תראו רגע את הטופס הזה. האם ברור לכם אילו שילובים של אמצעי תשלום עומדים לרשותכם בתוך הטאב הנוכחי? למשל – האם אפשר לשלב גם יתרה וגם כרטיס אשראי? מה לגבי גם אשראי וגם פייפאל? האם ניתן לשלם באשראי ו/או פייפאל ללא השימוש ביתרה? תענו לעצמכם על השאלות האלה בקול ותנסו לחשוב עד כמה אתם בטוחים בהן.
ואם ננסח את זה בצורה קצת שונה – האם הפקד המופלא של סימן V בתוך עיגול הוא צ'קבוקס (בחירה מרובה) או כפתור רדיו (בחירה יחידה)? כי זו השאלה היחידה בעצם. ברגע שעניתם עליה יש לכם את כל התשובות.
עכשיו בואו ננסה את אותו הדבר עם הטופס הזה.
האם אפשר לשלב גם יתרה וגם כרטיס אשראי? גם אשראי וגם פייפאל? אשראי ו/או פייפאל ללא השימוש ביתרה?
את השני אני הכנתי, ואני מקווה שכאן די ברור שאת אופציית היתרה לא ניתן לבטל כלל, ושניתן לשלב אותה או עם אשראי או עם פייפאל אבל לא עם שניהם בו-זמנית.
פונקציונאלית שני הטפסים האלה מתנהגים באותה צורה בדיוק. הצ'ק-סירקל (check-circle, כך אני אקרא לו ברשותכם, למרות ש"עיגולצ'ק" ממש ממש מפתה) הראשון של הטופס העליון הוא בכלל לקישוט, לא ניתן לכבות אותו, הוא לא מגיב לשום לחיצה – לא עליו ולא על יתר הפקדים בטופס. שני הצ'ק-סירקלים האחרים הם למעשה כפתורי רדיו היפסטרים – כפתורים רגילים לחלוטין, בחירה יחידה, שבא להם להיראות מגניבים יותר, לכן כשלוחצים עליהם הם מגדלים V במקום עיגול סטנדרטי.
מבחינת הbest practice מומלץ גם לסמן את ברירת המחדל, אבל כנראה שכאן לא רצו לעודד אמצעי תשלום אחד על פני השני, ו/או שלא רצו להסתיר את הכיתוב שאפשר לשלם חלק או הכל, כי הוא נעלם ברגע שבוחרים באחת האופציות. יש פתרונות מקובלים גם לזה, אבל זכותם. בזה לא נגעתי. הדבר היחיד ששיניתי הוא שנתתי לכל פקד את המראה הסטנדרטי שלו, שמבהיר לכל העולם מה זה בדיוק וכיצד זה מתנהג.
כשהגעתי לטופס המקורי עם העיגולצ'קים לא הצלחתי לענות בבטחה על אף אחת מהשאלות ששאלתי. בסוף, אחרי שמשחקים טיפה עם הטופס, מבינים את כל זה. אבל לא עדיף שיהיה ברור ממבט ראשון?
החיה הזאת של הcheck-circle היא, משום מה, נורא מגניבה. כפי שהסבירו לי את זה פעם, "גם קונבנציות אפשר לשנות, למה להיצמד לדברים שנקבעו לפני 30 שנה? וזה נראה יותר טוב, הצ'קבוקס מאוד משעמם". אני מסכים שלהבין מסך ממבט ראשון יכול להיות מאוד משעמם. איפה האתגר, איפה הריגוש בלא לדעת מה הלחיצה הבאה שלך תעשה? העיגולצ'ק נותן קצת טעם לחיים, קצת אי-וודאות בממשק צפוי ובנאלי של טופס תשלום. אתם יודעים איך זה אנשי היי-טק, לא עושים אקסטרים אז לפחות חוטפים טיפה אדרנלין במילוי טפסים אונליין.
