אני אסתכן ואניח שאתם יושבים עכשיו מול מקלדת.
הקלידו בבקשה את המילה stewardesses, יענו דיילות אויר.
ועכשיו את המילה homophony, יענו הומו מזויף. אה, לא, סליחה, זה תכונה של מספר מילים שאומרת שהן נשמעות אותו דבר.
ועכשין את המילה encyclopedia.
אם אתם מקלידים ממש לאט, עם אצבע אחת כזה, כנראה שהמילה הראשונה הייתה הקלה ביותר להקלדה, אחריה המילה השנייה, ואז האנציקלופדיה.
אם אתם מקלידים ממוצע, רוב הסיכויים שלא היה הרבה הבדל, עם עדיפות קטנה למילה השנייה.
ואם אתם מקלידים מהר, סביר להניח שהמילה הראשונה הייתה סיוט. אם אתם מקלידים בשיטה עיוורת, יש מצב שאפילו נשברת והסתכלתים על המקלדת בשבילה.
לכבוד מה התרגילים? לכבוד הקומיקס הזה, שנתקלתי בו במהדורת מאי של הידיעון של UPA Israel (הסניף הישראלי של ארגון מומחי השמישות העולמי).
הפריים השמאלי מתייחס לסיפור הידוע שאומר שמקלדת QWERTY (זו שהרגע תיקתקתם עליה) עוצבה כך שצמדי אותיות שכיחים יחולקו לצדדים שונים של מכונת הכתיבה, כדי שהמנופים הקטנים שבתוכה לא יפריעו זה לזה כשהאותיות נלחצות יחד, מה שמרחיק אותיות שכיחות זו מזו וגורם לנו עד היום להקליד לאט יותר.
אחת הבעיות לגבי הסיפור הזה היא שהוא נכון לחלוטין. בעיה נוספת היא שמדובר בשטות גמורה ועיקשת שמסרבת למות, כמו כל שמועה על זה שמישהו מתישהו דפק אותנו.
דבר ראשון, מה זה הסיפור עם המנופים? עבור מי שלא זכה לראות מכונת כתיבה מקרוב, את מנגנון הפעולה שלה אפשר להבין מהתמונה הזו:
המנופים זו מניפת הברזלים הזו מעל המקשים. בגדול, כשלוחצים על מקש, אחד המנופים קופץ ונוחת בתוך חלון המתכת הקטן. שם עובר סרט מכוסה דיו, וכך המנוף מחתים את האות המוטבעת עליו על גבי דף נייר שמונח על הגליל השחור האופקי.
בצורה כזאת כל המנופים מגיעים בסופו של דבר לאותה נקודה, וככל שהבסיסים שלהם נמצאים קרוב יותר זה לזה, כך הם פועלים בחלל צפוף יותר, וכך גדל הסיכוי שלהם להפריע אחד לשני ולתקוע את המכונה.
ממציא המכונה, שעל שמו קרויה המקלדת, קריסטופר קוורטי, ידע שבאנגלית (כמו בכל שפה) יש צירופי אותיות שכיחים במיוחד, כמו th או st, ולכן כדאי להפריד בין המקשים שלהן. לכן החלק הזה נכון, ואחת המטרות בתכנון המקלדת באמת הייתה למנוע את תקיעת המנופים.
הבעיה היא עם החלק השני. למעשה יש איתו שתי בעיות. הראשונה היא שזה בולשיט. השנייה היא שבמבט ראשון הוא נראה ממש היגיוני – הרחקת מקשים שכיחים חייבת לכאורה להאט את ההקלדה – ולכן הסיפור הזה ממשיך להסתובב בעולם ולא צפוי להיעלם בזמן הנראה לעין (כן, אני רואה זמן בעיניים. אני וסטיבן הוקינג).
הרחקת מקשים שכיחים אינה מאטה את ההקלדה. הרחקת מקשים שכיחים מאיצה את ההקלדה, מאחר ואנחנו מקלידים עם שתי ידיים ועשר אצבעות. יש לנו עשרה כלים שאיתם אנחנו מקלידים. אם כל הכלים האלה יצטרכו להצטופף באותו אזור קטן, הם פשוט יפריעו אחד לשני. כמו המנופים ההם. לעומת זאת אם לכל אחד יהיה אזור עבודה משלו, הם יוכלו לעבוד בו-זמנית. בזמן שאצבע אחת מקישה על מקש, האצבעות האחרות יכולות כבר להתמקם מעל המקשים שלהן וללחוץ עליהם חלקיק שנייה לאחר שהמקש הראשון השתחרר. זה בהנחה שהמקשים נמצאים במרחק מסוים זה מזה והדרך אליהם פנויה, כך שאין בדרך אצבעות אחרות.
