UXtasy
  • ראשי
  • UX בישראל
  • אודות
  • צרו קשר
  • ראשי
  • UX בישראל
  • אודות
  • צרו קשר
UXtasy
  • ראשי
  • UX בישראל
  • אודות
  • צרו קשר
  • ראשי
  • UX בישראל
  • אודות
  • צרו קשר
ראשי » ממשקולוגיה

ממשקולוגיה

איך לעבוד על עצמך בשני סבבים קלים

לקראת הבחירות נתקלתי במקרה באתר שעוזר לכם להחליט למי להצביע, על סמך ההתאמה בין השקפת עולמכם לבין מצעי המפלגות, במספר (רב) של נקודות עיקריות.

אז קודם כל שאפו ענק למפתח, ששמו דימיטרי רוטשטיין. באמת כל הכבוד על היוזמה וההשקעה, אני מאמין שמחשבון כזה הוא באמת חיוני במציאות הפוליטית העכורה שלנו, שבה האנשים היחידים שיודעים בקלות למי להצביע הם כאלה שהלוגו של מפלגת הבית מקועקע להם על איזה איבר גוף שחשוף גם בחורף. כל היתר שוברים את הראש. יש הרבה מה להגיד על הUI של האתר, ואני ממש לא מתכוון לעשות את זה. יש גם לא מעט להגיד על הUX ברמת הלייאוט והאינטראקציה, ואת זה אעשה בחצי השני של הפוסט. הבחור הוא כאמור מפתח, אינו איש UX, ואין ספק שהוא עושה UX ואפילו UI פי אלף יותר טוב ממה שאני כותב קוד למשל.

אם לא UI וכרגע גם לא UX, אז לשם מה התכנסנו בעצם? ובכן, בעיקר אני רוצה לדבר על החווייה הלא-ממשקית. כלומר זה בהחלט UX, אבל לא בדיוק קשור לUX של האתר, אלא רק אליי. ואליכם, רוב הסיכויים. ולמספר פסיכולוגים בולטים שרובם כבר לא עמנו. תראו בזה סוג של retrospective think-aloud מתומצת, אם תרצו.

–המשך קריאה–

מרץ 19, 2021 6 תגובות

קצת חפירות על פילטרים

אחת האנלוגיות הכי מועילות בהתמודדות השוטפת עם עולם ה-UX היא זו של פולחן המטען. אמנם כבר כתבתי עליו לפני כמה שנים, אבל אנלוגיות הן כמו יין טוב (ראיתם מה עשיתי כאן?) – הן משתבחות עם השנים. ובכל מקרה לא נראה לי שמי מקוראיי היה עולה עליי אלמלא הסגרתי את עצמי הרגע. על קצה המזלג, פולחן המטען היא תופעה שנצפתה באיי האוקיינוס השקט לאחר שתרבויות מתקדמות יותר ארגנו שם לעצמן Airbnb במהלך מלחמת העולם השנייה. פתאום עגנו באיים אלו ספינות ענק שנשאו אנשים ומכונות, אלה הקימו מנחתים, והמנחתים משכו מטוסים שהביאו דברים כמו אלכוהול, כלים מודרניים, קופסאות שימורים, ואלכוהול. גם הרס, מוות וחורבן, אבל למה להתמקד בשלילי. מפה לשם, המלחמה הסתיימה, המערביים התעופפו להם מערבה, ובסוף האלכוהול, כדרכו, נגמר. זה לא התקבל בעין יפה אצל המקומיים, שהחליטו לעשות מעשה, חיברו אחד ועוד אחד, קיבלו חמש, ובנו מנחתים ומטוסים מקש, מתוך הנחה שזה מה שיביא שוב את האנשים עם האלכוהול. אם אתם חושבים שמדובר בבדיחה, אז ממש לא, יש ערך בוויקיפדיה ותמונות ומה שלא תרצו.

ילידים מבעירים מדורה לצד מטוס עשוי קש

פולחן המטען לא ממש עוזר לילידי האיים לתפוס ראש, אבל כאמור הוא מאוד עוזר לי בניתוח ממשק. בכל פעם שאני שומע, או מתפתה להגיד בעצמי, "בואו נעשה כמו שראינו אצל ההם שאצלם זה עובד מצוין", דבר ראשון אני מנסה להבין האם מדובר בפולחן מטען. האם אנחנו מבינים האם, איך ומדוע זה עובד להם, והאם יש יסוד להניח שזה יעבוד גם לנו, או שמא אולי פחות.