אבל בואו לא נרד על העיגולדה יותר מדי, זה לא שהיא לא טובה לכלום. היא, מה לעשות, אכן יותר יפה מהצ'קבוקס הסחי. במיוחד בתקופה חובבת-עיגולים זו. ואין כל בעיית שמישות אינהרנטית עם עיגולים – נהפוך הוא, הם עושים עבודה נהדרת (במיוחד בתור כפתורי רדיו). הקושי היחיד הוא שלמשתמש שרואה עיגול ריק בטופס שבו ייתכנו גם כפתורי רדיו וגם צ'קבוקסים, אין כל דרך לדעת מה מהשניים הוא רואה. עם הטייה חזקה לכיוון כפתורי הרדיו. עם זאת, ישנם הקשרים שבהם סוג הבחירה מובן מאליו – למשל כאשר המשתמש נכנס בצורה יזומה למצב של בחירה קבוצתית. במקרים כאלה, שבהם אין סכנה שיתנפל עליך כפתור רדיו סורר, אנחנו אומרים לעיגולצ'ק אהלן וסאהלן. איתנו אומרים את זה גוגל
וגם מיקרוסופט
ועוד מגוון גדול של שמות מוערכים. והם אומרים את זה בהקשרים בהם אין שום סיבה לחשוב שניתן לבצע בחירה יחידה, כך שאין צורך להבהיר למה מתכוונים. לא בטפסים. בממשקי בחירה מרובה חד-משמעיים.
לבחור המצודד שעל המטבע קראו הקיסר ולנטיניאנוס השלישי, הוא עמד בראש הקיסרות הרומית המערבית במאה החמישית לספירה. הוא נקלע להרבה צרות בגלל אייקון שלא עבר לוקליזציה כהלכה.
הבחור כולה רצה להגן על השושלת שלו, ולכן ניסה לחתן את אחותו הגדולה, הגברת הונוריה, עם סנטור קשיש מקונסטנטינופול – כדי להקטין את הסיכויים שיהיו לה ילדים שיוכלו לטעון לכס הקיסרות. אבל הונוריה פחות התחברה לוייב הטורקי, ועשתה לסנאטור בלוק בפייס. היא שלחה מייל לגנרל מפורסם בשם אטילה ההוני, וביקשה שיצילה מרוע הגזירה. אל המייל היא צירפה טבעת, כפי שהיה נהוג במעגלים החברתיים שלה, בתור אישור לאותנטיות הפניה. מה שנקרא היום חתימה דיגיטלית. אבל אטילה היה ברברי פשוט ולא שלט בנבכי המשמעויות הנסתרות של האצולה הרומאית. הבחור ראה טבעת, וישר חשב שהיא עשתה עליו סוייפ ימינה ושהיא מחכה לו, "ערה" מה שנקרא. בקטע של להתחתן אבל. והיא לא התכוונה לשום דבר כזה, כן?
עכשיו, אטילה אמנם לא היה משכיל במיוחד, אבל הוא סיים בהצטיינות את האוניברסיטה של החיים, הוא מבין בדיוק מה זה "מוביליות חברתית". הוא הכריז שאם אחותו של הקיסר רוצה להתחתן איתו, הוא לוקח חצי מהקיסרות בתור נדוניה. הקיסר (הבחור על המטבע) אמר שלא נדוניה, לא חתונה ולא בטיח. אטילה הוציא צווי 8, אסף צבא אימתני, והלך לכבוש את רומא.
זה לא בדיוק הלך לו כמתוכנן, ואחרי כשנתיים של לחימה ספוראדית אטילה הבין שהסיפור מיצה את עצמו, וקיפל את כוחותיו – אמנם בלי למוטט את רומא, אבל אחרי שהביא בהם כמה ביסים יפים. וזה בהחלט זירז את מפלתה הסופית. ואטילה בכלל מת תוך זמן קצר.
וכל זה למה? בגלל שכמעט ואין דבר כזה – "אייקון אוניברסלי". שימו טקסט! תבדקו עם המשתמשים הנכונים! אל תהיו כמו הונוריה!
לאחרונה יש טרנד מאוד מעניין שאנשי מקצוע מדברים על הכשלונות שלהם. בפוסטים חושפניים, במיטאפים ייעודיים, בכל מקום שמדברים. איך הרגתי את הסטארטאפ שלי, איך הטבעתי פרויקט, איך ריסקתי מוצר, כאלה. הבלוג נראה לי כמו המסגרת המתאימה לדבר על דעיכתו של פרויקט ההדתה הפרטי שלי מלפני כמה חודשים.
