UXtasy
  • ראשי
  • UX בישראל
  • אודות
  • צרו קשר
  • ראשי
  • UX בישראל
  • אודות
  • צרו קשר
UXtasy
  • ראשי
  • UX בישראל
  • אודות
  • צרו קשר
  • ראשי
  • UX בישראל
  • אודות
  • צרו קשר
ראשי » חוויית משתמש (עמוד 7)

חוויית משתמש

רישיון להצטלם

היום בעבודה דיברנו על תוכנת האפיון Аxure. ליתר דיוק, על הסיבה שבגללה אין בה visual guides, כמו שיש בפוטושופ למשל. הגענו למסקנה שזה בטוח לא משהו שנשמט במקרה, אלא שהתבצע תהליך של תיעדוף, שבחן גם את נושא ה-guides, והוחלט לוותר עליהם בינתיים לטובת יכולות יותר חשובות. תהליך תיעדוף כזה הוא קריטי אם ברצונכם להוציא מוצר טוב, והוא לא מאוד כיפי, כי כל המעורבים מרגישים שחותכים להם בבשר החי. ואפרופו מוצר טוב – כשלפני כמה חודשים התלוננתי על היעדר ה-guides בטוויטר, אנשי Axure שמו לב לזה ואף ענו לי שזה משהו שבהחלט מתוכנן לגרסה הקרובה של התוכנה.

אבל מספיק לדבר על נושאים משעממים כמו כלי אפיון, עדיף לדבר על משהו מלהיב, כמו רכבים למשל. כדי לנהוג ברכב צריך רישיון. וכדי להוציא רישיון צריך להצטלם. וכדי להצטלם לרישיון צריך לגשת לאחת מתחנות הצילום המורשות. וכדי לגלות היכן הן נמצאות, אפשר ללכת לאתר משרד התחבורה והבטיחות בדרכים. ושם נראה את העמוד הזה:

משרד התחבורה

–המשך קריאה–

אוקטובר 18, 2010 7 תגובות

הדרך לאבסורד רצופה כוונות טובות

פרס הכוונות הטובות מוענק בזאת לאתר freefax.co.il. האתר מאפשר לשלוח פקס באמצעות המחשב – אתם מעלים את הקובץ שברצונכם להעביר, מזינים את מספר הטלפון ושולחים. נחמד.

בעלי האתר רצו שהתהליך יהיה כמה שיותר פשוט עבור המשתמשים שלהם. בעלי האתר יודעים שיותר מדי שדות ואפשרויות מזיקים לאתר – יוצרים עומס, מרתיעים את המשתמש ומבלבלים אותו. "לכן", אמרו בעלי האתר, "נשאיר רק את מינימום השדות הנדרש, ואת כל שדות הרשות נחביא בתצוגה מורחבת, ונקרא לה אפשרויות נוספות". זה ראוי לציון.

כך נראה הטופס במתכונת המצומצמת.

טופס שליחת פקס - מצומצם

למעלה, בירוק, יש את הלינק שפותח את הטופס המלא, עם כל שדות הרשות שהוסתרו בהתאם לכללי הממשקולוגיה ובמטרה להקל עלינו. וזה נראה כך:

 טופס שליחת פקס - מלא

אתם חושבים שאני צוחק עליכם או שהתבלבלתי בצילומסך. לא, שימו לב, הפלוס למעלה הפך למינוס, ואכן נחפשו אפשרויות חדשות.

אני רק רוצה להבהיר משהו. זה יכול להראות כאילו שאני אומר "הסתרה של שדה אחד חוסכת מעט מאוד ולא שווה לטרוח בשביל זה". זה ממש לא מה שאני אומר. אני מאוד בעד חיסכון בפקדים – הם הולכים ונגמרים ותיכף נצטרך לייבא מחו"ל. נעשה חשבון פשוט: אם השדה היה מוצג תמיד, היינו רואים תמיד X פקדים על המסך. הסתרנו אותו, קיבלנו X-1 פקדים. הוספנו את הלינק שחושף אותו, חזרנו ל-X. השדה פשוט התחלף בלינק, ובשלב זה לא חסכנו כלום. אבל כאן זה לא נעצר, כי קיבלנו עוד תצוגה, שבה רואים גם את השדה, וגם את הלינק שמחזיר אותנו לתצוגה הקודמת. אז רצינו לפשט טופס עם X פקדים, וכתוצאה קיבלנו שתי תצוגות, האחת עם X פקדים והשניה עם X+1.

הדבר שבאמת מעניין אותי לדעת הוא האם הם שקלו לשנות את שם הלינק ל"אפשרות נוספת" במקום "אפשרויות נוספות". טופס כזה היה עושה לי את השבוע.

אוגוסט 3, 2010 8 תגובות

שוברים כללים

אחד הכללים הידועים לבלוגרים שרוצים שישארו להם קוראים הוא לא לחשוף את אותם קוראים למוסיקת פופ רוסית. עד עכשיו עקבתי אחר הכלל הזה באדיקות, אבל היום אאלץ לעבור עליו. עמכם הסליחה.

כשמאפיינים ממשק, חשוב להקפיד שלכל פעולה של המשתמש יהיה תפקיד אחד ברור וצפוי. זה לא אומר שאסור לבצע רצף של פעולות, להיפך – טוב ומומלץ לבצע רצף של פעולות – כל עוד הרצף הזה הוא הגיוני, תומך בתהליך העבודה, וחוסך למשתמש זמן או מאמץ. אבל זה כן אומר שאסור שפקודה אחת של המשתמש תבצע בבת אחת שתי פעולות שאינן קשורים אחת לשניה.

לא חייבים להיות אנשי חוויית משתמש בשביל לדעת את זה. למעשה, זה נראה טבעי והגיוני לרוב האנשים, ולכן זו גם הדרך הטבעית בה בד"כ מפתחים מוצרים. מפתחים אמצעי פעולה כלשהו עבור המשתמש, ומחברים אליו פונקציונאליות מסוימת, וכשרוצים לפתח פונקציונאליות חדשה, מחפשים אמצעי פעולה חדש שבעזרתו המשתמש יוכל להפעיל אותה. הבעיות מתחילות כשרכיבים שפותחו במקומות שונים צריכים להתממשק אחד לשני, כי מגוון אמצעי הפעולה של המשתמש הוא יחסית מוגבל, וכולם צריכים להשתמש בו. לכן מפתחי הפלטפורמות מפרסמים הנחיות ברורות להתממשקות אליהן, ומפתחי הרכיבים המתממשקים צריכים להבין שהם פועלים תחת מגבלות מסוימות. לדוגמא, רוב התוכנות לא יעשו שימוש בקיצור הדרך alt+tab או alt-F4, כי וינדוז יושבת ברקע ומקשיבה למשתמש, וברגע שהוא יבצע את הפקודות האלו, היא תתבע זכות ראשונים עליהן. זאת אלא אם התוכנה הרצה חסמה אותן בצורה מכוונת כי היא רוצה אותן לעצמה.

