כשל

אולי תיכף יתברר שאני היחיד (ובמקרה כזה עליי להיבדק דחוף, אז תגידו לי אם כן), אבל את העמוד הזה בבלייזר קראתי בקו ישר מלמעלה למטה. ולא על אוטומט, אלא מספיק בעיון כדי להתפלא איך זה שבמשך יותר מחצי מאה לא קרה בפוטבול שום דבר ראוי לציון. ואח"כ שוב להתפלא שרצף האירועים המתואר אינו ממש קוהרנטי, מה שמאוד לא מאפיין את הרמה שלהם. ועדיין – סיימתי את כל צד ימין, אח"כ עליתי חזרה למעלה, התחלתי את צד שמאל, ומעדתי רק כשראיתי שהם מתארים את הקמת ה-NFL, למרות שהיא פעלה בשנים שעליהן כבר קראתי. ואז גיליתי שהקטע על החצי מאה עדיין נכון.

לקחתי צעד אחורה, הסתכלתי בפעם הראשונה על כל העמוד, ואז הסתבר שהייתי אמור לקרוא בזיגזג. אחרי 1869 הייתי אמור לא לרדת למטה אלא לרוץ באלכסון שמאלה, ואז שוב באלכסון ימינה ושוב שמאלה. אולי המסלול הזה מתווה איזשהו מהלך איקוני בפוטבול, או שאולי זה נובע משיקולים באנאליים של עימוד, אבל זה מה יש.

לי יש יסוד סביר להניח שהמקרה המצער הזה לא קרה באשמתי, משום שהקורא הממוצע של מגזינים רגיל לקרוא בטורים – מלמעלה למטה. מכאן, הפלא ופלא, מגיע הביטוי "טור עיתונאי" במשמעותו "טור שהוא עיתונאי". כך גם בלייזר, מסודר בטורים בד"כ. אבל מה לעשות, לפעמים שוברים את העמוד בצורה אחרת – בין אם משיקולי עימוד או משיקולי אלגוריה (לפחות אני מקווה שגם זה קורה, כי זה מגניב). ואז – כאן מתחיל החלק המעניין – מעצבי המגזין יודעים להעביר את המסר הזה לקורא בצורה מאוד מאוד חד-משמעית ולא מודעת, ככה שהוא לא יחשוב "היי, הרגע אמרו לי שהעמוד מסודר בצורה מוזרה", אלא פשוט יקרא אותו כפי שטבעי לו וכפי שהמעצבים התכוונו. נגיד בכתבה שלמטה הכותרות והפרדת הצבעים מוודאות שקורא שהגיע לתחתית הטור ימני לא יקפוץ לראש הטור השמאלי (אל המאמר המוסגר), אלא ישירות לאמצע.

את מבנה העמוד (וזה רלוונטי לכל עמוד דיגיטלי בדיוק באותה מידה כמו לעמוד מודפס) אפשר להבהיר לקורא/צופה/גולש במספר דרכים מאוד מאוד יעילות, שרובן המוחלט כלול בעקרונות הגשטאלט שאנחנו (ממשקולוגים) לא מפסיקים לדבר עליהם (במקרה שלי כאן וכאן, בין היתר).

נגיד בדוגמה שלמעלה עיקרון הדמיון עושה עבודה מעולה (כל מה שנמצא על רקע לבן וכתוב באותו גופן שייך לאותו טקסט, כל מה שלא – לא). ואילו במקרה שלנו המעצבים החליטו שלא לעזור לי להתמצא ולתת לי להסתדר לבד. אבל בזאת לא תם העניין, כי כאן אנחנו נכנסים לסוגיה חשובה ביהדות, או לחילופין בבריאות הציבורית, תחליטו לבד. בספר ויקרא כתוב "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל". מכירים, נכון? ובשפה המדוברת רווח משל אחר, שהוא לא בדיוק מקביל, אבל גם הוא רלוונטי למקרה שלנו, והוא עוסק בהתנהגות בבריכות ציבוריות ובמקפצות המצויות בהן.