למי שלא עקב – בראש השנה התחלתי לפרסם את הגרסה היואקסית של פרשת השבוע, שזה היה פרויקט שעבדתי עליו במשך לא מעט זמן. לפני שהתחלתי, ביצעתי שתי בדיקות היתכנות – אחת ברמה המעשית, שתוודא שבאמת יש לי מה לכתוב על כל פרשת שבוע, ואחת ברמה השיווקית, שנועדה לוודא שזה יעניין מישהו בכלל. בשביל הבדיקה המעשית הלכתי קדימה וכתבתי לי בצד ראשי פרקים חצי שנה קדימה, עד פסח. בעיניי זה יצא די מבטיח. בשביל הבדיקה השיווקית דיברתי עם כמה חברים שמכירים את הבלוג, הצגתי להם את הרעיון, והתגובות נעו בין חיוביות לנלהבות ממש.
ישבתי, עיביתי את עשרת הטיוטות הראשונות, והבאתי אותן למצב "כמעט אפוי" – ברמה שכל אחת דרשה כשעתיים-שלוש של עבודה לפני הפרסום הסופי. זה קרם עור וגידים ובגדול השתכנעתי כי טוב. בראש השנה סיימתי ליטושים אחרונים לראשונה ופירסמתי. התגובות היו חיוביות מאוד, והתפוצה – פחות ממה שקיוויתי, אבל לא רעה לפעם ראשונה. הייתה גם גרסה באנגלית במדיום – שם הביצועים היו די מאכזבים, אבל זה היה צפוי – גם אין לי קהל מבוסס באנגלית, גם נושא פרשת השבוע אינו מוכר להם (למעט קהילות יהודיות אבל לך תתרגט כמויות של יהודים שעושים UX במדינות דוברות אנגלית, בלי להשקיע הון תועפות), וגם הכתיבה היא הרבה פחות קולחת (עיסתו של הנחתום וגו' – כמובן). אז לא התרגשתי.
אין ספק שאלה היו הפוסטים עם האמנות הכי רצינית בתולדות יואקסטזי
עבר שבוע, פרסמתי את הפרשה השניה. התגובות בפרטי היו ברוח דומה ומפרגנת, אבל מספר הקוראים בפועל ירד בערך לחצי. התחלתי לעשות ניסויים עם הפורמט השיווקי – ניסוחים של כותרות, משחקים עם התצוגה המקדימה, קליקבייטים עדינים בקטנה (ספוילר: קליקבייטים לא עובדים בעדינות ובקטנה, צריך אשכרה לרדת לזנות, לתמונות חושפניות לחץ כאן). באנגלית זה דווקא השתפר טיפה, אבל לא בצורה מובהקת.
בשבוע הבא המספרים המשיכו לצנוח בכל החזיתות. התגובות בפרטי עודדו להמשיך.
אחרי ארבעה שבועות של ירידה מתמדת הפסקתי עם האנגלית, ואחרי שבועיים נוספים הגעתי למסקנה שגם בעברית זה לא שווה את השעה-שעתיים שנדרשות לי כדי להביא את הטיוטות למצב ראוי לפרסום, וסגרתי את הבסטה. לא נרשמה התרעמות ציבורית. אף לא זעקת שבר אחת. אף אחד אפילו לא טרח לחסום את איילון, שזה היה מעליב במיוחד. כאילו מה כבר ביקשתי, טיפה צומי בסיסי? כפויי טובה כולם.
אפשר להסיק מהסיפור הזה כמה מסקנות מעניינות (עבורי לפחות).
הראשונה – הרעיונות שעולים לך ברכבת בשש לפנות בוקר, והטקסטים שאתה כותב באותן השעות ובאותה הרכבת בעקבותיהם, הם לאו דווקא מוצלחים כפי שנדמה לך. אולי אנסה את זו של חמש?
