שלושת מצבי הפסטה

There's also an English-language version of this post available.

אין ספק שכולכם יודעים שלמחבר USB תקני ישנם שלושה צדדים: הצד הראשון שניסיתם להכניס, הצד ההופכי, ואז את הצד הנכון, שבהכרח יהיה אחד הצדדים שכבר ניסיתם, אבל זה לא משנה כי בפעם הראשונה הוא לא יעבוד. יש טענות שזה מוסבר ע"י פיזיקת קוואנטים

ובכן, שלושה זה כלום. כשנכנסנו השבוע למסעדת פסטינה המקסימה בבאר-שבע, הוגש לנו תפריט בעל לא פחות מחמישה צדדים הופכיים. לפחות אני סובבתי אותו חמש פעמים לפני שקלטתי שקורה כאן משהו מוזר וכדאי לעצור ולנסות מנגנונים יותר מודעים. מסתבר שלא היה שום צורך לסובב, הייתי יכול לקרוא אותו כבר מהרגע הראשון – אם רק הייתי מצליח להתעלם מכל הניסיון שצברתי מהיום בו למדתי לקרוא עברית. כמובן שלא יכולתי שלא לתעד את זה למען המדע:

הדחף הראשוני שלי היה לשאול "מי הדגנרט שעיצב את זה?". כלומר, ברור שניסו לעצב תפריט שאפשר לקרוא משני הכיוונים, שלא משנה איך אתה מרים אותו, אין צורך לסובב – אבל הצליחו לעצב כזה שאי-אפשר לקרוא משום כיוון. ואז הסתכלתי פעם נוספת על התמונה שלמעלה, שמתי לב לסכו"ם בצדו השני של השולחן, ופתאום קלטתי שהכוונה הייתה ליצור תפריט משותף למכרז השולחן, ששני הסועדים יוכלו לקרוא אותו משני צידי השולחן. שזה כבר הרבה יותר הגיוני. אבל עדיין לא מבטל את העובדה שאנשים קוראים מלמעלה למטה ולא משנה כמה פעמים הם ייראו את התפריט, הטקסט הראשון שהם ייראו, יהיה הפוך.

עם זאת, הרעיון לעשות תפריט דו-כיווני הוא נחמד וידידותי לסביבה. אם נניח שזו הדרישה, מה יהיה הפתרון? אמרנו שאנשים קוראים מלמעלה, אז אפשר לנסות לשים למעלה את הצד שפונה אל הסועד. אבל אז יוצא שכל אחד מסתכל דווקא אל הצד המרוחק ממנו, במין הצלבה כזאת. זה לא יהיה קצת מוזר? זה לא אנטי-אינטואיטיבי להרחיק מהמשתמש את התוכן המיועד לו, ולקרב אותו דווקא אל המשתמש שלא אמור להסתכל עליו?

אז קודם כל יש כאן את ההיבט ההנדסת-אנושי, שמזכיר לנו שבני אדם בעיקרון נוטים להסתכל קדימה (כן, אפילו בעידן הסמארטפונים), ולשים משהו ממש מתחת לאף שלהם לא באמת עוזר לאף אחד. אבל הנדסת אנוש זה למתחכמים, הרבה יותר פשוט לחפש פתרונות בגוגל. למרבה הצער, וריאציות שונות של "תפריט סימטרי" או "דו-כיווני" לא ממש מניבות תוצאות רלוונטיות.

אבל למזלנו מישהו מתחום אחר כבר התעסק בבעיה הזו בדיוק – כיצד מניחים תמונה מורכבת על השולחן בצורה שתהיה ברורה ליושבים משני צידיו. את התוצאה ראינו כולנו אינספור פעמים:

אני באופן אישי הייתי מוקסם מקלפי משחק מאז גיל 8 כשדוד שלי לימד אותי לשחק דוראק, ואני זוכר שתהיתי לא פעם מה פשר העיצוב ה"משתקף". הבנתי שזה בעיקרון מאפשר לדעת מה הקלף לא משנה באיזו צורה שלפת אותו, אבל מעולם לא חשבתי על השחקנים האחרים. די מצחיק שכדי להגיע לתשובה הייתי צריך לחכות שלושה עשורים ואז ללכת לפסטינה בבאר-שבע.

