כפי שכבר ציינתי בפוסט הקודם, בתוכנת האפיון Axure אין visual guides (אבל יהיו החל מהגרסה שצפויה לצאת החודש). לכן השבוע ניסיתי לזייף אותם עם סרגל פיקסלים כזה שצף מעל המסך ואתה יכול למקם אותו איך שאתה רוצה. המליצו לי על תוכנה נחמדה שעושה את זה, בשם pixel ruler.
זה צילום של אשף ההתקנה:
תראו את העיצוב הזה. מינימליסטי אבל מסוגנן, עם גראדיינטים יפים ופקדים מושקעים. ההבלטה העדינה על השורה התחתונה מסמנת את מעבר העכבר על השורה. ה-X מסמן את ה-V.
ה-X מסמן את ה-V.
לתשומת לב ההורים: כך תעשו שימוש נכון בפייסבוק ובטוויטר על מנת להשאר חלק פעיל בחיי ילדיכם.
כמובן שמדובר בפארודיה. למי שלא שם לב או לא מכיר, הסרטון הופק ע"י האתר הסאטירי theonion.com, שכבר כתבתי עליו פעם. אגב, כפי שקורה ברוב הסרטונים שלהם, מומלץ מאוד לעצור את הסרטון כמה פעמים כדי לקרוא גם את התכנים שהם שמו במסכי הטוויטר והפייסבוק, כמו גם את ההודעות הקופצות בתחתית המסך.
האתר עצמו, ובמיוחד הפקות הוידאו שלו, הם כל-כך טובים, שרבים לא מצליחים לזהות שמדובר בבדיחה, ומתייחסים לסרטונים ולכתבות ברצינות גמורה. זו תופעה ידועה, נפוצה, ומשעשעת בזכות עצמה, אבל עד כה היא הייתה קיימת רק ברמת האנשים הפרטיים. לא נרשמו מקרים שגופים גדולים ומכובדים נפלו בפח. עד כה.
אחד הסרטונים הידועים ביותר של האתר הוא הסרטון הבא. כדאי לציין שהוא כל-כך מוגזם, שלדעתי לא הייתה סכנה שמישהו יחשוב שמדובר בדבר האמיתי.
ובכן, מי שלקח אותו ברצינות הוא סוני עצמה. כנראה שהם מכירים עד כמה האתר פופולרי, ולכן הם ראו בסרטון המלצה לכיוון התפתחות מבטיח. השבוע, בתוכנית ברשת ABC האמריקנית, נחשפו תמונות ראשונות של השלט שסוני פיתחה עבור Google TV, ואלה המראות הקשים (אמת, אמת, אמת):
אתם רואים את התפריט היפה הזה בצידו הימני של אתר חברת המים העירונית של של פתח תקוה? זה תפריט שמותאם במיוחד לעיוורים. באמת. הרי אנשים בעלי ראיה תקינה הולכים לראות את התפריט הזה ולהגיד: "אם זה יושב במקום של תפריט ניווט ונראה כמו תפריט ניווט, אז זה מן הסתם תפריט ניווט. פשוט לא רואים את הטקסטים, בטח בגלל בעיות תאימות דפדפנים. אז נפתח אותו בפיירפוקס ובכרום ובאקספלורר, ונגלה שבשום מקום הטקסט אינו מוצג. להקליק גם לא עוזר. בעצם רגע, גם סמן העכבר אינו משתנה. איזה מן תפריט מוזר זה?" ואז חלק מהם אולי יסתכל בקוד של העמוד ויגלה שאין שם כלום. לעומתם, משתמשים עיוורים הולכים להשתמש בקורא מסך שידלג על האמלנט הזה בקלילות, כי זה לא באמת תפריט. זה אפילו לא תמונה. זוהי סנונית ראשונה של מגמה חדשה בעיצוב ווב: "אלמנטים דקורטיביים HTML-יים שנראים ממש ממש כמו פקדים".
ועוד תפריט – הפעם לבחירת שפות – באתר משרד התיירות. האתר מותאם לגולשים שבאים ממדינות שונות, כולל כאלה שהשפה המדוברת בהן היא "תיירות פנים" ואף "מידע לאורח". ועל זה אמרו חכמים:
Brett: What?