השנייה – זו שבה אני מחפש אשמים – מנגנון ההפצה העיקרי שלי הוא פייסבוק, ופייסבוק היא כבר לא מה שהייתה פעם. זה לא סוד שהיא לא מציגה תכנים לכל קהל היעד הרלוונטי (עוקבי העמוד במקרה הזה), או אפילו לחלק משמעותי ממנו, אלא אם אתה משלם על ההפצה. וגם אז זה לא תמיד עובד. חצופים, ממש עושים כסף על חשבוננו. ואני בכלל חשבתי שהיא מלכ"ר!
אבל זה לא מסתיים בזה. לאחרונה התחילו לצוץ עדויות רבות לזה שהיא מדכאת בכוונה פוסטים שמפנים למקורות חיצוניים, כי היא שואפת להפוך למקור התוכן ולא רק פלטפורמת הפצה. עד כמה זה דרמטי? ובכן, בואו רק נגיד שהשינוי הזה זכה לשם "אפוקליפסת פייסבוק" בקרב אנשי שיווק. וידאו שתעלו ישירות לפייסבוק יזכה לחשיפה הרבה יותר רחבה מאשר אם תפרסמו לינק ליוטיוב עם אותו הוידאו, וזה תופס לגבי כל תוכן חיצוני. זה קורה בין אם הקישורים הם בגוף הפוסט ובין אם הם "בתגובה ראשונה" או משהו בסגנון (מי היה מאמין שפייסבוק מספיק חכמים כדי לעלות על הטריק המתוחכם של התגובה הראשונה! בחיי, הם צריכים לעבוד בהייטק האנשים האלה!).
גם אני כותב בבלוג חיצוני ומפיץ קישורים בפייסבוק, מה שעשוי להסביר את בעיות ההפצה. חלופה אחת היא לכתוב ישירות בפייסבוק (יש להם מין פורמט של note מורחב, עם אפשרויות עריכה בסיסיות שתומכות בתמונות, קישורים וכאלה). אבל פירוש הדבר הוא ויתור על הבלוג החיצוני ועקירה סופות לפייסבוק – שהתלות שלי בו היא זו שהביאה אותי למצב הזה מלכתחילה. אמנם if you can't beat them join them, אבל גם fuck them זה אחלה סלוגן. להקריב פלטפורמה עצמאית בת 10 למפלצוקר זה לא משהו שאני מעוניין לעשות, קל וחומר אחרי שכתבתי פרק מרגש על עקידת יצחק! זה עשוי לשפר את החשיפה בטווח המיידי, אבל לא נשמע נכון ברמה האסטרטגית. ישנה כמובן האפשרות של לפרסם גם בפייסבוק וגם בבלוג, אבל בהיעדר טראפיק לבלוג עצמו זה חסר כל תכלית.
פייסבוק notes. כל דימיון למדיום הוא מקרי בהחלט?
עם כל הפיתוי להאשים את פייסבוק בכל הבעיות, בעיית החשיפה אינה מסבירה את המגמה היורדת בין פוסט אחד למשנהו. מה שמאלץ אותנו להתמודד עם המסקנה השלישית – זו שקשורה ליואקס ולא רק אליי לשם שינוי – והיא שיש לתת את הדעת על הפער שבין הממצאים של המחקר האיכותני למספרים בפועל.
זה מצב שבהחלט עשוי לקרות בשטח, משום שהתובנות הפרטניות שעולות משיחות או מתצפיות, לא תמיד משקפות את המגמה שעולה מהמדידות המספריות. לכל שיטה יש את החסרונות שלה והמשתתפים נתונים להטיות כאלה ואחרות, שעשויות לעבוד בכיוונים מנוגדים. וגם כשאנחנו מצליחים לנטרל את ההטיות במידה מסוימת, זו בדיוק הבעייתיות בתחום המחקר היואקסי – בשיטות איכותניות מרוב עצים לא רואים את היער, אבל בשיטות כמותניות רואים רק יערות, מרבד ירוק אחיד מגובה מעוף המסוק, ואף לא עץ אחד לרפואה. ואנחנו צריכים גם וגם. לכן אנחנו משלימים את הכמותני עם האיכותני ולא מסתפקים בגישה אחת.
