בדצמבר האחרון נתתי הרצאה קטנה ב-UX on Beer שעסקה בכמה תמונות ויראליות – ולטעמי קצת שטחיות מדי – בנושא ה-UX. אחת מהן היא תמונת השבילים המפורסמת. הצלחתי לאתר את המקום שבו היא צולמה, וניתחתי קצת את מה שבאמת רואים שם.
מאז כמה פעמים ניסיתי לסכם את ההרצאה ולשים כאן, ולא ממש הצלחתי. מה שהצלחתי לבסוף הוא לקחת רק את החלק של השבילים, לתרגם אותו לאנגלית ולפרסם ב-Medium, שזו הפלטפורמה שכל הילדים המגניבים מפרסמים בה.
אז אשמח אם תקראו את זה שם, ותפרגנו קצת. בכל זאת, פוסט ראשון באנגלית, צעד קטן לאנושות צעד גדול לבלוג :).
ישנה טענה מאוד נפוצה שאפיון חוויית משתמש הוא פשוט חלק מעיצוב גראפי ואינו אלא דרך להוציא עוד קצת כסף מהלקוחות ולתת קצת עבודה לאנשים שאינם יודעים לעצב. היא לא מאוד אופנתית, כי UX זה באופנה היום, אבל היא כן נפוצה (הנה דוגמא מהשבוע האחרון. כנסו לתגובות. הזהרו מטרולים). האנשים שטוענים אותה עושים זאת בנימה של "דוגרי" ובאווירה של "יאללה, נו, זה רק אנחנו פה, אין על מי לעשות דאווינים" ובכזה שמושכים את העין למטה עם האצבע (מה זה התנועה הזאת?? מאיפה זה מגיע?). או, במקבילה הבריטית שלה, wink-wink-nudge-nudge.
הביסוס התיאורטי של הטענה הוא כמעט תמיד אותו אחד – הטוען מסביר כי הוא מאפיין את האתרים שהוא מעצב – פשוט כחלק מהעיצוב, בלי שמישהו אחר יעשה זאת עבורו. אני מודה שזה טיעון מנצח שאי אפשר להתווכח איתו. יותר מזה, אני משתמש בו בעצמי! אני למשל יודע לתקן נזילה בניאגרה. וגם זה לא בתור איזה פרויקט נפרד – סתם כחלק מהתחזוקה השוטפת של הבית. ואפילו יש לי לא מעט ניסיון – אני עושה את זה בערך פעם בחודש. על אותה הניאגרה. ואני דואג לציין את זה בכל פעם שאני טוען שאין בעולם צורך באינסטלטורים כמקצוע נפרד (תופתעו עד כמה הנושא הזה חם בחוגים הנכונים). אבל זה רק בינינו, כן? לא נרצה לקחת לאנשים עבודה. עכשיו, אתם בטח תגידו שיש הבדל בין אתר לניאגרה, ואתם צודקים – נזילה באתר עושה הרבה, הרבה פחות רעש, ועולה הרבה, הרבה יותר כסף.
ובואו אפילו נתעלם מכל סוגיית המחקר ומי עושה אותו והאם יש לו מושג מה הוא עושה. נדבר רק על הביצוע. ב"שאלות נפוצות" כתבתי: ישנם מוצרים ללא ממשק ויזואלי כלל – מוצרים עם ממשק שמיעתי, או ממשקי command line. את כל אלה עדיין צריך לאפיין, והאפיון שלהם מתבצע על-פי אותם העקרונות בדיוק כמו אפיון של מוצרים ויזואליים. המשתמשים הם אותם משתמשים, עם אותן היכולות והמגבלות. אני אישית במשך שנתיים עבדתי על פרויקט שבו 90% מהזמן ישבתי מול Word.
כשאני אומר את זה בקול, אני בדרך כלל מקבל מבט של "נו באמת, הרי אמרנו בלי דאווינים, עשיתי לך כזה עם העין, לא? מה ממשק שמיעתי עכשיו? מה קומנד ליין, מה אנחנו, בשנות השבעים? איפה אתה חי?"
ובכן, הודות לסירי ולקורטנה ולגוגל נאו נשמע שהמציאות של ממשקים שמיעתיים הופכת להיות יותר ויותר ברורה. והודות לסלאק ולפייסבוק מסנג'ר ולוויצ'אט נראה שממשקי קומנד ליין חוזרים ובגדול (אגב, הם מעולם לא נעלמו, רק ירדו קצת למחתרת).