–המשך קריאה–

דצמבר 17, 2017 אין תגובות

מנסה להתעלם, אבל נהיה לי מעיק, כי שוב את התוכן מנצח השטיק

A slightly abridged English-language version of this article can be found on Medium.

-יש לנו פיצ'ר שלא מקודם מספיק, אני רוצה לשים הפנייה אליו בדף הראשי.
-אבל הדף הראשי עמוס גם ככה.
-בסדר, יש שם מקום, הנה מצופפים טיפה בפינה הימנית העליונה וזה נכנס בול.
-אבל לא בכל מקום פנוי חייבים לדחוף משהו!
-אבל למה לא?
-כי זה מעמיס על המסך ומפריע לאנשים.
-מי שלא רוצה – שלא יקרא, מה הבעיה? הנה, אני למשל – לא קורא מיילים ממך. פשוט וקל!

נשמע מוכר? אם כן, סימן שעבדתם פעם על מוצר כלשהו. במבט ראשון, העניין הזה של "מי שלא רוצה – שלא יקרא" נשמע כמעט הגיוני. אחרי הכל, רובנו אנשים בוגרים, רבים מאיתנו נמצאים במערכות יחסים ארוכות, מה שאומר ששיכללנו את אמנות השמיעה הסלקטיבית – אז למה לא קריאה סלקטיבית?

כנראה שהשאלה הזו הטרידה גם את ברברה וצ'ארלס אריקסן, זוג חוקרי פסיכולוגיה באוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין. בשנת 1973 הם הזמינו שישה נבדקים למעבדה והושיבו אותם מול מכשיר שנקרא טכיסטוסקופ, שהוא בגדול צג שמאפשר שליטה ממש (אבל ממש) טובה על משך חשיפת התמונה, והוא ונראה בערך ככה:

טכיסטוסקופ

למי מכם שתהה, לא, זה לא עיצוב של אפל.

הנבדקים קיבלו גם ידית קטנה, ואת ההוראות הבאות:

–המשך קריאה–

ינואר 17, 2017 אין תגובות

המהלך הכי מטעה בפוטבול אמריקאי

אולי תיכף יתברר שאני היחיד (ובמקרה כזה עליי להיבדק דחוף, אז תגידו לי אם כן), אבל את העמוד הזה בבלייזר קראתי בקו ישר מלמעלה למטה. ולא על אוטומט, אלא מספיק בעיון כדי להתפלא איך זה שבמשך יותר מחצי מאה לא קרה בפוטבול שום דבר ראוי לציון. ואח"כ שוב להתפלא שרצף האירועים המתואר אינו ממש קוהרנטי, מה שמאוד לא מאפיין את הרמה שלהם. ועדיין – סיימתי את כל צד ימין, אח"כ עליתי חזרה למעלה, התחלתי את צד שמאל, ומעדתי רק כשראיתי שהם מתארים את הקמת ה-NFL, למרות שהיא פעלה בשנים שעליהן כבר קראתי. ואז גיליתי שהקטע על החצי מאה עדיין נכון.

מאמר בבלייזר

לקחתי צעד אחורה, הסתכלתי בפעם הראשונה על כל העמוד, ואז הסתבר שהייתי אמור לקרוא בזיגזג. אחרי 1869 הייתי אמור לא לרדת למטה אלא לרוץ באלכסון שמאלה, ואז שוב באלכסון ימינה ושוב שמאלה. אולי המסלול הזה מתווה איזשהו מהלך איקוני בפוטבול, או שאולי זה נובע משיקולים באנאליים של עימוד, אבל זה מה יש.

לי יש יסוד סביר להניח שהמקרה המצער הזה לא קרה באשמתי, משום שהקורא הממוצע של מגזינים רגיל לקרוא בטורים – מלמעלה למטה. מכאן, הפלא ופלא, מגיע הביטוי "טור עיתונאי" במשמעותו "טור שהוא עיתונאי". כך גם בלייזר, מסודר בטורים בד"כ. אבל מה לעשות, לפעמים שוברים את העמוד בצורה אחרת – בין אם משיקולי עימוד או משיקולי אלגוריה (לפחות אני מקווה שגם זה קורה, כי זה מגניב). ואז – כאן מתחיל החלק המעניין – מעצבי המגזין יודעים להעביר את המסר הזה לקורא בצורה מאוד מאוד חד-משמעית ולא מודעת, ככה שהוא לא יחשוב "היי, הרגע אמרו לי שהעמוד מסודר בצורה מוזרה", אלא פשוט יקרא אותו כפי שטבעי לו וכפי שהמעצבים התכוונו. נגיד בכתבה שלמטה הכותרות והפרדת הצבעים מוודאות שקורא שהגיע לתחתית הטור ימני לא יקפוץ לראש הטור השמאלי (אל המאמר המוסגר), אלא ישירות לאמצע.