במקרה של המחקר דמיקולו שלי מדובר על הפער שבין התגובות בפרטי (שממשיכות לפרגן עד היום) לבין נתוני הקריאה, השיתוף והלייקים שנראים בסטטיסטיקות. אפשרות אחת שהייתי שמח להיאחז בה היא שהמספרים משקרים. מה שעלול לקרות מכל מיני סיבות. סקרי בחירות ראיתם פעם? מישהו לקח את טראמפ ברצינות כשהוא הכריז על מועמדות? היה איזשהו סקר שנתן לו צל של סיכוי? המספרים משקרים בדיוק כמו כל אחד אחר. זה אולי היה מנחם אילו היה מדובר בסטטיסטיקה, כלומר בניסיון להעריך/לנבא את המציאות על סמך נתונים חלקיים. במקרה שלי לא מדובר בסטטיסטיקה אלא באריתמטיקה, יענו חשבון. המספרים אינם באים לנבא את המציאות אלא מתעדים אותה. המספרים הם מה שקובע בסוף, ולא משנה אם הם משקרים או נשבעים באמא שלהם – זה מה שיש בסופו של יום. הם המטרה. מה שנקרא KPI.
אם כך, מה שנותר הוא לחפש חשודים במידע האיכותני, בפידבקים. כשאני מלמד שיטות מחקר ביואקס, אני מתחיל במושגים של מהימנות ותוקף. נראה שמבחינת מהימנות ("המידה שבה הבדיקה נותנת תוצאות עקביות") אנחנו בסדר – אנשים ספציפיים היו עקביים בפידבקים שלהם לאורך כל הדרך (הקצרה, יש לומר. אפשר להגיד "לקוצר כל הדרך" במקרה כזה?). ומה לגבי תוקף ("המידה שבה הבדיקה באמת בודקת את מה שהיא באה לבדוק")?
ובכן, בפסיכולוגיה ניסויית נוהגים להבחין בין כמה סוגים של תוקף.
– נראה שהבדיקה כן מספקת את המידע הרלוונטי, כלומר האם הם אהבו את התכנים (תוקף נראה).
– הבדיקה גם שוללת הסברים חלופיים לממצאים, כי אין לי סיבה להניח שהם שיקרו (מאוד קרוב לתוקף פנימי, אם כי לא בדיוק זהה). רוב התגובות החיוביות שלאחר הפרסום הגיעו מאנשים שאינם חייבים לי דבר, ולרוב בצורה יזומה. כלומר לא מדובר בחברים שלי שבאתי ושאלתי מה דעתם על הטקסטים ולא היה להם נעים לבאס אז החמיאו. אלא אלה היו אנשים זרים או כמעט זרים שטרחו ופנו אליי מיוזמתם להגיד שהם אוהבים את הפרסומים. אז אין לי סיבה לפקפק בכנות שלהם. לחברים דווקא היו לא מעט הצעות שיפור שאת רובן השתדלתי ליישם.
– לדעתי היא גם מאפשרת להסיק לגבי מצבים דומים (תוקף חיצוני). אם אהבו פוסט אחד בסגנון מסוים, אין סיבה לחשוב שלא יאהבו פוסט אחר באותו סגנון.
– אבל עם תוקף תוכן– המידה שבה הבדיקה מכסה את כל מרחב הבעיה – יש לנו, ובכן, בעיה. נכון שמי שאמר שהוא אוהב את התכנים כנראה לא שיקר. אבל מי שלא אהב אותם – כנראה פשוט לא אמר כלום. לא סיפק נתונים לעלק-מחקר שלי. מה שגרם לכל הפידבקים שקיבלתי להיות חיוביים, ולא נתן לי את ההזדמנות להיחשף למשוב שלילי, ותסכימו איתי שאי אפשר בלעדיו. במילים אחרות – כן, המכנסיים האלה כן עושים לך תחת.
בעיות תוקף בדרך כלל נופלות תחת ההגדרה של הטיה נפוצה כלשהי. ישנן שתי הטיות שבאות כאן לידי ביטוי. בשלב שלפני תחילת הפרסום הסתפקתי ב"דגימת נוחות", בכך שאספתי תשובות מאנשים שהיה לי נוח לגשת אליהם, מה שעיוות את הממצאים. ומה שקרה אחרי תחילת הפרסומים הוא דוגמא קלאסית של "הטיית אי-מענה", שאומרת שאנשים שבחרו שלא להעביר מידע עשויים להיות שונים באופן מהותי ורלוונטי מהאנשים שכן השיבו. במקרה שלי אנשים שלא התחברו לרעיון פשוט לא כתבו לי, מה שיצר מצג שווא לפיו כל התגובות הן חיוביות והכל טוב סבבה ובכלל לא באסה.
