אחת השאלות העיקריות שמטרידות אנשים שמנסים להכנס לתחום ללא רקע בעיצוב, היא האם יש מספיק ביקוש לתפקידי UX נטו. הנושא הזה מצית אינסוף דיונים בתדירות מטרידה בכל פלטפורמה אפשרית. לשמחתי רן לירון החליט לגשת לעניין בצורה מסודרת וערך סדרה של סקרים שמנסים לתאר את המצב הנוכחי. מומלץ לקרוא כאן את הדו"ח המלא.
חיתוך מסקרן אחד שלא נכלל בדו"ח המקורי בוחן את הקשר בין סוג החברה לאופי חלוקת התפקידים, בהסתכלות על ההבדל בין חברות ייעוץ לחברות מוצר. זה מעניין מכיוון שקיימת טענה שרק חברות ייעוץ הן אלה שנשארה בהן ההפרדה החזקה בין התחומים, מה שעשוי לגרור מצב בו אנשים שכבר עשו כמה שנים בתור UX נטו בחברות ייעוץ ועכשיו מעוניינים לעבור לחברת מוצר, נתקעים כביכול. למען האמת, זו גם הייתה ההרגשה שלי. ובכן, מחקר הוא תמיד אחלה תזכורת מדוע אסור להסתמך על ההרגשות שלנו. להלן פילוח החברות שהעידו שמתקיימת בהן הפרדה ברורה בין תפקידי אפיון ועיצוב. ממש לא רק חברות ייעוץ. למעשה, רחוק מאוד מזה.
כלל יואקסי שהרגע המצאתי גורס שבחייה של כל קבוצת UX בפייסבוק בהכרח יגיע הרגע שהאדמין יבקש לא לפרסם יותר תמונות של מעליות. אף אחד לא יודע למה זה ככה. ייתכן שבחברות מעליות אין אנשים שתפקידם לחשוב על המשתמשים. בכל אופן, אני רוצה לספר על זוג מעליות שדווקא כן נוצרו ע"י חברה שחושבת על המשתמשים, והיא מלאת כוונות טובות.
יש איזה בניין שיוצא לי לבקר בו פעם בשבוע-שבועיים בערך, ויש בלובי שלו שתי מעליות שפונות זו אל זו. זה מייצר מצב שבו אדם הממתין לאחת המעליות כשפניו אל הדלת, עשוי שלא לשים לב למעלית שהגיעה מאחוריו. במלונות ובנייני משרדים פותרים את הבעיה הזו ע"י חיווי קולי (שאף פעם לא ברור מאיזו מהמעליות הוא הגיע, אבל ניחא). ואילו כאן מדובר בקומת מגורים, ואולי זו הסיבה שבגללה הוחלט לוותר על החיווי הקולי, פן יתחרפנו דיירי הקומה.
הפתרון שלהם הוא הרבה יותר עדין – הם מציגים כיתוב בולט על הצג האלקטרוני שליד הכפתור, שאומר "מעלית ממול באה". יש לי מה להגיד על הניסוח, אבל תודו שבעיקרון זה פתרון נחמד. אתה עומד לך, מחכה למעלית, פתאום זה נדלק, אתה מסתובב, והנה המעלית השניה כבר עומדת שם עם הדלתות פתוחות לקראתך, איזה כיף.
אי-שם בתקופת בית הספר היסודי הייתה נהוגה באזורנו בדיחה, מן הבדיחות המתוחכמות והרגישות האלה שילדים ביסודי כל-כך מצטיינים בהן. באמצע שיעור היית מקבל פתק שהיה כתוב בו "איך להעסיק דביל? התשובה בצד שני", היית הופך את הפתק וקורא גם בצידו השני "איך להעסיק דביל? התשובה בצד שני". בשלב הזה די בעל כורחך, באשמת איזה מנגנון מוזר של אינרציה מנטאלית (ולמעשה באשמת מאבקי כוח בין מנגנונים של תגובות אוטומטיות לבין מנגנונים של בקרה עצמית מודעת שאיחרו את המועד ועכשיו מנסים להידחף בתור), למרות שאתה כבר רואה את התאונה מתקרבת אבל כבר מאוחר מדי, היית הופך את הפתק שוב לצדו המקורי והכיתה הייתה נשפכת מצחוק. אולי המקרה הכי מזוקק בעולם של "התשובה בגוף השאלה".
