A slightly abridged English-language version of this article can be found on Medium.
-יש לנו פיצ'ר שלא מקודם מספיק, אני רוצה לשים הפנייה אליו בדף הראשי.
-אבל הדף הראשי עמוס גם ככה.
-בסדר, יש שם מקום, הנה מצופפים טיפה בפינה הימנית העליונה וזה נכנס בול.
-אבל לא בכל מקום פנוי חייבים לדחוף משהו!
-אבל למה לא?
-כי זה מעמיס על המסך ומפריע לאנשים.
-מי שלא רוצה – שלא יקרא, מה הבעיה? הנה, אני למשל – לא קורא מיילים ממך. פשוט וקל!
נשמע מוכר? אם כן, סימן שעבדתם פעם על מוצר כלשהו. במבט ראשון, העניין הזה של "מי שלא רוצה – שלא יקרא" נשמע כמעט הגיוני. אחרי הכל, רובנו אנשים בוגרים, רבים מאיתנו נמצאים במערכות יחסים ארוכות, מה שאומר ששיכללנו את אמנות השמיעה הסלקטיבית – אז למה לא קריאה סלקטיבית?
כנראה שהשאלה הזו הטרידה גם את ברברה וצ'ארלס אריקסן, זוג חוקרי פסיכולוגיה באוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין. בשנת 1973 הם הזמינו שישה נבדקים למעבדה והושיבו אותם מול מכשיר שנקרא טכיסטוסקופ, שהוא בגדול צג שמאפשר שליטה ממש (אבל ממש) טובה על משך חשיפת התמונה, והוא ונראה בערך ככה:
למי מכם שתהה, לא, זה לא עיצוב של אפל.
הנבדקים קיבלו גם ידית קטנה, ואת ההוראות הבאות:
