אנשי תחרות הצילום היוקרתית של Leica השקיעו בעיצוב האתר. התמונה היא במרכז, וזה כל מה שיש. שאר הפונקציונאליות הנדרשת צומצמה למינימום, הפכה לשחור-לבן או אפור, וזזה הצידה. תראו את סרגל השיתוף המינימליסטי מימין. מישהו שלא מכיר אפילו לא יבין מה זה האותיות האלה, אבל מצד שני מישהו שלא מכיר גם לא הולך לשתף (כך לפחות במקרה של פייסבוק וטוויטר). שם התמונה והתיאור שלה נמצאים למטה באפור. תפריט התמונות האחרות מסתתר משמאל מאחורי חץ קטן שלא מבחינים בו בהתחלה (כי התמונה מושכת קשב על ההתחלה, ומשם בד"כ הולכים ימינה). זה היה עיצוב יפה, מושקע, ותומך במטרת האתר.
ואז בא איזה חכם והחליט שאת מנגנון הדפדוף אנחנו נדחוף לתוך טולטיפ שצף מעל התמונה ומסתיר אותה, ואם אתה יוצא מגבולותיה, הוא נעלם. וזאת תהיה הדרך היחידה לדפדף. והעכבר גם שומר על מיקומו מעבר לתמונות, מה שאומר שכשתופיע התמונה הבאה אחרי הדפדוף, איפשהו מעליה כבר יהיה מלבן גדול ומכוער שמדרבן אותי לעבור הלאה במקום לעצור לרגע ולהעריך אותה. וכידוע ההתרשמות הראשונית שלנו נוצרת ממש בשנייה הראשונה של החשיפה, ויש לה השפעה גדולה, אם לא מכרעת, על הרושם הסופי שנותר. חבל.
תראו איזה יופי. זה צילום מסך מהאתר של ה-The Daily Show עם ג'ון סטיוארט, שבמקרה מדבר על צ'אט רולט. הייתי ממליץ לראות את הקטע, אם זה לא היה כרוך בעוגמת הנפש של לחכות כשעה במצטבר עד שייטענו כל ששת דקות הוידאו. מילת המפתח כאן היא "במצטבר", כי זה אחד מאותם נגנים שלא טוענים את הוידאו כשהסרטון במצב השהייה, אז מה שקורה בסופו של דבר זה שהצופה רואה חמש עד עשר שניות של הסרטון, ואז מחכה כדקה עד שייטענו עשר השניות הבאות. אני מניח שמארה"ב זה עובד מהר יותר, אז אם אתם במקרה קוראים את הפוסט משם – אני ממליץ לראות את הקטע.
האמת, יש מצב שאני טועה. יכול להיות שהנגן כן טוען את כל הוידאו (ואז כנראה שהוא עושה את זה ממש לאט), אבל אין לי שום דרך לדעת, כי אין חיווי על זה. ברוב הנגנים הנורמליים סרגל התקדמות הסרט יכול לקבל 3 מצבים: לא טעון, טעון שעוד לא נצפה, ונצפה. תיכף יהיה גם קישור לדוגמאות. כאן יש שניים: נצפה ולא נצפה. אז או שהאתר גרוע כי הוא לא טוען את הוידאו כלל, או שהוא גרוע כי הוא טוען אותו ולא מספק חיווי. אני מעדיף את השני, כי נגנים שלא טוענים וידאו ב-Pause צריכים להיות מחוץ לחוק או לפחות מחוץ לגוגל. אגב, מישהו יודע איך HTML5 מתמודד עם זה?
אבל לא בשביל זה כינסתי אתכם היום. מי יכול להגיד לי איפה נמצא כפתור עוצמת השמע בנגן הזה? זה השני מימין? ומה זה השלישי מימין? אתם מבינים, כשנכנסתי לאתר, רציתי להגביר קצת את הווליום, ומאחר ואנשים באתרים באנגלית סורקים את המסך משמאל לימין, הכפתור שצד את עיניי ראשון היה השמאלי יותר. כן, שזה נראה כמו כפתור ווליום לכל דבר, אבל לא השכן שלו מימין שנראה כמו כפתור ווליום לכל דבר. למעשה, בפוסט החמוד הזה שמרכז את הממשקים של 13 נגני וידאו, אייקון כזה של קוים אנכיים מסמן את כפתור הווליום בארבע דוגמאות. בשאר הדוגמאות האייקון הוא של רמקול, ויש גם כאלה שמשלבים את שניהם. אבל כאן זה לא כפתור הווליום. אז מה הוא עושה? קחו כמה רגעים לחשוב על זה. באמת.