מאמר בבלייזר

את מבנה העמוד (וזה רלוונטי לכל עמוד דיגיטלי בדיוק באותה מידה כמו לעמוד מודפס) אפשר להבהיר לקורא/צופה/גולש במספר דרכים מאוד מאוד יעילות, שרובן המוחלט כלול בעקרונות הגשטאלט שאנחנו (ממשקולוגים) לא מפסיקים לדבר עליהם (במקרה שלי כאן וכאן, בין היתר).

נגיד בדוגמה שלמעלה עיקרון הדמיון עושה עבודה מעולה (כל מה שנמצא על רקע לבן וכתוב באותו גופן שייך לאותו טקסט, כל מה שלא – לא). ואילו במקרה שלנו המעצבים החליטו שלא לעזור לי להתמצא ולתת לי להסתדר לבד. אבל בזאת לא תם העניין, כי כאן אנחנו נכנסים לסוגיה חשובה ביהדות, או לחילופין בבריאות הציבורית, תחליטו לבד. בספר ויקרא כתוב "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל". מכירים, נכון? ובשפה המדוברת רווח משל אחר, שהוא לא בדיוק מקביל, אבל גם הוא רלוונטי למקרה שלנו, והוא עוסק בהתנהגות בבריכות ציבוריות ובמקפצות המצויות בהן.

על שתי המטאפורות האלו יוצא לי לנהל דיון סוער בערך פעם בשבועיים, כשהתזה העיקרית שלי היא כזאת: בדרך כלל אנחנו רוצים לעזור למשתמש עד כמה שאפשר. אבל ניצבים בפנינו שיקולים רבים מכל מיני סוגים, כולל העובדה המצערת שעזרה למשתמש אחד לפעמים מקשה על משתמש אחר, ולכן לא תמיד אנחנו יכולים לעשות זאת במידה מספקת. אנחנו חיים בעולם שכולו פשרות, זה המצב, וכדאי להשלים איתו אם רוצים שהפרויקט יתקדם. אבל יחד עם זאת, מה שבהחלט אסור לעשות הוא להטעות את המשתמש באופן אקטיבי. אלא אם אתם בעסקי ה"תלחץ כאן על כפתור ההורדה הענק והירוק ותוריד לך רוגלה, ואל תלחץ על לינק ההורדה הזעיר והשקוף בתחתית העמוד, שיוריד לך את מה שבעצם ביקשת להוריד".  זה שהמשתמש יצטרך לגלול עוד טיפה או לתת עוד שני קליקים זה לא סוף העולם ולפעמים זה אפילו הפתרון הטוב יותר. אבל לכוון אותו למקום מסוים בעוד שמה שהבטחנו נמצא במקום אחר – זה כבר בהחלט מכשול בפני עיוור, שלא נדבר על הסיפור של המקפצה. את זה לא עושים. אגב, בדיוק מכאן מגיע רוב המשקל לטובת שימוש בפתרונות עקביים, כי העקביות כשלעצמה אינה תורה מסיני (סגרנו לופ מקראי, שמתם לב?).

בכתבה על הפוטבול קיימת הטעייה חזקה מאוד. אפשר לנסות להסביר אותה באמצעות כמה כללים גשטאלטיים, אבל בעיניי עדיין מדובר באותו עקרון הדמיון כמו מקודם. יש את שני הקוים שחוצים את העמוד לגובה. הפריטים שיוצאים מאותו קו ונמצאים באותו צד שלו, הם דומים. לכן המוח מקבץ אותם יחד. אני בטוח לחלוטין שאילו לא היה את הקוים, אחוז האנשים שמבינים את הסדר הנכון היה גבוה בהרבה. אני מניח שהוא עדיין לא היה גבוה מספיק, כי מבנה הטורים יושב לנו חזק מדי בראש, אבל אם כבר חייבים לעשות משהו שמנוגד לאינטואיציה, אז לפחות לא תדחף עיוור ממקפצה.