על שתי המטאפורות האלו יוצא לי לנהל דיון סוער בערך פעם בשבועיים, כשהתזה העיקרית שלי היא כזאת: בדרך כלל אנחנו רוצים לעזור למשתמש עד כמה שאפשר. אבל ניצבים בפנינו שיקולים רבים מכל מיני סוגים, כולל העובדה המצערת שעזרה למשתמש אחד לפעמים מקשה על משתמש אחר, ולכן לא תמיד אנחנו יכולים לעשות זאת במידה מספקת. אנחנו חיים בעולם שכולו פשרות, זה המצב, וכדאי להשלים איתו אם רוצים שהפרויקט יתקדם. אבל יחד עם זאת, מה שבהחלט אסור לעשות הוא להטעות את המשתמש באופן אקטיבי. אלא אם אתם בעסקי ה"תלחץ כאן על כפתור ההורדה הענק והירוק ותוריד לך רוגלה, ואל תלחץ על לינק ההורדה הזעיר והשקוף בתחתית העמוד, שיוריד לך את מה שבעצם ביקשת להוריד".  זה שהמשתמש יצטרך לגלול עוד טיפה או לתת עוד שני קליקים זה לא סוף העולם ולפעמים זה אפילו הפתרון הטוב יותר. אבל לכוון אותו למקום מסוים בעוד שמה שהבטחנו נמצא במקום אחר – זה כבר בהחלט מכשול בפני עיוור, שלא נדבר על הסיפור של המקפצה. את זה לא עושים. אגב, בדיוק מכאן מגיע רוב המשקל לטובת שימוש בפתרונות עקביים, כי העקביות כשלעצמה אינה תורה מסיני (סגרנו לופ מקראי, שמתם לב?).

בכתבה על הפוטבול קיימת הטעייה חזקה מאוד. אפשר לנסות להסביר אותה באמצעות כמה כללים גשטאלטיים, אבל בעיניי עדיין מדובר באותו עקרון הדמיון כמו מקודם. יש את שני הקוים שחוצים את העמוד לגובה. הפריטים שיוצאים מאותו קו ונמצאים באותו צד שלו, הם דומים. לכן המוח מקבץ אותם יחד. אני בטוח לחלוטין שאילו לא היה את הקוים, אחוז האנשים שמבינים את הסדר הנכון היה גבוה בהרבה. אני מניח שהוא עדיין לא היה גבוה מספיק, כי מבנה הטורים יושב לנו חזק מדי בראש, אבל אם כבר חייבים לעשות משהו שמנוגד לאינטואיציה, אז לפחות לא תדחף עיוור ממקפצה.

לפני כמה חודשים טסנו לחו"ל. הגענו לנתב"ג ברכבת, כמובן שלחצנו על הקומה הלא-נכונה במעלית (לא, זה לא פוסט יואקס מעליות), וכך הגענו לאולם מקבלי הפנים במקום קומת הטיסות היוצאות. יצאנו, הסתכלנו קצת מסביב, וראינו את המסכים האלה שיש שם עם טבלת הטיסות.

התקרבנו אל המסכים והצטרפנו לקבוצה של בערך חמישה-עשר איש שחיפשו את טיסותיהם בטבלה. הטיסה שלנו לא הופיעה בעמוד שראינו, לכן חיכינו בסבלנות לעמוד הבא. אבל המסך לא התחלף. חיכינו בערך שתיים-שלוש דקות, ואיתנו כל הקבוצה המקורית ועוד כמה אנשים שהצטרפו בינתיים. בסוף מישהו אמר שהמסך תקוע. בתור אחד ש"עובד במחשבים", כפי שהוריי מנסחים את זה, התחלתי לחפש סימני תקיעה על המסך ולא מצאתי כאלה, אבל ראיתי שהשעון מעודכן כך שרוב הסיכויים שהוא לא תקוע לגמרי. הדבר הנוסף שתמזל מזלי לגלות הוא הכיתוב הגדול בתחתית המסך, שמבשר על כך שהמסך למעשה לא אמור להתחלף, וכל הטיסות מלבד אלו המוצגות כרגע – מוצגות בקומה שלישית של הטרמינל.