וכעת למוסיקת הפופ הרוסית. לאחר שתכנסו לכאן, לחצו על play בנגן וחכו איזה שניה עד שתפסיק הברברת ויתחיל השיר. לא לגעת בשום דבר אחר! עכשיו תגללו לתגובה האחרונה בעזרת גלגל העכבר. אם בדפדפן שלכם זה מתנהג כמו אצלי, המוסיקה הייתה אמורה להיחלש (כן, עשיתי לכם אמבוש, זה עוד פוסט על כפתורי ווליום :)). כשזה קרה לי, בהתחלה חשבתי שזה פיצ'ר. זה מגניב במידה מסוימת – ככל שאתה מתרחק מהנגן, המוסיקה נחלשת. ממש כמו בעולם האמיתי*. אבל אפשר להווכח די מהר שלא מדובר בגימיק ולא בפיצ'ר, מדובר בבאג. נגן המדיה מחבר את הגלגל לווליום, אבל הוא פועל בסביבת הדפדפן שמחבר את אותו הגלגל לגלילת העמוד. כך יוצא שהגלגל גם גולל את העמוד וגם משנה את הווליום, וכשגוללים, אפשר לראות את תזוזת הסליידר על סרגל עוצמת הקול. ואם נקליק מחוץ לנגן ונוציא אותו מהפוקוס, הגלגל יפסיק להשפיע עליו וישפיע רק על גלילת העמוד. לא, זה ממש לא גימיק.

בפרקים הקודמים של פטיש כפתורי הווליום שמתפתח אצלי ככל הנראה:

שתי דרכים להרוס כפתור ווליום.

סוגיות נדל"ן

ומסתבר שאני לא היחיד – ווליום בחדר 404.


*הרי חצי מהקונספטים ה"מגניבים" בממשקולוגיה נובעים מזה שאנשים משום מה משוכנעים שממשק טוב אמור לדמות את העולם האמיתי כמה שיותר, ויוצרים דברים כמו הבאמפטופ, שעושים המון רעש ואחר-כך מסתובבים במשך שנים במיילים של ממשקולוגים עם הכותרת ":FW: FW: FW: ענק!!!! איזה ממשק מגניב". על המגמה הזו – בהזדמנות אחרת, בינתיים אביא רק את סרטון הבאמפטופ.

יוני 25, 2010 תגובה אחת

The error situation

נכון שהודעה כזו היא דרך נפלאה לפתוח את היום?

disallowed

באמת, ווינדוז? באמת? Disallowed? אני לתומי חשבתי שהגישה אסורה, אבל לא, מה פתאום. אנחנו? שנאסור משהו על מישהו? חס ושלום. הגישה ממש לא אסורה, היא פשוט אי-מאושרת. כן, אי-מאושרת, מה קרה?

אל תבינו אותי לא נכון, המילה קיימת בשפה האנגלית, ויש לה את השימושים שלה. זה פשוט לא אומר שצריך לדחוף אותה לתוך הודעות שגיאה סטנדרטיות לחלוטין. אגב, ה-resource המסתורי הזה? קוראים לזה כונן! יעני drive!

אבל מה אני מדבר, כבר אמרו את כל זה לפָני אנשים יותר חכמים ממני.

למי שלא מכיר את פועלו של ג'ורג' קרלין המנוח, אני חש חובה להזהיר שהסרטון עשוי להכיל גם מילים שאינן גסות.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=DagVklB4VHQ]
אגב, תראו איזו אפליקציה יפיפייה עשו בעיתון הספורט הספרדי Marca עבור צופי המונדיאל. זה פשוט תענוג צרוף.
.
יוני 10, 2010 2 תגובות

על הסוואה בחיוויים

האינטרנט הוא גדול. ממש ממש גדול. בין השאר זה אומר שתמיד מסתתר שם איזה משהו שיכול להדהים אותך. היום מצאתי עוד פנינה כזאת. בואו נראה אם תתלהבו כמוני.

נדמיין מצב היפותטי שמישהו בא ומבקש מכם לבדוק את הנכונות של עובדה מסוימת לגבי כמה עשרות פריטים, ולהציג את התוצאות. למשל, לקחת 40 מספרים ולהציג לגבי כל אחד מהם האם הוא מתחלק ב-3. אני די בטוח שבסוף תתקבל טבלה או סתם רשימה, שבה ליד כל פריט יהיה רשום "כן" או "לא". יכול להיות שחלק מכם יבחר לסדר את הטבלה בצורה שתקבץ את התוצאות לפי סוג. ייתכן שחלק יבחן את האפשרות להציג רק תוצאות מסוג אחד – רק את אלה שלא מתחלקים בשלוש, למשל.

ועכשיו, אני מאוד אשמח אם מישהו יוכל להסביר לי את המניעים של האדם שבראשו עבר רצף המחשבות הבא:

1. יש לי רשימה של אתרים חברתיים וסקריפט פשוט שבודק עבור כל אחד מהם, האם שם המשתמש UXtasy תפוס או פנוי.

2. כשהוא פנוי, נציג את המילה "פנוי".

3. כשהוא תפוס, עדיין נציג את המילה "פנוי", אבל עם קו חוצה, כך: "פנוי"

4. ייתכן שהמשתמש לא ישים לב להבדל הדק. צריך להבליט אותו בצורה ויזואלית כלשהי. אז נקח כל אות במילה "פנוי" ונצבע אותה בצבע אחר, כך: "פנוי".

5. מרוב צבעים זה לא יצא מספיק מובן. צריך להמחיש למשתמש ששם המשתמש הזה לא זמין. בואו נחביא אותו! אבל אז כל עבודת העיצוב שלנו הייתה לשווא… אוקיי, יש לי יש לי, לא נחביא אותו לגמרי אלא רק נסתיר אותו קצת!

ועכשיו, עושים מבדקי שימושיות. לפניכם צילום הפנינה שמצאתי – רשימת אתרי בלוגים, וליד כל אתר רשום האם השם UXtasy תפוס או פנוי. אתם יודעים בוודאות גמורה שהוא תפוס באתר wordpress, ואתם גם יודעים די בוודאות ש-wordpress חייב להופיע ברשימה כזו, כי אם לא הוא, אז מי כן? אז המשימה היא פשוט למצוא אותו, ולוודא שהאתר עושה את העבודה. יאללה, למקומות, הכון, צא.

image

מצאתם? וכמה מכם שמו לב שהשם הזה תפוס גם בבלוגר?

