יש ביפו מקום מאוד מעניין שנקרא "בלאק אאוט". זוהי מסעדה שמאפשרת לסועדים להתנסות בחוויותיהם של העיוורים, כי במסעדה שורר חושך מוחלט, ובצוות המלצרים כולם עיוורים או כבדי ראיה. כדי להגיע לבלאק אוט מגיעים לכיכר השעון מכיוון ת"א, לוקחים ימינה, יורדים לכיוון הים, ואז עולים קצת עד למרכז "נא לגעת" שמפעיל את המסעדה. לחילופין, אפשר להמשיך ישר בכיכר, ואז לבוא מהצד.
למרכז "נא לגעת" יש אתר, ובו עמוד המוקדש למסעדת בלק אאוט. הנה, כך נראה תפריט האתר:
גות'הם סיטי. לילה סוער וגשום (טוב, בגות'הם סיטי זה תמיד לילה סוער וגשום. אין הרבה עבודה לחזאים בגות'הם סיטי). סמטא צרה וחשוכה (טוב, זה גות'הם סיטי, זה מוקד הפעילות היחיד בעיר). משפחת ויין יוצאת מהצגת תיאטרון, כשלפתע תוקף אותם שודד. הוריו של ברוס ויין הצעיר נרצחים לנגד עיניו. ברוס מזדעזע, וגומר בלבו להפוך להיות לוחם בפשע ולעקור אותו מן השורש.
באר שבע. יום חם ואביך (גם בבאר שבע אין הרבה עבודה לחזאים… בעצם גם לא לאף אחד אחר). אוניברסיטת בן גוריון (מוקד הפעילות… נו, הבנתם). בקורס בפסיכולוגיה ניסויית חושפים את הסטודנטים לתוכנת Statistica. ויטלי הצעיר… אהם… הצעיר יותר מהיום, בכל אופן, פותח את התוכנה לראשונה, מזדעזע, וגומר בלבו להפוך להיות מאפיין ממשקים ולמגר תוכנות כאלה מן העולם.
יש בארץ חוברת פרסום לשעונים יוקרתיים לגברים, שיוצאת פעם בחודש. כדי שהשעונים לא יתמזגו כולם אחד עם השני, בין עמודי פרסום השעונים מפרידות תמונות של בחורות, רכבים וספורטאים, ופה ושם משובצות גם כתבות. יכול להיות שנתקלתם בחוברת הזו או שראיתם אותה בדוכנים – רשום להם "בלייזר" על השער, למרות שלא מייד מבחינים בזה.
אחד השעונים שפורסמו בבלייזר בחודש שעבר עשה לי קצר במוח. הסתכלתי עליו, וידעתי שמשהו פה לא הגיוני, כי אני לא מבין מה השעה. מצד אחד, השעון מראה עשר ועשרה (כמו הרוב המוחלט של השעונים בפרסומות). מצד שני, מחוג הדקות בבירור מצביע על אפס. שזה בכלל לא מספר שאמור להופיע על השעון. ולא רק שהוא מופיע שם, אלא שאחריו מופיע עוד אפס, ואחר-כך יש אחת. אבל זה לא האחת היחידה, כי יש עוד אחת. כלומר, יש עוד אחת אחת. עכשיו, לפני האחת הראשונה יש משהו שנראה כמו החלק התחתון של אפס. אבל ממש לא נראה כמו 12. ואחרי האחת האחרונה יש משהו שנראה כמו 17 מעוות אם מסתכלים עליו מצד אחד, או כמו 4 אם מסתכלים עליו מצד שני. וחוץ מזה נראה שאין יותר ספרות על הצג.
כן, התיאור אולי קצת מבלבל. זה נראה ככה:
"הנייר אינו מסמיק" כתב מרקוס טוליוס קיקרו אי-שם די מזמן. הוא התכוון שאפשר לרשום כל שטות וכל שקר, כי הנייר – מה אכפת לו, הנייר אוכל הכל.
היום הגעתי למסקנה שמרקוס טוליוס צדק. זה הוכח על דרך השלילה. אילו הנייר היה מסמיק, אז הרקע של השלט הזה של רשת המסעדות R-נסנס היה מזמן הופך לאדום כולו, ולא היינו מצליחים לקרוא את הברקת הקופירייטינג והעיצוב הזו בלוגו המסעדה. והאמת, כך היה מוטב לכולנו.
