לפני כמה חודשים טסנו לחו"ל. הגענו לנתב"ג ברכבת, כמובן שלחצנו על הקומה הלא-נכונה במעלית (לא, זה לא פוסט יואקס מעליות), וכך הגענו לאולם מקבלי הפנים במקום קומת הטיסות היוצאות. יצאנו, הסתכלנו קצת מסביב, וראינו את המסכים האלה שיש שם עם טבלת הטיסות.
התקרבנו אל המסכים והצטרפנו לקבוצה של בערך חמישה-עשר איש שחיפשו את טיסותיהם בטבלה. הטיסה שלנו לא הופיעה בעמוד שראינו, לכן חיכינו בסבלנות לעמוד הבא. אבל המסך לא התחלף. חיכינו בערך שתיים-שלוש דקות, ואיתנו כל הקבוצה המקורית ועוד כמה אנשים שהצטרפו בינתיים. בסוף מישהו אמר שהמסך תקוע. בתור אחד ש"עובד במחשבים", כפי שהוריי מנסחים את זה, התחלתי לחפש סימני תקיעה על המסך ולא מצאתי כאלה, אבל ראיתי שהשעון מעודכן כך שרוב הסיכויים שהוא לא תקוע לגמרי. הדבר הנוסף שתמזל מזלי לגלות הוא הכיתוב הגדול בתחתית המסך, שמבשר על כך שהמסך למעשה לא אמור להתחלף, וכל הטיסות מלבד אלו המוצגות כרגע – מוצגות בקומה שלישית של הטרמינל.
זו אחת הדוגמאות הכי טהורות שאני מכיר למושג המודל המנטאלי (שכתבתי עליהם בעבר לא פעם ולא פעמיים). "המודל המנטאלי של המשתמש" מתאר את איך שהמשתמש חושב שהמערכת מתנהגת. לעומת זאת, "המודל המנטאלי של המאפיין" מתאר, באופן לא מאוד מפתיע, את איך שהמערכת אופיינה (ולכן – לעיתים – גם את איך שהיא מומשה). ככל שהפער בין השניים גדול יותר, כך חוויית המשתמש במערכת קרובה יותר למושג האמריקאי המופלא SNAFU.
אני מאמין שעקרון הפעולה של המסכים האלה הוא מובן מאליו לכל מי שאי-פעם עבר במסוף תחבורה מרכזי בעולם המפותח, בין אם מדובר בשדה תעופה, תחנת רכבת גדולה או תחנה מרכזית של אוטובוסים. אתה מסתכל על המסך, ואם הטיסה/נסיעה שלך אינה מופיעה שם, אתה מחכה שהמסך יתחלף ויציג את קבוצת הנסיעות הבאה. ולמעשה זה היה נכון גם לפני שעברנו למסכים – זוכרים את אלה, כן? עם הרעש המגניב שהם היו עושים?
ובכן, העקרון הזה, המובן מאליו, יוצר את המודל המנטאלי של המשתמשים. הם מצפים שהמסך יתחלף. וברגע שהם מאמינים שהם יודעים בדיוק איך המסך עובד, הם לא טורחים לקרוא שום דבר חוץ ממה שמעניין אותם – שזו רשימת הטיסות. לכן לא כדאי לצפות שישימו לב להוראות ששולחות אותם לקומה השלישית, גם אם הן כתובות באותיות צהובות ממש גדולות.
ברגע שמודל מנטאלי כזה מקבל תפוצה רחבה ופועל בצורה זהה ברחבי העולם, הוא מתחזק ומגיע לרמה של קונבנציה. וקונבנציות זה משהו שעדיף לא להתעסק איתו (כפי ראינו כאן כבר כמה וכמה פעמים).
עכשיו, לפי אמות המידה האמביציוזיות של הבלוג הזה, בתור אנשי מקצוע עלינו לא רק להצביע על הבעיה אלא גם להציע פתרון.
לשם התחלה מתבקש לחקור כל מיני פתרונות גראפיים אלימים יותר או פחות, ולנסות להבליט את ההסבר עוד יותר, עד כדי לכתוב אותו באותיות מרקדות על רקע אדום מהבהב. אבל, למרות כל הדיבורים על הקשב המוגבל של דור ה-Y ולמרות מה שאתם מרגישים כשאתם מנסים להתרכז במשהו, היכולת של המוח להתעלם מגירויים לא רלוונטיים היא אדירה ומעוררת התפעלות. כלומר הוא עדיין ממשיך לעבד אותם, הוא פשוט בוחר שלא להטריד אתכם בזה, לכן אינם נכנסים למוּדעוּת. לצערנו (אך תאמינו לי שבעיקר לשמחתנו) המוח מחליט בעצמו מה רלוונטי ומה לא, לכן קשה מאוד לשלוט על זה. ומכיוון שכאן המוח סמוך ובטוח שעליו לחכות לעמוד הבא, המעצב ייאלץ לנקוט באמצעים ממש אלימים כדי לחדור את שיריון ההתעלמות שלו – וכדרכם של אמצעים אלימים, זה ייראה די מזעזע. ולא נרצה משהו מזעזע בנתב"גנו האהוב.
באופן אירוני, אחד הדברים שיעבדו הכי טוב לדעתי זה פשוט דף A4 מנוילן כזה, שיודבק בסלוטייפ מתחת למסכים ויודפס עליו בפונט טיימז ניו רומן גודל 50 "בס"ד כל הטיסות האחרות בקומה 3. ועד הבית". מכיוון שזה לא יהיה חלק מהמסך, המוח לא אמור לתפוס את זה בתור "השטויות הזניחות שמקיפות את התוכן שמעניין אותי", ויקריא לכם את זה כמו גדול. אבל פתרון כזה לא בא בחשבון מן הסתם.
בהנחה שעשינו קצת בדיקות ולא הצלחנו למצוא פתרון גראפי שגם עובד וגם שומר על טוב טעם, מה שאפשר לעשות הוא פשוט להתלבש על אותו המודל המנטאלי שבא בעוכרינו, ולנצל אותו ללא בושה. המשתמש בוהה במסך ומצפה שהוא יתחלף? יופי. אז פעם בדקה באמת אפשר להחליף אותו למסך ריק שעליו הודעה נחמדה ומעוצבת שאומרת שהטבלה מכילה רק את הטיסות של הקומה הזו, וליתר הטיסות יש לגשת אחר כבוד למעלה. ואז אחרי כמה שניות לחזור חזרה לטבלה. כך במקום לנסות לגבור על הקונבנציה, נגרום לה לעבוד לטובתנו.
נ.ב. אם כבר אנחנו בנתב"ג – אם נצא החוצה ונרד קומה אחת לתחנת הרכבת, נמצא את השלט האימפוטנט ביותר בעולם. אסור לפספס!