וכיצד היו משתנים הביצועים שלכם, אילו המסך היה נראה למשל כך, וסילחו לי על הביצוע החובבני:

Untitled-2

מה שציירתי זה לא פתרון סגור הרמטית. אפשר להגיד שלא ברור מאליו מה אומר ה-V – שכן, השם פנוי, או שכן, יש שם משתמש כזה באתר. אפשר גם לעצב הדגשה הרבה יותר ברורה ובולטת עבור הפריטים התפוסים – זאת מתוך הנחה שמתוך עשרות האתרים, רק מעטים יהיו תפוסים, והם יבלטו. ייתכן מאוד גם התרחיש ההפוך, בו המשתמש מעוניין בשם מאוד נפוץ, והוא מחפש דווקא את האתרים המעטים בהם השם הזה פנוי. אבל זה בסדר, כי אם רוב הפריטים יהיו מודגשים, אז המעטים שאינם מודגשים יבלטו יותר. זאת כמובן בהנחה שלא נעשה אותם חצי שקופים כפי שעשו באתר הנוכחי.

מה שהיה מקל עוד קצת זה שילוב כותרות טקסטואליות שיאפשרו לחפש את המילה בעמוד, ללא הצורך לסרוק עשרות לוגואים.

לבסוף, באתר המקורי המילה available היא קישור להרשמה לאתר. זאת לא פונקציונאליות שנרצה לאבד או להסתיר, ולכן במקום V או X בסופו של דבר הייתי שם שני כפתורים מאוד מובחנים גראפית, כשהכפתור "פנוי" מוביל להרשמה לאתר, והכפתור "תפוס" מוביל לפרופיל של אותו משתמש קיים.

עכשיו תורכם להגיד "טוב, נכון, אבל זה נראה כמו סטארט-אפ (אחלה רעיון, דרך אגב), ואולי אין להם יותר מדי כסף להשקיע בכל הדבר הזה". אז נכון, זה סטארט-אפ, שקוראים לו www.knowem.com, אך עיצוב האתר שלהם הוא לא כזה שמקבלים בחינם או בזול – מבחינה גראפית האתר מעוצב למשעי, עם לוגו מושקע, שפה גראפית ברורה ומוקפדת, וזהות ייחודית של המותג. תבקרו באתר ותחליטו בעצמכם. אז אולי אחרי כל ההשקעה בעיצוב לא נשאר להם כסף לחוואי משתמש? אולי. ומה יותר חשוב? טוב, אני לא ממש אובייקטיבי, ואת התשובה שלהם כבר קיבלנו.

בלי קשר – זוכרים את הסרטון המצוין גוגל כרום נגד תפוח אדמה? אז הנה התשובה העוד יותר מצוינת של הדפדפן אופרה:

ושוב בלי קשר – ממתי ynet התחילו להשתמש בתגיות? לדעתי זה מעולה.

תגיות ב-ynet

יוני 4, 2010 8 תגובות

על מחיר הטעות

התאריך 06/05/2010 הולך להיכנס לכל ספר מבוא לממשקולוגיה שייכתב מעתה והלאה. הולכים לדבר עליו בפרק "מחיר הטעות". האֶפִּיגרף הולך להיות מאת אלכסנדר פּופּ: To err is human.

בפרק הולכים להגיד משהו על זה שכולנו עושים טעויות, ואחד מתפקידי המערכת הוא לצמצם את מרחב הטעות שלנו וגם את השלכותיהן של הטעויות שכן נבצע. אבל מאחר וברוב המקרים המערכת אינה חכמה מספיק כדי להבחין בין קלט שגוי לקלט מכוון, מאוד נתקשה לתכנן אותה כך שהיא גם תמנע טעויות וגם תאפשר עבודה נוחה ,יעילה וזורמת. ואז נאלץ להפעיל את הקריטריון של מחיר הטעות. למשל נגיד שקלט X נראה לנו חשוד אבל לא מזיק, ונשאיר למשתמש לפתור את זה לבד. מקסימום נסב את תשומת ליבו לכך שמשהו כאן לא נראה תקין. זה קורה למשל בבדיקת איות, עם הקו הגלי האדום.

לעומת זאת, בקלט Y נהיה ממש בטוחים שמדובר בטעות. במקרה כזה פשוט נתקן אותה. זה קורה למשל בתיקונים האוטומטיים של אופיס, שמכיר הרבה שגיאות כתיב או טעויות דפוס מאוד נפוצות, ולא טורח לשאול לפני שהוא מתקן. זה יקרה לדוגמא אם נרשום בוורד "definately", במקום "definitely". תחת הגדרות ברירת המחדל, הוא יתקן את זה לבד, כי זה שיבוש מאוד מאוד (מאוד מאוד) נפוץ. מה שמפריע לי הוא שוורד אינו מסמן את התיקון, ומשתמשים רבים פשוט לא ישימו לב אליו. בצורה כזו הם גם לא ילמדו שהם כותבים בצורה לא נכונה, וגם לא ישימו לב לזה במקרה הנדיר בו הם כן התכוונו לרשום בדיוק את מה שרשמו. החיווי היחיד (חוץ משינוי המילה עצמה) מתקבל רק במעבר הבא של הסמן על המילה.

בתאריך 06/05/2010 היה מדובר בקלט Y. ההערכות הן שהסוחר המסתורי שהפיל את הוול סטריט בסך הכל רשם את האות B במקום האות M, שנמצאת במרחק מקש אחד ממנה. לצערו, זה היה במילה million, שהפכה ל-billion, הוציאה פקודת מכירה למניות של פרוקטר אנד גמבל ע"ס 16 מיליארד דולר, והצניחה את הדאו-ג'ונס בכאלף נקודות.