זו אחת הדוגמאות הכי טהורות שאני מכיר למושג המודל המנטאלי (שכתבתי עליהם בעבר לא פעם ולא פעמיים). "המודל המנטאלי של המשתמש" מתאר את איך שהמשתמש חושב שהמערכת מתנהגת. לעומת זאת, "המודל המנטאלי של המאפיין" מתאר, באופן לא מאוד מפתיע, את איך שהמערכת אופיינה (ולכן – לעיתים – גם את איך שהיא מומשה). ככל שהפער בין השניים גדול יותר, כך חוויית המשתמש במערכת קרובה יותר למושג האמריקאי המופלא SNAFU.

אני מאמין שעקרון הפעולה של המסכים האלה הוא מובן מאליו לכל מי שאי-פעם עבר במסוף תחבורה מרכזי בעולם המפותח, בין אם מדובר בשדה תעופה, תחנת רכבת גדולה או תחנה מרכזית של אוטובוסים. אתה מסתכל על המסך, ואם הטיסה/נסיעה שלך אינה מופיעה שם, אתה מחכה שהמסך יתחלף ויציג את קבוצת הנסיעות הבאה. ולמעשה זה היה נכון גם לפני שעברנו למסכים – זוכרים את אלה, כן? עם הרעש המגניב שהם היו עושים?

ובכן, העקרון הזה, המובן מאליו, יוצר את המודל המנטאלי של המשתמשים. הם מצפים שהמסך יתחלף. וברגע שהם מאמינים שהם יודעים בדיוק איך המסך עובד, הם לא טורחים לקרוא שום דבר חוץ ממה שמעניין אותם – שזו רשימת הטיסות. לכן לא כדאי לצפות שישימו לב להוראות ששולחות אותם לקומה השלישית, גם אם הן כתובות באותיות צהובות ממש גדולות.

ברגע שמודל מנטאלי כזה מקבל תפוצה רחבה ופועל בצורה זהה ברחבי העולם, הוא מתחזק ומגיע לרמה של קונבנציה. וקונבנציות זה משהו שעדיף לא להתעסק איתו (כפי ראינו כאן כבר כמה וכמה פעמים).

עכשיו, לפי אמות המידה האמביציוזיות של הבלוג הזה, בתור אנשי מקצוע עלינו לא רק להצביע על הבעיה אלא גם להציע פתרון.

לשם התחלה מתבקש לחקור כל מיני פתרונות גראפיים אלימים יותר או פחות, ולנסות להבליט את ההסבר עוד יותר, עד כדי לכתוב אותו באותיות מרקדות על רקע אדום מהבהב. אבל, למרות כל הדיבורים על הקשב המוגבל של דור ה-Y ולמרות מה שאתם מרגישים כשאתם מנסים להתרכז במשהו, היכולת של המוח להתעלם מגירויים לא רלוונטיים היא אדירה ומעוררת התפעלות. כלומר הוא עדיין ממשיך לעבד אותם, הוא פשוט בוחר שלא להטריד אתכם בזה, לכן אינם נכנסים למוּדעוּת. לצערנו (אך תאמינו לי שבעיקר לשמחתנו) המוח מחליט בעצמו מה רלוונטי ומה לא, לכן קשה מאוד לשלוט על זה. ומכיוון שכאן המוח סמוך ובטוח שעליו לחכות לעמוד הבא, המעצב ייאלץ לנקוט באמצעים ממש אלימים כדי לחדור את שיריון ההתעלמות שלו – וכדרכם של אמצעים אלימים, זה ייראה די מזעזע. ולא נרצה משהו מזעזע בנתב"גנו האהוב.

באופן אירוני, אחד הדברים שיעבדו הכי טוב לדעתי זה פשוט דף A4 מנוילן כזה, שיודבק בסלוטייפ מתחת למסכים ויודפס עליו בפונט טיימז ניו רומן גודל 50 "בס"ד כל הטיסות האחרות בקומה 3. ועד הבית". מכיוון שזה לא יהיה חלק מהמסך, המוח לא אמור לתפוס את זה בתור "השטויות הזניחות שמקיפות את התוכן שמעניין אותי", ויקריא לכם את זה כמו גדול. אבל פתרון כזה לא בא בחשבון מן הסתם.