…
…
התשובה: הוא לא עושה כלום. טוב, זה לא מדויק. הטולטיפ שמופיע כשעומדים מעל הכפתור אומר Connection, וכשלחצתי על הכפתור הופיעה התיבה הזאת:
אתם מבינים, הכפתור נקרא Connection, יש עליו סמל די סטנדרטי של ווליום, ומה שהוא עושה זה להציג הודעה שאומרת שקצב החיבור שלך נקבע אוטומטית וזבש"ך. מצוין. אני יכול רק לשער שבקצבים גבוהים יותר המשתמש כן יכול לבחור בקצב נמוך מהמקסימלי. לא לגמרי ברור לי למה שמישהו יעשה את זה (מה, בשביל לפנות רוחב פס? המשתמש המתקדם ההוא שמודע לצריכת רוחב הפס ודואג לפצל אותה בצורה אופטימאלית ינהל אותה מתוך נגן וידאו באתר?), אבל ניחא. בכל מקרה, אם זה לא בשליטתי, או שאל תציגו לי את זה בכלל, או שתהפכו את הכפתור ללא זמין, ובטוח אל תציגו לי הודעה שזה מחושב אוטומטית.
אבל בזאת לא תמו צרות חיוויי הווליום שלי להיום. בואו נעשה ניסוי קטן. תכוונו את הרמקולים שלכם לעוצמה שאינה נוחה לכם – חלשה או חזקה, לא משנה. ועכשיו תראו את הסרטון הזה ותנסו לכוון את העוצמה באמצעות סרגל הווליום של הנגן – אבל כך שזה לא יהיה חזק או חלש מדי, אלא שיהיה בדיוק מה שאתם רוצים.
אם אתם כמוני, אז הייתה לכם בעיה קטנה בדרך – תפסתם את ידית הווליום וניסיתם לגרור אותה לרמה שנוחה לכם. ואיך יודעים שזאת הרמה הנוחה? מה זאת אומרת איך – שומעים. אבל כאן הפקד לא מתחיל לפעול עד שלא עוזבים אותו, כך שפעולה פשוטה של כיוון הווליום הופכת מגרירה ושחרור לגרירה ושחרור וגרירה ושחרור וגרירה ושחרור. זה נשמע קצת מוזר להסביר שהמשוב על רמת הווליום צריך להינתן באמצעות הווליום עצמו, אבל מסתבר שזה לא מובן מאליו (וכבר כתבתי כאן על דברים שמסתבר שאינם מובנים מאליהם). יש כמובן מצבים קיצוניים בהם ראוי שיהיה חיווי גראפי/טקסטואלי לפני הווליום, ולכן מכשירים שונים כמו טלפונים ניידים ונגני אודיו מציגים הודעת הזהרה לפני שהם מאפשרים למשתמש לקבוע ווליום גבוה מאוד, אבל אני די בטוח שכאן לא התכוונו לזה.
חברים, בלית ברירה אני נאלץ להוסיף תוית חדשה לבלוג: wtf. זה היה רק עניין של זמן. הבעיה היא שהתוית fail ששירתה אותי נאמנה עד כה פשוט לא מתאימה לתפריט בחירת התואר בחנות האופנה המקוונת הבריטית Boden.
התפריט נראה כך:
זה אמנם לא באמת דוגמא למה שנקרא featuritis, אבל לדעתי זה מעביר את הרעיון בצורה מצוינת.
ואם נחשוב רגע מבחינת עיצוב הממשק – אז לא יותר פשוט היה לעשות תיבת טקסט רגילה, בה המשתמש יכול להמציא לעצמו תארים ככל העולה על רוחו? כי בואו נודה בזה, התפריט בכל זאת לוקה בכמה חוסרים. באופן בולט, אין שם את התואר האדמו"ר, או למשל קמר"ש הלור"ל. לא חבל? בכל זאת, מתפספסים כמה יוזרים.
אגב, לא ברורה לי כל כך המשמעות של כל תארי ה-The X of, כי הם לא פותחים תיבה נוספת שבה ניתן להזין of what, זה פשוט נשאר The Duke of.
מטאפורות זה דבר שימושי. הן עוזרות לנו לקחת משהו שהאדם מכיר, ולהשתמש בזה על-מנת להסביר לאותו אדם נושא שאינו מכיר. בממשקולוגיה אנחנו משתמשים בזה כל הזמן, ולמעשה רוב הממשקים שלנו מורכבים ממטאפורות שונות – הכפתורים, הטאבים, התפריטים – רוב הדברים נלקחו מהעולם הפיזי הסובב אותנו. כמובן שאין הרבה combo boxes בעולם האמיתי, אבל העולם כידוע אינו מושלם. אגב, פיסת טריויה ששואלים הרבה ומשתלבת כאן בצורה חלקה יחסית – כפתורי רדיו נקראים כך על שם הכפתורים במכשירי רדיו (הפלא ופלא). כל כפתור מכוון לתחנה מסוימת, וכל לחיצה מבטלת את הלחיצה הקודמת – הכפתור הלחוץ הקודם משתחרר. במכשירים של פעם, עם כפתורים שבאמת היו נלחצים פנימה ונשארים שם, זה היה הרבה יותר ברור. אבל סטיתי מהנושא.
