השאלה הזו עולה לא מעט בשיחות עם סטודנטים וג'יוניורים, לעיתים קרובות בהקשר של תיקי העבודות. "איך מפילים מהכיסא?". וזו שאלה קשה שיש לה תשובה קצת מבאסת – שהאפיון צריך להיות כמה שיותר פשוט, ואפילו המילה "משעמם" נוטה להתשרבב לה אצל המעזים. עבור סטודנטים שבאים מרקע עיצובי זו חתיכת צפרדע לבלוע כי הם רגילים לחשוב במונחים של וואו, של לבלוט, להעיף גגות ולהפיל אנשים מכיסאות. בעוד שמאפיינים חושבים במונחים של לצמצם חיכוך ולפשט. כי רוב הזמן לא באנו לבדר, באנו לפתור בעיות. אחרי שהכל פתור, אפשר גם לדבר על פינוקים אקסטרא (כזכור מהפירמידה של מאסלו וממודל קאנו).

ואז מגיעה השאלה "אז מה, אין שום ערך ליצירתיות"? היא נשאלת בנימת אכזבה מבוהלת, ובצדק, כי העתיד פתאום נצבע בgrayscale מדוכדך. "אובך צפוי בשלושים השנים הקרובות", כזה. אבל לא, דווקא יש ערך עליון ליצירתיות. היא פשוט לא מתבטאת באותה צורה כמו בבתי-ספר לעיצוב. האתגר שלנו הוא כאמור לפשט, לקחת תהליכים שאנשים מסתבכים איתם ולהפוך אותם לבלתי-נראים, להעלים את הקושי. ומאוד קשה להרשים מישהו בהיעלמות, (אלא אם היא מגיעה עם גלימה או טבעת).

אבל בדיוק זה המקום ליצירתיות אפיונית – להסתיר מהמשתמשים את העובדה שהם השלימו הרגע תהליך מורכב בלי לשים לב אליו אפילו, ובלי להתעכב לרגע בתהליך העבודה שלהם. זה סופר מאתגר וכן דורש אינסוף יצירתיות – שבסופה פתרון שנראה משעמם, אבל רק אם עשינו עבודה טובה.

אז כל אפיון פשוט הוא יצירתי? ממש לא. לא חסר בעיות טריויאליות שמניבות פתרונות טריויאליות בהתאם (ואם מצאתם פתרון מורכב לבעיה טריויאלית, שווה לשקול שינוי קריירה, נראה שזו יכולת מאוד מבוקשת במגזר הציבורי). האתגר הוא פתרונות פשוטים לבעיות מורכבות.

וכאן מתחבאת לה העז: רק אנשים שבאמת מכירים את הבעיה לעומק וחוו אותה על בשרם יכולים להעריך את פשטות הפתרון. כל היתר ייראו מסך חסר כל ייחוד. (זוהי, אגב, אחת הסיבות המרכזיות שבגללן מעסיקים אוהבים לתת בעיות מהיומיום שלהם בתור תרגילי בית – מאחר והם מכירים את הסוגיה לעומק, הרבה יותר קל להם להעריך את איכות הפתרון ולדבר עליו עם המועמד,לעומת איזושהי בעיה מומצאת שהם לא לעסו אותה בעצמם. כן, יש עם זה גם מספר בעיות, נדבר על זה בהזדמנות אחרת.)

בפן היצירתי, אחד האפיונים שלי שהייתי הכי גאה בהם, היה מורכב ממסך עם שלושה combo boxes וכפתור אחד וזהו. מה שלא ראו זה שבגרסה הקודמת של המסך היו שתי טבלאות במבנה של טאבים, כל אחת עם סרגל פעולות וגם פקדי עריכה בפנים, ועוד עם מנגנון של pivot.

לרוע המזל, אם נכלול בפורטפוליו את גרסת ה"אחרי" של זה – אף מעסיק לא יתעכב על זה לשניה, כי זה מסך משעמם. אלא אם זה מישהו שכבר נאבק בבעיה הזו ויידע להעריך את הפיצוח. אנחנו יכולים לנסות לתאר את זה במילים, אבל לאף אחד אין כוח לקרוא ואז גם לנסות להבין. אפשר לנסות להשתמש בהשוואה של לפני-ואחרי. במקרה הזה באמת היה מדובר בהבדל ויזואלי דרמטי שעשוי לתפוס את העין, אבל זה לא תמיד המקרה.

