פסיכולוגיה קוגניטיבית

סיפור אמיתי לחלוטין: בשנת 2007 החלטנו אני ואשתי לעתיד לעבור מבאר שבע גוש דנה. היא מצאה עבודה בפתח תקווה, ולכן התחלנו את חיפוש הדירה דווקא משם. עשינו סבב טלפונים, שאלנו מחבר מכשיר GPS (הרבה לפני עידן הווייז – היה מדובר במכשיר PDA עם מקלט GPS נפרד ועם תוכנת ניווט מזעזעת), ויצאנו לכבוש את אם המושבות. אחת הדירות, ברחוב הרצל 1, ממש מעל ההמבורגריה, הייתה מאוד מבטיחה ותלינו בה תקוות רבות. היום היה יום שבת. הגענו לדירה, נקשנו בדלת, המתנו, כלום. צילצלנו ונקשנו עוד קצת – כלום. התקשרנו לבעלי הדירה, הוא אמר שמישהו אמור להיות בפנים ושנמשיך לנסות. המשכנו, אך אין קול ואין עונה. התקשרנו שוב לבעלים. הוא אמר שהוא תיכף מגיע, חמש דקות. ואכן אחרי פחות משעה הוא תיכף הגיע. הגיע והסביר שמדובר בדירה מחולקת (שאת זה כבר ידענו) ומי שהיה אמור להיות בדירה הוא פועל שלו שהיה אמור "לשפץ קצת" למחרת. הדלת שלפתחה התנחלנו היא הדלת הראשית של כל הדירה, והיחידה המיועדת לנו היא ממש מאחוריה ושמאלה. תוך כדי שהוא מסביר את זה, הוא פתח את הדלת הראשית, הצביע שמאלה ונעמד בתנוחת אמדאו פליסה, מנכ"ל פרארי, שהסיר זה עתה את הלוט מעל הדגם החדש לעיני מאות צלמים משולהבים, כאומר "טא-דאם!". בנשימה עצורה הסתכלנו שמאלה וראינו קיר לבן. מאוד מאוד לבן. הרבה יותר מדי לבן, ממש FFFFFF#. שאלנו את הבחור, שנותר לעמוד בחדר המדרגות, איפה בדיוק "שמאלה", והוא אמר: "שמאלה, שמאלה, ממש פה, מאחורי הפלדלת". והצביע שוב ליתר ביטחון. הרגשנו קצת כמו הארי פוטר שאמור להגיע לרציף 3/4 9 אך רואה מולו קיר לבנים. לקחנו צעד אחורה וביקשנו מהאדון שידגים לנו כיצד מגיעים לדירה המכושפת, אם ישנן רונות סודיות שיש לצייר באוויר בשרביט קסמים, או שאולי נדרש לומר לחש נסתר ולפזר אבקת פיות (או, בהיות העיר בכל זאת פתח תקווה, אולי אבקת פלאפל).

ובכן.

–המשך קריאה–

מיכאל בעבודה בא ושאל: "תגיד, למה כל הפוסטים שלך הם כאלה…"  – כאן עצר והתחיל לחפש את המילה הנכונה. אני רציתי להתנדב ולעזור לו עם "שנונים, מעניינים, מרחיבים את הדעת" או לכל הפחות "מתנשאים ועילאיים", אבל לא רציתי לפגוע בטוהר הניסוי. הוא הלך על "מתוסכלים", מה שממש לא התקרב לאזור הסמנטי שבו חיפשתי אני.

התחלתי לחשוב מדוע באמת הפוסטים שלי מצטיירים, מיכאל, כמתוסכלים. והתשובה היא פשוטה – כי זה המקצוע. מה שמעסיק אותנו רוב הזמן זה מניעת תסכולים אצל המשתמש. בחלק מהמקרים זה הופך די מהר למניעת תסכולים דווקא אצל הלקוח, ולצערי זה לא תמיד אותו הדבר, אבל אין מה לעשות. אז אנחנו מתרגלים לשים לב לכל ממשק גרוע שאנחנו נתקלים בו – וזה קורה על בסיס די קבוע. אדון בשם ראנדאל מונרו, האיש מאחורי הקומיקס המופלא XKCD, היטיב לבטא את זה כך:

(למי שלא יודע מה זה קרנינג, יש כאן הסבר קצר וטוב בעברית. ואל חשש, רק מלדעת מה זה אומר, לא מפתחים רגישות לקרנינג גרוע, אז רמת התסכול הכללית בחייכם לא צפויה לעלות).

–המשך קריאה–

לפעמים אני מתקשר לאישתי. כזה אני, רומנטיקן. בשנתיים האחרונות אני עושה את זה מגלקסי SII. עד לפני כחודשיים זה היה מאנדרואיד 2.3 הידוע בכינויו Gingerbread ולאחרונה שדרגתי אותו לגרסת 4.1 Jelly Bean.

מאחר ואני כאמור רומנטיקן גדול, אבל בעיקר פשוט כי אני עצלן, יצרתי במסך הבית widget של איש קשר, שחוסך ממני ללכת לחפש אותה בספר הטלפונים. הווידג'טים זה דבר נורא נוח, וכאשר יגיע תורם ברשימת "פיצ'רים של אנדרואיד לשילוב בגרסת iOS הבאה כי גם ככה אפשר להפעיל אותם במכשירים פרוצים", גם בעלי האייפונים הלא-מחוללים יוכלו להיווכח בזה בעצמם.

אם הייתי יוצר ווידג'ט כזה עבור עצמי לשם ההדגמה, בגרסה הישנה זה היה נראה כך:

כשהייתי לוחץ על התמונה, היה נפתח לי תפריט קטן ששואל מה אני רוצה לעשות, הייתי לוחץ על האייקון הירוק של הטלפון וזה היה מחייג אליי (וזאת לא תהיה הפעם הראשונה בתולדות הבלוג שאני מנסה להתקשר לעצמי).

–המשך קריאה–

כל מי שמכיר את הניסוי שבו כמה סטודנטים מתמסרים בכדור במסדרון, מוזמן לדלג על הסרטון שלמטה ועל ההסבר שאחריו.  מי שלא מכיר, מתבקש נא לצפות בסרטון ולנסות לספור את מסירות הכדור המתבצעות ע"י הקבוצה שלובשת לבן.

אני לא יודע עד כמה יעיל הסרטון כשצופים בו בבית לבד, אבל בלימודים, כשראינו אותו באולם של 250 איש, כאשר חצי מהאולם התבקש לספור את המסירות של הלבנים והחצי השני – של השחורים, לפחות חצי מה"לבנים" לא שמו לב לגורילה. רוב ה"שחורים" כן הבחינו בה. מדובר בניסוי מאוד מפורסם, שבא לבדוק ולהדגים את התופעה שהוויקיפדיה העברית קוראת לה  "עיוורון קשבי" למרות ששם מתאים יותר הוא "עיוורון אי-קשבי", כי במקור זה inattentional blindness. אבל בתכל'ס זה אותו דבר.

–המשך קריאה–