בזמן שהבלוג היה בפגרת מעבר דירה, משום מה שאלו אותי כמה אנשים למה אני לא כותב על האתר של KSP. הסיבה לזה פשוטה: קטונתי. כדי לכתוב על האתר של KSP מנקודת מבט ממשקולוגית דרוש מישהו מוכשר הרבה יותר ממני, והכוונה היא לכושר הבעה, לא לידע מקצועי. יש דברים שכמעט אי אפשר לכתוב עליהם. לשם הדגמה, תנסו לדמיין כתבת עומק במגזין ספורט, נגיד 6 עמודים בצבע מלא, שמבצעת ניתוח שיטתי ומונה את כל 648 הסיבות שבגללן סטיבן הוקינג אינו מועמד מוביל להיכנס לנבחרת הטריאתלון האולימפית, וכנראה שגם אי אפשר לבנות על הצלחתו בדראפט ה-NBA. הצלחתם? אני אישית לא מצליח. וזאת בדיוק הסיבה שאני לא אדע לכתוב ביקורת על האתר של KSP.
הכתבה הזו ב-ynet מעלה אמנם כמה בעיות אמיתיות, אבל לחשוב שהיא ממצה את הנושא בערך שקול ללטעון שהבעיה המרכזית במלחמת העולם השנייה הייתה שהיא הזיקה לאיכות הסביבה. ועל כל פנים, הכתבה לא התיימרה לספק הערכת חוויית משתמש מלאה לאתר, ואילו כן הייתה עושה זאת, הכתב היה נאלץ להשתמש במילים שאסור לפרסם, אפילו ב-ynet. מילים שאני מכיר רק ברוסית.
העניין הוא שבביקור האחרון שלי באתר גיליתי משהו שהסביר לי מדוע הדברים נראים כפי שהם נראים.
הנה תסריט שכיח: הלכתם למסעדה, שילמתם בכרטיס אשראי, והמלצר מביא לכם את הקבלה והולך. אתם צריכים לחתום, אבל אין לכם עט בשלוף. אז אתם צריכים לקרוא למלצר, שצריך לעזוב את מה שהוא עושה כרגע ולחזור אליכם ולהשיג לכם עט. או שמקשקשים משהו עם המפתח. לא מאוד יעיל. אז החבר'ה החכמים במסעדת בלאק, לפחות בסניף סינמה סיטי, מצאו פטנט: העט מחובר למגש שעליו מביאים את הקבלה. אני מקווה שתסלחו לי על איכות הצילום הסלולרי, אבל זה מה יש. כך נראה המגש.
חכם, נכון? עכשיו, כדי שהעט לא ייפול וישתלשל מהמגש, החוט שמחבר אותו למגש הוא קפיצי, אז כשמסיימים לחתום ועוזבים את העט, הוא ישר קופץ בחזרה אל המגש. גאוני.
רק שזה לא ממש עובד – העט לא קופץ אל המגש, כי הוא מעולם לא התרחק ממנו – הקפיץ חזק מידי. ולכן מה שקורה בפועל הוא שהמלצר מביא את המגש והולך, הלקוח בא לחתום ומושך את העט, העט לוקח את המגש איתו, הופך אותו, מפזר על הרצפה את הקבלות, את השטרות ואת העודף/טיפ, ושולח את החותם לזחול ברחבי המסעדה ולאסוף מטבעות.
אבל החז"ל אמרו כי אין רע בלי טוב, והחז"ל ידעו על מה הם מדברים. הקונסטרוקציה הזאת מספקת פתרון אבטחת מידע מעולה למי שלא רוצה שיראו איך הוא חותם. זה קצת כמו המקבילה הפיזית להסתרת סיסמאות בכוכביות.
אגב, הרעיון לקרוא לשלושת ההמבורגרים שלהם טוויגי, שוורצנגר ויוקוזונה, בהתאם לגודל, הוא מעולה בעיניי. זה תמיד מזכיר לי את מיפוי עוצמת התקיפה הגרעינית בארה"ב.
פוסט אורח של עידו קינן מחדר 404.