מאי 16, 2016 אין תגובות

קום התנערה עם חלכה

בשנת 2006, כאשר התוודעתי אל תחום ה-UX, שאז עוד היה נקרא UI (לפחות בארץ) ואף אחד לא העלה בדעתו שבעוד כמה שנים UI יתפרש כ"עיצוב גראפי", התחום שאף לקראת מטרה לאומית אחת ברורה – להגביר את המודעות בתעשייה לנושא אפיון הממשק. זאת הייתה המטרה המוצהרת של יום השמישות העולמי ושל רוב הפעילות המאורגנת של העוסקים במלאכה.

היום המצב הוא שונה. התעשייה יודעת שחוויית משתמש זה חשוב. כאשר הדינוזאור הגדול (הידעתם ש-IBM קיימת יותר ממאה שנה?) אומר שהוא הולך להשקיע מאה מיליון דולר ב-UX ולגייס אלף מומחי חוויית משתמש, בהחלט אפשר לטעון שהתעשייה יודעת. עכשיו, באופן משעשע, האתגר הלאומי הוא כמעט הפוך – עכשיו צריך להסביר לה שהיא לא הבינה אותנו נכון. אופסי. קורה.

מה שהיא הסיקה אחרי עשור של מאמץ הסברתי, זה שאכן, חוויית משתמש זה חשוב, ולכן כדאי לקרוא איזה ספר בנושא או ללכת לאיזה כנס ולשמוע עשר הרצאות על עשרה דברים שתעשו ואל תעשו באפליקציית האייפון שלכם. ואז תדעו חוויית משתמש. ולכן מסתובבים המוני אנשים, חלקם תחת טייטל שכולל את המילה UX (לרוב, באופן די מסגיר לעניות דעתי, כחלק מהצירוף "UX/UI"), וחלקם בתחומים משיקים כמו עיצוב, ניהול מוצר או ניהול תוכן, ש"מכירים את כללי המקצוע". אותם כללים שכבר התלהמתי לגביהם כאן.

ברגע שכל אותם כללים מועילים (באמת מועילים) הועלו לדרגת תורה מסיני, הם פטרו אותנו מכל צורך להפעיל את הראש ובאמת להסתכל על מה שאנחנו עושים, כי למה לחשוב כשהכל כתוב וברור? עברתי הרבה ויכוחים עם אנשים ש"מתעניינים ב-UX" כהגדרת אחד מהם, ובאיזשהו שלב זה תמיד מתחיל להרגיש אורווליאני. במקום "ארבע רגליים טוב, שתי רגליים רע" הם מדקלמים את כלל שלושת הלחיצות או את כלל שבע הפריטים או את כלל ניצול הנדל"ן או את כלל הכל מעל הפולד. ההזויים שבהם מכירים את כלל חמש-עשרה רגל ובאים לעבודה חמושים במטר עם יחידות מידה אמריקאיות.

לכל הנ"ל יש בסיס מסוים במציאות, הם לא צמחו יש מאין. ויש תהום בין הבסיס הזה ובין המעמד שהם רכשו פשוט כי קל לדקלם אותם ולעשות להם Share בפייס (אגב – לפוסט הזה ממש קל לעשות Share בפייס 🙂 ). אבל התהום הזאת, עם כל זה שהיא עמוקה, כנראה שהיא מאוד מאוד צרה, כי אנשים נוהגים לא להבחין בה בכלל, ולדלג מעליה מבלי משים. וכך נוצר מצב שבמקום שהכללים יעבדו בשבילנו, אנחנו עובדים בשבילם. מכאן כותרת הפוסט.

בפוסט המתלהם (הקודם) הזכרתי את הכלל שאומר שחשוב להיות קונסיסטנטיים. במידה רבה בחרתי דווקא אותו פשוט כי הוא הסתדר לי מבחינה אלפביתית, אבל לא רק. קונסיסטנטיות, שמעכשיו נקרא לה "עקביות" (בכל זאת, ראש השנה העברי עכשיו… וגם הרבה יותר קל להקליד את זה), היא אחד העקרונות היותר ידועים באזורנו. כוווולם יודעים שחשוב להיות עקביים. כאשר מציגים אפיון ללקוח, אחד מסעיפי הביקורת הכי נפוצים ששומעים הוא שהדברים לא עקביים, וכידוע לכל, זה אומר שהאפיון גרוע. אחרי הכל, כך כתוב בכלל.

יש לי שאלה. מתי בפעם האחרונה שמעתם מישהו אומר "יו, איזה מוצר עקבי, בא לי להשתמש בו"? לא יצא לכם לשמוע את זה? עצמו עיניים ונסו לדמיין מישהו אומר את זה.

קשה, נכון? אני אישית לא הצלחתי, ויש לי דימיון די חולנ מפותח.