בבניין מגורים בן שבע קומות ושתי מעליות וקורונה, המצב שבו שתי המעליות חונות בקומת הקרקע, עם הדלתות סגורות, הוא נפוץ למדי. ובכן, או שהתרחיש הזה חמק מתכנוניו של מי שהמציא את הפיצ'ר דלעיל, או שהוא באמת חשב שזה הגיוני לגמרי ששתי המעליות יציגו את הכיתוב "מעלית ממול באה" – כי בסופו של דבר טכנית זה נכון. לכן מה שקורה לי כמעט בכל פעם שאני מגיע לשם, כאמור פעם בשבוע-שבועיים בערך, הוא שאני נכנס אל הלובי, מושיט את האצבע כדי ללחוץ על הכפתור, בשנייה האחרונה קולט ש"מעלית ממול באה", מושך את היד, מפרסס, פוסע שני צעדים אל המעלית השנייה, בא ללחוץ על הכפתור, ואז שם לב שאיזה קטע, "מעלית ממול באה", ואשכרה מסתובב וחוזר אל המעלית המקורית ושומע בראשי הדים של כיתה נשפכת מצחוק לפני רבע מאה.
(הקדמה: העירו לי, ובצדק, שלא ממש ברור על מה מדובר בעצם. אז מדובר בסקר שבניתי והפצתי, שעוסק בגיוס יואקסים ג'יוניורים. כאן אפשר לקרוא טיפה רקע (בחלק ב' של הפוסט), יותר מאוחר פירסמתי גם מעין ניתוח מתודולוגי של הסקר עצמו, והמאמר הנוכחי מרכז את התוצאות)
ובכן.
דבר ראשון, תודה ענקית לכל מי שענה והפיץ את הסקר. נכון לרגע כתיבת שורות אלה, התקבלו 58 תשובות, שזה משמעותית יותר ממה שחשבתי שאשיג, ולדעתי זה בהחלט יכול לייצג את נושא הגיוס של יואקסים ג'יוניורים בארץ.
אני לא יכול לדבר על אחוזי היענות מכיוון שפרסמתי את זה בכל מקום אפשרי ברשת, ולא רק בקבוצות ייעודיות של מגייסים – כי אני לא חושב שיש כאלה, ומספר קבוצות של מנהלים/בכירים שאני כן מכיר, אינן מקיפות מספיק. כלומר פניתי לקהל שהוא מראש הרבה יותר רחב מאשר קהל היעד האמיתי. אני כן יכול להגיד שהיו 253 לחיצות על הלינק – ואני מאמין שרובן הגיעו מאנשים שהיו סקרנים לראות את הסקר בלי למלא אותו.
אזכיר כי בתחילת הסקר הגדרתי שהשאלות מתייחסות ל:
5 השנים האחרונות בלבד (למה לא פחות? למה לא יותר? כל זאת ועוד – בחפירה המתודולוגית שמאחורי הסקר)
משרות אפיון בלבד, כלומר כאלה שמרכיב האפיון בהן הוא 70% מהמשרה לפחות
ג'יוניורים בלבד, כלומר משרה עם דרישת ניסיון של 0-3 שנים
*את רוב צילומי המסך אני עושה ישירות מגוגל פורמז שאינו מתמודד היטב עם RTL, אז סליחתכם מראש על הפיסוק ההפוך. נגיד שזה מוסיף אותנטיות :).
* מתוך 58 משיבים, 40 (59%) גייסו 1-3 ג'יונירים בחמש השנים האחרונות.