בהנחה שעשינו קצת בדיקות ולא הצלחנו למצוא פתרון גראפי שגם עובד וגם שומר על טוב טעם, מה שאפשר לעשות הוא פשוט להתלבש על אותו המודל המנטאלי שבא בעוכרינו, ולנצל אותו ללא בושה. המשתמש בוהה במסך ומצפה שהוא יתחלף? יופי. אז פעם בדקה באמת אפשר להחליף אותו למסך ריק שעליו הודעה נחמדה ומעוצבת שאומרת שהטבלה מכילה רק את הטיסות של הקומה הזו, וליתר הטיסות יש לגשת אחר כבוד למעלה. ואז אחרי כמה שניות לחזור חזרה לטבלה. כך במקום לנסות לגבור על הקונבנציה, נגרום לה לעבוד לטובתנו.

נ.ב. אם כבר אנחנו בנתב"ג – אם נצא החוצה ונרד קומה אחת לתחנת הרכבת, נמצא את השלט האימפוטנט ביותר בעולם. אסור לפספס!

ושוב בנושא תבניות אפלות (ר' התער של פייפאל לפוסט נרחב יותר ומעניין הרבה יותר). ושוב בגלל העדפות משלוח דוא"ל.

כל אחד מחליט עבור עצמו האם להשתמש בתבניות אפלות באפיון, או שלא. אבל כל הקטע איתן הוא שהן עובדות הכי טוב כשעושים את זה בערמומיות, מבצעים על המשתמש איזו מניפולציה קטנה ולא מאוד מורגשת שדוחפת אותו לבצע את רצון המאפיין. זה לא תחום של brute force. כשעושים את זה בצורה כזו, זה מביא תועלת למפעילי המוצר והמשתמש לא מרגיש שעקצו אותו.
לעומת זאת, כשעושים את זה בבריונות מטופשת, זה לא מביא שום תועלת, והמשתמש רק מתעצבן. אבל ממש.

בעיקרון אני ממש לא נמנה על עדת סופרי הקליקים, אבל כדי להסיר את עצמי מכל הדיוורים של אתר goodreads הלכתי ולחצתי על 39 (שלושים ותשעה) פקדים על המסך לפני שראיתי בתחתית העמוד לינק קטן שאומר "הסרה מכל הדיוורים של goodreads".

אין לי ספק שהגישה הזאת עוזרת להם להשאיר אנשים ברשימת התפוצה. חלק ינטשו את העמוד ברגע שייראו כמה הגדרות צריך לעדכן ולא ימצאו מיד את הדרך לבטל את הכל. חלק יעברו אחד אחד ויוותרו באמצע. חלק יפספסו איזו הגדרה או שתיים. אין לי גם ספק שרוב רובם של אותם משתמשים רק יתעצבנו יותר ויותר עם כל מייל שמגיע אליהם בגלל שהם לא צלחו את העמוד, ואני לא מאמין שהאתר יפיק מהם הרבה תועלת עם המיילים האלה.

 

ואתם יודעים מה השוס האמיתי? כשלוחצים על "הסרה מכל הדיוורים של goodreads" יש איזה צ'קבוקס אחד שלא מתבטל – אולי משום שהוא כביכול לא מ-goodreads (זה שרשום עליו Send me the Giveaways You've Won reminder email), ואולי סתם בתור עקיצונת אחרונה לקינוח.

והיום בתוכניתנו אורח מיוחד: השלט "אין לעלות עם כבודה! נא להשתמש במעליות", המותקן מעל המדרגות הנעות בתחנת הרכבת בנתב"ג, שלום רב.

ונעבור ישר לשאלות מהצופים:

-איך זה מרגיש להיות השלט הכי אימפוטנט בעולם?

-האם אדריכל ומהנדס התחנה באמת התכוונו שמאות האנשים עם המזוודות שפורקים מהרכבת יעמדו כולם בתור ויחכו למעלית שלהם? נזכיר שמדובר במדינת ישראל ושלמעלה יש דיוטי פרי.

-אמא! אמא! אמא! אמא! אמא! אמא! אמא! אמא! אמא! אמא!
-מה?
-תקראי לאבא!

עמוד הבית של ביה"ח לניאדו. תיבת החיפוש.
-הלו! אחי! גבר! הלו! אני כאן! חיפוש! מהיר אחושילינג! הלו! במרכז המסך! יו! הנה יש אייקון של זכוכית מגדלת! היי! מסגרת כתומה שמנה! גיסנו! פונט אדום! אני כאן!
-כן, כן, מצאתי, אני רוצה לחפש את מחלקת…
-החיפוש בחלונית בראש הדף.