אז רפרנס יש לנו, התקדימים כבר נקבעו – הרחקת התוכן מהמשתמש הרלוונטי עשויה לעבוד, ואם לשפוט לפי התפוצה של העיצוב שלמעלה – נראה שיש איזה קונצנזוס שזה עובד לא רע. אך האם זה יעבוד עם התפריט? תחליטו לבד. תסלחו לי שאני לא משקיע בפוטושופ, בכל זאת אינני UX/UI, תצטרכו להסתפק באקשור.

ולמה אנחנו לא יכולים פשוט להתעלם מהחלק העליון ברגע שאנחנו יודעים שהוא מפריע? בגלל האריקסנים, כמובן. בדיוק אתמול שאלו אותי בעבודה מה זה פסיכולוגיה קוגניטיבית. זה זה.

פוסטים קשורים

מאי 30, 2017 Comments

להיות מן שדון מתחצף, לראות את הטוב והרע

There's also an English-language version of this post available.

שיחה בעבודה הזכירה לי איך לפני כמה שנים גיליתי יצור שהתגורר על כתפה של ראש צוות פיתוח שעבדה איתי, ושנברא מכוח מחשבתה. שמו היה ויטלי, ואותה ראש צוות הייתה מתייעצת איתו בעת שהייתה מתכננת מסך כזה או אחר. בתגובה ויטלי היה מגבב קלישאות שהיא ראתה כטיפוסיות לאנשי UX. דברים כמו: "אבל זה מוסיף קליק", או "זה לא מספיק אינטואיטיבי", או "אסור להשתמש בחלונות מודאליים" או "אסור להשתמש ב-all caps". לאחר מכן היא הייתה מוכיחה לו ברהיטות ובלהט רב, שבמקרה הספציפי הזה אותה "עבירה" הייתה מוצדקת גם מוצדקת.

איך בעצם גיליתי על כל ההתגוששות המנטלית הזו, ואיך אני יודע ששמו של אותו שדון UX באמת היה ויטלי? שמעתי את זה ישירות מפי ראש הצוות – היא האמינה בהקדמת תרופות למכות ולכן את פגישותיה איתי הייתה פותחת בחזרה על עיקרי הנאומים המסכמים שלה מדיוניהם הדמיוניים: "אני יודעת שתגיד…, אבל… ". תודו שזה לא מותיר הרבה מקום לספק. האופציה השנייה היא שהיה לה תוכי בשם ויטלי והיא אילפה אותו להגיד את כל זה. מהפגישות שלנו היא הייתה יוצאת המומה מכושר השכנוע של עצמה, מפני שהייתי מסכים איתה ברוב הדברים המהותיים – זאת כמובן בניגוד מפתיע לדעותיו של ויטלי-על-הכתף מאתמול. היו לה אינטואיציות UX מעולות, אבל כנראה גם דעה לא הכי מחמיאה על אנשי ה-UX עצמם, ואני תוהה אם גם אני נושא בחלק מהאשמה על כך.

היא כנראה לקחה את זה לגבהים חריגים, אבל המגמה עצמה מאוד מעניינת בעיניי, כי אני באמת מוצא את עצמי מתעקש על דברים שברור לכל הדיוט (ובעיקר להם), שהם ההפך של UX טוב. ואני רואה הצלחת יח"צ אדירה של תחום ה-UX בזה שלפני עשור וחצי היינו מזיעים כדי לשכנע את הלקוח שהמוצרים צריכים להתחשב לפחות קצת בנוחות המשתמש, והיום חלקנו כבר עסוקים בלהסביר שאסור לקחת את נוחות המשתמש בתור כליל היואקס. סגרנו מעגל, יצאנו מהצד השני, וזה יפה. הנה דוגמה.

כאשר מגדירים בווטסאפ אימות דו-שלבי (אם טרם הגדרתם – זה הזמן), המשתמש מתבקש להמציא קוד סודי המורכב משש ספרות. כשאני הגעתי לשלב הזה, התבאסתי מאוד כי לא הצלחתי לחשוב על משהו שיהיה מאוד זכיר מחד, אבל לא מאוד טריוויאלי מאידך. כבר ראיתי בבירור גמור איך בעוד כמה חודשים אני מתבקש להזין את הקוד ואין לי שום מושג מהו, ואני צריך ללכת לחפור במנהל הססמאות שלי (אם טרם התקנתם – התקינו כעת) כדי לחלץ אותו. אבל (האשלייה של) אבטחת מידע זה חשוב, לכן על אף הבאסה, המצאתי איזה קוד, והשלמתי עם זה שאין מצב שאני זוכר אותו.