רק ביומיים האחרונים נתקלתי בשלושה מאמרים טובים שמדברים על ממשק טקסטואלי (היום קוראים לזה "ממשק שיחתי – Conversational UX"):
ולמי שרוצה לשמוע על זה קצת יותר, אני שמח לחשוף שמתי מריאנסקי, המחבר של המאמר השני ברשימה, הולך להרצות על הנושא בכנס UXI Live הקרוב, שהולך להתקיים ב-29.05.16, במתחם אווניו שבאיירפורט סיטי. אל תגידו שלא ידעתם.
לא מעט כבר נכתב על זה שממשק טוב הוא ממשק שקוף למשתמשים, כזה שמאפשר להם להשיג את מטרותיהם בלי להיות מודעים שהם בכלל התעסקו עכשיו בממשק משתמש. יש אפילו ספר נחמד שנקרא The Best Interface is No Interface.
אני לא בהכרח מסכים עם זה בתור אמירה גורפת (באופן כללי יש מעט מאוד אמירות גורפות שאני מסכים איתן במאה אחוז), אבל אין לי ספק שזה נכון ברוב המקרים.
והיום גיליתי פנינת UX קטנה, שעושה הבדל גדול מאוד, והמשתמש לא מודע אליה לחלוטין. הקישור דה-ז'ור של היום הוא דף הכניסה לפייסבוק!
מסתבר (או ליתר דיוק הסתבר כבר בשנת 2011 הרחוקה ואני מגלה על זה באיחור אופנתי), שפייסבוק לקחה לעצמה קצת חופש אמנותי במה שקשור בסיסמאות שלנו. אם אתם אנשי אבטחת מידע עדיף שלא תקראו הלאה כי זה לא ימצא חן בעיניכם. למרות שאם אתם אנשי אבטחת מידע, אז הציפיות שלכם מפייסבוק הן כנראה לא בשמיים גם ככה, ואולי לא תרוצו מיד לסגור את הפרופיל שלכם. את הפרופיל הפיקטיבי הריק שלכם. שמסומן בראשי תיבות בלבד. בראשי תיבות שאינם שלכם. שפתחתם דרך מייל חד-פעמי שיצרתם לעצמכם דרך TOR.
בקיצור, מסתבר שחוץ מהסיסמא הרגילה שלכם, שהיא לצורך העניין myPassword1 (אל תשאלו איך אני יודע) פייסבוק מאפשרת לכם להכנס גם עם הסיסמא MYpASSWORD1, וגם עם MyPassword1.
הסיבה לחלופה הראשונה היא שכאשר אנשים מקלידים ורואים כוכביות במקום אותיות, הם עשויים לא לשים לב שהם מקלידים במצב CapsLock. אז במקום לחסום את ניסיון הכניסה בטענה שהפרטים לא נכונים (כפי שעושים רוב האתרים), או במקום להתריע לכם שמקש CapsLock לחוץ (כפי שעושות מערכות ההפעלה הנפוצות ואולי גם אתרים מסוימים), פייסבוק פשוט מכניסה אתכם פנימה בלי לעשות מזה עניין. שימו לב – זה לא אומר שהסיסמא אינה case-sensitive. היא כן, כי הם מקפידים לבדוק שהאותיות שאמורות להיות גדולות בסיסמא האמיתית הן עכשיו קטנות, כלומר שה-case הוא בדיוק הפוך מהמקור.
הסיבה לחלופה השנייה גם היא הכוכביות הארורות. במכשירים ניידים רוב המקלדות הוירטואליות נוטות להפוך את האות הראשונה לאות גדולה, בצורה אוטומטית. ובמקרה של סיסמא המשתמש שוב עשוי שלא לשים לב לזה.
זה פוגע קצת בייחודיות הסיסמא שלכם ועכשיו פי שלוש קל יותר לפרוץ אותה (לפי חישוב שלי). אבל זה עושה את החיים להרבה יותר פשוטים להמון המון אנשים בעולם. וזה שקוף לחלוטין.
אחד החלקים היותר מציקים בחוויית המשתמש בכל שירות אינטרנטי הוא ההזדהות מול האתר – הלוגין. באופן טבעי, הנושא מעסיק לא מעט אנשים שמנסים למצוא פתרון מתאים. עד עכשיו ראיתי שתי גישות עיקריות לסיפור הזה. הראשונה מתרכזת בניהול הסיסמאות, כלומר מסירה מהמשתמש את האחריות על יצירה, שמירה והזנה של סיסמאות. מאחורי הקלעים הכל מתנהג בדיוק כמו פעם – המון סיסמאות מורכבות נפרדות לאתרים השונים, שיש להזין אותן בכניסה לאתר, אבל מי שעושה את זה בפועל זה מנהל הסיסמאות ולא המשתמש. כמה מהכלים המובילים בקטגוריה: Lastpass, 1password, Keеpass, Dashlane.
