מסכי מגע

לפני כמה חודשים נסעתי ברכבת והבחנתי בבחורה שהקלידה הודעת SMS על מסך המגע של הנייד שלה. אך מה שייחד אותה בין מאות הבחורות האחרות שמקלידות הודעות SMS על מסכי המגע של הניידים שלהן הוא שהיא השתמש במקלדת הטלפונית הישנה, רק שזו הייתה מוצגת על מסך מגע. במילים אחרות, זה נראה בערך כך, חוץ מזה שזה לא היה אייפון:

אני הגבתי בהלם קל. מדוע היא לא משתמשת במקלדת המלאה? מדוע בכלל יש אפשרות להקליד SMS על הדבר הזה? כנראה שלא צריך להוריד את האותיות לחלוטין, כדי שנוכל להמשיך להקליד מספרי טלפון בסגנון של מילה-1-800-800. אבל אם כך, אין סיבה לכלול בה אותיות עבריות, ונראה גם שאין סיבה להציג את כל המקלדת הזו מחוץ לאפליקציית החייגן. המקלדת שמוצגת בהקשר של הקלדת טקסט צריכה להיות מקלדת QWERTY מלאה רגילה.

אבל מצד שני, אצבעותיה של הבחורה ברכבת נעו במהירות שבד”כ מלווה בקריירת פסנתרות מפוארת, ואני נזכרתי במאמצים שהשקעתי בזמנו כדי לדכא את רפלקסי ההקלדה הטלפונית הקלאסית, אותם פיתחתי וטיפחתי במשך עשור, ולהתחיל להקליד במהירות סבירה במקלדת ה-QWERTY המוקטנת הפיזית של הפאלם פרה:

וכאן נשאלת השאלה: האם, בתור ממשקולוגים, אנחנו צריכים לאפשר למשתמש לדבוק בתהליכי עבודה מיושנים ולא אופטימליים, אבל כאלו שהוא מיומן בהם (קרי, לתת לבחורה להקליד SMS-ים במקלדת הטלפונית הקלאסית), או להכריח אותו לבצע את המעבר הכואב והמתסכל לתהליכי עבודה חדשים (קרי, מקלדת מלאה), מתוך ידיעה שבטווח הקצר התהליך החדש יפגע ביעילות עבודתו באופן קיצוני, ומתוך תקווה שבטווח הרחוק היעילות תעלה. אם נשאיר את הבחירה בידי המשתמש, אז כנראה שרק המשתמשים בעלי המודעות הטכנולוגית הגבוהה, ו/או בעלי נטיות מאזוכיסטיות, יבחרו באפשרות השנייה.

למזלנו, לשאלה זו קיימת התשובה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים: “זה תלוי”. תלוי במשתמש, בעקומת הלמידה הצפויה, בתוספת היעילות הצפויה, במחיר הטעות, במצב רוחו של מקבל ההחלטות בבוקר של הדיון וכד’. אפיינתי בעבר מערכת שבה לא יכולנו לנצל את היכולות הטכנולוגיות המודרניות בגלל תהליכי עבודה שעוצבו ע”י שימוש רב-שנים במערכות קודמות ומיושנות. אין הרבה מה לעשות עם זה. למעשה, כולנו משתמשים במערכות כאלה מדי יום. דוגמא קלאסית היא מקלדת QWERTY עצמה, שסידור המקשים בה נובע ממגבלות טכניות של מכונות הכתיבה הישנות, ואינו אופטימאלי מבחינת יעילות ההקלדה. סידור טוב יותר קיים במקלדת Dvorak, שיש לה קהילת חסידים מצומצמת ברחבי העולם. מי שרוצה לדעת עוד על סיפור המקלדת, מוזמן לקרוא את הדיון שהיה לנו בנושא אצל ברק דנין לפני כשבועיים (בתגובות), וההשוואה בין שתי המקלדות מפורטת בוויקי.

את הדיון בשאלה הזו עשו לפני כמה שנים גם במיקרוסופט, והוא ליווה את הפיתוח של האופיס 2007, שבמסגרתו הכריחו את המשתמשים לשכוח את התפעול המוכר ולעבור לממשק מבוסס ribbon. המחקרים של מיקרוסופט הראו שממשק הריבון יעיל יותר מהממשק מבוסס התפריטים, והמודל הישן נזנח ברובו (אמנם אוטלוק 2007 עדיין משתמש בממשק התפריטים במסך הראשי, אבל אוטלוק 2010 כבר לא). מי שרוצה לקרוא על השיקולים שעמדו מאחורי התהליך, יכול לקרוא על כך בסדרת פוסטים בבלוג של ג’נסן האריס, ראש צוות ה-UX באופיס 2007.

יחד עם זאת, אפשר להגיד שבמידה מסוימת מיקרוסופט כן השאירו את הבחירה בידי המשתמש, כי רבים עדיין משתמשים באופיס 2003, ולמיטב ידיעתי מיקרוסופט לא ביצעה מהלכים אגרסיביים כלשהם שנועדו לדחוק את האופיס הישן החוצה, כפי שהם עשו למשל עם ה-XP.

עד כאן פילוסופיה ממשקולוגית. והנה שני סרטונים בנושאים קשורים:

בנושא מערכות שיובאו מהעולם הפיזי אל העולם הוירטואלי:

בנושא הרכבת. הסרטון הזה מוצג בגאווה באתר רכבת ישראל, ומתאר את בניית המעבר התת-קרקעי בבאר יעקב.