הבעיה עם מטאפורות היא שבדרך כלל אינן מושלמות. כפי שיודע כל מי שראה אי-פעם סיטקום אמריקאי, יש שלב שבו ההשוואה של בחורות לפיצות/מכוניות/טעמי גלידה כבר לא מחזיקה מעמד. ואז אנחנו נתקלים בבעיה, במיוחד אם המטאפורה הייתה חשובה, והשפיעה מאוד על הבנתו של קורבן המטאפורה את הסוגיה הסבוכה.
ניקח למשל את מהירות החיבור לאינטרנט. כולם יודעים מה זה מהירות – זה כמו שיש באוטו. ולכן יהיה זה אך הגיוני שנשתמש באותו עולם התוכן בשביל להמחיש דברים שקשורים למהירות זו. למשל אתר שמודד את מהירות הגלישה שלך. נלך לאתר כזה וננסה למדוד את מהירות גלישתנו. נקבל משהו שנראה כך:
נראה בסדר, נכון? מד מהירות, כמו שיש באוטו, שמודד את מהירות הגלישה, כמו שההוא מודד את מהירות הנסיעה או את הסל"ד. אין שום בעיה, מובן ונגיש. אבל מה, באוטו השעון הזה עושה קצת יותר מאשר למדוד מהירות. הוא גם אומר לך מתי המהירות שלך גבוהה מדי. כן, האזור האדום הזה מימין. וכאן המטאפורה מפסיקה להועיל ומתחילה להזיק. המחשבה מאחורי הציור ברורה – המעצב הרי יודע שהאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, ושככל שהציור נראה ריאליסטי יותר, יותר טוב. אז נצייר אזור אדום, שיהיה קצת יותר ריאליסטי. ואני תוהה האם באיזה מוקד שירות לקוחות בהודו התקבלו שיחות מאיזו עקרת בית אי-שם בארקנסו ארה"ב, שמודאגת מכך שמהירות הגלישה שלה גבוהה באופן קיצוני והיא רוצה לדעת האם מכבים את המחשב במטף קצף או מטף אבקה.
שלשום, בזמן שכתבתי את הפוסט על שדות סיסמא, כל האתרים שקישרתי אליהם היו פתוחים לי בפיירפוקס, כל אחד בטאב נפרד. וכשסיימתי, רציתי לסגור את כולם (אבל להשאיר את הדפדפן פתוח). אז תפסתי את העכבר ולחצתי על ה-X של הטאב האחרון, ואז על ה-X של הטאב האחרון החדש, ואז על ה-X של הטאב האחרון החדש (אם אי-פעם תהיתם מה משותף לטאבים בדפדפן ולראשי החמאס בגדה…). ואז הבנתי שמשהו מוזר לי בתהליך – בהתחלה הטאבים נסגרו לי מבלי שנאלצתי להזיז את העכבר כלל, פשוט לחצתי תמיד באותו מקום, אבל באיזשהו רגע התחלתי להזיז אותו שמאלה בשביל להגיע אל ה-X של הטאב האחרון. אז החלטתי לבחון את העניין הזה לעומק.
מה שקורה, מרגע פתיחת הטאבים, זה ככה: בהתחלה הטאבים החדשים נפתחים בגודל קבוע, עד שהם ממלאים את רוחב החלון. מרגע שלא נכנסים יותר טאבים ברוחב המקורי, רוחבם של כל הטאבים מתחיל לקטון עם פתיחת כל טאב חדש, כי צריך להכניס יותר טאבים באותו חלון. באיזשהו שלב הם מפסיקים להצטמצם, הרוחב שלהם נשאר קבוע (הרוחב המינימלי), ומופיעה גלילה שמאפשרת להגיע לטאבים שלא נכנסים בחלון.
אבל אותנו יותר מעניינת סגירת הטאבים. אז אותו העקרון פועל גם בסגירה, רק להיפך – אם התחלת עם המון טאבים (במצב של גלילה), רוחבם לא משתנה עם סגירת כל טאב, לאחר מכן הגלילה נעלמת וכל טאב שנסגר מאפשר לטאבים הנותרים להתרחב קצת, עד שמגיעים למצב של רוחב מקסימלי קבוע – כשרוחבם המצטבר כבר לא ממלא את כל רוחב החלון. ואז הם מפסיקים לגדול, מסכנים.