ב"שאלות נפוצות" כתבתי שהייתי שמח אם יותר אנשי UX היו באים מרקע של QA. והנה מדוע:

Jing זו תוכנה חינמית מעולה להקלטת מסכים. מורידים אותה, היא שמה לכם בצד המסך מין שמש חמודה כזאת, ואפשר להקליט חמש דקות של פעילות על המסך ואז לשתף דרך האתר שלהם את הסרטון שהתקבל.

זה המסך שרואים בסוף:

 

הם משתמשים בשטח הסרטון כדי להציע לצופה להוריד את התוכנה, או לנגן שוב.

אני משתמש ב-Jing כבר כמה שנים טובות ומעולם לא חשבתי שיכולה להיות כאן בעיה.

עד שהיום ביקשתי שישתפו איתי הקלטה של התנהגות של אייקון ספציפי. קיבלתי לינק לסרטון קטנטן ואחרי הצפייה התקבל המסך הבא:

 

אם ממש מתאמצים, או אם מגדילים מספיק, רואים שאכן, הם עדיין משתמשים בשטח הסרטון כדי להציע לצופה להוריד את התוכנה או לנגן שוב.

 

הגודל המקורי של הכפתורים הוא בערך 10 פיקסל לרוחב על 2 פיקסל לגובה.

עכשיו, מילא שאין להם איש UX עם רקע של QA, אבל לפי זה נראה שאין להם אפילו איש QA עם רקע של QA.

 

 

יש כאן כתבה די מעניינת על מקורות האינבוקס – האפליקציה החלופית של ג'ימייל. היא מתארת סיפור קורע לב על זה שצוות ג'ימייל עבד במשך כשנתיים על שדרוג רציני לג'ימייל עצמו ובסוף התהליך השיק אותו בקרב עובדי גוגל – כפי שהם עושים עם מוצרים רבים. הגישה הזאת נקראת בשם המסקרן "eating your own dog food" והיא אחלה גישה שהניבה הרבה מוצרים מעולים.

מהכתבה עולה כי מה שקרה עם תחילת שימוש הגוגלרים במייל החדש מזכיר את מה שקורה עם השקת כל מערכת הפעלה זוגית של מיקרוסופט (עובדה ידועה – אם מתחילים לספור מווינדוז 3.1, אז כל מערכת אי-זוגית שלהם היא מוצלחת (מבחינת השוק, ללא קשר לדעת בני עדת התפוח) וכל מערכת זוגית היא.. איך לומר… כמו ויסטה. הנה:

לפי זה יש לנו תקווה לגבי 10).

במילים אחרות, כל מי שראה את הג'ימייל החדש, שנא אותו. המהנדסים התעצבנו שביטלו או החביאו להם את היכולות המתקדמות, התלוננו, זעמו וקיללו את אנשי הצוות כאילו הם מינימום סירבו למכור להם שוקולד בטיסה לבולגריה. המצב היה קטסטרופה. או אז הגיע בדהרה ראש הצוות, רכוב על חד-קרן בצבעי הלוגו של גוגל, והעביר מצגת מופלאה שנקראת "אתם לא המשתמשים" ובה הראה כיצד כל החלטה שנלקחה מבוססת על מידע שמגיע מבדיקות שונות שהם ערכו. הבדיקות גם הראו שמשתמש ממוצע מקבל מעט מאוד מיילים שרובם לא דורשים התייחסות, בעוד שעובד גוגל ממוצע מקבל 450 מיילים ביום (???) שחלק גדול מהם כן דורש התייחסות. ולכן, כלשון כותרת המצגת, הם לא המשתמשים. עם זאת, אין ספק שהם כן משתמשים, פשוט לא "ה". וגם להם יש צרכים, אתם יודעים. כמו למשל הצורך לטפל ב-450 מיילים ביום.