לעומת זאת, אם נכלול דווקא את גרסת ה"לפני", הלא-מוצלחת, לכל הפחות המעסיק יבין שהתעסקנו בבעיות מורכבות, שזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על רוב תיקי העבודות, המאוכלסים באפליקציות של שני קליקים. זה מין פרדוקס אירוני של יצירתיות אפיונית – שאם זה עשוי היטב, רוב האנשים לא אמורים להבחין בזה. מבחוץ זה אמור להיראות טריויאלי.

כבר שבע שנים שהתמונה הזו מוצאת את דרכה לליבו של כל טירון UX וממלאת אותו בחדווה, כמו גם בגילה, רינה, דיצה, שמחה, סבטלנה ויתר המורות שהיו לי בכיתה ו'. בפעמים הראשונות גם אני התלהבתי והצטרפתי ברצון אל הגיחוך הקולקטיבי שלנו אל מול המחזה הזה. הרי התמונה גאונית. היא ממחישה באופן מושלם את העיצוב הכושל של האדריכל, שהתעלם מהנטייה האנושית הטבעית והבסיסית לבחור בדרך הקצרה ביותר שמובילה מנקודה א' לנקודה ב'. שזה די עצוב.

בערך בפעם החמישית שהתמונה הגיעה אליי תחת הכותרת "מייד חשבתי עליך" (ספק מחמאה ספק לא), התחלתי לתהות האם באמת יש דברים בגו. אתם מבינים, אני מכיר מספר לא מבוטל של ארכיטקטים (רובם במיל'), ואף אחד מהם לא עשה עליי רושם של אדם טיפש או רשלן במיוחד. אם כבר, אז ההיפך הוא הנכון. וטעויות מטופשות שכאלה לא מאוד מאפיינות אותם. אז מה בעצם קורה כאן? והאם הנסתר כאן רב על הגלוי?

יש לי מין נטייה, שאינה תמיד מוצדקת לצערי, לדון אנשי מקצוע לכף זכות. להניח שהם יודעים מה הם עושים. בארץ זו לא דרך מאוד יעילה להתנהל, אבל התמונה הזו לא צולמה בארץ (תיכף נדבר על איפה היא כן צולמה). כשאני רואה בעיית UX בולטת ויש לי יסוד להאמין שהיא יצאה תחת ידיו של איש מקצוע, אני אוטומטית מנסה למצוא נסיבות מקלות – לחשוב אילו אילוצים היו יכולים לגרום לי לבצע את אותו פאול. ואילוצים כידוע לא חסר. אילוצים טכנולוגיים, אילוצי זמן/משאבים, אילוצי פרודקט או ביזנס, ובהמון מקרים עקרונות יואקסיים סותרים או היצמדות עיוורת לאיזו קונבנציה שעדיף שלא להתייחס אליה כתורה מסיני (וטרם נתקלתי בכאלה שכן). אני הכי נהנה מהמקרים שבהם אני מגיע למסקנה שזהו אכן תכנון טוב תחת הנסיבות. וכדי להבין את הסיטואציה שבתמונה אנחנו חייבים לתת לה הקשר – לגלות היכן היא צולמה ולחקור את האזור.

פושעי אוסלו – לדין?

האמת – ממש לא האמנתי שאצליח לאתר את המקום. אז דמיינו את תדהמתי כאשר לאחר כרבע שעה של חפירה במוצרים השונים שגוגל מעמידה לרשותנו, מצאתי את עצמי תלוי באוויר ממש מעל זירת הפשע. ברוכים הבאים לנורווגיה. אנחנו נמצאים בשכונת נידאלן, באוסלו. אפשר לראות את שני השבילים מתפצלים לנגד עינינו.

ואפשר אפילו לרדת לקרקע ולטייל בהם.