שתי מסעדות שהזמנתי בהן מקומות חזרו אלי ביום היעד לוודא שאני אכן מגיע. הנה התסריטים ובעיות השימושיות שעלו.
מסעדה אחת סימסה לי.
– המספר לא מוכר, אבל זה לא משנה, כי זה סמס, אז קראתי אותו.
– הסמס אמר משהו כמו "שלום עידו, האם תגיעו חמישה אנשים ביום זה וזה בשעה כך וכך למסעדה פלונית?"
– הסמס נראה כאילו נשלח על ידי בן אנוש, אבל אני מניח שזה לא המקרה, ושהוא נשלח על ידי מערכת ממוחשבת. המערכת הזאת בוודאי תוכנתה לקבל קלטים סטנדרטיים כמו "כן", "לא", "מאשר", "חיובי" או "שלילי". אבל אין שום דרך לדעת את זה. כמה מסובך היה לכתוב בסוף הסמס "השב כן/לא"?
– סימסתי בחזרה תשובה חיובית כלשהי. לא קיבלתי תשובה שמעידה שהאישור התקבל.
– האם אני חייב להשיב לסמס? אם הייתי מתעלם ממנו, האם ההזמנה היתה מבוטלת? הייתי כועס מאוד אם זה היה קורה: אני ביצעתי הזמנה, וכל עוד לא הודעתי שאני מבטל אותה, ברירת המחדל שלי היא שההזמנה בתוקף.
המסעדה השנייה התקשרה אלי. ביג מיסטייק.
– השיחה הגיעה ממספר חסום. אני לא עונה לחסומים בדרך כלל.
– נניח שאני כן עונה לחסומים, אבל פספסתי את השיחה. מאחר שהמספר לא מופיע, אני לא יכול להתקשר בחזרה.
– גם אם המספר היה מופיע, לא הייתי מזהה אותו, ואני לא נוהג לענות למספרים לא מזוהים. עם זאת, לפחות הייתי יכול לחזור אליהם. אם זה היה מספר סלולרי, הייתי יכול לסמס ולשאול מי זה ומה הוא רוצה.
– המסעדה לא השאירה לי הודעה במשיבון.
– מאחר שלא עניתי, המסעדה התקשרה אלי עוד מספר פעמים. מטריד. כמה פעמים היא מתקשרת לפני שהיא מתייאשת?
– בסופו של דבר עניתי, קיבלתי הודעה מוקלטת שמבקשת ממני להקיש על ספרה מסוימת אם אני מתכוון להגיע. הקשתי וקיבלתי חיווי שההזמנה התקבלה.
– ומה אם לא הייתי עונה לטלפון, או מנתק את השיחה בלי להקיש את הספרה הרצויה? האם המערכת היתה ממשיכה להתקשר עד שעת היעד? האם ההזמנה היתה מבוטלת, למרות שלא ביקשתי לבטלה?
מסקנות:
– להודיע ללקוח במהלך ההזמנה שיש אפשרות לקבל תזכורת ולאשרר, ולשאול אם הוא מעוניין בכך.
– אם זה מנדטורי, להודיע לו שאי אשרור יגרום לביטול ההזמנה.
– לשאול את הלקוח אם הוא מעדיף סמס או שיחה.
– לתת לו את מספר הטלפון שממנו תגיע הפנייה, שיוכל להכניס אותו לספר הטלפונים.
– סמס: לפרט את אפשרויות התשובה ("כן/לא").
– לתת מספר טלפון למקרה שזה יותר מורכב מכן/לא, למשל אם מספר המוזמנים השתנה או שרוצים להזיז את השעה.
– אחרי שהלקוח אישר או ביטל את ההזמנה, לשלוח לו סמס נוסף שמודיע: "אישרור/ביטול ההזמנה התקבל. תודה".
– אם אין תשובה בסמס, לשלוח סמס תזכורת נוסף אחד בלבד.
– אם עדיין אין תשובה, להתקשר ללקוח (בנאדם, לא הודעה מוקלטת!)
– טלפון: לא להתקשר ממספר חסום!
– אחרי שהלקוח אישר או ביטל את ההזמנה, לתת לו חיווי קולי: "אישרור/ביטול ההזמנה התקבל. תודה".
– אם אין תשובה בפעם הראשונה, להתקשר פעם או פעמיים נוספות בלבד.