* סה"כ מתוארים כאן 324 תהליכי גיוס. חלקם בוודאות מתייחסים לאותם המועמדים, כאלה שעזבו מקום ראשון אחרי פחות משלוש שנים (לפי ההגדרה שלנו של ג'יוניור) ואז חיפשו מקום חדש. אני משער גם שחלקם מתייחסים לאותם התהליכים, כאשר מספר אנשי UX היו מעורבים בתהליך מהצד המגייס וכל אחד מהם מילא את הסקר. עם זאת, אני משער שמהמספרים האלה אינם באחוזים גבוהים, בשני המקרים.
* המספר 86 מאוד מוזר בעיניי. אני יכול להעלות בדעתי רק חברה אחת בארץ שיש איזה סיכוי שגייסה כזאת כמות של יואקסים ג'יוניורים בחמש שנים האחרונות, אבל אינני מכיר אותה מקרוב כדי להיות מספיק בטוח. ההשערה החלופית שלי היא שהמשיב כאן התייחס למס' המועמדויות שהוגשו ולא למספר המגויסים בפועל. אם הייתי מחשב איזשהם ממוצעים על המספרים האלה, זה היה יכול להטות מאוד את התוצאות והייתי צריך לחשוב אם אני מתחשב במספר הזה בכלל. אבל אין לי ממוצעים, אז הוא מבחינתי מייצג עוד מגייס אחד ספציפי שחולק את ניסיונו, והכל טוב.
רוצה להזכיר כאן עובדה ידועה, שבדיעבד הייתי צריך לתקף אותה עם שאלה ייעודית בסקר: ברוב חברות הייעוץ בארץ, אם כי לא בכולן, מתקיימת החלוקה בין עיצוב (UI design) לבין אפיון (UX design). בהרבה מאוד חברות מוצר זה לא המצב, לא יודע להעריך באחוזים. רוב המקומות שמציעים תפקידי UX נטו לג'יוניורים הם חברות ייעוץ. זה גם חד-משמעית המקום הכי טוב להתחיל בו את הקריירה.
אוקיי, זה כבר מתחיל להיות מעניין. החלק הירוק היה אמור להיות אדום, זה התפצל בגלל ששיניתי "UX" ל"יואקס" בגלל בעיית הRTL, והכלי מחשיב את זה כשתי תשובות שונות. אז בפועל יש לנו 58.6% סינון ע"י אנשי UX/פרודקט. שני האנשים שאמרו "אני" הם כנראה אנשי UX/פרודקט, כי זו הייתה תפוצת הסקר, אז נוסיף גם אותם ונגיע ל62% "אדום". את הורוד נוסיף לכחול מכיוון ששאלתי כאן על הקו"ח, ונגיע ל-34.5% "כחול", מה שישאיר לנו עוד 3.4% של "תלוי". כן, ביואקס גם זה תלוי.
הסיבה ששאלתי את זה היא שהמקצוע שלנו הוא לא סופר נפוץ בנוף הכללי של התעסוקה ושל ההיי-טק בפרט, ולכן מגייסות HR לא תמיד שולטות בחומר כשזה מגיע אלינו. הן גם עוברות על הקו"ח בצורה הרבה יותר שטחית. כפי שאתם רואים מהתוצאות, כנראה שזו תופעה די ידועה אם יותר מ-60% מעדיפים לעבוד יותר קשה ולעבור על הקו"ח בעצמם. לכן המסקנות הן:
השתדלו להגיש שלא דרך האתר, הלינקדאין, או כל פלטפורמה ציבורית כזו, אלא ישירות למנהלים המגייסים או לחברי הצוות. בחלק מהמקומות זה אמנם יגיע ישירות לאנשי המקצוע גם מפלטפורמות גיוס, אבל אין לנו דרך לדעת זאת מראש, ואנחנו רוצים להקטין את הסיכוי שזה יגיע לHR. לא שיש לנו משהו נגד HR חס וחלילה :).
ההמלצה הזו נכונה תמיד, אבל היא נכונה שבעתיים אם אתם כן מוצאים את עצמכם מגישים דרך HR או פלטפורמת גיוס – התאימו את הקו"ח לכל משרה ספציפית. הדגישו את ההיבטים שהוזכרו בדרישות. אם הקו"ח מגיעים לאנשי HR שלא בהכרח יודעים לקרוא בין השורות של UX, חשוב שהשורות יכילו את מילות המפתח שהם מחפשים.