image

מצד אחד, ברור שלא נתכנן מערכת שתחסום כליל את האפשרות לבצע פעולות במיליארדים. אחרת, איך אני אוכל לשחק בבורסה? לא נעשה זאת מהסיבה הפשוטה שלא כל העולם סוחר בדולרים ובאירו, ואפילו לא בשקלים. לראיה, הנה רשימה של מט"ח ששווים פחות מסנט אמריקאי אחד, ביניהם מטבעות כמו השילינג הסומאלי, שכשלושים אלף חתיכות כאלה יכולים לקנות לכם דולר אמריקאי נוצץ אחד. למרות שתמורת שילינג סומאלי, כנראה שהוא אפילו לא יהיה מי יודע מה נוצץ. ומיליארד כאלה הוא בסך הכל 655 אלף דולר אמריקאי. ואמנם יש לי הרגשה שאלה הם לא בדיוק המטבעות הנסחרים ביותר בבורסות העולם, אבל נראה לי שהמערכות הפיננסיות הרציניות אמורות לתמוך ברוב המטבעות הרשמיים. ואני יודע שתמיד תהיתם איך נראה השילינג הסומאלי:

image

מצד שני, מאחר ומיליארד יחידות במטבעות הנפוצים ביותר בעולם הפיננסי זה, ובכן, המון המון המון כסף, נראה שהמעבר במחי מקש (מקש קרוב) בין מיליונים למיליארדים הוא הרבה יותר מדי קל, ושפקודת מכירה במיליארדים כנראה נופלת תחת הקטגוריה של קלט Y, יחד עם המילה definately. אבל עקב מחיר הטעות הגבוה, לא היינו רוצים שהתוכנה תתקן את כל המיליארדים המוזנים למיליונים. גם אם יתקבל על זה חיווי בולט, אנחנו מסתכנים בכך שהמשתמש לא יבחין בו. לכן לדעתי יש לעשות שני דברים: א' – לדרוש מהמשתמש אישור על ביצוע פעולות חריגות — הודעה קופצת בסגנון של "האם אתה בטוח?". ב' – להגדיר סף רגישות יחסי להקפצת ההודעה. על מנת להתגבר על הבדלי המטבעות, אפשר להגדיר סף אחיד יחסית לדולר לפי השער המעודכן. (עדכון: בתגובות לפוסט אמיר דותן מספר על דוגמא מעולה נוספת מתחום הבורסה)

ואם בפעולות חריגות עסקינן, רציתי להפנות לפוסט מעניין ב-ReadWriteWeb, שם נפש אמיצה אחת עשתה את הבלתי-ישוער ובדקה מה קורה כשאתה מנסה לסגור את החשבון שלך בפייסבוק. פייסבוק לא סתם שואלת האם אתה בטוח, הו לא! פייסבוק עושה לך ריגשי! פייסבוק אומרת לך, באפור ובקטן, כבדרך אגב, אבל לא בקטן מדי: לא שאכפת לי שתסגור את החשבון, ממש לא, תעשה מה שאתה רוצה, אבל סתם שתדע, שאם תעשה את זה, כל X החברים שלך לא יוכלו יותר לשמור איתך על קשר!

ואז פייסבוק מראה לך את תמונות החברים שלך, ורושמת למעלה: ג'ייסון הולך להתגעגע אליך! פרדריק הולך להתגעגע אליך! והקטע הכי טוב הוא שהיא לא מציגה את תמונות הפרופיל של החברים, אלא את התמונות בהן אתה מתויג יחד איתם!

מאי 8, 2010 20 תגובות

סיפורים מהרשימה השחורה

אפיינתי פעם איזו מערכת שיבוץ, שבה הפקידים היו משבצים עובדים למשימות שונות, והעובדים היו רואים את השיבוץ על המסך. המערכת גם כללה נתונים לגבי כשירותו של כל עובד, וידעה לזהות כשעובד היה משובץ למשימה שאינו מוסמך לבצעהּ. עם זאת, במצבים מסוימים שיבוץ כזה היה חוקי (למשל בתהליכי הדרכה), ולכן לא היה ניתן לחסום את האפשרות. אבל כן היה צורך בחיווי בולט וברור לחוסר הכשירות של העובד עבור אותה משימה ספציפית.

המערכת הייתה די עמוסה במידע טקסטואלי, ולכן לא רצינו להכניס חיוויים מילוליים, אלא חיפשנו משהו יותר גראפי. כמובן שההצעה הראשונה שעלתה הייתה לסמן את אותם אנשים בצבע מסוים (והפעם בואו נשים בצד את נושא הנגישות).

העניין הוא שהמערכת סבלה מבעיות ביצועים קשות, והמצב היה כה חמור עד שלא היה זיכרון פנוי על-מנת להכניס את הצבע החדש, ולכן התבקשנו להשתמש בחיוויים המובנים במערכת – שצריך רק להגיד למערכת האם להפעיל אותם, אבל לא צריך לשמור בזיכרון את המידע הגראפי עצמו. כך נולד הרעיון לסמן את אותם אנשים בקו חוצה, כזה. אבל ההצעה נפסלה ע"י הלקוח, משום שהעובדים היו נעלבים אילו היו מסמנים אותם בצורה כזו. שזה כמובן הגיוני, כי העלבת המשתמש אינה כלולה בספר הכללים לחוויית משתמש טובה, ולך תסביר לו למשתמש שחסרים לך כמה ביטים בשביל לסמן אותו בצבע יפה, ולכן אתה שם עליו פס.

ונזכרתי בזה דווקא היום, בגלל שהיום גם חסמו לי את המייל וגם הכניסו אותי לרשימה השחורה. זאת לא הרגשה נעימה.

זה התחיל בזה שאיזו מישהי שבמקרה היה לה את המייל שלי החליטה להזמין אותי להצטרף לאתר netlog, ושיגרה דרכו הזמנה. מאחר ולא הייתה לי כל כוונה להצטרף ל-netlog, התעלמתי מההזמנה. וכעבור חודש קיבלתי הזמנה נוספת, כנראה אוטומטית. הפעם החלטתי לנקוט בצעדים. האתר נראה לי מספיק רציני בשביל להפיג את החשש מכך שמטרתו היא בעצם לאסוף כתובות מייל (זו הסיבה שלעולם אין ללחוץ על הקישור "הסר אותי מרשימת התפוצה" בהודעות ספאם אמיתיות – זה רק מאשר לספאמר שהתיבה פעילה), ולכן לחצתי על הקישור. ומזל שלחצתי, אחרת לעולם לא הייתי רואה את המסך הבא, שהכריז כי: "כתובת דואר חסומה. [הכתובת@שלי] התווספה לרשימה השחורה. לא תקבל יותר הזמנות מהחברים שלך או מגולשים אחרים ב Netlog. הודעות נוספות שישלחו דרך Netlog ייחסמו גם כן". מה, אתם רציניים? על זה שביקשתי לא לקבל דואר זבל הוספתם אותי לרשימה השחורה? מה עכשיו, יגרשו אותי מהאינטרנט?

מאפייני Netlog היקרים, באותו ספר כללים לחוויית משתמש טובה כן רשום להשתדל שלא להעליב את המשתמש. אל תאמר "כתובת דואר חסומה", אמור "בקשתך בוצעה". אל תאמר "[הכתובת@שלך] התווספה לרשימה השחורה". אמור "לא יישלחו יותר הודעות מהאתר אל [הכתובת@שלך]". תודה רבה.