ברשימת התכונות החיוביות של המוצרים הדיגיטליים יש כל מיני דברים. עקביות היא בהחלט אחד מהם. אבל חלק מהתכונות מהוות ערכים בפני עצמן, וחלקן האחר לא מהווה ערך אלא הוא רק אמצעי להשגת הערכים האחרים. הדרך להבחין בין שני הסוגים פשוטה – צריך רק לשים את שם התכונה במשפט שהבאתי למעלה . לדוגמא – "יו, איזה מוצר יפה, בא לי להשתמש בו". או – "יו, איזה מוצר פשוט, בא לי להשתמש בו". המשפטים האלה הם כל-כך טבעיים שבעיקר בזכותם חברת אפל הגיעה לאן שהיא הגיעה. אלה הם ערכים מוחלטים שכדאי לשאוף אליהם בזכות עצמם, לא צריך סיבות.

עקביות היא לא ערך כזה. היא אינה מטרה בפני עצמה אלא היא משרתת מטרות אחרות מתוך הרשימה. על ידי שימוש באותו ממשק כמו במקומות אחרים במערכת, אנחנו חוסכים למשתמש את הצורך ללמוד ממשק חדש ואת כל הבעיות והטעויות שיכולות לקרות בדרך. אנחנו מגבירים את תחושת השליטה שלו ואת צפיוּת המערכת (predictability). הוא עוד לא ביקר בעמוד הבא, אבל מאחר ושלושת העמודים שהוא ראה עד כה התנהגו באותה צורה, הוא יכול להניח שגם העמוד הבא יתנהג כך. כשהוא מגיע לשם וזה באמת קורה, הוא מרגיש שהתקדם ושהוא יודע משהו על האתר. בשנייה שנחשוף אותו לעמוד לא-עקבי, תחושת השליטה תתרסק, כי כאשר הוא ינסה לצפות מראש את העמוד הבא בתור, הוא כבר לא יידע איזה מבין שני המבנים יופיע שם. הוא יצטרך לפתח מודל מנטלי חדש, לנסות ליישב אותו עם הקיים, ובאופן כללי לבזבז על זה יותר מאמץ ממה שהיינו רוצים.

אז כן, מדובר בכלי מאוד חשוב. כשהדגש על ה"כלי". שהוא צריך לעבוד בשבילנו ולא הפוך.

הקביעה שמשהו לא עקבי, לא אומרת שמדובר באפיון גרוע. היא אומרת שישנם חסרונות מסוימים שיש לשקול אותם כנגד היתרונות. קחו כל גרסת מובייל של אתר מצליח ותראו שהיא, כיאה לאפליקציות מובייל, מותאמת למובייל. כאשר המילה "מותאמת" פירושה "שונה מהאתר המקורי כמו שמיים וארץ". אני מדבר על פייסבוק, לינקדאין ודומיהם, אפליקציות גדולות ועשירות (כאשר מדובר באתר קטן של כמה עמודי תוכן פשוטים, אין בעיה להתאים אותו למובייל עם שינויים מינוריים מאוד  – ע"ע אתרים רספונסיביים). ועם זאת, אף אחד לא בא ואומר שהן גרועות משום שהן לא עקביות עם האתר. אף אחד לא מצפה אפילו שיהיו עקביות עם האתר, כי זה אומר לאנוס את האפיון עם מבנה שלא מתאים לפלטפורמה. אם אתם רוצים לראות איך תרגיש אפליקציה כזאת שהיא בעלת מבנה עקבי עם האתר, אין קל מזה – פשוט תגלשו לאתר עם הסלולרי, לגרסה הרגילה שלו. תיהנו.

למעשה אין צורך לדלג בין פלטפורמות, אפשר למצוא דוגמאות מעניינות בתוך המובייל עצמו.

אפליקציות רבות משנות את מבנה המסך בהתאם לאוריינטציה של המכשיר – אם מחזיקים אותו בצורה אנכית או בצורה אופקית. ברוב האפליקציות נחשב שברירת המחדל היא אוריינטציה אנכית, כפי שהמכשיר יושב ביד, והמקרה הנדיר יותר הוא אוריינטציה אופקית (היוצא הטיפוסי מן הכלל הוא משחקים, ששם אוריינטציה אופקית רווחת יותר).