פייר – הופתעתי. הייתי בטוח שהרבה יותר אנשים יקפצו ישר לעבודות. כשסייגתי לגבי "כשיש גישה ישירה" ניסיתי לנטרל את התופעה שבהמון מקרים הלינק לפורטפוליו נמצא בתוך הקו"ח, אז ברור שפותחים את הקו"ח קודם – ואני לא מאמין שהצלחתי לנטרל אותה לגמרי.
תיק עבודות לוקח :).
בהזדמנות זו – פרסומת אחת וחזרנו – רוצים תרגיל נחמד של אפיון מערכת מורכבת? אולי תתעניינו במסמך הדרישות שפירסמתי.
התרשים מאוד מעודד אותנו להתמקד בפער, ולהגיד "הנה, היו 34 מגייסים שאצלם קו"ח מרשימים מעולם לא הצילו מועמד עם תיק עבודות חלש, לעומת רק 24 שאצלם כן, אז זה פער של 10", כאילו שזה 10:0. אבל בעיניי זו לא הדרך הנכונה להסתכל על זה (ואולי הייתי צריך לבחור בתרשים אחר. אבל איזה?). הפרשנות המעניינת יותר בעיניי היא שוואללה, היו 24 מגייסים שמעידים שקו"ח חזקים הצילו אצלם מועמדים עם תיק עבודות חלש. בעיניי זה ממש לא היה מובן מאליו, והופתעתי לראות את זה.
כנ"ל לגבי תיאור איכותי של תהליכי עבודה, אפילו שהעבודות חלשות (27:31)
אותו כנ"ל אבל מכיוון אחר – העבודות פחות "מדברות בעד עצמן" ממה שחשבתי, 26 מגייסים אומרים שהם לא התקדמו עם מועמדים בעלי עבודות חזקות עקב תיאור לא מספק של תהליך העבודה.
הנקודה האחרונה היא קצת מתעתעת. אמנם מספר המגייסים שקידמו מועמדים חלשים יותר בזכות היכרות עם עולם התוכן היא רק 19, אבל זה לא 19 מתוך 58 אלא 19 מתוך 44 – כי זה רלוונטי רק לחברות מוצר, שהרי חברות ייעוץ לא נוהגות להתמחות בעולמות תוכן ספציפיים בצורה בלעדית. שזה מספר אחר לגמרי.
רוב ההמלצות העולות כאן לא יפילו אף אחד מהכיסא:
השקיעו בכל המרכיבים. נסו לכפר על הנקודות החלשות שלכם באמצעות היתרונות שלכם. תמיד מדובר בסט של שיקולים, למרות שתיכף נגיע לעניין הdeal breakers.
אמנם אי אפשר לרכוש בין לילה התמחות באיזשהו עולם תוכן, אבל המון אנשים הולכים לUX בתור קריירה שניה, רבים מהם מתוך ההיי-טק. ניסיון העבר שלכם הוא הנכס הכי גדול שלכם והיתרון המוחלט שלכם על מועמדים "כלליים" שאולי יש להם עבודות יותר יפות, אבל ייקח להם מלא זמן לקלוט את עולם התוכן. אתם לא מבינים כמה נקודות פוליטיות זה מוסיף למגייס כאשר המאפיינת החדשה שהוא הביא יכולה to hit the ground running בפגישותיה עם המפתחים ושאר בעלי העניין. את זה שהיא אולי קצת פחות מבטיחה ביואקס – רק הוא יודע, אבל את זה שהיא מכירה את הביזנס – כל הארגון יודע. וגם במקרה של קריירה ראשונה – יש בארץ סטארטאפים שעוסקים בכל נושא אפשרי בעולם. מה שעשיתם בצבא, מה שעשיתם כתחביב, מה שעשיתם בקיבוץ, מה שבני הזוג שלכם עושים, מה שלמדתם. השתמשו בנטוורקינג שיש לכם בתעשיות הקרובות אליכם, ונסו להגיע מבפנים. מה שמתקשר גם לסוגיית הHR.