ולמחרת היום קיבלתי את המסך הזה:

המסך הכניס אותי להלם רציני. איך הם ידעו שאני לא הולך לזכור במשך יותר מיומיים את הקוד השרירותי שנאלצתי להמציא? איך הבינו גם שקוד שמונע ממני את הגישה לווטסאפ מהווה בעיה מספיק דחופה כדי שאי אפשר יהיה להסתמך רק על תהליכי שחזור הסיסמה הרגילים, וחייבים לגרום לי לזכור אותו? ומצד שני – האם יש סיכוי שהם לא מבינים עד כמה הפעולה הזאת מציקה?

נראה דווקא שהם מבינים יפה מאוד. את התזכורת הראשונה קיבלתי יום למחרת הגדרת הקוד, כשזה עוד היה טרי. התזכורת הבאה קפצה אחרי 3-4 ימים. לאחר מכן עבר משהו כמו שבוע עד שזה קפץ לי שוב. אח"כ שבועיים בערך. בכל פעם פרק הזמן הולך וגדל. אז ברור להם שזה מעצבן ומפריע, והם מנסים לצמצם את חשיפת המשתמשים לתשאול הזה, אבל בלי לבטל אותו לגמרי.

אבל זה אומר שמישהו שם בווטסאפ התעקש, ביודעין, לבצע פעולה מעצבנת ביותר, שמתפרצת ללא התרעה, חוסמת את האפליקציה שביקשתי לפתוח, ושואלת אותי שאלה מיותרת לחלוטין. היא עוברת על כל חוק אפשרי של יואקס בגרוש. ומפני שהמשתמש הממוצע יגיד "חבל שהם לא אילצו אותי לשנן את הקוד" רק במידה והוא באמת שכח אותו, ובדיוק את המצב הזה הפעולה נועדה למנוע, אין גם מה לבנות על הכרת תודה עתידית של המשתמש – הוא ימשיך להתעצבן כל עוד הפעולה מתרחשת.

אותו מישהו (או מישהי, כן) – התעקש על זה מתוך הכרת המגבלות הקוגניטיביות שלנו ומתוך ההבנה שלא כל דבר שהוא טוב למשתמש תמיד חייב להיות גם כיף למשתמש (שזה אחד הדברים שהשדון ויטלי לא מבין, על-פי כל העדויות שברשותנו). זה בדיוק כמו עם ילדים – יש דברים לא הכי מהנים, שמשתלמים רק בטווח הרחוק. גם בדיוק כמו עם מבוגרים, בעצם.

פוסטים קשורים

אפריל 25, 2017 Comments

מנסה להתעלם, אבל נהיה לי מעיק, כי שוב את התוכן מנצח השטיק

A slightly abridged English-language version of this article can be found on Medium.

-יש לנו פיצ'ר שלא מקודם מספיק, אני רוצה לשים הפנייה אליו בדף הראשי.
-אבל הדף הראשי עמוס גם ככה.
-בסדר, יש שם מקום, הנה מצופפים טיפה בפינה הימנית העליונה וזה נכנס בול.
-אבל לא בכל מקום פנוי חייבים לדחוף משהו!
-אבל למה לא?
-כי זה מעמיס על המסך ומפריע לאנשים.
-מי שלא רוצה – שלא יקרא, מה הבעיה? הנה, אני למשל – לא קורא מיילים ממך. פשוט וקל!

נשמע מוכר? אם כן, סימן שעבדתם פעם על מוצר כלשהו. במבט ראשון, העניין הזה של "מי שלא רוצה – שלא יקרא" נשמע כמעט הגיוני. אחרי הכל, רובנו אנשים בוגרים, רבים מאיתנו נמצאים במערכות יחסים ארוכות, מה שאומר ששיכללנו את אמנות השמיעה הסלקטיבית – אז למה לא קריאה סלקטיבית?

כנראה שהשאלה הזו הטרידה גם את ברברה וצ'ארלס אריקסן, זוג חוקרי פסיכולוגיה באוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין. בשנת 1973 הם הזמינו שישה נבדקים למעבדה והושיבו אותם מול מכשיר שנקרא טכיסטוסקופ, שהוא בגדול צג שמאפשר שליטה ממש (אבל ממש) טובה על משך חשיפת התמונה, והוא ונראה בערך ככה:

למי מכם שתהה, לא, זה לא עיצוב של אפל.