הדרך השנייה מנסה להיפטר מהסיסמאות עד כמה שאפשר ולארגן מנגנון הזדהות אחד מרכזי שכן יהיה מוגן בסיסמא, אבל אתרים אחרים פשוט יקבלו את זהות הגולש מאותו מנגנון מרכזי, ולא ידרשו סיסמא ייעודית משלהם. ההתגלגלות של הרעיון הזה היא קצת אירונית, אבל מאוד נפוצה בהיסטוריה של האינטרנט ושל הטכנולוגיה בכלל: מישהו זיהה צורך, עבד קשה על פתרון, העולם לא היה מוכן לזה והפתרון לא תפס, עד שהבשילו מספר גורמים לא קשורים לכאורה, ופתרו את העניין "על הדרך". במקרה שלנו היו הרבה שחקנים שניסו ליצור מערכות single sign-on, כשהניסיון הבולט ביותר היה Microsoft Passport. וזה פשוט לא עבד, כמעט ולא היו אתרים שרצו להטמיע את המנגנון. ואז קמו מערכות שרוב קהלי היעד כבר השתמשו בהן בכל מקרה, כלומר המסה הקריטית של המשתמשים כבר הייתה קיימת, ונשאר רק לתפור את הקצוות הטכניים, שזאת כבר מזמן לא הייתה בעיה. לכן היום אנחנו רואים בכל מקום את הכפתורים "הזדהה באמצעות פייסבוק / גוגל / לינקדאין / טוויטר", למרות שאף אחת מהחברות האלה לא קמה במטרה לפתור את בעיית הסיסמאות וכנראה שזה גם לא משחק תפקיד משמעותי במיוחד בפעילות העסקית שלהן.
ואז אתמול נתקלתי ב-Clef שחשבו על דרך שלישית, שגם היא מספקת מנגנון מרכזי אבל זה לא בדיוק single sign-on כי עדיין יש צורך להזדהות מול כל אתר בנפרד. ומה שיותר חשוב מהיבטי פרטיות – שלא כמו במקרה של פייסבוק, אין העברת מידע לגביך בין האתרים והגורם המרכזי (לפחות לא בצורה כה גלויה ורשמית). הם אומרים ככה: תוריד את האפליקציה שלנו לסמארטפון, ותזדהה מולה פעם אחת. לאחר מכן בכל פעם שאתה נכנס לאתר שמשתמש בפתרון שלנו, תראה שם מין ברקוד גלי חמוד כזה. שהוא חד-פעמי ותופס רק ממש ברגע זה. פשוט תצלם אותו עם הסמארטפון, האפליקציה כבר תודיע לאתר מי אתה, ואתה בפנים.
אני אהבתי. אם זה באמת עובד בצורה חלקה כמו בסרטון שלהם (וזה לעולם לא באמת עובד ככה), ההרגשה היא בערך כמו להראות תעודה מזהה בכניסה לאנשהו. אתה נכנס לאתר, מנופף עם הנייד מול המסך, והאתר עולה. קסם.
לפני שבוע נכנסתי לבלוג ממחשב ארגוני, והופתעתי לראות שהאנטיוירוס חוסם אותו, בטענה שהוא מסווג תחת קטגוריה של הימורים דווקא. משעשע וקצת מחמיא אפילו. הגשתי בקשה באתר האנטיוירוס והצלחתי לשנות את הסיווג ל"אתרים אישיים ובלוגים", אז עכשיו הכל טוב, אני יכול להכנס לבלוג ולחפש אצל עצמי שגיאות כתיב.
אלמלא המקרה הזה, הקישור דה-ז'ור דה-ז'ור באמת היה מכיל קישור. אבל כדי לא להדרדר לקטגוריות מחמירות יותר, וגם מאחר ואנחנו מוסד לכל המשפחה, כפי שאומרים בסרטים אמריקאיים, המערכת החליטה שלא לפרסם את הקישור עצמו אלא להסתפק הפעם בתיאור דה-ז'ור – של חוויית משתמש ייחודית באפליקציית מכירת לבני נשים, שמיועדת לגברים דווקא.