Jules: What country are you from?
Brett: What? What? Wh – ?
Jules: "What" ain't no country I've ever heard of. They speak English in What?
Brett: What?
אוקיי, סיימנו עם התפריטים להיום. הנה קונספט חביב ביותר לפורמט חדש של הוראות הפעלה למכשירים. אחלה רעיון, אם כי לא ממש סקאלאבילי. לא במובן שקשה לייצר ספרונים כאלה בכמויות מסחריות, אלא במובן שהפורמט הזה מתאים יפה לטלפונים ניידים, אבל הוא עשוי להיות קצת בעייתי עם מקררים למשל.
Out of the box – book from adrian333 on Vimeo.
המנה האחרונה בתפריט היומי היא הודעת השגיאה המופלאה הזו מאתר החנות DSW בניו-יורק.
לפני כמה חודשים נסעתי ברכבת והבחנתי בבחורה שהקלידה הודעת SMS על מסך המגע של הנייד שלה. אך מה שייחד אותה בין מאות הבחורות האחרות שמקלידות הודעות SMS על מסכי המגע של הניידים שלהן הוא שהיא השתמש במקלדת הטלפונית הישנה, רק שזו הייתה מוצגת על מסך מגע. במילים אחרות, זה נראה בערך כך, חוץ מזה שזה לא היה אייפון:
אני הגבתי בהלם קל. מדוע היא לא משתמשת במקלדת המלאה? מדוע בכלל יש אפשרות להקליד SMS על הדבר הזה? כנראה שלא צריך להוריד את האותיות לחלוטין, כדי שנוכל להמשיך להקליד מספרי טלפון בסגנון של מילה-1-800-800. אבל אם כך, אין סיבה לכלול בה אותיות עבריות, ונראה גם שאין סיבה להציג את כל המקלדת הזו מחוץ לאפליקציית החייגן. המקלדת שמוצגת בהקשר של הקלדת טקסט צריכה להיות מקלדת QWERTY מלאה רגילה.
אבל מצד שני, אצבעותיה של הבחורה ברכבת נעו במהירות שבד”כ מלווה בקריירת פסנתרות מפוארת, ואני נזכרתי במאמצים שהשקעתי בזמנו כדי לדכא את רפלקסי ההקלדה הטלפונית הקלאסית, אותם פיתחתי וטיפחתי במשך עשור, ולהתחיל להקליד במהירות סבירה במקלדת ה-QWERTY המוקטנת הפיזית של הפאלם פרה:
וכאן נשאלת השאלה: האם, בתור ממשקולוגים, אנחנו צריכים לאפשר למשתמש לדבוק בתהליכי עבודה מיושנים ולא אופטימליים, אבל כאלו שהוא מיומן בהם (קרי, לתת לבחורה להקליד SMS-ים במקלדת הטלפונית הקלאסית), או להכריח אותו לבצע את המעבר הכואב והמתסכל לתהליכי עבודה חדשים (קרי, מקלדת מלאה), מתוך ידיעה שבטווח הקצר התהליך החדש יפגע ביעילות עבודתו באופן קיצוני, ומתוך תקווה שבטווח הרחוק היעילות תעלה. אם נשאיר את הבחירה בידי המשתמש, אז כנראה שרק המשתמשים בעלי המודעות הטכנולוגית הגבוהה, ו/או בעלי נטיות מאזוכיסטיות, יבחרו באפשרות השנייה.