הנבדקים קיבלו גם ידית קטנה, ואת ההוראות הבאות:

–המשך קריאה–

פוסטים קשורים

ינואר 17, 2017 Comments

דוח רווח והפסד

A slightly abridged English-language version of this article can be found on Medium.

Cui bono, מספרת לנו הוויקיפדיה, הוא עקרון בסיסי בחקירה ובמשפט, ופירושו בלטינית "מי מרוויח". העיקרון אומר שבבואנו לנתח פשע, יש קודם כל לברר מי מרוויח ממנו, ואז ניתן יהיה להתמקד בכמה כיוונים קונקרטיים ולא לירות באפילה. בראייה קצת יותר רחבה מדובר בעקרון בסיסי בחשיבה ביקורתית באופן כללי, כמו נגיד בעת ההתייחסות לדברים המופיעים בתקשורת.

העיקרון ההפוך, "מי מפסיד", כנראה שלא היווה חלק מרכזי מתפיסת העולם ברומא העתיקה, כי הוא לא זכה למטבע לשון משלו בלטינית, לפחות לא אחד שהוא מוכר. לעומת זאת, הוא כן מהווה חלק מרכזי מתפיסת העולם הממשקולוגי. המשחק בין שני העקרונות האלה עוזר מאוד להגיע להכרעה בהתלבטויות אפיוניות, שהן רבות יותר ומורכבות יותר ממה שנראה לאנשים שאינם מהתחום, או לאנשים שקמו בוקר אחד נפלא ואמרו לעצמם "היי, יש מקום לעוד שתי אותיות על כרטיס הביקור שלי, למה שלא אהיה מעכשיו איש UX".

–המשך קריאה–

פוסטים קשורים

אוקטובר 5, 2016 Comments

סטטיסטיקה של חוויית משתמש – מגובה מעוף הרחפן

אנחנו בוחרים לא להאמין אבל הסטטיסטיקה לא משקרת (הדג נחש)

"ישנם שלושה סוגים של שקרים:", טען כביכול ראש הממשלה הבריטי בנג'מין דיזראלי, "שקרים, שקרים ארורים, וסטטיסטיקה". וכידוע דברים של פוליטיקאים הם ממש אַמַת המידה לאמת צרופה.

כל מי שאיתרע מזלו לבלות פרק זמן משמעותי כלשהו בחברתי, יודע שאני ומתמטיקה לא עובדים טוב ביחד. לא יודע אם יש לה בעיה איתי, אבל לי בהחלט יש בעיה איתה (כן, עדיין רוסי, תודה ששאלתם). כשנרשמתי ללימודי פסיכולוגיה, חשבתי לתומי שעכשיו נפתרתי ממנה אחת ולתמיד, אבל אז הגיעו הקורסים בסטטיסטיקה ואמרו "פחחח". וזה לא שאני מתפדח לכתוב פה כמה קיבלתי במועד א' בהסקה סטטיסטית. ולא שאני מתפדח לחשוף כמה מועדים עשיתי בסך הכל. יותר בכיוון של מתפדח לכתוב כמה פעמים חזרתי על הקורס, ובעור של אילו שיניים הצלחתי לעבור אותו לבסוף.

ועכשיו, עשור וחצי מאוחר יותר, מה מסתבר? מסתבר שהקטע לא היה לעבור, הקטע היה להקשיב.

הגעתי למסקנה המרעישה הזאת בשנה ה-36 למנייני בעקבות כמה שיחות עם קולגות, אנשי UX שמודדים את התנהגות המשתמשים שלהם, והיו להם כמה תהיות מתודולוגיות. הם משום מה הניחו שבתור בעל תואר עם תיזה במדעי החברה אני אמור להבין משהו בסטטיסטיקה. וזאת הנחה מאוד מוצדקת, אבל כידוע "אמור" זה שם של נהר ברוסיה.

בסוף, בין אם הצלחתי לכוון אותם קצת, ובין אם הם הלכו לחפש מישהו פחות מאכזב, אבל אחרי כמה שיחות כאלה יצאתי בהרגשה שנראה שיש לי איזושהי תפיסה מעורפלת של איך הדברים אמורים לעבוד, אבל אני לא באמת מבין, קל וחומר מסוגל להסביר למישהו אחר.

אז הפוסט הזה הוא קודם כל ניסיון שלי להתחיל להבין את הסיפור, ובתקווה שעל הדרך זה יעזור גם לאחרים.