אם אתם מתקשים להאמין לי, אני לא מאשים אתכם, גם אני התקשיתי בהתחלה. אבל אם תסתובבו קצת באזור, תגלו את כל הסממנים שרואים בתמונה המקורית. הנה בית הלבנים האדומות עם הסככות הלבנות, הנה המבנה הבהיר שמאחוריו, הנה הנחל, הספסלים, הפחים, המעקה, הגשרון הקטן, ואפילו השלט האדום המעוגל עודנו שם. ראשי פנסי הרחוב השתנו אמנם, אבל העמודים עצמם לא.

אפשר להסכים שהגענו למחוז חפצנו, נכון? אז בואו נמשיך לחקור.

במבט העל ניתן לראות שהשבילים מתחילים בדלת צנועה למראה. זוהי הכניסה האחורית למתחם גדול המאכלס את הקניון Torgbygget, את המלון Radisson BLU, וככל הנראה גם תחנת רכבת תחתית. מה גורם לי להניח שמדובר בכניסה האחורית? ובכן, שתי הכניסות האחרות ממוקמות ברחובות סואנים ולא על גדת נחל קטנה וציורית, והן נראות כך:

אם לא נכנס מכאן אלא נמשיך במורד השביל שמתחת לעץ שבצד ימין, נגיע חזרה לשבילים שלנו, אפשר לראות ברקע את הבניין האדום, ואת הנחל.

הכניסה השנייה היא זו – ואם נסתכל פנימה אז בצד האחורי של הלובי נוכל לראות גם את היציאה הקטנה ואולי אפילו את השבילים הידועים לשמצה.

אם נחזור לתמונות הראשונות, נוכל לראות שהן השביל שעל הדשא והן השביל הסלול בסך הכל מחברים את הדלת אל טיילת סלולה גדולה יותר, שעוברת לאורך המבנה ובמקביל לנחל. הטיילת הזו ממשיכה לאחר נקודת החיבור, ובעוד כחמישים מטר יוצאת אל הכיכר שראינו מעלה.

בשלב הזה אתם אולי תוהים "אוקיי, למה הוא משעמם אותנו עם סיור מייגע של סביבתו של קניון עלום בנורווגיה, שעד לפני רגע לא ידענו על קיומו?". ובכן, אני מטרחן ככה כי משקרים לכם. סיבה טובה, לא?

בתמונה המפורסמת רואים שהשביל הסלול הולך קצת ישר ואז לוקח פניה חדה שמאלה, מה שבאמת נראה כמו בחירה ארכיטקטונית תמוהה למדי, וברור שכל אדם שפוי היה סולל שביל אלכסוני. אבל זה לא מה שקורה בשטח. במציאות, השביל הקטן הזה רק מוביל מהדלת אל הדרך הראשית שמקיפה את המבנה, ובדיוק כפי שפונים ממנו שמאלה, ניתן לפנות גם ימינה. התמונה שלנו היא רק חצי תמונה.

מחשבים מסלול מחדש

כעת, לאחר שהבנו מה קורה בשטח, בואו נחשוב על החלופות. באופן אישי אני מאוד ממליץ לאמץ את ההרגל הזה לכל איש מקצוע לפני שהוא מותח ביקורת בתחומו, זה תרגיל מחשבתי סופר מפכח, ובסופו לעיתים קרובות מגלים שהשמש בכל זאת לא זורחת מהאיבר הספציפי שחשבנו לפני כן. אני לא מאמין שיש כאן צורך באיזשהם פתרונות יצירתיים במיוחד, לא חייבים להמציא את הגלגל, כולה מדובר בכניסה האחורית של איזה קניון (למרות שעם כל הפרסום שהתמונה הזו מקבלת, נראה לי שהאתר הולך להפוך למֶכָּה של אנשי הUX – אז דאגו להשיל את נעליכם אם אי-פעם תגיעו לקניון Torgbygget שבנידאלן, אוסלו).