ובפינת האתרים המגניבים, דווקא משהו ללא אמירות ממשקיות כלשהן, ואני מביא את זה בעיקר בגלל הרצון לפרגן. גיליתי חיקוי ישראלי לאתר האדיר TheOnion.com. הגרסה הישראלית פועלת תחת השם themonkey.co.il. אמנם רמת ההומור שם עוד רחוקה (מאוד) מרמת ההברקות של "הבצל" (בעיקר בקטגוריית ההומור המעודן), ואני מניח שהתקציב החודשי שלהם הוא בדיחה בפני עצמו (ורואים את זה, במיוחד בקטעי הוידאו), אבל במדינה כמו שלנו זה אתר חובה, ובהחלט רואים את הפוטנציאל. לדעתי יכול לצמוח ממנו אתר סאטירה מצוין.

מאי 3, 2010 4 תגובות

נתבאג

השבוע, באדיבות אייפייליוקול (הר הגעש בעל השם הלא יוזבילי), נאלצתי לבקר באתר נתב"ג, שזו תמיד חוויה די מפוקפקת. קודם כל, כן חייבים להודות שהאתר מושקע. רואים שהוא מושקע. אחד הדברים שתמיד אהבתי בו זה ההודעה על זה שהוא לא תומך בדפדפנים אחרים מלבד אקספלורר. אני אומר את זה ללא טיפה של ציניות -– אם כבר החלטתם לעשות אתר מוגבל, כנראה עקב סיבות של עלות וזמן פיתוח, אז מן הראוי לחסוך מהמשתמשים את החוויה המעיקה של השימוש בדפדפנים לא נתמכים, ולהגיד להם את זה על ההתחלה. בצורה כזו המשתמש לא יצטרך לקלל ולהיאבק באתר, ויסתפק רק בלקלל (וגם זה רק האידיאולוגיים שביננו). אין הרבה אתרים שיש להם את האומץ לחסום לחלוטין את הגישה לדפדפנים לא נתמכים, הרוב אומרים שהמשתמש יסתדר, ואולי הוא בכלל לא ישים לב. ייתכן שהאומץ נובע מן העובדה שהאתר הוא למעשה מונופול ואין דרך נוחה אחרת להשיג את המידע, וייתכן גם שההחלטה לחסום נובעת ממחיר הטעות – האתר מספק מידע בעל חשיבות רבה, ואם משהו יתפקשש בגלל חוסר תאימות דפדפנים, זה לא ייגמר טוב, וראשים יעופו. נו טוב, שום ראשים לא יעופו, אבל יפרסמו כתבה ב-ynet ושם בתגובות ירשמו "אקספלורר שולטטתת!!11" ואף אחד לא רוצה לראות את זה.

אבל כמו שבטח ניחשתם, לא פתחתי את הנושא על מנת להלל את אתר  נתב"ג, ובמיוחד לא על זה שאינו תומך בפיירפוקס.

הבעיה הראשונה צצה בכל פעם שאני צריך להגיע אל האתר של נתב"ג. העניין הוא שאני אוהב לנחש כתובות. יש לי מין קטע כזה, שאני מאמין שכתובות של אתרים חשובים צריכות להיות הגיוניות או לפחות זכירות. פעם, בבלוג אחר, שאלתי: מה מפריע לאנשי נתב"ג לרכוש את אחד הדומיינים הבאים: www.bengurion.com, www.bengurionairport.com, www.bengurionairport.co.il? כנראה שלא הרבה, כי שלושת האתרים פנויים לרכישה מידי מתנחלים וירטואליים (או שיש תרגום עברי ל-cybersquatters ללא קונוטציות פוליטיות?). ורוב הסיכויים שנתב"ג יכול להרשות את זה לעצמו. מכאן אני נאלץ להסיק, שלדעתם הכתובת http://www.iaa.gov.il/Rashat/en-US/Airports/BenGurion/ היא הרבה יותר מובנת, זכירה ואינטואיטיבית מאשר הכתובות שציינתי.

מישהו בתגובות הסביר לי שניתן להגיע אל האתר בכתובת ben-gurion-airport.co.il, מה שהעלה אצלי שאלה אחרת – איך אני אמור לדעת את זה? לא הצלחתי להקליד בגוגל חיפוש שייתן לי את הכתובת הזו, וגם לא באתר עצמו. כנראה שזו כתובת חד-כיוונית – אתה יכול להקליד אותה, אבל לא למצוא אותה.

בכל אופן, הפעם הייתי צריך את לוח הטיסות המתוכנן. הטופס נראה כך, והשדה המעניין בו הוא "חברת תעופה".

image

השדה אינו עריך ישירות, כלומר אי אפשר להקליד בו. חייבים ללחוץ על הכפתור הזה בעל עיצוב הרטרו בסגנון "אמצע שנות התשעים". למה? לא קשה לעשות מנגנון של השלמה אוטומטית, שיתמוך בעברית ובאנגלית, כפי שנראה בהמשך. לחיצה על הכפתור פותחת את הדיאלוג הבא:

image

למעלה יש את תיבת הבחירה, ולמטה את תיבת הפריטים הבחורים. הטופס גם טורח לציין שאפשר לבחור עד 3 חברות תעופה. כיצד בוחרים יותר מאחת? אם סתם נלחץ על שני פריטים אחד אחרי השני, כפי שיעשה בהיעדר הנחיות אחרות המשתמש הממוצע (שאלתי אותו, יש לי את המספר), הפריט השני פשוט יחליף את הראשון. אמנם בסופו של דבר זה מתבצע בתפעול החלונאי הסטנדרטי של לחיצה על ctrl, אך הטופס אינו מכיל כל הסבר על זה, והמשתמש צריך לנחש את זה בעצמו. לא הייתי אומר שזה ניחוש פשוט. מאוד הייתי רוצה לפתוח את לוג האתר ולראות את אחוז המשתמשים שמצליחים לעשות את זה בפועל. אגב, להבדיל מהטופס הראשי, דווקא כאן כן יש אפשרות להקליד בשדה העליון, והוא יקפוץ לאות שהוקלדה. הם הולכים אפילו רחוק יותר מרוב הטפסים, ומאפשרים להקליד את כל הביטוי, בלי להתייחס לכל אות כאות ראשונה של מילת חיפוש חדשה. וזאת השקעה ראויה לציון, אבל מאחר ואין שדה המיועד ויזואלית להקלדה, אין כל דרך לגלות את האפשרות הזו אם לא מנסים. כך שאת ההשקעה עדיף היה להפנות בכיוונים אחרים, ואני יכול לחשוב על כמה. משום מה בשאר תת-הטפסים, כמו בבחירת מדינה למשל, כן יש שדה כזה. מעניין להשוות את אחוז המשתמשים שמקלידים בשני הטפסים האלו.

