ישראלי

לפני שנים מספר רכבת ישראל רכשה בקול תרועה מספר קרונות חדשים, אבל לא ממש מיהרה להכניס אותם לפעילות. הקרונות ישבו להם במוסכים, או איפה שקרונות יושבים, חודשים רבים. בסוף התפרסמו כמה כתבות שמסבירות את הסיבות לכך. הסיבה שעשתה עליי הכי הרבה רושם הייתה שמרחק הבלימה של הקרונות החדשים הוא ארוך יותר בנסיעה צפונה מאשר בנסיעה דרומה. בהמשך הכתבה מוסבר שזה לא באמת קשור לכיוונים גאוגרפיים, אלא להבדל במיקום הקטר – אם הוא דוחף את הרכבת או מושך אותה. במקרה הזה זה כבר נשמע קצת יותר הגיוני.

אני זוכר שכשקראתי על זה לראשונה, ולפני שהגעתי להסבר האמיתי, חשבתי לעצמי: "אוקיי, איך עולים על דבר כזה ב-QA? מי יחשוב להשוות את מרחק הבלימה בנסיעה צפונה לעומת נסיעה דרומה? למה שתהיה לזה חשיבות? איזה מין דבר הזוי זה?". אבל אז נזכרתי שאני לא מבין חצי דבר ברכבות, ואולי עבור מישהו שכן מבין, זה יהיה הדבר הראשון שהוא יבדוק, לך תדע. לכן מי שעושה QA לרכבות זה בן אדם שמבין ברכבות, ולא אני.

בתחנות הרכבת עומדות מכונות למכירת כרטיסים. אני מדבר ספציפית על המכונות האלה:

בהתחלה המכונה מבקשת ממך לבחור את היעד, אח"כ את סוג הכרטיס (מבוגר, סטודנט, חייל וכו'), אח"כ את סוג הנסיעה (חד-כיווני או דו-כיווני), ואז את מספר הכרטיסים, ואז אתה יכול לשלם. יש שם דברים שהייתי שוקל לשנות, אבל בגדול המנגנון הזה עובד בסדר גמור, למעט העובדה שאני נוסע ברכבת כבר בערך עשור, ועדיין לא מצליח להעביר את כרטיס האשראי עם הצד הנכון על הפעם הראשונה. אבל מהיכרותי עם עצמי, יכול להיות שזה לא אשמתם.

גם למכונות האלה עשו QA באיזשהו שלב. ונראה שמי שעשה את זה זה אותו הבחור שמבין ברכבות. לא יודע אם זה היה אותו האדם פיזית, אבל מה שבטוח זה שזה לא היה מישהו שמבין במכונות למכירת כרטיסים. אם אתה מנסה לשלם בשלב מוקדם מדי, ומעביר את כרטיס האשראי למשל בשלב בחירת סוג הכרטיס, אתה מקבל הודעת שגיאה. ההודעה הוא גדולה ובולטת, היא מופיעה במרכז המסך בגופן ברור בתוך תיבה אדומה, ואין שום חשש לפספס אותה. לשון ההודעה היא "כרטיס אשראי לא מוכר". בפעם הראשונה שנפלתי על זה זה גרם לי לנסות להעביר את הכרטיס עוד כמה פעמים, מה שהקפיץ לי את אותה ההודעה בדיוק (טוב, לפחות הם עקביים ולא מקפיצים הודעות אקראיות), ואז לגשת לקופה, לעמוד בתור, ולהסביר לקופאית שהכרטיס שעד עכשיו עבד ללא בעיות, פתאום השתנה ללא היכר וכעת אינו מוכר.

יש מצב (לא באמת), שההוא שעשה את ה-QA למכונות יקרא את הפוסט הזה. וגם הוא בטח יחשוב לעצמו "אוקיי, איך עולים על דבר כזה ב-QA? מי יחשוב להשוות את תוכן הודעת השגיאה לפעולת המשתמש שהקפיצה אותה? למה שתהיה לזה חשיבות? איזה מין דבר הזוי זה?"

יש ביפו מקום מאוד מעניין שנקרא "בלאק אאוט". זוהי מסעדה שמאפשרת לסועדים להתנסות בחוויותיהם של העיוורים, כי במסעדה שורר חושך מוחלט, ובצוות המלצרים כולם עיוורים או כבדי ראיה. כדי להגיע לבלאק אוט מגיעים לכיכר השעון מכיוון ת"א, לוקחים ימינה, יורדים לכיוון הים, ואז עולים קצת עד למרכז "נא לגעת" שמפעיל את המסעדה. לחילופין, אפשר להמשיך ישר בכיכר, ואז לבוא מהצד.