ההשפעה של האלגוריתם הזה על תהליך סגירת טאבים מרובים ע"י המשתמש היא לא נעימה, בגלל ששינוי גודל הטאבים מזיז את כפתור ה-X, וצריך לרדוף אחריו.
כאשר יש לנו הרבה טאבים בעלי רוחב קבוע (כלומר, יש גלילה במסך), מצבנו טוב: הטאבים ממלאים את כל המסך, וסגירתם אינה גורמת לשינוי רוחב הטאבים הנותרים. אז אין לנו בעיה, כי טאב חדש תופס את מקומו של זה שנסגר, ומאחר והם בעלי אותו רוחב, ה-X החדש יושב בדיוק באותו מקום כמו בטאב שנסגר.
זה מתחיל להיות מעניין (ואני יודע ששאלתם את עצמכם מתי זה כבר יתחיל להיות מעניין) במצב שרוחב הטאבים משתנה. כי אז יש הבדל בין סגירת טאבים מהסוף (מימין בממשק אנגלי, כלומר סגירת הטאב האחרון) לבין סגירת טאבים מהאמצע. כי סגירתם מהסוף מציבה את כפתור ה-X החדש בדיוק במקום של הכפתור הישן, ואין צורך לכוון מחדש. אבל סגירתם מהאמצע גורמת בד"כ לכך שהעכבר עכשיו נמצא באמצע הטאב החדש, ולא על ה-X, בצורה כזו (השורה למטה זה המצב לאחר סגירת הטאב):
העכבר מגיע לאמצע הטאב החדש, מלבד מצב של סגירת טאב אחרון
אז לכאורה כל עוד אנחנו סוגרים מהסוף, אנחנו מסודרים. אבל גם זה הולך להשתנות, כי ברגע שהטאבים כבר לא ממלאים את כל המסך, רוחבם נשאר קבוע (רוחב מקסימלי), אבל הטאב האחרון מתחיל לזחול שמאלה עם כל טאב שנסגר. אז עכשיו כפתורי ה-X הפנימיים כן חופפים, אבל האחרון כל פעם משנה את מקומו:
העכבר נמצא מימין לטאב האחרון החדש
מה שמחמיר את המצב עוד, זה כל מיני משחקים שהדפדפנים עושים עם הטאבים וכפתורי ה-X. יש כאלה שמציגים את ה-X רק כשהטאב בפוקוס (IE8), יש כאלה שמציגים אותם רק כשהטאב ב-mouseover (ספארי), ויש שמשתדלים להציג אותו כל עוד המקום מאפשר (אופרה וכרום – והם גם אלה שממשיכים עם צמצום הטאבים הכי הרבה – בכרום הטאבים ממשיכים לקטון עד שיש כמאה טאבים, ואז רוחבם הופך לקבוע, וזה נראה בערך ככה:
כל הדפדפנים שבדקתי מעלימים את ה-X כשיש ממש המון טאבים ואז מציגים אותו רק בפוקוס על הטאב – אבל יש כאלה שמעבירים את הפוקוס אל הטאב שתופס את מקומו של זה שנסגר, ואז אפשר להמשיך ללחוץ על ה- X((IE8, ויש גם כאלה שמעבירים את הפוקוס טאב אחד ימינה, ואז העכבר נמצא מעל טאב שאין בו X (פיירפוקס) וצריך ללחוץ פעמיים.
בקיצור, כשיש הרבה טאבים שמשנים את רוחבם, אם נסגור מהסוף לא נצטרך להזיז את העכבר, אבל אם נסגור מהאמצע אז כן נצטרך.
זאת כל עוד משתמשים בפיירפוקס (המחשה למעלה), באקספלורר
באופרה
ובספארי
אבל לא בכרום! האנשים הטובים מגוגל המציאו לנו טאבים קסומים!
בכרום, כל עוד יש מספיק טאבים בשביל למלא את המסך, הטאב הבא תמיד ימוקם כך שכפתור ה-X שלו נמצא במקום בו היה הכפתור של הטאב שנסגר זה עתה. וזאת ללא קשר למיקומו – אם סגרתי מהסוף אז הטאב האחרון מחליק ימינה, ואם סגרתי מהאמצע אז הטאב הימני מחליק שמאלה.
אבל זה לא הכל. אם חושבים על זה לשניה, מבינים שזה לא לגמרי מסתדר – כיצד הטאבים יכולים גם להחליק ימינה (ולהתרחק ע"י כך מקצה המסך), וגם לתפוס את כל המסך, בשביל שכפתור ה-X הימני ביותר יישאר במקומו? אמנם הם משנים את רוחבם, אבל הם עדיין חייבים גם למקם את כפתור ה-X החדש בדיוק במקומו של הישן, וגם להיות בעלי רוחב זהה. בקיצור, כל התנאים האלה לא ממש מסתדרים.