הזכרנו deal breakers… פייר – הופתעתי מכמות ה"כן".
לאף אחד (למעט שני אנשים) לא באמת קריטי אם אתם לא שולטים בסקאץ' או שבחיים לא ראיתם פיגמה ואתם מגיבים ב"לבריאות" אם מישהו לידכם אומר "אקשור".
למרות שאי אפשר לקבוע על סמך התוצאות שהיצירתיות משתלמת, בוודאות אפשר להגיד שאין סיבה לדכא אותה לטובת פתרונות מוכחים יותר.
אמנם תמונה שווה אלף מילים ואנימציה שווה אלף תמונות, אבל את החלק השני המצאתי הרגע. זיקוקי דינור באקשור לא הביאו חוזים, אף שהם מתחרזים (סליחה).
תראו.. אמנם ההשאלה הקודמת מלמדת אותנו שזה לא כזה משנה אם נתתם רק תמונות או שפיתחתם מוצר אינטראקטיבי שלם, אבל אם כבר פיתחתם, שווה שהמגייס לפחות יוכל להתרשם ממנו. הבעיה עם זה היא שלחקור פרוטוטייפ כזה יכול להיות ממש מעיק – לעיתים קרובות אין דרך לדעת מה אמור לעבוד ומה לא, ואיך מתקדמים בתהליך, ולא קל לרדת לסוף דעתו של המאפיין. השוטטות העיוורת הזאת בתוך פרוטוטייפ גדול היא נורא מתסכלת. אני מאמין שהעובדה הזו מסבירה מדוע הכחול הוא פחות מרבע.
אז מה עושים? פשוט – מקליטים וידאו. את הוידאו מטמיעים ישירות בפורטפוליו בצורה בולטת. ובו עוברים על כל הפלואו, עדיף עם קריינות, ועדיף עם קריינות ברורה, בטוחה בעצמה, לא מגומגמת, שיודעת את החומר ועשתה מלא חזרות וטייקים. הוידאו חייב להיות קצר, בהחלט לא יותר מחמש דקות, ועדיף לכיוון השלוש. זה משרת גם את המגייס בזה שהוא לא צריך לעבוד קשה ולשבור את הראש אלא יכול להתרווח בכיסא ופשוט לראות סרטון, וגם אתכם בכך שאתם יכולים להציג את הפרויקט בצורה הטובה ביותר, ולוודא שהמגייס נחשף לכל האוצרות ועומק המחשבה שלכם ולא מוותר בדף הראשון כי הוא לא מבין איפה התכוונתם שילחץ.
די אותו סיפור כמו עם הפרוטוטייפ. אנשים כותבים מגילות שלמות, עמודים של טקסט, שאינו תמיד סוחף או אפילו קוהרנטי, ושמרגיש לפעמים כמו buzzwords bingo עם מילות קישור. זה לא יוזבילי. זה לא UX חכם. תכתבו קצר, תמציתי, וברור. נכון שאתם נורא מתלהבים ממיקרוקופי במוצרים? אז בתור תרגול, תתחילו מכתיבה ברורה ויעילה בסיפורי המקרה שלכם. וגם אם הספר של כנרת יפרח הוא התנ"ך של המיקרוקופי, בכל מה שקשור לכתיבה יעילה אני מאוד ממליץ על כל דבר שהוא פרי מקלדתו של צפריר בשן.
שאלות פתוחות
המלצות למועמדים – מה כן לעשות
קיבלתי 48 תשובות, מביא אותן כלשונן, קופי פייסט. יש יותר מ-48 בולטים כי חלק מהתשובות היו מחולקות לפסקאות בעצמן, אז הן יצרו כמה בולטים. אני לא בטוח למה התכוונו ב"לא תמיד" ו"בוודאי" – אני משער שחשבו שאני שואל האם כדאי לבקש המלצות לגבי המועמדים.