אז מה עושים כשהמחקר האיכותני לא תואם את הכמותני? מנסים להבין מדוע. מסיקים מסקנות ומפסיקים ניסויים כושלים. במקרה שלנו – חוזרים בשאלה. אז – חזל"ש. בלי נדר. בע"ה.
בפרשה הקודמת – חיי שרה – השתמשנו בפסיכולוגיה חברתית כדי לרכוש את מערת המכפלה, ויותר מאוחר גם כדי למצוא שידוך שווה ליצחק.
ליצחק נולדים עשו ויעקב. כאשר עשו חוזר רעב מן השדה ומבקש לאכול מנזיד העדשים שיעקב בישל, יעקב דורש ממנו בתמורה את בכורתו.
אם היו שואלים אתכם כמה עולה בכורה, מה הייתם אומרים? זה לא משהו שנהוג לייחס לו ערך כספי. אין בכורה בזאפ, ואין אפילו באיביי (להבדיל מסבתות, ומחיים). לכן התשובה קשה ואין דרך לדעת מאיפה להתחיל בכלל. יעקב הערמומי משתמש כאן בתופעה מתחום קבלת ההחלטות שנקראת היוריסטיקת העיגון וההתאמה. מי שזיהו וחקרו אותה היו הפסיכולוגים הישראלים עמוס טברסקי ודניאל כהנמן (שקיבל בשם שניהם בשנת 2002 – טברסקי נפטר לפני כן – את פרס הנובל בכלכלה על עבודה קשורה). פירוש המילה "היוריסטיקה" הוא "כלל אצבע, קיצור דרך קוגניטיבי שמאפשר לקבל החלטות זריזות על-סמך מידע מועט ובמחיר של דיוק נמוך". היוריסטיקת העיגון אומרת שכאשר אנחנו נדרשים להעריך דבר מה במונחים כמותיים ואין לנו כל נקודת ייחוס, אנחנו נשתמש בכל ערך שיזדמן לנו, בלי להתחשב במידת הרלוונטיות שלו לעניין – ונטה לתת את תשובתנו בקרבת אותו ערך.
בפרשה הקודמת – וירא – אברהם נאבק על זכויות המשתמשים אך הפסיד לאור חשיבותם של היעדים העסקיים. בנות לוט גילו על עצמן את חסרונותיה של עקביות שטחית, והגר אותתה על מצוקתה במדבר והצליחה לתפוס את תשומת לב האחראים.
שרה נאספת אל אבותיה ואברהם רוצה לקבור אותה במערת המכפלה. בעלי המערה מוכן למסור אותה לאברהם ללא תשלום, אך אברהם מתעקש לשלם.
לקראת סוף הפרשה הקודמת התוודענו לעקרונות השכנוע של דר' רוברט צ'יאלדיני, ואנחנו רואים שני עקרונות נוספים בפעולה כבר בתחילת הפרשה החדשה. הצעתו של אברהם לשלם על השטח נובעת מפעולתם של עקרון ההדדיות ועקרון המחויבות.
בפרשה הקודמת – לך לך – הנעה מוצלחת לפעולה גרמה לאברהם לעשות רילוקיישן, הוא נאלץ למכור למצרים מודל מנטאלי מטעה, שרה התגמשה שבעלה יעשה ילד עם המשרתת, וכל זכרי ביתו התעסקו עם חיתוכים בגלל שינויים כואבים בפרונט אנד.
האל מספר לאברהם שהוא החליט להשמיד את סדום. אברהם מנסה להגן על תושבי העיר ולמצוא בה צדיקים.
מה בעצם אכפת לו לאברהם מתושבי סדום? מילא הייתה עיר סבבה, אבל זה ממש סדום ועמורה מה שהולך שם. האם אברהם בא להגן עליהם כי הוא רואה בזה חלק משליחותו בעולם? טוב, ספציפית אברהם אולי כן, אבל מה איתנו?