מבולבלים? גם אני. לא בטוח שהייתי עולה על הסתירה לבד אלמלא שמתי לב למנגנון שפותר את זה. והפתרון הוא שהתהליך יכול לקרות בשני שלבים: אם סוגרים מהאמצע, אז בהתחלה הטאבים מחליקים שמאלה ואכן מתרחקים מקצה המסך, אבל לאחר שהזזנו את העכבר משורת הטאבים, הם נפרסים מחדש, ברוחב גדול יותר, ושוב תופסים את כל המסך. כך נראים שלושת השלבים:
(העכבר תמיד נמצא במקום הנכון (פתגם סיני עתיק
השינוי קורה רק אם סגרתי מהאמצע – כשסוגרים מהסוף, זה קופץ ישר למצב הסופי. והקסם כן נפסק ברגע שאין מספיק טאבים בשביל למלא את המסך, כי יש להם גודל מקסימלי קבוע.
אגב, אני לא רואה סיבות אחרות שבגללן גוגל היו רוצים ליישם את המנגנון המסובך הזה מלבד לענות על התרחיש הספציפי הזה, בו המשתמש סוגר הרבה טאבים בבת אחת ומעוניין לעשות זאת מבלי להזיז את העכבר. וזה אומר שהם חושבים עלינו.
התיבה הראשונה בעמוד אמורה להציג את הפתרון המקובל היום – שדה סיסמא ושדה אימות סיסמא, שנועד לוודא כי המשתמש לא טעה בעת ההקלדה ה"עיוורת" בפעם הראשונה. אלא שכאן הצגת הפתרון מוסיפה לו בעיה שלא קיימת בדרך כלל, לפחות לא בטפסים מעוצבים כראוי. העניין הוא שבטפסים מעוצבים כראוי שדות ההזנה מיושרים אנכית, כך שהם נמצאים אחד ישירות מעל השני (גם כאן יש הרבה מקרים שונים, ולעיתים נדירות אפשר לוותר על זה, אבל בתור כלל אצבע זה עובד מעולה). בדרך כלל מקפידים על היישור בגלל עקרונות גשטאלט, אבל כשמדובר באימות של שדות סיסמא, היישור משחק תפקיד חשוב נוסף – הוא מאפשר לנו לדעת בהצצה אחת שאורכי הביטויים שהזנו הם זהים. ואילו בפתרון שמוצג כאן, יש ממש צורך לספור את התווים, ברגע שזה מעל ארבע.
הפתרון המוצע הראשון הוא לאפשר למשתמש להחליט האם הוא רוצה לחשוף את הסיסמא המוזנת. לדעתי במקרה כזה רוב המשתמשים באמת יעדיפו לחשוף את הסיסמא, ורק הפרנואידים הזהירים שביניהם ירצו להסתיר אותה. ולכן עדיף היה להציג את הסיסמא בגלוי כברירת מחדל, ולתת להם את האופציה להסתיר אותה במידת הנדרש, כלומר שהצ'קבוקס יהיה "הסתר תוים".
הפתרון השני מאפשר למשתמש לבדוק לאחר ההקלדה שהסיסמא שהזין היא נכונה. חשוב לציין שהכפתור כאן הוא "קפיצי" – התוים מוצגים כל עוד הוא לחוץ, ולאחר השחרור הם מוסתרים שוב. לדעתי זה עדיף על הפתרון הקודם, אבל הוא מסרבל קצת את התהליך – ההקלדה היא עדיין "עיוורת", והמשתמש צריך לעבור מהמקלדת אל העכבר ע"מ לבצע את הבדיקה (הוא יכול לעבור אל הכפתור גם באמצעות המקלדת, אבל אז במקרה של טעות הוא יצטרך לקפוץ בחזרה למעלה לפני שיוכל לתקן).
הפתרון השלישי הוא להקליד בגלוי, ולהסתיר את התוים אוטומטית ברגע היציאה מהשדה. זה פתרון לא רע ודי יעיל. כפי שנאמר בפוסט המקורי, החסרון העיקרי שלו יורגש ע"י משתמשים שנתקלים בו בפעם הראשונה, ואינם יודעים שהסיסמא תוסתר בסוף ההקלדה: הצגת הסיסמא עשויה להפחיד אותם. ולא רק בגלל שהם חוששים שמישהו מסתכל להם מעבר לכתף, אלא גם בגלל שזה מאוד לא סטנדרטי, והם עשויים לחשוב שהאתר פרוץ או חשוד.