לא תמיד
לכתוב מכתב מקדים ממוקד, ספציפי למעסיק,
להכין תיק עבודות מעולה
אם מסתדר – להגיע דרך ממליצים
לעצב גם את קורות החיים
בקורות החיים – לכלול קישור לתיק העבודות כלינק לחיץ
לוודא שיש לכם נוכחות חיובית ברשתות החברתיות. לפחות פייסבוק ולינקדאין.
להכין שאלות טובות לראיון שמראות על הבנה ועל מוטיבציה
להיות זמינים ונגישים
גם בראיון עבודה – להיות פתוח לביקורת ולענות באופן ענייני ולא מתגונן
לנסות להציג בעבודה הראשונה משהו שלא נראה אצל כל בוגרי הקורס האחרים מאותו בי"ס. משהו יזום מומצא (או אמיתי אם יש אפשרות), עם תיאור מפורט (אבל לא מפורט מדי) של תהליך העבודה, עם תוצרים בדרך ופוקוס על החלטות דיזיין משמעותיות, תגליות מהותיות מתהליך המחקר וכו'.
בוודאי
להשקיע בכמות קטנה של פרויקטים אבל עם נפח משמעותי. לא אתר שיווקי. מערכת או אפליקציה מורכבת.
להשקיע באסטטיקה של הפרוטוטייפ. לא מעוצב אבל אסטטי.
להציג 2-3 עבודות עם תאור נאמן של התהליך ושל התוצאות שלו. להראות שלמדת במקום רציני. להיות מוכנ/ה לשיחה מעמיקה ורצינית על העבודות בתיק.
לזכור שלא רק אתם נבחנים. אתם מחפשים חונך/ת מיקצועי שתוכלו ללמוד ממנו/ה כמה שיותר.
ללמוד תואר בעיצוב
לעשות פרויקטים אמיתיים ככל האפשר. לקחת מוצר שאנשים משתמשים בו ולעשות ראיונות ותצפיות ועל בסיסם להציע שיפורים. זה יכול להיות מוצר יום-יומי כמו מכונת כביסה או מיקרו.
להשקיע בתיק עבודות טוב ועדיפות מוחלטת להסברים, אבל בלי להגזים
להשתמש בטיפוגרפיה טובה! גם לכתיבה ולא רק בעבודות!!
לתאר היטב את תהליך החשיבה והעבודה, להקשיב באמת בראיונות עבודה, להתכונן ולהיות מוכנים לראיון, לשתף במחשבות תוך כדי שיחה, לספר על התלבטויות
להסביר לגבי תהליך שעושים , לעשות הגהה לקורות חיים, ללמוד על הארגון אליו באים, לשאול את המעסיק מה חשוב לו , שקורות החיים יהיו יפים אך לא מעוצבים יותר מדי, להראות התלהבות מהמשרה והחברה
להיות אתם ולהיות חכמים. אני מחפשת אנשים חכמים, מוכשרים ויעילים. תיק העבודות הכי חשוב: אם הוא לא טוב, הפתח בשער מצטמצם ואם אתם חלק מתהליך עם הרבה מועמדים, תאבדו את הסיכוי להגיע לפגישה איתי.
תשאפו תמיד להגיע לפגישה פנים אל פנים עם הגורם המקצועי המגייס. הפגישה הזאת תכריע את גורלכם בתהליך.
בחירת שלושה פרוייקטים מעולמות שונים ולהראות בהם חשיבה מערכתית, היכרות עמוקה עם עולם התוכן, יכולת התמודדות עם כל שאלה על הבחירות שלהם בפרויקט.
להדגים תהליכים, לא לזרוק סתם מונחים, להצדיק את תהליך הפתרון. לעיתים נדירות אני רואה הצדקות והוכחות לתהליכי פתרון שהם לא "אינטואיציה" או "חוק היקס". מועמדים שאני שוקל ברצינות מבינים לעומק ומדגימים את תהליך הפתרון שלהם.
להקל עליי בתור מגייסת להבין *מהר* למה המועמד רלוונטי אלי – הכי טוב לחקור קצת על החברה והמוצרים, ולכתוב פסקה על למה זה מץ׳ טוב.
לשמור על פשטות בהצגת העבודות, פירוטכניקות לא יעלימו כשלים בסיסיים רק יעצימו אותם.
