פעם היינו צריכים לאפיין מערכת שתחליף מערכת קיימת ודי שנואה על משתמשיה. בפגישת ההתנעה מנהלת המוצר אמרה לי שאסור בתכלית האיסור שיהיו טאבים במוצר החדש. "כי המשתמשים שלי שונאים טאבים". אני הסבתי את תשומת לבה בעדינות לעובדה שבני אדם בריאים בנפשם אינם נוהגים לפתח יחסים אמוציונאליים עם פקדי ממשק. אף אחד לא קם בבוקר ואומר לעצמו "איך אני שונא צ'קבוקסים, בא לי להרוג את כולם אחד-אחד" (זאת הייתה לקוחה פנימית בארגון לכן היא לא יכלה להרים טלפון ולבקש שישלחו לה מישהו שיודע לשמור על הפה שלו). בעודה המומה מהטענה הפסיכולוגית המפוקפקת הזאת, מיהרתי להסביר שאני בהחלט מאמין לה שהמשתמשים שלה חושבים שהם שונאים טאבים, אבל בפועל הם רק שונאים את השימוש שהמערכת הנוכחית עושה בהם. הם שונאים את זה שהמידע שהם צריכים מפוזר במסכים שונים והם צריכים לקפוץ כל הזמן הלוך וחזור בין כמה מסכים במקום לראות את כל המידע בבת אחת. ויכול להיות שאם רק נסדר את המידע אחרת, כולם יהיו מרוצים – וייתכן מאוד שדווקא טאבים הם האמצעי שיאפשר לנו לעשות את זה בצורה הכי טובה. היא אמרה בתגובה שאין בעיה שנסדר את המידע הכי טוב שאפשר כל עוד לא יהיו שם טאבים, כי המשתמשים שלה כן שונאים אותם. באופן אישי אין לי בעיה להניח שלמישהו מהמשתמשים שלה הייתה טראומת ילדות שקשורה בטאבים (אולי הוא תפס את אבא משתמש באקספלורר), אבל אני בספק שהם כולם כאלה. את זה כבר לא אמרתי לה. בסוף פשוט עיצַבנו אותם אחרת, אמרנו לה שאלה לא טאבים אלא מודולים, וכולם היו מרוצים פחות או יותר.