לכן לבסוף הוחלט על הפשרה הבאה: ג'ימייל ימשיך עם אותו עיצוב מושמץ שמותאם למשתמשים שמקבלים מעט מיילים ולא צריכים לטפל בהם. במקביל, צוות הUX ירוץ חיש מהר ויתכנן אפליקציה חלופית שמיועדת ספציפית לאותם משתמשים מתקדמים שאימייל הוא כלי עבודה עיקרי עבורם, ושזקוקים לפונקציונאליות המתקדמת. והאפליקציה המתקדמת הזאת היא בעצם האינבוקס. וכך ג'ימייל ואינבוקס חיו באושר ובהחלט עושר עד עצם היום הזה. עד כאן הכתבה בתרגום חופשי פלוס.

אם כך, אינבוקס הוא אפליקציה שמיועדת למשתמשים מתקדמים שמקבלים 450 מיילים ביום, שלרוב דורשים התייחסות. לפחות זה מה שעולה מהכתבה. לעומת זאת, מה שעולה מהממשק הוא שכאשר אני עומד על מייל אחד ברשימה, אני יכול לבצע עליו את הפעולות הבאות:

1. לנעוץ אותו לאינבוקס כדי שלא יעלם.

2. לשים עליו תזכורת כדי לטפל בו מאוחר יותר.

3. לסמן שסיימתי איתו, כדי שיעלם מהרשימה.

4. לתייק אותו.

שזה קצת אירוני כי כאשר אני חושב על הפעולות שנדרשות כדי להתייחס או לטפל במייל, אני חושב בעיקר על הפעולות הבאות, לפי סדר חשיבות:

1. להשיב למייל.

2. להגיב למייל.

3. לענות למייל.

4. למחוק את המייל

5. לסמן את המייל לטיפול בהמשך.

6.  להעביר את המייל למישהו אחר.

7. לתייק את המייל.

המשועממים יטענו ששלוש הפעולות הראשונות זה אותו דבר ולכן אין זה אלא ספין זול ונלוז. אבל אני אגיד שעל מנת לשקף את החשיבות של הפעולה הזו ואת אחוז השימוש בה מתוך כלל העבודה עם מיילים, כנראה שהייתי צריך לחשוב על עוד כמה מילים נרדפות ולהכניס גם אותן כסעיפים נפרדים.

נכון להיום אינבוקס לא מאפשרת להגיב למייל מתוך הרשימה (וגם לא לענות או להשיב עליו, בצירוף מקרים מטורפפפף), אלא מחייבת לפתוח את המייל ולעשות את זה משם. או לפחות זו הדרך היחידה שהצלחתי למצוא.

 

(נפרגן על הדרך ל-boxit בפרסומת חינם, למה לא.)

הסיפור הזה, כמו כל דבר אחר שיוצא מגוגל, עושה רושם של החלטה מודעת, וניסיתי לחשוב מה יכולה להיות הסיבה להחלטה כזו.

אפשר לנסות להצדיק את זה בהנחה שכדי לענות על מייל, מן הסתם שנרצה לקרוא אותו קודם ולכן הגיוני להכריח את המשתמש לצלול פנימה. אבל הטענה הזאת נכונה כמעט באותה מידה גם לגבי הפעולות שכן זמינות ישירות מתוך הרשימה, ובכל מקרה היא מתעלמת מהאפשרות שנרצה לפעול על המייל מאוחר יותר ולא בעת הקריאה הראשונה – כלומר כאשר אנחנו כבר מכירים את התוכן.

סיבה סבירה יותר יכולה להיות קשורה לאופן הצגת המיילים. אינבוקס מקבצת אותם לתוך שיחות, ושיחה היא לא משהו שניתן לענות עליו. לענות אפשר רק למייל ספציפי. לפחות במודל של אינבוקס. במקומות אחרים שגם משתמשים במודל של שיחות, תגובה על שיחה פירושה תגובה על המייל האחרון בה. בכל אופן, הפעולות שניתן לבצע על שיחה הן בדיוק הפעולות שאנחנו רואים בתפריט הראשון – לנעוץ, לשים תזכורת וכו'. ולכן אלו הפעולות המוצגות על השיחה, באופן מאוד הגיוני. ובכל זאת – המייל הופך לשיחה רק ברגע שמישהו ענה עליו (בגדול). השיחה מתחילה את חייה בתור מייל בודד שראוי להציג עליו את הפעולות הנפוצות של מיילים.