הסרטון יפה, אבל שמישהו יסביר לי מה משמעות המילים “ק”מ 115.47″ בהתחלה. באמת, מה זה המספר הזה? מן הסתם שזה לא אורך המעבר התת-קרקעי. האם זה המרחק מאיזושהי נקודה מסתורית? אולי מהכותל? מדדתי ולא.  זה בערך המרחק מעכו בצפון או משדה בוקר בדרום (או פרברי עמאן במזרח). ואולי בכלל משהו השתבש בתצוגת העברית בתוכנה בה יצרו את הסרטון, וק”מ היה אמור להיות מ”ק, כלומר מטרים קבועים (שהם למעשה מקובעים, יענו קוּבּ) וזה נפחו של המעבר התת-קרקעי? לפי המידות שמובאות באתר, זה גם לא מסתדר.  למישהו יש מושג?

לפני כשנה הייתה לי בעיה. עבדתי בארגון מאוד גדול, השתמשנו ב-Outlook 2003 ועבדנו הרבה עם היומנים אחד של השני. אז רשימת היומנים המשותפים אצלי באוטלוק הייתה מאוד ארוכה – עשרים עד שלושים אנשי קשר לדעתי. ואוטלוק לא סיפק שום אפשרות נוחה לקבץ את היומנים לקבוצות, אז תמיד נאלצתי לקרוא את רוב הרשימה עד שהייתי מוצא את איש הקשר שמעניין אותי. כל האנשים השתייכו לאחת מתוך ארבע או חמש מחלקות, אז מבחינה לוגית לא הייתה שום בעיה לקבץ אותם, והפער היה פונקציונאלי – באוטלוק פשוט לא הייתה אפשרות כזו (אגב, זה מקרה מאוד נדיר לדעתי באוטלוק). אתה יכול לשנות את שמותיהם ולסדר את היומנים בכל צורה שתרצה, אבל בלי ליצור קבוצות. אז בלית ברירה מיינתי אותם לפי האלף-בית וזהו. ואז אחד מחבריי לעבודה (היי אלון) הראה לי טריק מגניב – הוא היה מוסיף לרשימה את לוחות השנה של אנשים שאינם רלוונטיים עבורו, משנה את שמותיהם לשמות של קבוצות לוגיות, ומשתמש בהם בשביל לשבור את הרשימה הגדולה לכמה חלקים. כך, במקום שזה ייראה כמו אצלי:

אבי
בני
גדי
דוד
הראל
ויקטור

זה היה נראה כך:

===QA===
אבי
ויקטור
===מימוש===
בני
דוד
===אפיון===
הראל
גדי

וזה היה מייעל מאוד את תהליך איתור אנשי הקשר.

כשסיפרתי לבוס שלי דאז (הי גיל) על הטריק, הוא אמר משהו מאוד נכון, שאתה אף פעם לא יכול לצפות מה יעשו המשתמשים עם היכולות שאתה נותן להם.

נזכרתי בזה כמובן בגלל הנקניקיות.

העניין עם נקניקיות הוא שישנן כמה טכנולוגיות שונות לבניית מסכי מגע. השתיים העיקריות שמשמשות במכשירי כף-יד נקראות Resistive ו-Capacitive. הראשונה מסתכמת בזה שמעל המסך יש שתי שכבות שקופות שנמצאות קרוב מאוד אחת לשניה, והשכבה העליונה היא קצת גמישה. על-גבי שתי השכבות נמצאת רשת של מוליך חשמלי כלשהו, ולחיצה על השכבה העליונה גורמת לה לגעת בשכבה השניה ולסגור מעגל חשמלי, כשהמכשיר יודע לזהות את מיקום הסגירה. הטכנולוגיה השנייה מדברת על שכבה אחת, שגם היא מכוסה בחומר מוליך כלשהו. האצבע שלנו היא כידוע מוליכה חמשל, ולכן כשהיא נוגעת במסך כזה, היא משנה קצת את השדה האלקטרוסטטי שלו (או משהו כזה – תקראו בויקיפדיה כמוני), והמכשיר יודע לזהות את הנקודה.

הטכנולוגיה הראשונה היא בעלת רזולוציה מוגבלת – הרשת המוליכה צריכה להיות מספיק רחבה בשביל שהמעגל ייסגר רק בנקודה אחת בכל פעם.  הטכנולוגיה השנייה לא סובלת מהבעיה הזו, כי הציפוי המוליך הוא אחיד על גבי כל המסך ואין שום רשת. לכן הטכנולוגיה השנייה היא יותר נפוצה. אבל גם איתה יש בעיה – החפץ שבו נוגעים במסך חייב להיות מוליך. למשל גוף האדם הוא מוליך מצוין. סטיילוס פלסטיק רגיל הוא ממש לא מוליך מצוין, ולכן אייפונים למיניהם לא עובדים עם סטיילוסים (סטיילוס מתכתי יכול להזיק למסך). אבל הבעיה היותר גדולה היא שבד גם הוא אינו מוליך, ובמיוחד כפפות צמר עבות וחמות. מה שגורם לכך שאנשים שלובשים כפפות לא יכולים להשתמש באייפוניהם בחורף הקר. וכך הגענו לזה שהמכירות של סוג מסוים של נקניקיות בדרום קוריאה רשמו קפיצה של כ-40% ברגע שהקוריאנים החכמים גילו שאפשר להשתמש בנקניקיות בתור סטיילוס לאייפון, בלי להוריד את הכפפות.

צריך לבדוק האם לחברת אפל יש חלק בחברת הנקניקיות ההיא, ואז נדע האם אתה באמת אף פעם לא יכול לצפות מה יעשו המשתמשים עם היכולות שאתה נותן להם.