כאשר הופכים את המכשיר, מגלים שיש לנו הרבה יותר רוחב, והרבה פחות גובה. אז צריך להחליט מה עושים עם כל מה שתפס לנו את הגובה, ואיך מנצלים את הרוחב החדש. עצם השאלה מרמזת שכדאי לשקול לעצב את המסך מחדש. בעודנו שוקלים את העניין, אנחנו עשויים לגלות שהמבנה הקודם עובד מצוין. נגיד באפליקצייה כמו ווטסאפ, בתצוגה רוחבית נראה פחות שורות, אבל השורות יהיו רחבות יותר, ואולי אפילו נראה את אותה כמות תוכן. זה אומר שאין סיבה לשבור את מבנה המסך, רק הפרופורציות שלו משתנות.

אבל לא הכל מבוסס טקסט ולפעמים אין טעם למתוח את התוכן המקורי ולקצץ לו בגובה. ואז אפשר להוסיף תוכן חדש.

כאשר לוח השנה היפיפה של CAL מזהה שהסתכלנו על יום מסוים והפכנו את המכשיר, הוא מוסיף לו בצד את תצוגת החודש.

 

לוח שנה CAL

 

זה נחמד, מתאים, מועיל, ומנצל יפה את השטח החדש.

כאשר עושים את אותו הדבר בחייגן האנדרואיד של LG G2, הוא לא מוסיף פקדים חדשים אלא מסדר מחדש את הישנים. בעצם יש לו שלוש אפשרויות פעולה.

הוא יכול לקבע את התצוגה ולא לסובב אותה אפילו שהמכשיר הסתובב. זה עקבי לאללה אבל קצת מגעיל לדעתי. אם המשתמש כן החליט להחזיק את המכשיר בצורה אופקית  (נגיד אם המכשיר מקובע ככה ברכב כי זה יכול להיות יותר נוח לניווט), אז אני לא רואה סיבה להכריח אותו לשבור את הצוואר כדי לחייג.

הוא יכול גם לתת לנו תצוגה פחוסה של אותו החייגן – עם שדה הטקסט למעלה, רחב ונמוך, וכפתורי החיוג מתחתיו, ממש נמוכים אבל תופסים שליש מסך לרוחב. זה עקבי בדיוק כפי שזה מכוער – כלומר מאוד.

או שהוא יכול לסדר את אותם הפקדים בצורה אחרת. שזה ממש לא עקבי, אבל זה מה שהם עשו.

חייגן אנדרואיד

 

האם זה פוגע למישהו בחוויה? אני לא יודע. אני נוטה לחשוב שלא, אבל אין לי דרך לדעת. אולי יש אנשים שמסובבים את המכשיר ונבהלים ולא יודעים מה לעשות עם המבנה החדש (אני לא ציני).

אבל במידה וכן יש אנשים כאלה – מה עושים אז? אז כאן כדאי להיזכר שיש כלל אחד מעניין שלא נוטים לדבר עליו בהרצאות ובכנסים, כי הוא לא מדבר על מה לעשות באפליקציית האייפון שלכם, אלא על איך לעבוד נכון. וזה לא משהו שמעניין הרבה אנשים. ובניגוד לאותם כללים מההרצאות, לא מדובר בכלל אצבע, אלא בכלל ברזל. אם חייבים לדקלם משהו – עדיף לדקלם את זה. הכלל אומר – פתרון לא נמדד בוואקום, אלא הוא נמדד אל מול החלופות שלו. לפעמים יכול להיות אפיון די גרוע לכל הדיעות – שהוא כן הדבר הנכון לעשות, כי החלופות שנמצאו במגבלות הזמן/משאבים הקיימים הן גרועות יותר. על זה נאמר "אלה החיים".

תגרמו לכללי המקצוע לעבוד בשבילכם במקום שאתם תעבדו בשבילם. היו לראש ולא לזנב. שנה טובה.

ספטמבר 25, 2014 אין תגובות

קישור דה-ז'ור–ויזואליזציות הזויות

בלוג שמפרסם ויזואליזציות הזויות. פרייסלס.

 

 

ופוסט ישן שלי באותו נושא: עוגות תלת-מימדיות אינן כשרות.

אוגוסט 30, 2013 אין תגובות

על הגורילה הרוסית

כל מי שמכיר את הניסוי שבו כמה סטודנטים מתמסרים בכדור במסדרון, מוזמן לדלג על הסרטון שלמטה ועל ההסבר שאחריו.  מי שלא מכיר, מתבקש נא לצפות בסרטון ולנסות לספור את מסירות הכדור המתבצעות ע"י הקבוצה שלובשת לבן.