– אם עדיין אין תשובה, להשאיר הודעה במשיבון.
בתאבון.
______________________________
עידו קינן הוא עיתונאי עצמאי, מומחה לתרבות רשת וכותב את הבלוג חדר 404.
הכרתי פעם איזה חמש בדיחות שיכולות היו להתחיל את הפוסט הזה, אבל אני לא זוכר אותן. וכנראה שלפחות ארבע מהן היו ברוסית, וזה אף פעם לא עובד בתרגום. לכן רק אסביר בקצרה מה זה קארגו קאלט (cargo cult) , ומי שבכל זאת מעוניין לגלות את העולם הביזארי של בדיחות רוסיות, מוזמן לקרוא את הרשומה המדהימה הזאת בוויקיפדיה. אני מבטיח לכם שעה של WTF אנתרופולוגי טהור.
כמו כל דבר אחר בעולם, גם המושג קארגו קאלט מוסבר בוויקיפדיה, אבל מאחר וכותרת העמוד שם היא "כת מטען", מה שמעיד על חוסר הבנה בסיסי של המושג, אני מעדיף את התיאור של ריצ'רד פיינמן: בזמן מלחמת העולם השנייה כמה מהשבטים הפרימיטיביים המאכלסים איים באוקיינוס השקט נפגשו עם התרבות המערבית. הם ראו מטוסים שנוחתים על האיים שלהם ומביאים איתם סחורה וכל מיני דברים מופלאים. הם רוצים שהמטוסים יחזרו, ולכן הם מנסים לשחזר את התופעה – הם מפנים רצועות שטח ארוכות, מדליקים מדורות לצידי 'מסלול הנחיתה' הזה, בונים בקתה גבוהה שבה יושב אדם עם חתיכות עץ על ראשו, ועל הגג מותקנים מקלות במבוק גבוהים – זה מגדל הפיקוח עם הפקח בעל האוזניות ועם האנטנות על הגג. וכך הם מקווים להביא את המטוס. זו דוגמא אחת, הדוגמא הקלאסית, למה שמכונה "קארגו קאלט".
הנה דוגמא נוספת.
מדי פעם, כשאני אומר למישהו שאני מאפיין ממשקים, שואלים אותי:
"אה, אז אתה הבחור של הצבעים?"
אני אומר להם: "לא, זה המעצב הגראפי"
ואז שואלים אותי: "אה, אז אתה הבחור שבונה את הממשק?"
אני אומר להם: "לא, זה המתכנת"
ואז שואלים אותי: "אה, אז אתה הבחור שאומר מה יהיו הפיצ'רים?"
אני אומר להם: "לפעמים כן, אבל לרוב לא. זה מנהל המוצר".
ואז, הו אז שואלים אותי: "אז למה צריך אותך בדיוק?"
ועד עכשיו הייתי מנסה להסביר להם שצריך שהפיצ'רים של הבחור של הפיצ'רים יקבלו ביטוי הגיוני, כזה שהבחור של הצבעים יוכל לעשות אותו יפה, ובסוף בסוף הבחור של המקלדת והעכבר יוכל לעבוד עם זה בנוחות.
אבל לא עוד, אני הולך להפסיק עם ההסבר הזה, כי לאחרונה הכנו עוגת יומולדת לחבר, והיא הבהירה בצורה חד משמעית למה צריך מאפיינים בעולם, למרות שיש מי יחליט מה יהיה רשום על העוגה, יש מי שיאפה אותה, ויש גם מי שירשום עליה. בסוף משהו לא מסתדר, ומגיע מאפיין, ומבצע patch אפיוני. אני הולך לשים את זה על כרטיס הביקור וזה יחסוך ממני את כל ההסבר הסקסיסטי ההוא.
מטבע הדברים, סטימצקי זאת רשת ששמה דגש מאוד חזק על המילה הכתובה, ומנסה להנחיל זאת גם ללקוחותיה, וכנראה שגם לציבור הגולשים באתר שלה. אבל כמו כל פעולה חינוכית טובה, זה לא נעשה בצורה בוטה ובולטת, אלא אט-אט, בדרכי נועם, בעדינות בלתי מורגשת כמעט, בדרופדאון קטן.