פתרון נוסף שמוזכר באתר נמצא בשימוש באייפון ובטלפונים סלולריים רבים אחרים. מדובר בהצגת התו שהוקלד לשניה, ואז הסתרתו ע"י כוכבית. לדעתי זה פתרון טוב עבור טלפונים סלולריים מהדור הישן יותר, ללא מקלדת מלאה (וירטואלית או פיסית), כי בהם אחוז הטעויות היה גבוה הרבה יותר. כשיש מקלדת מלאה בה אתה מקליד במהירות, ובמיוחד כשמדובר בסיסמאות, שאנשים בד"כ מתורגלים מאוד בהקלדתן ומהירות הקלדתן גבוהה מהרגיל, אין הרבה טעם להציג את התו האחרון לשניה. אולי כדאי להציג את כל הסיסמא לשניה, אבל אז זה יסבול מאותה בעיה כמו פתרון מס' 3. אסייג ואומר שזה כן יכול לשרת היטב משתמשים מתחילים שמקלידים לאט.
גישה אחרת שעוררה הרבה דיונים בזמן האחרון היא chroma hash. המנגנון כאן מתרגם את השורה שהוקלדה לסדרת צבעים שלא ניתן לפענחה בחזרה אל הטקסט שהוזן (כך לפחות לדברי המפתח). לדעתי הדבר הטוב היחיד בפתרון הזה הוא המחשבה היצירתית. אבל אין בו באמת יתרונות: עדיין המשתמש מזין על עיוור, ועדיין הוא נאלץ להשתמש בשדה אימות. טענת המפתח היא שהפתרון שימושי כי הוא מאפשר לאמת מבלי לעשות "שלח" לטופס. מה אנחנו, בשנות התשעים? אם האתר יכול להשתמש בג'אווהסקריפט בשביל משחק הצבעים הזה, אז הוא בהחלט יכול לתת אימות סיסמא מבלי להגיש את הטופס. אבל כן מומלץ ללחוץ על הקישור ולשחק קצת עם הסיסמאות, זה די נחמד.
אגב, לא דובר כאן על עוד סוג של שדות סיסמא, שלוקח את עניין הטרדת המשתמש צעד אחד קדימה. ישנם אתרים שממש משקיעים באבטחת המידע, ולכן מספר הכוכביות שהם שמים בשדה הסיסמא אינו קשור למספר התוים בסיסמא האמיתית. יכול להיות שהזנתי חמישה תוים, אבל בשדה יהיו ארבע כוכביות, בשביל לבלבל את האויב. אני לא יודע מה מרגיש לגבי זה האויב, אבל לי זה גורם להקליד את הסיסמא פעמיים-שלוש בכל שדה ליתר ביטחון. ואז אני גם עושה את זה לאט ובזהירות, כדי לוודא שהזנתי הכל נכון, ולדעתי האויב דווקא די מעריך את זה.
אנחנו הממשקולוגים נוטים לייחס חשיבות רבה לחיווים. החיוויים שמקבל המשתמש צריכים להנתן בזמן הנכון, במקום הנכון ובצורה הנכונה. עליהם להיות ברורים, חד-משמעיים, מדויקים ואינפורמטיביים. ככל שחשיבות המערכת גדולה יותר, וככל שעולה מחיר הטעות, כך עולות הדרישות מהחיוויים.
ובכן, מסתבר שהמזוודה המכילה את קודי ההפעלה של הנשק הגרעיני האמריקאי נקראת Nuclear Football ושוקלת 18 קילו. יש איזה קצין מסכן שתמיד סוחב אותה לצד הנשיא. לפי עדותו של מנכ"ל לשעבר של המשרד הצבאי בבית הלבן, המזוודה מכילה ספרון קטן עם פירוט אפשרויות התגובה הגרעינית (זה נועד רק למצבי תגובה למתקפת פתע מצד הסובייטים), רשימה של אתרים מסווגים, כמה דפים המפרטים את התהליכים הנדרשים, וכרטיס עם קודי האימות. אה, ויש גם משדר. בעמוד שמפרט את אפשרויות התגובה, האפשרויות מודגשות באדום ומסומנות ע"י התוויות Rare, Medium, Well Done.
ונכון שחשבתם שאנשי הצמרת הבטחונית בארה"ב הם אנשים רציניים שלוקחים את תפקידם בכובד ראש? לפחות את החלקים שקשורים להפעלת נשק גרעיני? אני כבר מדמיין איך במזוודה של ביבי האופציות מסומנות "אשכנזי, פיקנטי, חריף אש".