image

לאחר שעברתי את מכשולי השדות והזנתי את המידע הנדרש, רציתי להפעיל את החיפוש, אז לחצתי על הלינק שצד את עיני עם המילה "חיפוש". ואז כל המידע שהזנתי נעלם, והטופס התאפס לברירות המחדל. אני מודה שעשיתי את זה פעם נוספת לפני שהבנתי מה הבעיה. הלינק אינו מפעיל את החיפוש. מה שמפעיל אותו זה הכפתור הקטן בכחול ולבן, שלא רשום עליו דבר ובמקום זה יש עליו ציור של חץ. כחול ולבן זה אמנם נורא פטריוטי, אבל במקרה זו גם בדיוק סכמת הצבעים של הטופס עצמו, מה שגורם לכפתור להתמזג עם הטופס עד כדי כך שהדבר הראשון שבולט לאחר שסיימת להזין מידע הוא הלינק לחיפוש חדש. ואם הוא היה נקרא "נקה טופס", שזה בדיוק מה שהוא עושה, אולי האפקט היה פחות חזק, אבל הניסוח הנוכחי שלו מאוד מטעה, במיוחד בצירוף עם העובדה שהמשתמש שם לב אליו לראשונה בדיוק כשהוא מחפש ללחוץ על משהו שרשום עליו "חיפוש", ובמקרה הוא באמת רוצה לבצע חיפוש חדש. ולא למחוק את כל השדות שהוא הזין.

בלי לגרוע מהאמור לעיל, אני רוצה לציין לטובה את האפשרות לחפש טיסות לפי חגים, מבלי להזין את תאריכי החגים ישירות. בעיניי זה רעיון מעולה, במיוחד במציאות הישראלית. זאת חוויית משתמש טובה, שיוצאת (קצת) מהקופסא, לוקחת בחשבון את הצרכים האמיתיים של המשתמש, וחוסכת לו זמן ומאמץ. כמובן שכרגע החג היחיד שזמין בתפריט הוא "שבועות", וגם לא בדיוק ברור מהי המשמעות של ערך ברירת המחדל "הכל" (האם זה אומר "רק בחגים ולא משנה איזה חג" או "תמיד, לא משנה אם זה חג או יום רגיל"?), אבל לצפות שגם הרעיון וגם הביצוע שלו יהיו מעולים זאת נאיביות לשמה. במיוחד במציאות הישראלית.

ולקינוח, קבלו הודעת שגיאה מנצחת מהאתר:

image

בואו נהיה לארג'ים ונתעלם מהתהייה מהו אחוז האנשים באוכלוסיית היעד שמבינים מה זה קריטריון בהקשר של חיפוש. אבל מה הסיפור עם הכוכבית האדומה מימין לכפתור החיפוש? מה, אתם יודעים שמקובל לשים כוכבית ליד שדה שיש בו שגיאה, אבל אין פה שדה ספציפי כזה, אז החלטתם לשים אותה במקום אקראי בטופס? או שההגיון מאחורי ההחלטה היה "חלה שגיאה בחיפוש אז צריך לסמן את כפתור חיפוש"? או שזה לטובת כל אלה שלא עלה בידם לפענח את הטקסט? פעם ראיתי באתר TED הרצאה של איזה מתכנן ערים אקסצנטרי. הוא הראה תמונה של בניין גדול וממש מדכא ללא חלונות, ואמר משהו בסגנון של "אני לא יודע מי היו האנשים בדיון בו הוחלט על העיצוב הזה, ואני לא יודע היכן הוא התקיים או כמה זמן הוא נמשך. יש רק דבר אחד שאני יודע על הדיון הזה – שהמשפט האחרון בו היה 'Oh, fuck it'". אני סתם מספר את זה, בלי קשר.

ועוד כמה דברים שהצטברו:

בראש אתר העין השביעית נמצא תפריט ניווט שהוא גם רשימת הכותבים הקבועים באתר. לחיצה על שמו של אדם מציגה למטה את המאמרים שפירסם. יפה. אבל על הדרך הרשימה גם מהווה דוגמא לאחת התופעות הנפוצות שיותר מרגיזות אותי, פשוט בגלל חוסר המחשבה שמאחוריה. ה-tooltip על הכפתורים מציג בדיוק את שמות הכפתורים. למשל, אם על הכפתור רשום "עידו קינן", אז גם בטולטיפ יהיה רשום "עידו קינן". שמישהו יסביר לי למה צריך טולטיפ כזה ומה הוא משיג. לפעמים עושים את זה מסיבות קידום אתרים, כי הכפתור מוצג כתמונה ואז גוגל לא יכול לקרוא אותו. ולפעמים זה עניין של נגישות, שנועד עבור תוכנות קוראות מסכים המשמשות גולשים בעלי מוגבלויות ראייה. לדעתי אלו עדיין אינן סיבות מספקות לעשות זאת (כן תציגו טולטיפ, רק תמצאו עבורו איזה טקסט מועיל, למשל "לכתבות של עידו קינן" במקרה שלנו), אבל לפחות זה סוג של סיבה. ואולם כאן הרכיב עצמו הוא פלאשי, שזה אכן בעייתי לגוגל ולקוראי המסכים, אבל גם הטולטיפ הוא פלאשי, אז למיטב הבנתי אין סיבה שהוא יעבוד טוב יותר משתי הבחינות הללו. ומרתקת בפני עצמה העובדה שהטולטיפ מוצג רק עבור חלק מהשמות, ועל אחרים לא מוצג דבר.

אתר מגניב ביותר נמצא בכתובת הפשוטה www.IJustMadeLove.com. בניגוד לאיך שזה נשמע, האתר הוא די חופשי מתכני זימה ותועבה, ואנשים נכנסים אליו מטעמים סטטיסטיים גרידא, כלומר במטרה להעשיר את בסיס נתוני המשגל העולמי. כולל גיאוטאגינג (geotagging), כלומר זיהוי מיקום המשתתפים והצגתו על המפה. יצא לי קצת לעבוד עם אפליקציות מבוססות מפה, ואני חייב להודות שבשימוש כזה מעולם לא נתקלתי. כשלראשונה גיליתי על האתר ועל הקונספט שלו, הייתי בטוח שזה עוד סוג של צ'אט רולט, שנבע מהשיעמום של איזה תיכוניסט. אבל האתר הפתיע אותי לטובה – הוא מאוד מרשים ומעוצב למופת. גם התכנים הבעייתיים יותר (תציצו באזור הסטטיסטיקות) מוצגים בצורה משעשעת ובהחלט לא נגיד "חסודה", אבל סטרילית למדי.