אבל להבין מה בדיוק? סטטיסטיקה היא תחום קצת גדול, ומינה צמח אני כבר לא אהיה. אני רוצה להבין רק דבר אחד — בגדול הדבר היחיד שמעסיק אותנו ב-UX — מתי ניתן להגיד שממשק א' נותן תוצאות שונות מממשק ב'. ו"תוצאות" זה כידוע התנהגות משתמשים. אז למעשה "מתי אפשר להגיד בביטחון שההתנהגות של משתמשי ממשק א' שונה מההתנהגות של משתמשי ממשק ב'".

–המשך קריאה–

פוסטים קשורים

קישורים

יולי 23, 2016 Comments

המהלך הכי מטעה בפוטבול אמריקאי

אולי תיכף יתברר שאני היחיד (ובמקרה כזה עליי להיבדק דחוף, אז תגידו לי אם כן), אבל את העמוד הזה בבלייזר קראתי בקו ישר מלמעלה למטה. ולא על אוטומט, אלא מספיק בעיון כדי להתפלא איך זה שבמשך יותר מחצי מאה לא קרה בפוטבול שום דבר ראוי לציון. ואח"כ שוב להתפלא שרצף האירועים המתואר אינו ממש קוהרנטי, מה שמאוד לא מאפיין את הרמה שלהם. ועדיין – סיימתי את כל צד ימין, אח"כ עליתי חזרה למעלה, התחלתי את צד שמאל, ומעדתי רק כשראיתי שהם מתארים את הקמת ה-NFL, למרות שהיא פעלה בשנים שעליהן כבר קראתי. ואז גיליתי שהקטע על החצי מאה עדיין נכון.

לקחתי צעד אחורה, הסתכלתי בפעם הראשונה על כל העמוד, ואז הסתבר שהייתי אמור לקרוא בזיגזג. אחרי 1869 הייתי אמור לא לרדת למטה אלא לרוץ באלכסון שמאלה, ואז שוב באלכסון ימינה ושוב שמאלה. אולי המסלול הזה מתווה איזשהו מהלך איקוני בפוטבול, או שאולי זה נובע משיקולים באנאליים של עימוד, אבל זה מה יש.

לי יש יסוד סביר להניח שהמקרה המצער הזה לא קרה באשמתי, משום שהקורא הממוצע של מגזינים רגיל לקרוא בטורים – מלמעלה למטה. מכאן, הפלא ופלא, מגיע הביטוי "טור עיתונאי" במשמעותו "טור שהוא עיתונאי". כך גם בלייזר, מסודר בטורים בד"כ. אבל מה לעשות, לפעמים שוברים את העמוד בצורה אחרת – בין אם משיקולי עימוד או משיקולי אלגוריה (לפחות אני מקווה שגם זה קורה, כי זה מגניב). ואז – כאן מתחיל החלק המעניין – מעצבי המגזין יודעים להעביר את המסר הזה לקורא בצורה מאוד מאוד חד-משמעית ולא מודעת, ככה שהוא לא יחשוב "היי, הרגע אמרו לי שהעמוד מסודר בצורה מוזרה", אלא פשוט יקרא אותו כפי שטבעי לו וכפי שהמעצבים התכוונו. נגיד בכתבה שלמטה הכותרות והפרדת הצבעים מוודאות שקורא שהגיע לתחתית הטור ימני לא יקפוץ לראש הטור השמאלי (אל המאמר המוסגר), אלא ישירות לאמצע.

את מבנה העמוד (וזה רלוונטי לכל עמוד דיגיטלי בדיוק באותה מידה כמו לעמוד מודפס) אפשר להבהיר לקורא/צופה/גולש במספר דרכים מאוד מאוד יעילות, שרובן המוחלט כלול בעקרונות הגשטאלט שאנחנו (ממשקולוגים) לא מפסיקים לדבר עליהם (במקרה שלי כאן וכאן, בין היתר).

נגיד בדוגמה שלמעלה עיקרון הדמיון עושה עבודה מעולה (כל מה שנמצא על רקע לבן וכתוב באותו גופן שייך לאותו טקסט, כל מה שלא – לא). ואילו במקרה שלנו המעצבים החליטו שלא לעזור לי להתמצא ולתת לי להסתדר לבד. אבל בזאת לא תם העניין, כי כאן אנחנו נכנסים לסוגיה חשובה ביהדות, או לחילופין בבריאות הציבורית, תחליטו לבד. בספר ויקרא כתוב "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל". מכירים, נכון? ובשפה המדוברת רווח משל אחר, שהוא לא בדיוק מקביל, אבל גם הוא רלוונטי למקרה שלנו, והוא עוסק בהתנהגות בבריכות ציבוריות ובמקפצות המצויות בהן.