לוקליזציה היא לא דבר פשוט בכלל. למי שלא מכיר, הכוונה היא לתרגום תוכנה (או מוצרים אחרים בעלי מרכיבים טקסטואליים) והתאמתה לארץ היעד. מקצוע התרגום הוא מדע וגם אמנות כשלעצמו, והעניין לא הופך לפשוט יותר כשהמתרגם נאלץ לפעול תחת מגבלות טכניות כמו רוחבו של כפתור שחוּשב ועוצב לפי אורך המילה בשפת המקור, ועכשיו על המתרגם למצוא מילה שהיא גם בעלת אותה המשמעות, וגם בעלת אורך דומה בשפת היעד. זה מסתבך עוד יותר כשמדובר בלוקליזציה מאנגלית לעברית, משום שבעברית יש מורפולוגיה הרבה יותר עשירה מאשר באנגלית, כלומר בעברית ע"פ צורת המילה לרוב ניתן לדעת האם מדובר בפועל או בשם עצם, לדעת את הגוף והמין הדקדוקי של המילה, ולהבחין בין צורת רבים וצורת יחיד. ניתן למצוא לא מעט חפיפות בין הצורות השונות, אבל זה לא המצב הטיפוסי.
לעומת זאת, באנגלית המצב יותר בעייתי, שלא נאמר קטסטרופה. המין הדקדוקי פשוט אינו קיים, הגוף והמספר משפיעים על צורת הפועל רק במצבים מאוד מסוימים, ועבור המון מילים את ההבחנה בין פועל לשם עצם ניתן לעשות רק על-פי ההקשר – כשהמילה מופיעה במשפט. לדאבונו של איש הלוקליזציה, אצלו המילה מופיעה בדרך כלל לא במשפט אלא בפקד.
על מנת להמחיש על מה לעזאזל אני מדבר, נקח את המסך שאני רואה לפניי ברגע זה. אני רואה 17 מילים שמופיעות בפקדים או סעיפי תפריט, ושיכולות לשמש גם כפועל וגם כשם עצם. 16 מתוכן הן: file, view, help, post, search, tag, upgrade, link, comment, draft, save, move, screen, code, cancel, finish. הפירוש של חלקן הוא ברור וחד-משמעי – מן הסתם שהמילה File כשהיא מופיעה בתפריט, צריכה להיות מתורגמת כ"קובץ" ולא כ"תייק". ואכן, במקרים רבים פירוש המילה נקבע ע"י צורת הפקד (קטגוריה דקדוקית שלא הייתה ידועה בבלשנות עד כה). אם זה מופיע בכפתור פעולה, אז זה בטח פועל בצורת ציווי, אם זה סעיף תפריט אז הופכים אותו לשם עצם (view – תצוגה, help – עזרה) ואם זה פריט בתוך התפריט, אז זורקים מטבע.
אבל לפעמים זה לא מספיק טוב. האם כפתור Cancel הוא "ביטול" או "בטל"? במקרים כאלה מקובל לשפוט לפי שאר האופציות באותה קבוצה, אבל ספציפית Cancel הוא בעייתי מהבחינה הזו – לעיתים קרובות הוא מופיע יחד עם Continue שהוא בכל מקרה יהיה "המשך" (אחת החפיפות שהזכרתי מעלה), או עם Finish שהוא בעצמו בעייתי מאותה הסיבה בדיוק, ולפיכך לא ממש עוזר לנו.
המילה ה-17 היא אולי הדוגמא המפורסמת ביותר לבעיות לוקליזציה אנגלית-עברית, ואנו רואים אותה כל יום, או לפחות אלה מאיתנו שעדיין לא שדרגו את ה-XP שלהם. הכוונה היא לכפתור Start. אני ממש סקרן לדעת כמה ימי אדם הושקעו במיקרוסופט בדיונים לגבי התרגום הנכון של הכפתור – האם המשמעות הנכונה היא "המקום שממנו מתחילה העבודה שלי עם המחשב" – "התחלה", או שמא זו צריכה להיות הנעה לפעולה – "התחל". התוצאה ידועה לכולם. למזלנו, מיקרוסופט החליטו לחסוך מאיתנו את כאב הראש ובגרסאות החדשות של מערכת ההפעלה פשוט שמו שם תמונה.
אני כבר שומע את השאלה שלכם: "מה הקשר עכשיו לוקליזציה על הבוקר/צהריים/ערב (הקף בעיגול)"? אז התשובה היא פשוטה. הכל באשמת בזכות אישתי, כמובן. היא התארגנה על מכשיר נייד חדש, מבית נוקיה. באופן לא מפתיע, עליי הופקדה המשימה של להביא אותו למצב ראוי לשימוש. אבל זה לא יהיה מעניין אם אני אהנה מהמשימה, כמו חנון טוב. לכן נצתוותי להעביר אותו לעברית. וכך קרה שקיבלתי את ההודעה הזו:
מה זה? מה "לא"? לא להציג? לא "לא להציג"? כן "לא להציג"? כן להציג או לא להציג?