לפוסט שלי על סגירת הטאבים הייתה השפעה אחת מאוד לא צפויה. בתגובות הזכירו לי שניתן לסגור טאבים בדפדפן גם בלחיצת כפתור אמצעי של העכבר (לחיצה על הגלגל). חברים, זה הדבר הכי נוח בעולם. חסל סדר קליעה למטרה. לצערי זה קצת נוח מדי – התרגלתי לזה תוך בערך תוך יום, וזה התחיל להשליך על אפליקציות אחרות, כך שעכשיו אני מנסה לסגור בצורה כזו את כל החלונות והטאבים שנקרים בדרכי רוויית החלונות והטאבים, אבל זה עובד רק בדפדפנים. בסרגל המשימות של ווינדוז 7 זה אפילו פועל הפוך ופותח חלון נוסף של התוכנה עליה לחצתי. אבל זה עדיין שווה את זה.

אפריל 28, 2010 4 תגובות

על צ'קבוקסים ועל פְרסים

(מי שאין לו כוח לניתוחי UI מוזמן לדלג לחלק האמנותי החווייתי של הפוסט)

ניתוחי UI

אחד הדברים הראשונים שלמדתי כשהתחלתי להתעסק באפיון מפורט של מערכות desktop מורכבות, היה להעריך את אפיון התוכנות של מיקרוסופט. לפני כן קצת הפריע לי שבכל פעם שנדרש לאפיין מנגנון כלשהו, פשוט מעתיקים אותו אוטומטית מאפליקציית האופיס המתאימה. וזה לא קשור לסטנדרטים או להרגלי השימוש המוּכרים  – אפשר לתפור פתרון ייעודי ללקוח תוך כדי הקפדה על הסטנדרטים גם בלי שזה יהיה זהה לאוטלוק. אבל ברגע שמתחילים לאפיין ברמה באמת מפורטת, כזו שבסוף התהליך מתגלה שחסכת ל-QA חצי מעבודת כתיבת התרחישים, אז נאלצים לנתח לעומק את הפתרונות של אופיס ולהבין את ההגיון שמאחורי הדברים. ואז מורגשות אותן אלפי שעות אדם שהחברה משקיעה בהנדסת האנוש של הפרטים הכי קטנים של הממשקים שלהם. זה לא שהכל מושלם (למשל אני עדיין חושב שהפתרון הגראפי של כפתור "שולחן העבודה" מהפוסט הקודם הוא גרוע), אבל רוב הדברים המורכבים מאופיינים למופת.

למה אני מקשקש על זה? בגלל תחביב קטן שיש לי. אני נהנה למצוא את המקרים בהם החברה חורגת בצורה בוטה מהסטנדרטים, ולהבין מדוע זה נעשה. כמובן שאין בעיה למצוא דוגמאות כאלה בתוכנות אחרות, אבל שם זה לא ממש מעניין כי ברוב המקרים פשוט מדובר באפיון גרוע (אפשר לחפש דוגמאות בבלוג הזה תחת התגית תקנים). אצל מיקרוסופט, לעומת זאת, זה מעיד בדרך-כלל על ההשקעה באפיון, כי זאת לא חברה שמקבלת החלטות כאלה בלי לחשוב על זה טוב-טוב.

את הדוגמאות אני שומר בצד למקרים בהם אני אצטרך להפר את אותו סטנדרט בעצמי, ואז יגידו לי שאי אפשר כי זה לא עובד ככה, ואז אני נדרש להוכיח שזה כן יכול לעבוד גם ככה, כשבאמת צריך.

הדוגמא החביבה עליי תמיד הייתה של צ'קבוקסים שמתנהגים כמו כפתורי רדיו. זה קורה בכמה מקומות, אבל הדוגמא המועדפת עליי היא בוורד, בדיאלוג "גופן". לכאורה, כל הצ'קבוקסים נראים בסדר, אבל עבור כל אפשרות יש לפחות אפשרות אחת אחרת שלא יכולה להתקיים יחד איתה, וכך קורה שהצ'קבוקסים מכבים זה את זה. ואי אפשר היה להחליף אותם בכפתורי רדיו – גם בגלל המצב שכולן כבויות, וגם בגלל המצב שיותר מאפשרות אחת דולקת – כי עבור כל אחת יש גם הרבה שאינן מתנגשות איתה. כך נראות הקבוצות בפועל (התיבות המוקפות באותו עיגול מכבות זו את זו, לחצו להגדלה):

אפשרויות גופן בוורד

ואתמול נתקלתי בדוגמא נוספת: כשמגדירים כללים באוטלוק, ובוחרים באפשרות "למחוק לצמיתות", היא אוטומטית מדליקה גם את הצ'קבוקס "הפסק לבצע כללים נוספים" (מכיוון שההודעה הולכת להימחק, ולא ניתן יהיה לבצע עליה פעולות נוספות). זה לא נדיר שיש תלות בין שני צ'קבוקסים, אבל במקרים כאלה בדרך כלל יש לזה גם ביטוי גראפי בצורת הזחה (indendation) או קישור אחר כלשהו. כאן לא ניתן היה לנקוט בפתרונות המקובלים משום שהתיבה הנשלטת יכולה לפעול גם בזכות עצמה, או בצירוף עם תיבות אחרות. זאת גם הסיבה לכך שבעוד שהדלקת התיבה הראשונה מדליקה את השנייה, כיבויהּ של הראשונה אינו מכבה את השנייה – המערכת אינה יודעת מדוע השנייה דולקת, וייתכן שהמשתמש הדליק אותה בעצמו בכוונת תחילה.

הגדרת כללים באוטלוק

החלק האמנותי החווייתי של הפוסט

קודם כל, המון המון ברכות לחברת אינקוד-הייפרה על הזכייה בקטגוריה "האתר הנבחר של היום" באתר TheFWA (Favourite Website Awards). למי שלא מכיר, מדובר כנראה באתר המשפיע ביותר בתחום עיצוב אתרים, עם יותר משלושה מיליון ביקורים בחודש. בכל יום הם בוחרים אתר אחד מכל רחבי הרשת, ומציינים אותו בזכות עיצוב "חדשני, יצירתי ופורץ גבולות". לאחר מכן בוחרים מתוכם את אתר החודש ואת אתר השנה.