ראיית תפקידו של מאפיין חוויית המשתמש בעולם היא נושא מסקרן. תפיסה אחת גורסת שתפקידו של המאפיין הוא לענות על הצרכים העסקיים של המוצר באמצעות ממשק משתמש. זוהי תפיסה לא מאוד נפוצה ולדעתם של רבים – מקוממת ממש. התפיסה הרווחת, לעומת זאת, היא שתפקידו בעולם הוא לייצג את המשתמשים ולהלחם על זכויותיהם אל מול ההנהלה המרושעת שרק רוצה לעשות כסף. הגישה הזו מאפיינת באופן כמעט גורף את המתחילים בתחום ואת אלה השואפים להגיע אליו – בקרבם היא נתפסת בתור אקסיומה שאין בלתה. היא מצליחה להתעלם בחינניות מהשאלות "אם נזניח את היעדים העסקיים של המוצר, אז מהיכן יגיע הכסף שמשלם את שכרו של איש הUX" ו"מדוע שההנהלה תמשיך להעסיק מישהו שהכריז עליה ג'יהאד".
בפרשה הקודמת – נח – שרדנו את המבול, איכלסנו את העולם מחדש, וניסינו לבנות את מגדל בבל, דיברנו על מתודולוגיות פיתוח, על מחקר גרילה, ועל סטנדרטים, בין היתר. לקראת הסוף פגשנו בחור בשם אברם שהתחתן עם בחורה בשם שרי.
האל אומר לאברם לעלות לארץ כנען.
"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". תכירו – הנעה לפעולה, או בשמה הלועזי Call To Action – CTA, תמיד הייתה נפוצה בעיקר בעולם האתרים השיווקיים והאפליקציות הפשוטות, בהן ניתן לדעת בוודאות לשם מה המשתמש נכנס למסך מסוים ומה אנחנו רוצים שהוא יעשה. בעולם המערכות המורכבות, בהן כל מסך משרת כמה פרסונות שונות ולעיתים קרובות גם כמה תרחישים שונים של כל פרסונה, הרבה יותר קשה להגיד "תעשה כך וכך" – כי לרוב אנחנו לא באמת יודעים מי המשתמש ומה מטרתו כרגע.
בנוסף, בעבר נושא הנעת המשתמש במערכות מורכבות לא זכה להרבה תשומת לב, עקב ההנחה שהמשתמשים מגיעים מהבית כבר עם כל המוטיבציה שהם צריכים – כי הם באו לעשות את עבודתם, משלמים להם על זה, הם חוטפים על הראש על טעויות ועיכובים, לפעמים התפוקה שלהם משפיעה ישירות על שכרם, ובאופן כללי הם רוצים לסיים כמה שיותר מוקדם. הגישה היתה שמשתמשים כאלה צריכים בעיקר עזרה ושיפורי יעילות, לא שכנוע.
בפרשה הקודמת – בראשית – קרו מספר דברים שאינם זניחים. נברא העולם, אדם וחווה גורשו מגן עדן, קין הרג את הבל, והתקבלה החלטה להשמיד את האנושות באמצעות מבול.
נח מקבל הוראות מפורטות לבניית התיבה.
עם קבלת ההוראות נח ישר ניגש למלאכה. הוא לא שואל שאלות, לא מנסה להבין מדוע אלו הן המידות וזהו המבנה המדויק, לא מאתגר את דרישות הלקוח. טוב, במקרה שלו אולי זה לא רעיון מאוד מוצלח, אבל מצבנו בדרך כלל לא כזה נורא. לעיתים קרובות אנחנו מקבלים פתרונות מוגמרים שרק מתחזים לדרישות – "צריך שבעמוד הראשון תהיה כותרת, מתחתיה דרופדאון, אחר-כך טבלה ושני כפתורים". במקרה הטיפוסי זה מגיע בטקסט. במקרים הקשים זה מגיע בתמונה. אם אנחנו מאמינים שתפקידנו משמעותי יותר מאשר "צייר wireframes", עלינו לנסות להבין מה בעצם עומד מאחורי הממשק הזה שתואר לנו, איזה משתמש יעשה בו שימוש ומתי, מהם צרכי המשתמש והארגון, והאם אין דרך טובה יותר להשיג את היעדים.