להתמקד בתהליכים ולהיות סופר ממוקדים
להיות אמיתיים. לא להעמיד פנים שאת יותר ממה שאת. לא פחות. לגלות התלהבות מהחברה, מהפרויקטים שלה ומהאנשים שיעבדו איתך
לשתף גם בקשיים ואילוצים שהיו בדרך, לשקף הצעה של אפיון שעשו ולהקוח/בוס בחר לשנות ומה היתה תוצאה הסופית וממה נבע השינוי ואפילו לציין את תחושתם לגבי זה. לא תמיד אנחנו מרוצים מבקשת הלקוח, אבל להציג את זה מנקודת מבט אפיונית מה הסיבה, מה התפספס לדעתנו וגם איך התנהלו מול הלקוח. במידה והכל פרוייקטים של לימודים אז מנקודת מבט של התפתחות החשיבה, זה היה הוויירפריים, הראשון ובעקבות 123, התחדדתי ושיניתי והגעתי ל Y. מבחינתי זה לא רק להציג פרסונות, תרשים היררכיה, קצת הסבר על ווירפריים סופי ואולי עיצוב. אנחנו לא קולעים בול על הפעם הראשונה. המסקנות שלנו הן חלק מהתהליך.
ספרו לי סיפור. הדגימו תהליך. לא חייבים מוצר שלם, אפשר גם פיצ׳ר אחד מורכב שפתרתם.
תנו קרדיט אם לא עשיתם הכל לבד. זה עולם קטן ושקרים, גם לבנים, מתגלים מהר. להיות כנים ושקופים.
לייצר 2 3 עבודות עם סיפור מעניין ומורכב (גם אם אין ברירה והן ביוזמה עצמאית לחלוטין)
להביא דוגמא קונקרטית פחות תרגילים מקורסי אפיון
להראות תהליך עבודה וחשיבה
תיק העבודות צריך להיות מאורגן היטב. כל תיק עבודות מקבל דקות בודדות של התייחסות, אני אקרא היטב ואשקע בפרטים רק של תיקי עבודות מבלבלים, כאלו שקשה לי לאמוד את טיב המועמד.ת
סקיצות ופרוטוטייפים הם הדבר הראשון שאסתכל עליהם, אחפש רמת גימור, רמת מורכבות, וחשיבה עצמאית.
מתן קונטקסט לעבודות זה החלק המהותי בעיני, ובעיקר לראות את יכולות ההבעה (האם זה טקסט פילר, או שהמועמד.ת הצליח.ה לנסח בבהירות ובעניין מה הסוגיה והתהליך), טקסטים שקל ונעים לקרוא נותנים אינדיקציה טובה למועמד.ת חזק.ה.
לתאר במדוייק את הבעיה שהמסך פותר. לתאר במדוייק את חלקך בתהליך. לתאר באופן ברור את הפתרון. לבחור את הפתרונות הכי נבונים שלך. רצוי גם להוסיף דוגמאות לעבודת מחקר, והסקת מסקנות ממנו. אם יש הרבה עבודות, כדאי להתאים את העבודות לתפקיד שאליו אתם ניגשים.
אני סורקת עשרות תיקי עבודות, תשקיעו בלהתבלט
אין טעם בפרוטוטייפ אינטראקטיבי בלי להסביר למגייס מה תסריט השימוש. ולכן, עדיף להראותמסכים סטטיים שמדגימים את השלבים האלה (אפשר להדגים את זה בפגישה)
שאלו שאלות על התהליך אצלנו ותראו למה זה דומה במה שעשיתם
תראו למה אתם אוהבים לאפיין. מה מעניין אותכם בזה.
קחו כוס מים לראיון.
עדיף להפגין סקרנות מאשר לשדר שאתם יודעים הכל
לפרט על התהליך המלא ולהראות כמה שיותר שלבים (מחקר, מסע משתמש, אבטיפוס, עיצוב, מחקר שמישות…)
לעשות שיעורי בית לגבי החברה שבה מתראיינים – מה עושים בה, מה גודלה; לשכנע שיהיה ערך מוסף בקליטה; להיות חבר בפורומי UX; להראות שמעבר ללימודים שהיו לפני כך וכך היתה למידה עצמאית – קריאת חומרים, אתרים וכו.