אני לא יודע עד כמה יעיל הסרטון כשצופים בו בבית לבד, אבל בלימודים, כשראינו אותו באולם של 250 איש, כאשר חצי מהאולם התבקש לספור את המסירות של הלבנים והחצי השני – של השחורים, לפחות חצי מה"לבנים" לא שמו לב לגורילה. רוב ה"שחורים" כן הבחינו בה. מדובר בניסוי מאוד מפורסם, שבא לבדוק ולהדגים את התופעה שהוויקיפדיה העברית קוראת לה  "עיוורון קשבי" למרות ששם מתאים יותר הוא "עיוורון אי-קשבי", כי במקור זה inattentional blindness. אבל בתכל'ס זה אותו דבר.

–המשך קריאה–

אוגוסט 24, 2013 אין תגובות

פוש דה-באטן

האלוהים, כידוע, נמצא בפרטים הקטנים.

כשהתחלתי בתחום והיו שואלים אותי מה החלק שאני הכי נהנה ממנו, הייתי אומר שזה עבודת הקונספט. לאחר כשנתיים-שלוש הגעתי למסקנה שעבודת האפיון המפורט מעניינת אותי לכל הפחות באותה מידה – וכנראה אפילו קצת יותר. ועכשיו אני לפעמים מרגיש שאפילו האפיון המפורט שאני עושה הוא לא מספיק מפורט והייתי רוצה לפרט יותר. דוגמא שאני מאוד אוהב היא שברוס טוגנזיני, שהוא הכי קרוב שיש לאלוהי הUX (הוא זה שייסד ואייש במשך 14 שנה את המשרה שמאייש היום ג'וני אייב – אם כי לא לאורך זמן ככל הנראה), התעסק בדברים כמו פונקציית תאוצת העכבר במערכות ההפעלה של אפל.  "מה ל-UX ולפונקציות תאוצת העכבר", אתם בטח לא שואלים, כי אין לכם הרגל לדבר אל המסך? פשוט מאוד – אם המשתמש מזיז את העכבר מהר, אז כנראה שהוא רוצה להגיע רחוק, וכרגע פחות חשוב לו הדיוק. אז אולי כדאי להזיז את העכבר בשתי נקודות על כל נקודה שהוא זז בפועל. לעומת זאת, אם הוא מזיז את העכבר לאט ובזהירות, אז כנראה שחשוב לו הדיוק ולא המהירות – אז אולי נזיז את העכבר בחצי נקודה על כל נקודה במציאות, ונקל עליו את המשימה הכירורגית. משהו כזה.

לא רבים מאיתנו עוסקים באפיון של מערכות הפעלה, אבל זה לא אומר שלא צריך להתעסק בפרטים. אני אפילו אסתכן ואומר שהם משפיעים על חוויית המשתמש יותר מהקונספט. כי הקונספט, המבנה הכללי של המערכת, זה מה שהמשתמש לומד בימים הראשונים. הפרטים זה מה שהוא מתמודד איתו לאחר מכן בכל מסך ובכל קליק.

–המשך קריאה–

יוני 14, 2013 אין תגובות

It's never lupus

באתר הכתוביות Addic7ed.com יש ציור נורא חמוד של דר' האוס. גם לוגו האתר מעוצב כמו הכותרת של התוכנית, עם האות הראשונה במין ריבוע כזה וקו תחתון, וגם האות T של המילה addicted מעוצבת כמו מקל הליכה של האוס. שזה הופך אותה מאוד דומה לספרה 7 ולא מאוד דומה בכלל לאות T. אבל זה בסדר, ספרות לא חייבות להיות דומות לאותיות שאותן הן מחליפות.

למשל בכיתוב המסורתי של שם הסרט "שבעת החטאים", שהוא Se7en, הספרה 7 מחליפה את האות v, שלא דומה לה בשום צורה, וזה בסדר. זה בסדר משום שאדם דובר אנגלית שרואה את הספרה 7 יקרא את המילה Seven בכל מקרה, גם אם יהיה רשום 7even או Seve7. במילה Addic7ed אין שום משחק כזה, ובאופן כללי די קשה לי להבין למה עשו את זה, כשההשערה היחידה היא ששם המתחם היה פנוי, בניגוד ל-addicted.com שאינו פנוי, אבל גם אינו עולה.

–המשך קריאה–

אפריל 7, 2013 3 תגובות

וויירפריים סיסי.

גיליתי כלי אפיון חדש וחמוד ביותר. אני לא הולך לזנוח את Axure משוש לבי לטובתו, אבל זה בעיקר מאותה סיבה שאני לא הולך לוותר על השימוש ב-Word לטובת לוח מחיק. זה לא אותה קטגוריית משקל.