למזלנו, לשאלה זו קיימת התשובה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים: “זה תלוי”. תלוי במשתמש, בעקומת הלמידה הצפויה, בתוספת היעילות הצפויה, במחיר הטעות, במצב רוחו של מקבל ההחלטות בבוקר של הדיון וכד’. אפיינתי בעבר מערכת שבה לא יכולנו לנצל את היכולות הטכנולוגיות המודרניות בגלל תהליכי עבודה שעוצבו ע”י שימוש רב-שנים במערכות קודמות ומיושנות. אין הרבה מה לעשות עם זה. למעשה, כולנו משתמשים במערכות כאלה מדי יום. דוגמא קלאסית היא מקלדת QWERTY עצמה, שסידור המקשים בה נובע ממגבלות טכניות של מכונות הכתיבה הישנות, ואינו אופטימאלי מבחינת יעילות ההקלדה. סידור טוב יותר קיים במקלדת Dvorak, שיש לה קהילת חסידים מצומצמת ברחבי העולם. מי שרוצה לדעת עוד על סיפור המקלדת, מוזמן לקרוא את הדיון שהיה לנו בנושא אצל ברק דנין לפני כשבועיים (בתגובות), וההשוואה בין שתי המקלדות מפורטת בוויקי.
את הדיון בשאלה הזו עשו לפני כמה שנים גם במיקרוסופט, והוא ליווה את הפיתוח של האופיס 2007, שבמסגרתו הכריחו את המשתמשים לשכוח את התפעול המוכר ולעבור לממשק מבוסס ribbon. המחקרים של מיקרוסופט הראו שממשק הריבון יעיל יותר מהממשק מבוסס התפריטים, והמודל הישן נזנח ברובו (אמנם אוטלוק 2007 עדיין משתמש בממשק התפריטים במסך הראשי, אבל אוטלוק 2010 כבר לא). מי שרוצה לקרוא על השיקולים שעמדו מאחורי התהליך, יכול לקרוא על כך בסדרת פוסטים בבלוג של ג’נסן האריס, ראש צוות ה-UX באופיס 2007.
יחד עם זאת, אפשר להגיד שבמידה מסוימת מיקרוסופט כן השאירו את הבחירה בידי המשתמש, כי רבים עדיין משתמשים באופיס 2003, ולמיטב ידיעתי מיקרוסופט לא ביצעה מהלכים אגרסיביים כלשהם שנועדו לדחוק את האופיס הישן החוצה, כפי שהם עשו למשל עם ה-XP.
עד כאן פילוסופיה ממשקולוגית. והנה שני סרטונים בנושאים קשורים:
בנושא מערכות שיובאו מהעולם הפיזי אל העולם הוירטואלי:
בנושא הרכבת. הסרטון הזה מוצג בגאווה באתר רכבת ישראל, ומתאר את בניית המעבר התת-קרקעי בבאר יעקב.
הסרטון יפה, אבל שמישהו יסביר לי מה משמעות המילים “ק”מ 115.47″ בהתחלה. באמת, מה זה המספר הזה? מן הסתם שזה לא אורך המעבר התת-קרקעי. האם זה המרחק מאיזושהי נקודה מסתורית? אולי מהכותל? מדדתי ולא. זה בערך המרחק מעכו בצפון או משדה בוקר בדרום (או פרברי עמאן במזרח). ואולי בכלל משהו השתבש בתצוגת העברית בתוכנה בה יצרו את הסרטון, וק”מ היה אמור להיות מ”ק, כלומר מטרים קבועים (שהם למעשה מקובעים, יענו קוּבּ) וזה נפחו של המעבר התת-קרקעי? לפי המידות שמובאות באתר, זה גם לא מסתדר. למישהו יש מושג?
שלושה סוגי כפתורים צדו את עיניי לאחרונה.
הכפתור הרקורסיבי.
בדיחת גיקים ידועה אומרת שבמילון, בערך "רקורסיה" רשום "ראה רקורסיה". על הפופולריות של הבדיחה יכולה להעיד העובדה שחברת גיקים מסוימת שהולכת ומשתלטת על העולם הפכה אותה למציאות – כשמקלידים בגוגל את הביטוי recursion, גוגל שואל "האם התכוונת ל recursion"?
ובכן, היום הורדתי כמה עדכונים לחלונות 7, ובסיום ההתקנה צץ לי דיאלוג קטן שאומר שאני צריך לאתחל את המערכת. לנוחיותי מצורף גם כפתור איתחול. וזה נראה כך:
אז לחצתי על הכפתור. המסך הבא שהתקבל הודיע לי שאיני יכול לאתחל את המערכת כל עוד הדיאלוג הקודם פתוח.