ברור שבמקור השאלה הייתה בסגנון של "Never show the message in the future"? ואז אכן התשובות "כן" ו-"לא" הן הגיוניות. וכנראה שגם כאן היו מגבלות טכניות – הכפתורים יודעים לקבל ערכים מתוך רשימה, שמכילה בין השאר גם את הערכים "כן/לא", ובמקום להתאים את המלל לכל סיטואציה ספציפית, הרבה יותר קל וחסכני במשאבים פשוט להשתמש בערכים האלה בכל פעם שזה נראה מתאים בקירוב של "נו, בסוף יבינו, מה כבר יכול לקרות". העובדה שמדובר ב"כפתורים רכים", כלומר כאלה שכל ייעודם בחיים הוא להיות מותאמים לקונטקסט, זה פרט די שולי.
אבל אלה הם שיקולים טכניים, וזה ממש לא התחום שלי. הטענות שלי הן כלפי המתרגמים. כל העניין במגבלות, טכניות או אחרות, הוא לדעת להסתדר איתן ולהתגבר עליהן. ואם אין לכם שליטה על הכפתורים, בוודאי שיש לכם שליטה על הטקסט עצמו – בשביל זה הביאו אתכם. אז באמת היה כזה קשה לכתוב "האם להציג את ההודעה בעתיד"?"
באתר יוטיוב התחילו לשלב HTML5. לצורך העניין אסביר רק שהגרסה החדשה של השפה תאפשר לנגן קבצי וידאו ואודיו ללא הצורך בתשתית חיצונית כגון פלאש או סילברלייט. מי שרוצה לדעת יותר על הנושא, מוזמן לקרוא את הפוסט של ברק דנין, המסכם את הרצאתו של ד"ר ישע סיוון שפירט על זה ביום השימושיות האחרון.
כרגע הפונקציונאליות החדשה זמינה רק לבעלי הדפדפנים כרום וספארי (אבל לא פיירפוקס… מבולבלים? גם אנחנו), ולצורך השימוש בה יש להרשם ל"תוכנית הניסוי". מסתבר שביוטיוב יש סוג של google labs משלהם, וגם שם ניתן להרשם לניסויי פיצ'רים חדשים באתר. התור מתחיל מכאן.
לא יודע אם זה קשור לחידוש הנ"ל, אבל יחד איתו יוטיוב הכניסה שינויים נוספים בממשק, וכעת הוא מאפשר לצפות בסרטונים מסוימים באיכות של 360 נקודות, 480 נקודות, ועבור חלקם גם באיכות של 720 נקודות. זאת במקום הכפתור שהיה רשום עליו HD.
אבל עושה רושם שמישהו חיפף שם באפיון הפיצ'ר החדש. הכפתור החדש ממוקם לצד כפתור הווליום, ושניהם מצמיחים תפריט נפתח (האם זה עדיין נקרא דרופדאון כשהוא נפתח כלפי מעלה?) במעבר העכבר עליהם. ומשום מה תפריט הרזולוציה הוא רחב הרבה יותר מהכפתור עצמו, ומכיל די הרבה שטח מת. מה שגורם למצבים כגון זה:
תפריט הרזולוציה מסתיר את פקד עוצמת השמע. לדעתי אם הם היו ממקמים את שני הכפתורים בצדדים שונים של הכפתור עם החיצים למטה וימינה, הבעיה הייתה נפתרת. כמובן שהיא הייתה נפתרת גם אילו היו עושים את התפריט ברוחב הכפתור – מה שלא אמור להוות בעיה מאחר והכפתור מכיל בדיוק את המידע שיש בתפריט (כלומר, אותו אורך ביטוי – ונקודת הבחירה).
אגב, תפקידו של הכפתור החדש עם החיצים הוא די תעלומה בעיניי. נראה שהוא מעביר את נגן הוידאו לגודל בינוני ובחזרה, בעוד שהכפתור עם החיצים לארבעת הכיוונים מעביר את הנגן לתצוגת מסך מלא. לא ברור לי מדוע הוחלט לשים שני כפתורים שמעבירים בין שלושה מצבי מסך. וכשיהיה מצב רביעי – יוסיפו עוד כפתור, עם עוד אייקון תמוה?
לבסוף, ובנושא לא ממש קשור, רציתי לציין את הסרטון שמופיע בצילום המסך למעלה. הוא לקוח מתוך תוכנית סאטירה בטלויזיה ההולנדית. הדבר המעניין לגביו הוא שלא מדובר בכפילים, אלא אלו הם באמת ג'ורג' בוש וביל קלינטון. הדבר המעניין השני הוא שכפי שהנחתם, הם לא באמת הצטלמו למערכון די מפגר בטלויזיה ההולנדית.