זה מאוד נדיר שאני צריך לעשות משהו ב-low fidelity, ובמקרים כאלה או שאני ממשיך עם Axure או שאני פשוט מזיז כמה קוביות בפאורפוינט. אם אני צריך משהו טיפה יותר אקספרסיבי מקוביית פאורפוינט אני הולך לגרסה המקוונת והחינמית של Balsamiq. אז זה כמו בלסאמיק אבל הרבה יותר פשוט וכיפי. גם הרבה יותר צנוע מבחינת פיצ'רים. היו הרבה אנשים שניסו לתרגם את החווייה של אותו לוח מחיק אל עולם האפיון הדיגיטלי, ובינתיים לא ראיתי הצלחות מיוחדות – רובן מסתכמות בשיבוט כזה או אחר של Balsamiq.  שזה אומר ספריות ארוכות של פקדים שאתה ממקם על המסך. עד עכשיו.

wireframe.cc הוא באמת לוח לבן שמבקרה נראה כמו דפדפן. או כמו סמארטפון אנכי או אופקי. וזהו – בלי ספריות, בלי פקדים, בלי כלום.

wireframe.cc

כדי להוסיף פקד את פשוט מקיפה את השטח שאת רוצה לייעד לו על המסך. וכאן מתחיל להיות מעניין. את מגלה שהאפשרויות שמוצעות לך משתנות בהתאם לצורה שהקפת על המסך, ויש שלוש אפשרויות – משהו באזור המלבני, משהו שמתקרב יותר לקו אנכי או לקו אופקי (וכן, אני יודע שטכנית הם כולם מלבנים – מה לעשות שאין צורה אחרת שאפשר להגדיר ע"י גרירת עכבר סטנדרטית).

הפקדים האפשריים

זה בעיניי די מבריק. קודם כל זה פשוט אפליקציה שכיף להשתמש בה. כלי אפיון שרוב הזמן לא רואים בו דבר פרט לקנבס, הוא מחזה מאוד נדיר, אפילו כשמדובר בכלי כזה מצומצם. למעשה אחרי שמתחילים לעבוד בחלק העליון מופיעה שורה של פעולות, אבל גם היא מאוד מינורית ובקושי שמים אליה לב.

אבל מה שיותר מבריק זה הגישה לארכיטקטורת מידע. ברוב כלי האפיון הפקדים אינם מחולקים לקבוצות כלל, או שהם מחולקים לקבוצות כמו רכיבי הזנה, קונטיינרים, ניווט כד'. כאן הם מחולקים כאמור לאלמנטים מלבניים, אנכיים ואופקיים. שזה לא הכי הגיוני מכל בחינה פונקציונאלית, אבל מאוד הגיוני כשמנסים לשרבט סקיצה שמסתכמת בעימוד בלבד.

בקיצור, כיף חיים. מומלץ בחום. תומך בעברית עם סימני פיסוק הפוכים. תמיכה בסיסית בשכבות, כמה גוונים של אפור (לא 50) ויש גם כתום. חינמי, מתישהו תהיה גם גרסה מורחבת בתשלום. ויש גם תוסף לכרום.

אה, ואפשר לשתף. הנה למשל גרסת ה-Hello World של חוויית המשתמש, אתר מוצר גנרי.

Hello World

מרץ 27, 2013 3 תגובות
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5

ux_by_examples

www.bit.ly/uxbe8

מערכת המדיה של אל-על היא ברו מערכת המדיה של אל-על היא ברורה, אינטואיטיבית, חדשנית, לא מפרה שום כלל יואקסי חשוב, ו... בלתי ניתנת לשימוש בעליל. ויש מצב שאפילו עברה בדיקות שמישות. דברים שקורים בשמיים.
חג ח(פי)רות שמח חברים! חג ח(פי)רות שמח חברים!
Follow on Instagram
ויטלי מיז'יריצקי

מנהל, חוקר ומאפיין חוויית משתמש, עוסק בתחום משנת 2006 וכותב עליו מ-2007.

מרצה בקורס הUX של הטכניון בתל אביב. עונה בשמחה על שאלות לגבי הקורס ובכלל.

ממייסדי UXI -- חוויית משתמש ישראל.

מנטור UX ב-Google for Startups.

בעל תואר שני בפסיכולוגיה קוגניטיבית. לא עשה הסבת מקצוע.

יצירת קשר
UXtasy
עדכונים באימייל

uxtasy.com © כל הזכויות שמורות.
We WordPress
גלילה לראש העמוד