ביוצאם מהקניון, המבקרים עשויים לרצות לפנות ימינה או שמאלה. זה לא מאוד סביר שהם רוצים להמשיך ישר, אלא אם חשקה נפשם בטבילה מרעננת בנחל, יחד עם כל שקיות הזארה שלהם. כך שאם נלך לפי ההצעה המשתמעת מהתמונה, התכנון הנכון יהיה משהו בסגנון הזה:

ואמנם אינני אדריכל, אבל לפחות בUX אנחנו משתדלים להילחם בנטייה שלנו לנסות לספק את כל גחמותיהם הפוטנציאליות של המשתמשים ע"י הוספת פקדים, אפשרויות ופיצ'רים, מאחר וזה מוביל לממשקים מסורבלים, מכוערים, מנופחים ולא שמישים. במקום זאת, אנחנו משתדלים לא לפחד לגרום למשתמש לעשות עוד איזה קליק מדי פעם אם אנחנו מאמינים שמצאנו פתרון שייתן את מרב הערך לכמה שיותר משתמשים וגם ישמור על ממשק נקי ושמיש לכולם (סתם סתם, למעשה יש לכולנו מניות של חברות שמייצרות עכברי מחשב). המושג "עיצוב מינימליסטי" הפך להיות זהה למושג "עיצוב טוב" – ואולי אף לקחנו את זה רחוק מדי – אבל במקרה הזה אני לגמרי שואל "מדוע לסלול שני שבילים ארוכים לצדדים כשאפשר לסלול אחד קצר באמצע?".

מאחר ואמרתי "חלופות" ברבים, עכשיו אני מרגיש מחויב לספק לפחות חלופה אחת נוספת. והיא בהחלט קיימת, וזוהי אולי החלופה המינימליסטית מכולן, שמכסה את כל התרחישים האפשריים, ולא משנה באיזה כיוון האנשים ירצו לפנות, יחכה להם שביל סלול ובטוח. פשוט נשפוך בטון על ההההההכל. יעיל ואלגנטי, עכשיו כולם יהיו מרוצים!

ראיתי עקבות בחול שמובילות אליך

תדמיינו רגע שאתם נפגשים עם לקוחה חדשה כדי להתחיל בתהליך רידיזיין עבור החנות המקוונת שלה, שבה היא מוכרת תכשיטים מקוריים עבודת-יד לחתולים. אתם בטח תשאלו אותה מדוע היא חושבת שיש צורך בעיצוב מחודש. היא אולי תענה שבכל יום עשרות מבקרים נוטשים את האתר בלי לבחון את המוצרים. בשלב הזה אתם בתקווה תשאלו כמה אנשים כן נשארים לראות את המוצרים, מהו שיעור הנטישה מאחורי המספרים האבסולוטיים. והיא כזה: "אה, אין לי מושג, מה אכפת לי. אני רק יודעת כמה עוזבים, לא משנה לי כמה נשארים". לא נשמע מאוד הגיוני, נכון? אבל זה בדיוק מה שקורה כאן.

הדשא הוא הגוגל אנליטיקס של אדריכל הנוף. הדשא מתעד את האנשים שחרגו מהמסלול המרכזי כדי לעשות לעצמם קיצור דרך. זה השביל שאנחנו רואים. אבל לדרך הסלולה אין את הפיצ'ר הזה. היא לא משקפת כלום. יכול להיות שאלפי אנשים צועדים עליה בכל יום ויום. ויש מצב אפילו שהדרך הזו עמוסה עד כדי כך, שפורעי-חוק מסוימים נאלצים לחתוך כמה פינות רק כדי לעקוף את ההמון הנורווגי הצייתן-לשלטי-אין-לדרוך-על-הדשא. אני אישית בספק שזה המקרה. אבל אין לנו דרך לדעת.

לולא היה שם את הדרך הסלולה, היינו יכולים להשוות את מספר האנשים המשתמשים בכל מסלול ובאמת להסיק מסקנות לגבי מה ואיך צריך לעשות שם, אבל נכון לעכשיו אנחנו רק מניחים הנחות על סמך אחוז לא ידוע מתוך הנתונים, בהתבסס על תמונה חלקית ומטעה.

התמונה מתיימרת להציג את הפער שבין התכנון לבין ההתנהגות. בפועל, הדבר היחיד שאפשר ללמוד ממנה הוא שוואללה, גם בנורבגיה יש ימי שמש. 