על שתי המטאפורות האלו יוצא לי לנהל דיון סוער בערך פעם בשבועיים, כשהתזה העיקרית שלי היא כזאת: בדרך כלל אנחנו רוצים לעזור למשתמש עד כמה שאפשר. אבל ניצבים בפנינו שיקולים רבים מכל מיני סוגים, כולל העובדה המצערת שעזרה למשתמש אחד לפעמים מקשה על משתמש אחר, ולכן לא תמיד אנחנו יכולים לעשות זאת במידה מספקת. אנחנו חיים בעולם שכולו פשרות, זה המצב, וכדאי להשלים איתו אם רוצים שהפרויקט יתקדם. אבל יחד עם זאת, מה שבהחלט אסור לעשות הוא להטעות את המשתמש באופן אקטיבי. אלא אם אתם בעסקי ה"תלחץ כאן על כפתור ההורדה הענק והירוק ותוריד לך רוגלה, ואל תלחץ על לינק ההורדה הזעיר והשקוף בתחתית העמוד, שיוריד לך את מה שבעצם ביקשת להוריד". זה שהמשתמש יצטרך לגלול עוד טיפה או לתת עוד שני קליקים זה לא סוף העולם ולפעמים זה אפילו הפתרון הטוב יותר. אבל לכוון אותו למקום מסוים בעוד שמה שהבטחנו נמצא במקום אחר – זה כבר בהחלט מכשול בפני עיוור, שלא נדבר על הסיפור של המקפצה. את זה לא עושים. אגב, בדיוק מכאן מגיע רוב המשקל לטובת שימוש בפתרונות עקביים, כי העקביות כשלעצמה אינה תורה מסיני (סגרנו לופ מקראי, שמתם לב?).

בכתבה על הפוטבול קיימת הטעייה חזקה מאוד. אפשר לנסות להסביר אותה באמצעות כמה כללים גשטאלטיים, אבל בעיניי עדיין מדובר באותו עקרון הדמיון כמו מקודם. יש את שני הקוים שחוצים את העמוד לגובה. הפריטים שיוצאים מאותו קו ונמצאים באותו צד שלו, הם דומים. לכן המוח מקבץ אותם יחד. אני בטוח לחלוטין שאילו לא היה את הקוים, אחוז האנשים שמבינים את הסדר הנכון היה גבוה בהרבה. אני מניח שהוא עדיין לא היה גבוה מספיק, כי מבנה הטורים יושב לנו חזק מדי בראש, אבל אם כבר חייבים לעשות משהו שמנוגד לאינטואיציה, אז לפחות לא תדחף עיוור ממקפצה.

פוסטים קשורים

מאי 16, 2016 Comments

אל"ף אוהל, בי"ת זה בית.

מבצע מיוחד לכבוד לחג – טיפ UX חינם אין כסף! אחד הסודות הכמוסים של המקצוע, משהו שרק מעטים יודעים ובחיים לא הייתם מנחשים לבד! רק למנויי הבלוג – לא לספר לאף אחד ולא לשתף בשום פנים ואופן!!

מוכנים? בדקתם שאף אחד לא מציץ מעבר לכתף? אז ככה: כשאתם עושים רשימה אלפביתית – תדאגו שתהיה אלפביתית!
(תנסו למצוא את זמני המטס בתל אביב או נתניה למשל).

ויותר בהרחבה, כולל בדיקת משתמשים, בנושא של רשימות אעלק אלפביתיות – במעורב באר-שבעי.

פוסטים קשורים

אין פוסטים קשורים. יצאת בזול.

מאי 13, 2016 Comments

שביל באמצע, שביל בצד, חפופים אחד אחד

בדצמבר האחרון נתתי הרצאה קטנה ב-UX on Beer שעסקה בכמה תמונות ויראליות – ולטעמי קצת שטחיות מדי – בנושא ה-UX. אחת מהן היא תמונת השבילים המפורסמת. הצלחתי לאתר את המקום שבו היא צולמה, וניתחתי קצת את מה שבאמת רואים שם.