הקונספט הוא קצת, איך נאמר, סליזי, אבל מעניין. מדובר באפליקציית טאבלט, שבה גברים רואים דוגמניות הלבשה תחתונה שמדגמנות, ובכן, הלבשה תחתונה, שאותה הם יכולים לקנות לבנות הזוג שלהם. או של מישהו אחר, אז דה קייס מיי בי. והטוויסט הוא שהם קונים ממש את הפריט שהם רואים בתמונה. לא במובן הלא-היגייני שלוקחים את התחתון שהדוגמנית לבשה, אורזים אותו ושולחים בדואר, אלא רק במובן המטאפורי שברגע שהפריט נרכש, הוא נעלם מהמסך והדוגמנית נשארת בלי. כן, בדיוק איך שזה נשמע. וזה מוצג תחת ההגדרה הקולעת של strip commerce.
בינתיים זה קיים רק בפרסומת שהוצגה בפסטיבל הפרסום בקאן וקיבלה את פרס אריה הכסף, אבל אני לא אתפלא אם זה ימצא את עצמו לאפליקציה אמיתית.
ומאחר ואני לא רוצה לשים את הוידאו כאן, אבל אני גם לא רוצה להתחיל לענות לפניות ישירות בפייסבוק שמבקשות את הלינק, אפשר יהיה למצוא אותו בתגובה הראשונה לפוסט הזה בעמוד הפייסבוק של הבלוג. זה מה שנקרא "תוכן משלים" ו"חווייה רב-ערוצית".
נ.ב. בזמן האחרון לא יצאו עדכוני RSS ומייל על פוסטים חדשים. אחרי חפירות ממושכות הסתבר שהיה פוסט שהכיל איזו שגיאת פורמט ודפק את המנגנון (הפוסט על אתר המודיעין). הסרתי את הפוסט (כי אני לא יודע לאתר את השגיאה) ועכשיו זה עובד (בתקווה). על הדרך שיניתי את כל מנגנון העדכונים, אז ייתכן ששברתי משהו אחר. בכל אופן, אם אתם מנויים באחד הערוצים האלה, ייתכן ופיספסתם כמה פוסטים.
פרויקט מעולה של פלקסוואגן – אפליקציה לסמארטפון שמתחברת למחשב הרכב ויוצרת מוסיקה שמושפעת מהנהיגה בזמן אמת. כשאומרים שחוויית משתמש זה הרבה יותר מהממשק, מתכוונים לדברים כאלה.
כשנכנסים לאתר של מערכת ההפעלה ubuntu וניגשים לעמוד ההורדה, הם שואלים במה כדאי להם להשקיע בגרסאות הבאות, ואפשר לשחק עם כיווני ההשקעה השונים. רק שעל הדרך הם מציעים to put your money where your mouth is ואז שמים לב שכל המשקלים שחילקת הם בעצם סכום התרומה שלך לארגון.
אולי הזדקנתי ואני מתרגש בקלות או שאולי אני פשוט מנסה להחיות את המדור וליצור הרגשה כאילו שהבלוג חי ובועט, אבל זה הדבר הכי מגניב שראיתי מזה… מזה פרק זמן כלשהו. כן. אני בטוח.
בקיצור, טיפוגרפיה רספונסיבית. תסתכל על בלוק הטקסט הזה ותאפשר לנו גישה למצלמת הרשת שלך, ואנחנו נשתמש בטכנולוגיות זיהוי פנים כדי להבחין מתי אתה מתקרב אל המסך או מתרחק ממנו, ונשנה את גודל הגופן בהתאם. כדי שיהיה נוח לקרוא כאילו.
אמנם הדבר הזה מלא באגים ברמה שדרושה לא מעט אמונה כדי להשתכנע שזה באמת עובד והם לא סתם משנים את גודל הגופן באופן רנדומאלי כשהם מבחינים בתנועה כלשהי, אבל גם רומא לא נבנתה ביום אחד, ולקח זמן עד שהגענו מזה
לפני כמה זמן היה לי דיון ארוך עם קולגה לגבי אפיון מצבים ריקים – כלומר איך נראה מסך שאמור להציג מידע, כשאין לו מידע להציג. פעם הזכרתי כאן את הנושא הזה בפוסט על מה שאנחנו לא יודעים שאנחנו יודעים.
היום נתקלתי בבלוג שמוקדש לנושא הזה בדיוק – באפליקציות מובייל (אחרת זה לא סקסי מספיק).