כלל יואקסי שהרגע המצאתי גורס שבחייה של כל קבוצת UX בפייסבוק בהכרח יגיע הרגע שהאדמין יבקש לא לפרסם יותר תמונות של מעליות. אף אחד לא יודע למה זה ככה. ייתכן שבחברות מעליות אין אנשים שתפקידם לחשוב על המשתמשים. בכל אופן, אני רוצה לספר על זוג מעליות שדווקא כן נוצרו ע"י חברה שחושבת על המשתמשים, והיא מלאת כוונות טובות.

יש איזה בניין שיוצא לי לבקר בו פעם בשבוע-שבועיים בערך, ויש בלובי שלו שתי מעליות שפונות זו אל זו. זה מייצר מצב שבו אדם הממתין לאחת המעליות כשפניו אל הדלת, עשוי שלא לשים לב למעלית שהגיעה מאחוריו. במלונות ובנייני משרדים פותרים את הבעיה הזו ע"י חיווי קולי (שאף פעם לא ברור מאיזו מהמעליות הוא הגיע, אבל ניחא). ואילו כאן מדובר בקומת מגורים, ואולי זו הסיבה שבגללה הוחלט לוותר על החיווי הקולי, פן יתחרפנו דיירי הקומה.

הפתרון שלהם הוא הרבה יותר עדין – הם מציגים כיתוב בולט על הצג האלקטרוני שליד הכפתור, שאומר "מעלית ממול באה". יש לי מה להגיד על הניסוח, אבל תודו שבעיקרון זה פתרון נחמד. אתה עומד לך, מחכה למעלית, פתאום זה נדלק, אתה מסתובב, והנה המעלית השניה כבר עומדת שם עם הדלתות פתוחות לקראתך, איזה כיף.

אי-שם בתקופת בית הספר היסודי הייתה נהוגה באזורנו בדיחה, מן הבדיחות המתוחכמות והרגישות האלה שילדים ביסודי כל-כך מצטיינים בהן. באמצע שיעור היית מקבל פתק שהיה כתוב בו "איך להעסיק דביל? התשובה בצד שני", היית הופך את הפתק וקורא גם בצידו השני "איך להעסיק דביל? התשובה בצד שני". בשלב הזה די בעל כורחך, באשמת איזה מנגנון מוזר של אינרציה מנטאלית (ולמעשה באשמת מאבקי כוח בין מנגנונים של תגובות אוטומטיות לבין מנגנונים של בקרה עצמית מודעת שאיחרו את המועד ועכשיו מנסים להידחף בתור), למרות שאתה כבר רואה את התאונה מתקרבת אבל כבר מאוחר מדי, היית הופך את הפתק שוב לצדו המקורי והכיתה הייתה נשפכת מצחוק. אולי המקרה הכי מזוקק בעולם של "התשובה בגוף השאלה".

בבניין מגורים בן שבע קומות ושתי מעליות וקורונה, המצב שבו שתי המעליות חונות בקומת הקרקע, עם הדלתות סגורות, הוא נפוץ למדי. ובכן, או שהתרחיש הזה חמק מתכנוניו של מי שהמציא את הפיצ'ר דלעיל, או שהוא באמת חשב שזה הגיוני לגמרי ששתי המעליות יציגו את הכיתוב "מעלית ממול באה" – כי בסופו של דבר טכנית זה נכון. לכן מה שקורה לי כמעט בכל פעם שאני מגיע לשם, כאמור פעם בשבוע-שבועיים בערך, הוא שאני נכנס אל הלובי, מושיט את האצבע כדי ללחוץ על הכפתור, בשנייה האחרונה קולט ש"מעלית ממול באה", מושך את היד, מפרסס, פוסע שני צעדים אל המעלית השנייה, בא ללחוץ על הכפתור, ואז שם לב שאיזה קטע, "מעלית ממול באה", ואשכרה מסתובב וחוזר אל המעלית המקורית ושומע בראשי הדים של כיתה נשפכת מצחוק לפני רבע מאה.