ב-19 למרץ, החנות האינטראקטיבית למכירת פוסטרים מותאמים אישית, canv-as.com, שעוצבה ופותחה ע"י אינקוד-הייפרה, נבחרה לאתר היום. (תיקון – החנות פותחה ע"י אינקוד-הייפרה ע"פ העיצוב המקורי של בעלי החנות, יהודה אזולאי).

canvas

ולבסוף, אם כבר מדברים על חוויית משתמש, אני רוצה לציין את אתר השבוע האישי שלי – http://lab.andre-michelle.com/tonematrix. אין הרבה מה להגיד עליו חוץ מזה שהוא פשוט ממש ממש כיפי. תוודאו שהרמקולים פועלים. אפשר להקליק ואפשר לגרור עם העכבר. תתחילו באלכסונים. ותהנו.

מרץ 24, 2010 4 תגובות

חוויית המשתמש בנקניקיות.

לפני כשנה הייתה לי בעיה. עבדתי בארגון מאוד גדול, השתמשנו ב-Outlook 2003 ועבדנו הרבה עם היומנים אחד של השני. אז רשימת היומנים המשותפים אצלי באוטלוק הייתה מאוד ארוכה – עשרים עד שלושים אנשי קשר לדעתי. ואוטלוק לא סיפק שום אפשרות נוחה לקבץ את היומנים לקבוצות, אז תמיד נאלצתי לקרוא את רוב הרשימה עד שהייתי מוצא את איש הקשר שמעניין אותי. כל האנשים השתייכו לאחת מתוך ארבע או חמש מחלקות, אז מבחינה לוגית לא הייתה שום בעיה לקבץ אותם, והפער היה פונקציונאלי – באוטלוק פשוט לא הייתה אפשרות כזו (אגב, זה מקרה מאוד נדיר לדעתי באוטלוק). אתה יכול לשנות את שמותיהם ולסדר את היומנים בכל צורה שתרצה, אבל בלי ליצור קבוצות. אז בלית ברירה מיינתי אותם לפי האלף-בית וזהו. ואז אחד מחבריי לעבודה (היי אלון) הראה לי טריק מגניב – הוא היה מוסיף לרשימה את לוחות השנה של אנשים שאינם רלוונטיים עבורו, משנה את שמותיהם לשמות של קבוצות לוגיות, ומשתמש בהם בשביל לשבור את הרשימה הגדולה לכמה חלקים. כך, במקום שזה ייראה כמו אצלי:

אבי
בני
גדי
דוד
הראל
ויקטור

זה היה נראה כך:

===QA===
אבי
ויקטור
===מימוש===
בני
דוד
===אפיון===
הראל
גדי

וזה היה מייעל מאוד את תהליך איתור אנשי הקשר.

כשסיפרתי לבוס שלי דאז (הי גיל) על הטריק, הוא אמר משהו מאוד נכון, שאתה אף פעם לא יכול לצפות מה יעשו המשתמשים עם היכולות שאתה נותן להם.

נזכרתי בזה כמובן בגלל הנקניקיות.

העניין עם נקניקיות הוא שישנן כמה טכנולוגיות שונות לבניית מסכי מגע. השתיים העיקריות שמשמשות במכשירי כף-יד נקראות Resistive ו-Capacitive. הראשונה מסתכמת בזה שמעל המסך יש שתי שכבות שקופות שנמצאות קרוב מאוד אחת לשניה, והשכבה העליונה היא קצת גמישה. על-גבי שתי השכבות נמצאת רשת של מוליך חשמלי כלשהו, ולחיצה על השכבה העליונה גורמת לה לגעת בשכבה השניה ולסגור מעגל חשמלי, כשהמכשיר יודע לזהות את מיקום הסגירה. הטכנולוגיה השנייה מדברת על שכבה אחת, שגם היא מכוסה בחומר מוליך כלשהו. האצבע שלנו היא כידוע מוליכה חמשל, ולכן כשהיא נוגעת במסך כזה, היא משנה קצת את השדה האלקטרוסטטי שלו (או משהו כזה – תקראו בויקיפדיה כמוני), והמכשיר יודע לזהות את הנקודה.

הטכנולוגיה הראשונה היא בעלת רזולוציה מוגבלת – הרשת המוליכה צריכה להיות מספיק רחבה בשביל שהמעגל ייסגר רק בנקודה אחת בכל פעם.  הטכנולוגיה השנייה לא סובלת מהבעיה הזו, כי הציפוי המוליך הוא אחיד על גבי כל המסך ואין שום רשת. לכן הטכנולוגיה השנייה היא יותר נפוצה. אבל גם איתה יש בעיה – החפץ שבו נוגעים במסך חייב להיות מוליך. למשל גוף האדם הוא מוליך מצוין. סטיילוס פלסטיק רגיל הוא ממש לא מוליך מצוין, ולכן אייפונים למיניהם לא עובדים עם סטיילוסים (סטיילוס מתכתי יכול להזיק למסך). אבל הבעיה היותר גדולה היא שבד גם הוא אינו מוליך, ובמיוחד כפפות צמר עבות וחמות. מה שגורם לכך שאנשים שלובשים כפפות לא יכולים להשתמש באייפוניהם בחורף הקר. וכך הגענו לזה שהמכירות של סוג מסוים של נקניקיות בדרום קוריאה רשמו קפיצה של כ-40% ברגע שהקוריאנים החכמים גילו שאפשר להשתמש בנקניקיות בתור סטיילוס לאייפון, בלי להוריד את הכפפות.

sausage-435x580

צריך לבדוק האם לחברת אפל יש חלק בחברת הנקניקיות ההיא, ואז נדע האם אתה באמת אף פעם לא יכול לצפות מה יעשו המשתמשים עם היכולות שאתה נותן להם.

מרץ 13, 2010 6 תגובות
  • 3
  • 4
  • 5
  • 6
  • 7
  • 8
  • 9

ux_by_examples

www.bit.ly/uxbe8

מערכת המדיה של אל-על היא ברו מערכת המדיה של אל-על היא ברורה, אינטואיטיבית, חדשנית, לא מפרה שום כלל יואקסי חשוב, ו... בלתי ניתנת לשימוש בעליל. ויש מצב שאפילו עברה בדיקות שמישות. דברים שקורים בשמיים.
חג ח(פי)רות שמח חברים! חג ח(פי)רות שמח חברים!
Follow on Instagram
ויטלי מיז'יריצקי

מנהל, חוקר ומאפיין חוויית משתמש, עוסק בתחום משנת 2006 וכותב עליו מ-2007.

מרצה בקורס הUX של הטכניון בתל אביב. עונה בשמחה על שאלות לגבי הקורס ובכלל.

ממייסדי UXI -- חוויית משתמש ישראל.

מנטור UX ב-Google for Startups.

בעל תואר שני בפסיכולוגיה קוגניטיבית. לא עשה הסבת מקצוע.

יצירת קשר
UXtasy
עדכונים באימייל

uxtasy.com © כל הזכויות שמורות.
We WordPress
גלילה לראש העמוד