כאשר אנשים מגלים שלמדתי פסיכולוגיה, דבר ראשון הם שואלים "ואיך הגעת מזה למחשבים?". ברגע שאני פוצח בנאום הרגיל שמסביר שחוויית משתמש היא בסך הכל הנישה הדיגיטלית של הנדסת גורמי אנוש, שבתורה התפתחה בעיקר מפסיכולוגיה קוגניטיבית, לא לוקח הרבה זמן עד שהם קוטעים אותי ב"אה, נכון, חשוב לדעת מה המשתמש חושב". את האנשים האלה אני מאוד רוצה להפנות לפרופ' נחשון מירן מאוניברסיטת בן-גוריון, שבשנת 2002 עוד לא היה פרופסור אלא "רק" דוקטור.
אז, בשנת 2002, היה היום הראשון של התואר הראשון שלי. הוא התחיל בשלושה אירועים מכוננים. בשעה 08:00 פגשתי את אשתי לעתיד, שכמובן לא ידעה את זה אז, אבל אני חשדתי מייד, אני אדם מאוד חשדן. בשעה 08:15 התחיל השיעור "מבוא לפסיכולוגיה פיזיולוגית – א'", בהצהרה הבאה מפי פרופסור אורה קופמן: "הרבה סטודנטים פוחדים מהקורס הזה. אני יכולה להבטיח לכם שהדבר היחיד שמפחיד בו זו אני". בשעה 10:15 נכנס לאודיוטוריום מס' 6 דוקטור נחשון מירן, והתחיל את הקורס "מבוא לפסיכולוגיה א'" בצורה מאוד מאכזבת. הוא פתח כך: "מי שנרשם ללימודי פסיכולוגיה מתוך ההנחה שאחרי שלוש שנים ותואר ראשון, או חמש שנים ותואר שני, או אלוהים יודע כמה שנים ותואר שלישי, הוא יידע לקרוא מחשבות – אני נאלץ לאכזב אותו. אף אחד לא יודע לקרוא מחשבות. אם תצאו מהכיתה עכשיו, תאבדו רק את המקדמה".
לא יודע אם הוא דיבר אמת, או שפשוט לא נרשמתי לקורסים הנכונים, אבל נראה שלפחות עד הקטע של התואר השני הטענה שלו נכונה. כושר קריאת המחשבות שלנו הוא די על הפנים, שלא נאמר בכי רע. אין לנו שמץ של מושג מה אנשים חושבים. המזל שלנו, כאנשי מקצוע, הוא שזה לא כזה חשוב, מפני שבתור יצורים עצלנים חסכניים במשאבים, בני האדם ממש, ממש שונאים לחשוב. ואני מדבר על כולנו, לא רק על מצביעי [השלם לבד] או כמובן אוהדי [מלא את החסר]. במקום לחשוב, אנחנו מפתחים קיצורי דרך שחוסכים מאיתנו את המשימה המייגעת הזו.
אפרופו קיצורי דרך, זוכרים את התמונה הזו, הידועה בשמה הרשמי "המונה ליזה של מוזיאון היואקס בשקל"?
לו היא הייתה ממחישה קיצורי דרך קוגניטיביים ולא גיאוגרפיים, במקום השביל הקטן בצד כבר היינו רואים את נתיבי איילון קומפלט עם חמישה נתיבים לכל כיוון, נת"צ ושביל אופניים. בא לומר: התעבורה במסלול "קיצורי הדרך" היא הרבה יותר עמוסה ומגוונת מאשר במסלול ה"בוא נחשוב על זה שנייה". אבל אפשר לתצפת עליה וללמוד אותה בקלות יחסית – להבדיל ממסלול החשיבה, שעובר במנהרה עמוקה שחסינה לכל סוגי הריגול הידועים היום למדע, כך שאין לנו מושג ירוק מה באמת קורה שם (לפחות כך לפי פרופ' מירן שאני נוטה לסמוך עליו בנושאים האלה).
הבעיה עם קיצורי הדרך הקוגניטיביים היא – ותחזיקו חזק כי אני הולך להחליף מטאפורה בלי לעצור, שזה דבר מסוכן ולא מומלץ – שהם לא ממש כמו שבילים אלא יותר כמו מגלשות מים: ברגע שעלית, אין לרדת באמצע, אתה יוצא רק בסוף. הם עובדים בצורה מהירה ואוטומטית, כך שגירוי שמתאים לתבנית מסוימת תמיד מעורר את התגובה הסטנדרטית, בלי לעצור ולחשוב לרגע האם זה באמת מה שאמור לקרות בשלב הזה.