אני בהחלט מבין שעדיף לאתחל את המערכת כשכל התוכנות סגורות. ולכן התעשייה יצרה שני פתרונות מקובלים – או שמודיעים לך שעליך לסגור את כל התוכנות, כולל את זו שמציגה את ההודעה, ואז לאתחל בצורה ידנית, או שכפתור האתחול בדיאלוג יודע לכבות אותן בעצמו. אין לי אפילו בעיה עם זה שיש תוכנות חיצוניות שאינו יודע לכבות. אבל זה לא ממש הגיוני שעצם קיומו של הכפתור מונע ממנו לפעול. זה כמובן מזכיר את ההודעה המפורסמת הזו (בשתי השורות האחרונות):
הכפתור הממוקם היטב.
אם יש "חוק ראשון בממשקולוגיה", אז זה כמובן לעולם לא לדבר על ממשקולוגיה חוק פיטס. לשון החוק היא "הזמן הנדרש להשיג מטרה הוא פונקציה של המרחק אל המטרה והגודל שלה" ורוח החוק היא שככל שהפקד נמצא רחוק יותר וככל שהוא קטן יותר, כך יותר קשה ללחוץ עליו. מי שמעוניין, יכול לקרוא על זה בהרחבה אצל ברק, שממנו גם העתקתי את התרגום. בין שאר הדוגמאות, הוא מביא גם את הדוגמאות הקלאסיות – כפתור Start וכפתור ה-X. מאחר והם ממוקמים בפינות המסך, אפשר להגיד שהם תופסים גם את כל השטח שמעבר לפינות אלו, ואז אפשר ללחוץ עליהם בקלות מבלי להזדקק לתנועות מדויקות ומדודות אלא פשוט להעיף את העכבר באלכסון לכיוון הכללי של קצה המסך – במקום לצאת מגבולות המסך, הוא ייעצר בפינה, בדיוק מעל הכפתור.
לפני כמה שבועות, כשהתקנתי את חלונות 7 לראשונה, חיפשתי בו את כפתור ה-Show Desktop. הכפתור לא היה בנמצא. אמנם יש את קיצור המקלדת הסופר-שימושי Win+D, אבל זה לא תמיד מספיק ואני מעדיף שיהיה גם כפתור. לא הצלחתי למצוא אותו. מחיפוש מהיר באינטרנט הבנתי שהכפתור אינו קיים יותר, ויש סקריפטים וטריקים שונים שיודעים ליצור משהו שעובד כמעט כמו הכפתור הזה. הסקתי שזו הייתה החלטה עיצובית של מיקרוסופט, והיא הייתה מאוד תמוהה בעיניי. ואז, כשהתלוננתי על זה באזני אחד החברים שלי, הוא גילה לי שהכפתור קיים, בריא ושלם, ושהוא מסתתר בפינה הימנית התחתונה של המסך. לפי כל המתואר מעלה, זהו מיקום מושלם לכפתור כל-כך שימושי, מה גם שעד עכשיו הפינה הזאת הייתה חתיכת נדל"ן מסכי נחשק ביותר, ששימשה לשעון המסכן הזה שלא מתקרב למיצוי הפוטנציאל שלה. אם תרצו, זאת הייתה המקבילה החלונאית למתחם השוק הסיטונאי בת"א. הבעיה עם הכפתור בחלונות 7 הייתה שבמיקרוסופט שכחו את עקרון ה-Discoverability שאומר במילים פשוטות "אם זה חשוב, תדאג שהמשתמש יראה את זה". וזה אחד ההבדלים בין נדל"ן אמיתי לנדל"ן מסכי – בעולם האמיתי נדל"ן נחשק הוא תמיד בולט ונמצא במרכז תשומת הלב. על המסך – לא תמיד.
הכפתור שאינו ממוקם היטב.