המילה stewardesses (נכון, זה לא פוליטיקלי קורקט, הייתי צריך לקרוא להן flight attendants, או למורת רוחו של ג'ורג' קארלין המנוח, uniformed crew members, אבל זה היה הורס לי את הפואנטה) היא כל-כך מעיקה להקלדה כי כל האותיות שלה שייכות לאותה יד – יד שמאל. וזה לא עניין של יד דומיננטית, כי המצב ביד ימין הוא לא הרבה יותר טוב, בשביל זה הבאתי את homophony (אם בא לכם על מילה יותר נפוצה, נסו lollipop – אתם רואים איך רוב הזמן כל האצבעות מלבד אחת פשוט תלויות באוויר ולא עושות שום דבר מועיל עם עצמן?). לעומת זאת encyclopedia (חיפשתי משהו באותו אורך כמו הדיילות – 12 אותיות), היא מאוד נוחה מהבחינה הזאת, ומקלידים אותה באופן שיישמע מוכר לכל מי שעשה טירונות: שמאל-ימין-שמאל-ימין-שמאל-ימין-ימין-ימין-שמאל-שמאל-ימין-שמאל. מי שמקליד מהר היה אמור להרגיש את ההבדל בתחילת הפוסט.
אז כן, QWERTY עוצבה כך שצמדי אותיות שכיחים יפוזרו ברחבי המקלדת. ובדיוק בגלל זה היא לא מאיטה אלא מאיצה את ההקלדה בידי אנשים מיומנים.
אפשר לבחון את הסיפור הזה מכיוון נוסף. אם QWERTY מאטה את הקלדנים, אז למה לא המציאו מקלדת טובה יותר? ובכן, כן המציאו. יש את מקלדת Dvorak, שנולדה לאחר מחקרים בבלשנות, פיזיולוגיה והנדסת גורמי אנוש. למקלדת זו יש סידור שונה של המקשים. קיימות עדויות לכך שהיא טובה יותר מ-QWERTY, אבל הן לא חד-משמעיות וייתכן שההבדל ביניהן אינו קיים, או שהוא זניח (אם כי ישנם פרמטרים נוספים, שבהם ההבדל מורגש יותר). אבל זה לא מאוד משנה, כי אחת ממטרות המקלדת הזו היתה להגביר את תחלופת הידיים בעת ההקלדה. אז כן, ניסו להמציא מקלדת יותר טובה, וייתכן שאף הצליחו – אבל גם בה אותיות שכיחות מרוחקות זו מזו.
תמות האגדה האורבנית לאלתר.
ועכשיו – לירוי אנדרסון.
והפסקה הזו נועדה לבדוק כמה אנשים לא יסיימו לקרוא את הפוסט, וימהרו לתקן אותי בתגובות ולהסביר שמקלדת QWERTY לא קרויה על שם ממציא מכונת הכתיבה, ששמו בכלל היה שולס, אלא על שם ששת המקשים הראשונים שלה
טעית, זה הסניף הישראלי של ארגון מומחי חוויית המשתמש העולמי.
UXPA!
כשהפוסט (שלהם) התפרסם, זה עדיין היה UPA 🙂
טעות, קראו לה מקלדת QWERTY בגלל ה…
אוי, שיט.
א-הא! 🙂
[…] להמשך קריאה – על אצבעות ועל מנופים […]
המטרה כמובן לא היתה להאט את הכתיבה, אלא למנוע שבכתיבה מהירה המקושים ינעלו אחד עם השני. כמי שהיתה בבעלותו מכונת כתיבה, בגלל העובדה שהמקשים צריכים להגיע לאותה נקודה אם שנים הסמוכים זה לזה מקישים בזה אחר זה, יש סיכוי שהם יתקעו, פיזרו אותיות שצמדיהם נפוצים מונע בעיה זו.
נכון, וזה בדיוק מה שמאיץ את הכתיבה.
לפי מה שידוע לך- עד כמה קל להתרגל לסידור מקלדת חדשה?
הי עודד,
אני מניח שאתה מדבר על דבוראק. כמו כל תהליך למידה, זה מאוד אינדיבידואלי, גם תלוי בגיל וכד'. אני אנסה להעריך לגבי עצמי. אני חושב שאם במשך יומיים-שלושה אקליד אך ורק במקלדת החדשה, אז אוכל להגיע לרמת שליטה קרובה למה שיש לי ב-qwerty. אבל התפוקה שלי באותם ימים תרד בצורה דרסטית ורמת התסכול תעלה באותה מידה :). מי שמנסה לעשות את זה, חשוב מאוד שיקפיד להקליד רק במקלדת החדשה במהלך הימים האלה. כל פעם שהוא יגיד לעצמו "טוב, רק את המייל הזה אקליד במקלדת הרגילה", זה יפגע פגיעה חמורה בלמידה. וזה תופס כמובן רק בתוך שפה מסוימת (כלומר, אם אתה מנסה להתרגל לדבוראק באנגלית, אין בעיה שתשתמש במקלדת הרגילה כשאתה מקליד בעברית, כי אין קשר בין שני המיפויים).