תראו, בשנה האחרונה לא כתבתי. בהתחלה השקעתי כל רגע פנוי בהכנת הרצאה לכנס UXI Live ובגרסה שלה לארגונים (אומרים לי שהיה אחלה. רוצים שידור חוזר בעבודה או בכנס שלכם? דברו איתי). ברגע שזה הסתיים התחלתי להכין את הרצאות הפסיכולוגיה והמחקר עבור התכנית ללימודי UX של הטכניון (שמועברת בקמפוס שרונה הנפלא בתל-אביב. מעניין אתכם? יש לכם חברים שרוצים להיכנס לתחום? דברו איתי). למחרת ההרצאה האחרונה הבנתי שהגיע הזמן להשקיע קצת גם בבלוג.
הייתה עם זה בעיה אחת בלבד – על מה לכתוב? התקופה הכי פורה שלי כאן הייתה כשעבדתי בחברת ייעוץ, הסתובבתי המון באינטרנט בחיפוש רפרנסים, והנושאים היו מגיעים די לבד. מאז עברו אי-אלו שנים והמסגרות השתנו. כשאתה עובד בחברת מוצר טכנולוגי B2B מורכב, עולמך מצטמצם במידה מסוימת ורואים פחות דברים מפתיעים ביומיום. לפחות כאלה שיעניינו אנשים חפים מפשע. לכן הפעם החלטתי לחפש מקור השראה בצורה יזומה.
חיפשתי משהו שיהיה מגוון, רלוונטי ליומיום, שיוכל להספיק לי להרבה זמן, ושיגיע במנות קצובות. את תוצאת החיפוש אולי כבר הספקתם להבין לבד. פניתי למקור העזרה המסורתי של עם ישראל בשלושת אלפים השנים האחרונות, וזה קרה בתזמון מושלם לפני חגי תשרי. אז אנחנו כאן במבט יואקסי על פרשת השבוע. בתקווה שנצליח לעמוד בכל חמשת החומשים. למי שחושב שכל הסיפור קצת מאולץ, אני מבקש לציין שהמילה "חומש" היא ראשי התיבות של "חוויית משתמש" (כן, אני עושה גם חתונות ובר מצוות, דברו איתי).
מה שאמור לצאת זה מעין טור שבועי על הא ועל דא ממשקולוגיים בהשראה כללית מאוד של פרשת השבוע. גם באנגלית. יהיה מעניין :). ברוכים הבאים. מתחילים כמובן בהתחלה. ממש בהתחלה.
ערב שקט אחד, לאחר שהילד רון נרדם והשמיים כבר נמלאו כוכבים, פקחו צעצועיו את עיניהם ולא זיהו את החדר. הוא היה הפוך ומבולגן, שרוי בתוהו ובוהו אדיר ואף צעצוע לא היה מונח במקומו.
"אי אפשר להמשיך כך", אמר הדובי הלבן. "בכול יום רון הופך את כול החדר כך שאי אפשר למצוא דבר. חייבים למצוא לזה פיתרון ראוי".
"נכון", הסכים התנין הפרחוני, "אם זה ימשיך כך הוא עוד יאבד את כולנו בתוך הבלגן הזה".
"אני לא מוכנה ללכת לאיבוד", נבהלה הצפרדע, "אני לא יודעת אם יהיו שם זבובים שאוכל ללכוד בלשוני. חייבים למצוא פיתרון!"
"יש לי רעיון!" צעק הארנב שאזנו השמאלית הייתה ארוכה מזו הימנית, "בואו נבנה לרון אפליקציה כדי שיוכל לנהל מעקב אחר כול צעצועיו!"
"זהו רעיון נהדר!" התרגשו כול הבובות והצעצועים. "אם נבנה לו אפליקציה, וודאי נצליח לקנוורט אותו חיש מהר, ואם נצליח לייצר סטיקינס יוצא מן הכלל, הוא יהיה אינגייג'ד וגם קומיטד כבר ברגע שהוא יוצא מהפאנל!"
