונה הכנו עוגת יומולדת לחבר, והיא הבהירה בצורה חד משמעית למה צריך מאפיינים בעולם, למרות שיש מי יחליט מה יהיה רשום על העוגה, יש מי שיאפה אותה, ויש גם מי שירשום עליה. בסוף משהו לא מסתדר, ומגיע מאפיין, ומבצע patch אפיוני. אני הולך לשים את זה על כרטיס הביקור וזה יחסוך ממני את כל ההסבר הסקסיסטי ההוא.
מטבע הדברים, סטימצקי זאת רשת ששמה דגש מאוד חזק על המילה הכתובה, ומנסה להנחיל זאת גם ללקוחותיה, וכנראה שגם לציבור הגולשים באתר שלה. אבל כמו כל פעולה חינוכית טובה, זה לא נעשה בצורה בוטה ובולטת, אלא אט-אט, בדרכי נועם, בעדינות בלתי מורגשת כמעט, בדרופדאון קטן.
כשמזכירים את המושג "מחיר הטעות", לעיתים קרובות מדברים על כסף, לעיתים אפילו על חיי אדם, ולעיתים על פעולות בלתי-הפיכות שונות במחשב או בעולם הפיזי. אבל במקרה הנפוץ ביותר, וזה שהכי קל לשכוח ממנו, מחיר הטעות יהיה פשוט תסכול בעקבות פעולה שביצענו. כמו זאת שגרמה לשני המסכים שלי היום להראות ככה:
ואיך זה קרה?
כפי שכתבתי לפני קצת יותר משנה, אני מאוד אוהב את שירות המוזיקה grooveshark. אבל עד לא מזמן, לא יצא לי להשתמש בשירות הרדיו המקוון שלהם, אלא תמיד הייתי מחפש את השירים או האמנים המעניינים אותי. אני גם יודע להגיד מדוע זה קרה. כשגיליתי את גרובשארק לראשונה, הרדיו היה בתשלום, ולכן התרגלתי להתעלם מהאופציה הזו. בשלב מסוים הם הפכו אותו לחינמי, אבל או שהם לא טרחו לספר על זה למשתמשים, או שהצורה שבה עשו את זה לא הייתה מספיק בולטת. בכל אופן, לפני כמה חודשים חבר סיפר שהרדיו הפך לחינמי, והתחלתי להשתמש בו. אבל הייתי צריך לעבור כמה מכשולים בדרך.
כשהפעלתי את הרדיו ובחרתי תחנה, ראיתי משהו שנראה בערך ככה:
הצורה שפירשתי את זה הייתה שבתחנה הנוכחית יש רק שני שירים. לדעתי קשה לפרש את זה בדרך אחרת, מה גם שליד שם התחנה (פינה ימנית עליונה) רשום בבירור "2 שירים".
השבוע נתקלתי במאמר הזה, שמתאר מודל פשוט ויפה, שמצא חן בעיניי ושמאוד התחברתי אליו. ביקשתי מהמחבר רשות לתרגם אותו, ולשמחתי לא הייתה להם שום בעיה.