מאז כמה פעמים ניסיתי לסכם את ההרצאה ולשים כאן, ולא ממש הצלחתי. מה שהצלחתי לבסוף הוא לקחת רק את החלק של השבילים, לתרגם אותו לאנגלית ולפרסם ב-Medium, שזו הפלטפורמה שכל הילדים המגניבים מפרסמים בה.

אז אשמח אם תקראו את זה שם, ותפרגנו קצת. בכל זאת, פוסט ראשון באנגלית, צעד קטן לאנושות צעד גדול לבלוג :).

פוסטים קשורים

קישור דה-ז'ור – ממשקים טקסטואליים

אפריל 20, 2016 Comments

קישור דה-ז'ור – ממשקים טקסטואליים

ישנה טענה מאוד נפוצה שאפיון חוויית משתמש הוא פשוט חלק מעיצוב גראפי ואינו אלא דרך להוציא עוד קצת כסף מהלקוחות ולתת קצת עבודה לאנשים שאינם יודעים לעצב. היא לא מאוד אופנתית, כי UX זה באופנה היום, אבל היא כן נפוצה (הנה דוגמא מהשבוע האחרון. כנסו לתגובות. הזהרו מטרולים). האנשים שטוענים אותה עושים זאת בנימה של "דוגרי" ובאווירה של "יאללה, נו, זה רק אנחנו פה, אין על מי לעשות דאווינים" ובכזה שמושכים את העין למטה עם האצבע (מה זה התנועה הזאת?? מאיפה זה מגיע?). או, במקבילה הבריטית שלה, wink-wink-nudge-nudge.

הביסוס התיאורטי של הטענה הוא כמעט תמיד אותו אחד – הטוען מסביר כי הוא מאפיין את האתרים שהוא מעצב – פשוט כחלק מהעיצוב, בלי שמישהו אחר יעשה זאת עבורו. אני מודה שזה טיעון מנצח שאי אפשר להתווכח איתו. יותר מזה, אני משתמש בו בעצמי! אני למשל יודע לתקן נזילה בניאגרה. וגם זה לא בתור איזה פרויקט נפרד – סתם כחלק מהתחזוקה השוטפת של הבית. ואפילו יש לי לא מעט ניסיון – אני עושה את זה בערך פעם בחודש. על אותה הניאגרה. ואני דואג לציין את זה בכל פעם שאני טוען שאין בעולם צורך באינסטלטורים כמקצוע נפרד (תופתעו עד כמה הנושא הזה חם בחוגים הנכונים). אבל זה רק בינינו, כן? לא נרצה לקחת לאנשים עבודה. עכשיו, אתם בטח תגידו שיש הבדל בין אתר לניאגרה, ואתם צודקים – נזילה באתר עושה הרבה, הרבה פחות רעש, ועולה הרבה, הרבה יותר כסף.

ובואו אפילו נתעלם מכל סוגיית המחקר ומי עושה אותו והאם יש לו מושג מה הוא עושה. נדבר רק על הביצוע. ב"שאלות נפוצות" כתבתי:
ישנם מוצרים ללא ממשק ויזואלי כלל – מוצרים עם ממשק שמיעתי, או ממשקי command line. את כל אלה עדיין צריך לאפיין, והאפיון שלהם מתבצע על-פי אותם העקרונות בדיוק כמו אפיון של מוצרים ויזואליים. המשתמשים הם אותם משתמשים, עם אותן היכולות והמגבלות. אני אישית במשך שנתיים עבדתי על פרויקט שבו 90% מהזמן ישבתי מול Word.

כשאני אומר את זה בקול, אני בדרך כלל מקבל מבט של "נו באמת, הרי אמרנו בלי דאווינים, עשיתי לך כזה עם העין, לא? מה ממשק שמיעתי עכשיו? מה קומנד ליין, מה אנחנו, בשנות השבעים? איפה אתה חי?"

ובכן, הודות לסירי ולקורטנה ולגוגל נאו נשמע שהמציאות של ממשקים שמיעתיים הופכת להיות יותר ויותר ברורה. והודות לסלאק ולפייסבוק מסנג'ר ולוויצ'אט נראה שממשקי קומנד ליין חוזרים ובגדול (אגב, הם מעולם לא נעלמו, רק ירדו קצת למחתרת).