ופה, על-פי כל הסימנים, נכנס לתמונה האויב הגדול של כל מאפיין שאשכרה מנסה לחשוב, הלא הוא אלוהי הקונסיסטנטיות. הוא אל פשוט יחסית, לא מורכב, ועל כן יש לו רק דיבר אחד. אז הוא נכנס, כאמור, לתמונה, ומיד מכריז: "לא תחרוג". "אם יש מספר פעולות שמוצגות על 99% מהפריטים ברשימה, יש להציג רק אותן גם על האחוז הנותר". שיש להודות שזה נשמע נורא הגיוני, ובמיוחד בפרדיגמה האפיונית שמקדשת לא רק את הקונסיסטניות אלא את טובת הכלל ואת החתירה לזיהוי התרחיש הטיפוסי והעדפתו על-פני המקרה הנדיר, מצב הקצה.

אלא ש"מצב קצה" היא הגדרה קצת מטעה, כי היא יוצרת את הרושם שמצב קצה הוא כל תופעה נדירה. נגיד שאם יש לנו באינבוקס מאה שיחות ורק שלושה מיילים בודדים, אז המיילים הם מצבי קצה וניתן להקריב אותם לטובת המקרה הטיפוסי. זה מה שנקרא "התעלמות מההקשר". כי למעשה, מצב קצה הוא לא תופעה נדירה אלא תרחיש נדיר, תהליך ולא מצב סטטי. באנלוגיה די מתבקשת אפשר להגיד שפעוטות בני יומם הם תופעה נדירה אם נסתכל על חלקם היחסי באוכלוסיה, שהוא מזערי ביותר. אבל התרחיש המערב אותם הוא נפוץ עד כדי מאה אחוז מהמקרים – אני אישית לא מכיר אף אחד שלא עבר את השלב הזה. טוב, אולי שמעון פרס, אף אחד לא באמת יודע. אז כך גם כאן – מאה אחוז מהשיחות מתחילות את חייהן בתור מיילים בודדים, אשר הופכים לשיחות רק ברגע שמישהו ביצע עליהן את אחת מאותן פעולות שאינבוקס לא רוצה להציג לנו ברשימה, למרות שהמוצר מיועד למשתמשים שבסוף יום העבודה רשימת המיילים צרובה להם על הרשתית.

החלק המפתיע, בסופו של פוסט כזה, הוא שאני עברתי לאינבוקס מהר מאוד ואני ממש לא רואה את עצמי חוזר לג'ימייל הרגיל.
החלק האירוני הוא שבחשבון שאיתו עברתי, אני מקבל מעט מאוד מיילים וכמעט ולא מתעסק איתם. מה שנקרא "אני לא המשתמש".

סיפור אמיתי לחלוטין: בשנת 2007 החלטנו אני ואשתי לעתיד לעבור מבאר שבע גוש דנה. היא מצאה עבודה בפתח תקווה, ולכן התחלנו את חיפוש הדירה דווקא משם. עשינו סבב טלפונים, שאלנו מחבר מכשיר GPS (הרבה לפני עידן הווייז – היה מדובר במכשיר PDA עם מקלט GPS נפרד ועם תוכנת ניווט מזעזעת), ויצאנו לכבוש את אם המושבות. אחת הדירות, ברחוב הרצל 1, ממש מעל ההמבורגריה, הייתה מאוד מבטיחה ותלינו בה תקוות רבות. היום היה יום שבת. הגענו לדירה, נקשנו בדלת, המתנו, כלום. צילצלנו ונקשנו עוד קצת – כלום. התקשרנו לבעלי הדירה, הוא אמר שמישהו אמור להיות בפנים ושנמשיך לנסות. המשכנו, אך אין קול ואין עונה. התקשרנו שוב לבעלים. הוא אמר שהוא תיכף מגיע, חמש דקות. ואכן אחרי פחות משעה הוא תיכף הגיע. הגיע והסביר שמדובר בדירה מחולקת (שאת זה כבר ידענו) ומי שהיה אמור להיות בדירה הוא פועל שלו שהיה אמור "לשפץ קצת" למחרת. הדלת שלפתחה התנחלנו היא הדלת הראשית של כל הדירה, והיחידה המיועדת לנו היא ממש מאחוריה ושמאלה. תוך כדי שהוא מסביר את זה, הוא פתח את הדלת הראשית, הצביע שמאלה ונעמד בתנוחת אמדאו פליסה, מנכ"ל פרארי, שהסיר זה עתה את הלוט מעל הדגם החדש לעיני מאות צלמים משולהבים, כאומר "טא-דאם!". בנשימה עצורה הסתכלנו שמאלה וראינו קיר לבן. מאוד מאוד לבן. הרבה יותר מדי לבן, ממש FFFFFF#. שאלנו את הבחור, שנותר לעמוד בחדר המדרגות, איפה בדיוק "שמאלה", והוא אמר: "שמאלה, שמאלה, ממש פה, מאחורי הפלדלת". והצביע שוב ליתר ביטחון. הרגשנו קצת כמו הארי פוטר שאמור להגיע לרציף 3/4 9 אך רואה מולו קיר לבנים. לקחנו צעד אחורה וביקשנו מהאדון שידגים לנו כיצד מגיעים לדירה המכושפת, אם ישנן רונות סודיות שיש לצייר באוויר בשרביט קסמים, או שאולי נדרש לומר לחש נסתר ולפזר אבקת פיות (או, בהיות העיר בכל זאת פתח תקווה, אולי אבקת פלאפל).