למרכז "נא לגעת" יש אתר, ובו עמוד המוקדש למסעדת בלק אאוט. הנה, כך נראה תפריט האתר:

–המשך קריאה–

בזמן שהבלוג היה בפגרת מעבר דירה, משום מה שאלו אותי כמה אנשים למה אני לא כותב על האתר של KSP. הסיבה לזה פשוטה: קטונתי. כדי לכתוב על האתר של KSP מנקודת מבט ממשקולוגית דרוש מישהו מוכשר הרבה יותר ממני, והכוונה היא לכושר הבעה, לא לידע מקצועי. יש דברים שכמעט אי אפשר לכתוב עליהם. לשם הדגמה, תנסו לדמיין כתבת עומק במגזין ספורט, נגיד 6 עמודים בצבע מלא, שמבצעת ניתוח שיטתי ומונה את כל 648 הסיבות שבגללן סטיבן הוקינג אינו מועמד מוביל להיכנס לנבחרת הטריאתלון האולימפית, וכנראה שגם אי אפשר לבנות על הצלחתו בדראפט ה-NBA. הצלחתם? אני אישית לא מצליח. וזאת בדיוק הסיבה שאני לא אדע לכתוב ביקורת על האתר של KSP.

הכתבה הזו ב-ynet מעלה אמנם כמה בעיות אמיתיות, אבל לחשוב שהיא ממצה את הנושא בערך שקול ללטעון שהבעיה המרכזית במלחמת העולם השנייה הייתה שהיא הזיקה לאיכות הסביבה. ועל כל פנים, הכתבה לא התיימרה לספק הערכת חוויית משתמש מלאה לאתר, ואילו כן הייתה עושה זאת, הכתב היה נאלץ להשתמש במילים שאסור לפרסם, אפילו ב-ynet. מילים שאני מכיר רק ברוסית.

העניין הוא שבביקור האחרון שלי באתר גיליתי משהו שהסביר לי מדוע הדברים נראים כפי שהם נראים.

–המשך קריאה–

הנה תסריט שכיח: הלכתם למסעדה, שילמתם בכרטיס אשראי, והמלצר מביא לכם את הקבלה והולך. אתם צריכים לחתום, אבל אין לכם עט בשלוף. אז אתם צריכים לקרוא למלצר, שצריך לעזוב את מה שהוא עושה כרגע ולחזור אליכם ולהשיג לכם עט. או שמקשקשים משהו עם המפתח. לא מאוד יעיל. אז החבר'ה החכמים במסעדת בלאק, לפחות בסניף סינמה סיטי, מצאו פטנט: העט מחובר למגש שעליו מביאים את הקבלה. אני מקווה שתסלחו לי על איכות הצילום הסלולרי, אבל זה מה יש. כך נראה המגש.

חכם, נכון? עכשיו, כדי שהעט לא ייפול וישתלשל מהמגש, החוט שמחבר אותו למגש הוא קפיצי, אז כשמסיימים לחתום ועוזבים את העט, הוא ישר קופץ בחזרה אל המגש. גאוני.

רק שזה לא ממש עובד – העט לא קופץ אל המגש, כי הוא מעולם לא התרחק ממנו – הקפיץ חזק מידי. ולכן מה שקורה בפועל הוא שהמלצר מביא את המגש והולך, הלקוח בא לחתום ומושך את העט, העט לוקח את המגש איתו, הופך אותו, מפזר על הרצפה את הקבלות, את השטרות ואת העודף/טיפ, ושולח את החותם לזחול ברחבי המסעדה ולאסוף מטבעות.

אבל החז"ל אמרו כי אין רע בלי טוב, והחז"ל ידעו על מה הם מדברים. הקונסטרוקציה הזאת מספקת פתרון אבטחת מידע מעולה למי שלא רוצה שיראו איך הוא חותם. זה קצת כמו המקבילה הפיזית להסתרת סיסמאות בכוכביות.

אגב, הרעיון לקרוא לשלושת ההמבורגרים שלהם טוויגי, שוורצנגר ויוקוזונה, בהתאם לגודל, הוא מעולה בעיניי. זה תמיד מזכיר לי את מיפוי עוצמת התקיפה הגרעינית בארה"ב.

זה המראה הטיפוסי של גלריות תמונות ב-Ynet. תמיד, במאה אחוז מהמקרים, כשאני מגיע לכתבה שמכילה גלריית תמונות, אני לוחץ על החץ המצביע ימינה. ושום דבר לא קורה, כי זה החץ החסום (disabled). החץ הזמין (enabled) הוא החץ הלבן, משמאל. זה נמשך כבר המון זמן, ואני מבצע את הטעות הזו בכל פעם ופעם. אני כבר יודע מראש שאני הולך לבצע אותה, אבל כנראה שאין מה לעשות, זה חזק ממני. השאלה היא מה זה "זה".

–המשך קריאה–