ובצורה יותר מוחשית – האם עוצמת השמע במחשב היא כך-כך מסוכנת שמיקרוסופט החליטו לצבוע אותה באדום?
ובכן, לא. בווינדוז 10 קיימת אפשרות חביבה שצבע הדגשים בתפריט יידגם בצורה אוטומטית מתמונת הרקע, וזה מה שצבע לי כאן את הווליום באדום. אני מודע לזה לחלוטין ושם לב לזה בכל פעם שתמונת הרקע שלי משתנה וצובעת את התפריט בצבע חדש, מה שקורה פחות או יותר כל הזמן. אין יותר מודע מזה. כל המודעות הזו לא התערבה כאשר פתחתי את בקר הווליום, ראיתי שהוא קרוב למקסימום וצבוע באדום, ושאלתי את עצמי "למה הם צבעו באדום את כל הסרגל ולא רק את הקצה, הרי רק שם זה ווליום מסוכן". ייתכן שהשפיעה על זה העובדה שבאותו זמן הרכבתי אוזניות, מה שאני מרבה לעשות עם הסמארטפון – ושם באמת יש אזהרה שווליום גבוה עשוי להזיק לשמיעה, אפילו ששום דבר לא נצבע באדום. כמובן שאם הייתי טורח "לחשוב" על זה, לא הייתי מגיב בצורה כזאת.
אגב, הנה אותו הדבר בירוק – נכון שזה נחמד להיות בצד ה"בטוח" של הווליום?
אתם תגידו "נו, בסדר, מה אתה נתפס לשטויות. אז הייתה לך איזו מחשבה רגעית אינסטינקטיבית, אולי חד-פעמית בכלל, וגם זה לא כאילו שזה גרם לך לבצע איזו טעות בפועל. קורה, אין מה להתרגש". ותהיו צודקים. אז הבאתי דוגמא נוספת, יותר אקטיבית וכזו שחוזרת אצלי בערך פעם ביומיים – ואני אשמח לדעת אם גם אצלכם, או שאני באמת צריך ללכת להיבחן.
אנחנו עובדים עם אוטלוק. כמעט בכל פעם שאני שולח למישהו זימון לפגישה, התהליך נקטע לי כאשר האוטלוק שואל "האם אתה בטוח שברצונך לשלוח זימון ללא נושא?". זה תמיד תופס אותי לא מוכן, כי הרי הנה הרגע כתבתי את הנושא, אז לאן הוא נעלם? אז אני מסתכל על הזימון, ומגלה שאכן הנה הנושא רשום… בשדה "מקום"
חייבים להסכים עם אוטלוק שזה מקום די מוזר לרשום בו את נושא הפגישה. ומדוע זה קורה? בגלל שסטטיסטית, על כל פגישה שאני מזמן, אני שולח כעשרה מיילים חדשים, כלומר עובד עם הטופס הבא:
אז אני רגיל ששדה הנושא הוא השלישי בטופס, ואני מגיע אליו בצורה אוטומטית אחרי שמיליתי את הנמען, ואת המכותבים במידת הצורך. כמובן שיש הבדלים בין שני הטפסים. שמות השדות שונים, והעיצוב טיפה שונה, ובכלל, כשחושבים על זה, טופס הזימון נראה מאוד שונה מטופס המייל החדש – יש לו עוד בלוק שלם של שדות למעלה.
וזאת בדיוק הבעיה – רואים את זה רק "כשחושבים על זה". מי ש"חושבים על זה" הם משתמשים מתחילים או מזדמנים. אז הם יקראו את שמות השדות ולא יבצעו טעויות מגוחכות – שהן נחלתם של המשתמשים הקבועים, שמוחם העצל החליט לסלול לעצמו איזה קיצור דרך קטן. בשבילו פריט חדש באוטלוק הוא פריט חדש באוטלוק, ואם זה נראה בערך כמו ברווז אז לא עוצרים לבדוק האם זה גם נשמע כמו ברווז – פשוט מזינים את הנושא בשדה השלישי של הטופס וממשיכים הלאה, עד שמקבלים את הכאפה מאוטלוק.
אז שתיים מהתחזיות שנחזו באותו בוקר ב-2002 התממשו, ולגבי השלישית – אני באמת קצת חושש מאורה, אז אני אשמור את דעתי לעצמי.