הבדל נוסף בין נדל"ן אמיתי לנדל"ן מסכי הוא שפינת המסך תמיד תשאר פינת המסך, והכפתור ששמת שם ימשיך ליהנות מכל היתרונות הנובעים ממיקומו. לעומת זאת, אם רכשת בית על שפת הים, בעוד כמה שנים אתה עשוי להתעורר לקולות של בולדוזרים שבאו להכין את הקרקע לבניית מגדל חדש בדיוק בינך לבין הים. זה בערך מה שעשו HP באחד המחשבים הניידים שלהם, ועל כך בהמשך.
אנשים נוטים לשכוח שחוק פיטס התייחס במקור לאובייקטים פיזיים, ולא וירטואליים. והדוגמא הרלוונטית לענייננו היא המקלדת, שבפינתה השמאלית העליונה נמצא מקש Еsc, שזה מיקום מעולה לפי חוק פיטס. וכפי שאין צורך לכוון את העכבר בדיוק לכפתור Start, כך גם אין צורך ללחוץ עם האצבע בדיוק על מקש Esc – מספיק להניף כמה אצבעות לכיוון הכללי של קצה המקלדת, ואחת מהן כבר תפגע ב-Esc. ובגלל המיקום הפינתי, אין הרבה סיכויים שהיא תפגע באיזה מקש אחר – לפחות לא במשהו חשוב. שימו לב לדפוס ההקלדה שלכם, ותראו שגם אתם עושים את זה לא מעט.
למעלה, ב"כפתור הממוקם היטב", הבנו שמיקרוסופט מכירים את חשיבות הפינות הגדולות. אבל כנראה שזה תופס רק לחטיבות התוכנה, כי חטיבת הציוד ההיקפי פיתחה את מקלדת Microsoft Digital Media Pro שאני משתמש בה בעבודה, ושהפינה השמאלית העליונה שלה נראית כך:
הכפתורים הקטנים שולטים על הווליום, וקשה לי לספור את מספר הפעמים ביום שאני מגביר את הווליום בטעות, כשכל מה שרציתי היה ללחוץ על –Esc (מסתבר שזו עוד דרך להרוס כפתור ווליום, בנוסף לשתיים שתיארתי לפני כמה פוסטים).
אבל אני יכול לחיות עם זה, זה לא עד כדי כך נורא. למשל, זה לא נורא כמו הרעיון הגאוני של HP להצמיד אל ה-Esc את כפתור כיבוי המחשב! כך נראית המקלדת של אחד ממחשבי ה-Compaq מלפני כמה שנים.
בכל פעם שאני מגביר בטעות את הווליום, אני נזכר באחד הקולגות שלי ב-UI שעבד על מחשב כזה, ועבורו מחיר אותה הטעות היה טיפה יותר גבוה – כמה פעמים ביום הוא היה בטעות מכבה את המחשב.
אפרופו,
פוסט ישן שלי בבלוג הקודם על פשלה אטומית במקלדות, עם כמה דוגמאות מרגיזות נוספות בתגובות.
בשבילי אחד הדברים המאתגרים ביותר בתהליך העיצובי, וגם המהנים ביותר, הוא א’ – לזהות שאתה שבוי בקונספט ישן וכל-כך מובן מאליו שאתה כבר לא שם לב אליו, וב’ – לשבור אותו ולנסות לחשוב על פתרון חדש. מה שקורה בסופו של דבר הוא שלרוב חוזרים לקונספט הישן והמוכר – לפעמים בגלל שאנשים לא מוכנים לשינוי, אבל לרוב פשוט בגלל שהוא טוב יותר ממה שאתה הצלחת להמציא. לא סתם הוא ישן ומובן מאליו – הוא כבר עמד במבחן הזמן, הוכיח את עצמו וכל הפינות הקטנות ומקרי הקצה נסגרו מזמן. אם קונספט כלשהו הגיע לסטטוס סטנדרט בתעשייה בתנאי שוק תחרותי, כנראה שזה עובד טוב. מה שלא אומר שאי אפשר לשפר אותו קצת, או להמציא משהו חדש לחלוטין שיעבוד מצוין וישנה את פני השוק. כך בעצם קורות המהפכות הגדולות ברוב תחומי התעשייה. ולכן עדיין אני מנסה להסתכל על כל בעיה בעיניים חדשות.