ובכן.

–המשך קריאה–

כאשר התחלתי לעשות פרויקטים וגיליתי עד כמה אקראי יכול להיות הקשר בין כוונות המאפיין והמעצב  לתוצר הסופי, החלטתי לחשוב פעמיים לפני שאני מבקר אתרים ישראלים שמציינים את שם ספק ה-UX שלהם.

כאשר ארגון מסוים איים לנתק את הקשר עם חברה שעבדתי בה, בעקבות פוסט שפרסמתי על האתר של אותו ארגון עוד לפני שהתחלתי לעבוד באותה חברה, החלטתי לחשוב פעמיים לפני שאני מבקר אתרים ישראלים באופן כללי. במצטבר זה ארבע פעמים, אז זה הרבה חשיבה.

בשבוע שעבר רציתי ללכת לאכול עם כמה חברים בהרצליה. חשבנו על רשת מסעדות מסוימת אבל לא זכרנו אם יש לה סניף קרוב, לכן נכנסנו לאתר שלהם. בעמוד הבית היו מלא קוביות גדולות, צבעוניות וצעקניות שמתחרות על תשומת ליבו של הגולש. די עמוס בעיניים ודי מקשה להתמקד במשהו אחד, אבל בסך הכל לא נורא. "חווייתי", מה שנקרא. אם מטרת האתר הייתה להעביר את המסר של עושר וגיוון וליצור אווירה חיה ותוססת, שזו מטרה לגיטימית לחלוטין, זה הצליח להם. ממש באמצע המסך הייתה קוביה גדולה יותר, בצבע בולט ושונה מהאחרות, שהיה רשום עליה "סניפים". מאוד בולט ובמיקום אסטרטגי שקלע בול למה שחיפשתי. עבודה מעולה. לחצתי, נכנסתי פנימה. בפנים נמשך הקונספט של הקוביות, אבל עכשיו הן הרבה יותר אחידות, כולן באותו גודל, אותו צבע ובגריד סימטרי. ועם ציורים. עבור כל סניף נוצר איור חמוד וברוב המקרים די מאולץ.  זה משדר כמה דברים: א' – שיש להם מלא סניפים. ב' –  שמישהו קיבל מלא כסף על עיצוב האתר ויצירת כל האיורים הקטנים. ג' –  שהדבר האחרון שמעניין אותם זה שהגולש ימצא במהירות את הסניף שהוא מחפש.

כאן מגיע צילום המסך המצופה. אבל מה, מדובר באתר ישראלי, וכזה ששם ספק ה-UX שלו רשום בתחתית האתר.  שזה בדיוק שני הקריטריונים שהזכרתי למעלה. לאחר שחשבתי את כל הפעמים הנדרשות בחוק, החלטתי להסיר את הלוגו והטלפון של החברה מצילום המסך (לכן הקובייה הכתומה ריקה).

ועכשיו תורי לשאול אתכם – האם יש סניף הרצליה לרשת הנפלאה הזאת שמשקיעה כל-כך בעיצוב?

–המשך קריאה–