רק ביומיים האחרונים נתקלתי בשלושה מאמרים טובים שמדברים על ממשק טקסטואלי (היום קוראים לזה "ממשק שיחתי – Conversational UX"):

On Chat as Interface – מאת אליסטר קרול
All Talk and No Buttons: The Conversational UI – מאת מתי מריאנסקי
When it Comes to Bots – The Beer Test Might be More Important than the Turing Test – מאת אמיר שבט

והנה עוד אחד שמדגים מה יכול לצאת לנו מזה:

Best Automated Bots You Need for Your Slack Channel

ולמי שרוצה לשמוע על זה קצת יותר, אני שמח לחשוף שמתי מריאנסקי, המחבר של המאמר השני ברשימה, הולך להרצות על הנושא בכנס UXI Live הקרוב, שהולך להתקיים ב-29.05.16, במתחם אווניו שבאיירפורט סיטי. אל תגידו שלא ידעתם.

פוסטים קשורים

שביל באמצע, שביל בצד, חפופים אחד אחד

מרץ 6, 2016 Comments

קישור דה-ז'ור – פייסבוק!

לא מעט כבר נכתב על זה שממשק טוב הוא ממשק שקוף למשתמשים, כזה שמאפשר להם להשיג את מטרותיהם בלי להיות מודעים שהם בכלל התעסקו עכשיו בממשק משתמש. יש אפילו ספר נחמד שנקרא The Best Interface is No Interface.

אני לא בהכרח מסכים עם זה בתור אמירה גורפת (באופן כללי יש מעט מאוד אמירות גורפות שאני מסכים איתן במאה אחוז), אבל אין לי ספק שזה נכון ברוב המקרים.

והיום גיליתי פנינת UX קטנה, שעושה הבדל גדול מאוד, והמשתמש לא מודע אליה לחלוטין. הקישור דה-ז'ור של היום הוא דף הכניסה לפייסבוק!

מסתבר (או ליתר דיוק הסתבר כבר בשנת 2011 הרחוקה ואני מגלה על זה באיחור אופנתי), שפייסבוק לקחה לעצמה קצת חופש אמנותי במה שקשור בסיסמאות שלנו. אם אתם אנשי אבטחת מידע עדיף שלא תקראו הלאה כי זה לא ימצא חן בעיניכם. למרות שאם אתם אנשי אבטחת מידע, אז הציפיות שלכם מפייסבוק הן כנראה לא בשמיים גם ככה, ואולי לא תרוצו מיד לסגור את הפרופיל שלכם. את הפרופיל הפיקטיבי הריק שלכם. שמסומן בראשי תיבות בלבד. בראשי תיבות שאינם שלכם. שפתחתם דרך מייל חד-פעמי שיצרתם לעצמכם דרך TOR.

בקיצור, מסתבר שחוץ מהסיסמא הרגילה שלכם, שהיא לצורך העניין myPassword1 (אל תשאלו איך אני יודע) פייסבוק מאפשרת לכם להכנס גם עם הסיסמא MYpASSWORD1, וגם עם MyPassword1.

הסיבה לחלופה הראשונה היא שכאשר אנשים מקלידים ורואים כוכביות במקום אותיות, הם עשויים לא לשים לב שהם מקלידים במצב CapsLock. אז במקום לחסום את ניסיון הכניסה בטענה שהפרטים לא נכונים (כפי שעושים רוב האתרים), או במקום להתריע לכם שמקש CapsLock לחוץ (כפי שעושות מערכות ההפעלה הנפוצות ואולי גם אתרים מסוימים), פייסבוק פשוט מכניסה אתכם פנימה בלי לעשות מזה עניין. שימו לב – זה לא אומר שהסיסמא אינה case-sensitive. היא כן, כי הם מקפידים לבדוק שהאותיות שאמורות להיות גדולות בסיסמא האמיתית הן עכשיו קטנות, כלומר שה-case הוא בדיוק הפוך מהמקור.

הסיבה לחלופה השנייה גם היא הכוכביות הארורות. במכשירים ניידים רוב המקלדות הוירטואליות נוטות להפוך את האות הראשונה לאות גדולה, בצורה אוטומטית. ובמקרה של סיסמא המשתמש שוב עשוי שלא לשים לב לזה.

זה פוגע קצת בייחודיות הסיסמא שלכם ועכשיו פי שלוש קל יותר לפרוץ אותה (לפי חישוב שלי). אבל זה עושה את החיים להרבה יותר פשוטים להמון המון אנשים בעולם. וזה שקוף לחלוטין.

פוסטים קשורים

ינואר 18, 2016 Comments