הנה דוגמא יפה לשינוי מוחלט של קונספט שהיום הוא כמעט חקוק בסלע. מה שרואים בסרטון הוא שעון.
האם זה יתפוס ויהפוך ליותר מסתם קוריוז או פריט בחנות מתנות וגאדג’טים? כנראה שלא. האם זה יותר טוב משעון אנלוגי רגיל או משעון דיגיטלי? לדעתי, במצבים מסוימים – כן.
הפוסט הקודם דיבר על חיוויים בתחום הנשק הגרעיני. זה מתקשר באופן די טבעי לנושא של חיוויים בתעופה. ובהקשר הזה חייבים להביא את התמונות האלה של מטוסי חברת התעופה הדרום-אפריקנית Kulula, שהשקיעה במיתוג המחודש של המטוסים שלה.
מיקרוסופט הוציאה פטנט על אמצעי קלט חדש, המתרגם את אנרגיית השריר לאותות שהמחשב יכול להבין. יפה מאוד. אני זוכר עוד פטנטים בתחום שזכו להצלחה מסחררת. למשל, המצאה נוספת שעושה בדיוק את זה נקראת Muscle-Operated User Signal Enhancer ועקרון הפעולה שלה מדהים בפשטותו – המשתמש בעצם מפעיל את שרירי הידיים ופועל באמצעותם על מכשיר ייעודי שיודע להעביר למחשב בצורה מאוד מדויקת את פעולותיו. כמובן שיש כאלה שמסרבים לפרגן וכבר מספידים את הטכנולוגיה המהפכנית.
כפי שכבר אוזכר כאן, לפעמים אני מגיע למקומות עם מבחר גדול של בירה. בד"כ אני יוצא משם עם תובנות שקשורות לעולם חוויית המשתמש, ומשום מה כככל ששתיתי יותר בירה, כך יש יותר תובנות. זה מעורר חששות מסוימים באשר לאיכות של אותן תובנות, אבל ניחא.
בכל אופן, שמתי לב לבעיה מעניינת. במקומות מהסוג הזה לרוב יש הרבה סוגי בירה, והלקוחות מתקשים לבחור מראש, לכן הם מבקשים טעימות. המלצר מביא כמה כוסות עם סוגי בירה שונים. כשמדובר במותגים ידועים ובמקום שמכבד את עצמו, הבירה תגיע בכוסות ממותגות, ואז אין בעיה לזכור מה זה מה.
הבעיה מתעוררת כשמביאים כמה סוגים בבת אחת, וכשלא ניתן להבחין ביניהם באמצעות הכוסות – בין אם מדובר בסוגי בירה שונים של אותו יצרן, או שפשוט אין במקום את הכוסות המתאימות. בנוסף, די מקובל למזוג את הטעימות לכוסות שוט קטנות וזהות.
ואז באמת יש בעיה – אם יש כמה אנשים בשולחן וכמה כוסיות זהות של בירות שונות וכולם טועמים מהכל – איך מבחינים ביניהן וזוכרים בסופו של דבר מה זה מה?
כשהסוגים מאוד שונים, ניתן להבחין ביניהם יחסית בקלות ע"פ הצבע (למרות שבפאב אפלולי גם זה לא תמיד אפשרי, ובכל מקרה צריך כבר סוג של מומחיות בשביל לעשות את זה – בד"כ פשוט שואלים את המלצר – כל זה בהנחה שבכלל נשאר משהו בכוס).
במבשלת הבירה Jem's beer factory פתרו את הבעיה באלגנטיות מרשימה.
השאלה היא כיצד?
רמז – התשובה מצויה באתר שלהם, ובהחלט ניתן לזהות אותה ע"י ניתוח נכון של התרחיש.
אגב, המקום מומלץ בחום. האווירה מצוינת, הבירות מצוינות, ובחצר חונה ואן פולקסוואגן מגניב כזה משנות השבעים, ומשום מה יש גם מגרש כדורסל פעיל.
הנה מצאתי אייטם עליהם מערוץ שתיים:
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=YzkUp82k3gI]