לבוא מוכנים עם העבודות שהם מציגים. לדעת הקשרים עיסקיים, לתאר את עולם התוכן הרלוונטי אבל בקצרה. לספר גם על שיקולים של פיתוח ומגבלות שהיו, לספר על תובנות ממשתמשים, על חלופות שנבחנו, על תהליך.
להסביר את תפקידם הספציפי בפרוייקט
לתת הסברים לגבי הבעיה שניסו לפתור והפתרון
אסתטיקה של מסכים וקריאה נוחה של המקרים שהם מוסיפים
לגבי הראיון – לדעת לספר את סיפור המוצר, להגיע מוכנים אחרי שהתאמנו על המצגת שלהם
להשקיע בעבודות איכותיות ופחות בזיקוקים של התיק עצמו. הפלטפורמה להפצת התיק פחות רלוונטית. אם אין מספיק עבודות איכותיות אז לנסות לאפיין פרוייקט כתרגיל ולציין זאת. לא לוותר על פיקסל-פרפקט, שגיאות כתיב וכו'. זה מראה על גישה רצינית. להוסיף לתיק מגוון יכולות: אפיון, עיצוב, אילוסטרציות, מיקרו-אנימציות.. לנצל את הזמן של חיפוש העבודה ללימוד התוכנות המתקדמות בשוק שהן חינמיות, כמו פיגמה/XD .אפשר להפיץ באמצעותן גם עבודות/פרוטוטייפינג. זה יתרון.
להשקיע בתיק עבודות מסודר/ברור ויפה ויזואלית (גם אם זה לתקיד איפיני) זה המדד המרכזי בעני שמעיד על היכולות של מי שעשה את תיק העבודות – אובר מלל על תהליכי עבודה בעני רק מפריעה. לרוב מספיק מעבר זריז על קורות החיים להבין מה הרקע והנסיון של המועמד ולהסיק מזה מה היכולות הלוגיות שלו.
לשים לינק ישיר לתיק העבודות במייל, להשקיע בעבודות בודדות אך איכותיות.
להקפיד שהתהליך ייצג סדר הגיוני כרונולוגי. להקפיד לפרט על הממצאים תוך פירוט הדרך בה הם הושגו. לתאר בתמציתיות.
לאפיין את המידע שיהיה מונגש גם לנייד.
להציג גם התלבטויות ולא רק את הפתרון הסופי.שהטקסט יהיה קריא כותרות ברורות כותרות משנה(תמצית)
להוסיף אימג'ים של תהליכי חשיבה. סקאצ'ים, היי-לבל מוקאפ, פתרונות שנפסלו.
לכלול מעט פרוייקטים ואיכותיים שונים. 'להאכיל בכפית' וחומר לי למה בחרת את הפרוייקט הזה. מה מעניין בו, מה האתגר.
להוסיף הסברים טקסטואליים, אבל… לא ארוכים. מגייס מותש.
לשים פרוייקט מהלימודים זה ממש אחלה.
כל פורמט הוא אחלה מבחינתי. סקרינשוט, פידיאף, אפילו איפיון בפאוורפוינט לא גרם לי לא לשקול מועמד.
להראות ידע/ניסיון בתהליכים מסוגים שונים במידה ויש. להראות שעשה תהליך יצירת פרסונה, מיפה פלואו, אם השתמש במתודולוגיות מעניינות, יוזר ג'רני…
לספר בראיון למה המקצוע מרגש ומעניין ולמה ואיך הגעת אליו. עבורי זו נקודה שממש עושה לי את זה המועמד. רואים שם ניצוץ כשיש עניין אמיתי, וזה עושה את העבודה.
לראיין גם את המראיין ולהבליט כישורי הקשבה והסקת מסקנות.
להראות לפני ואחרי, להסביר מה היתה תרומה ספציפית, להגיד כאשר מדובר על פרויקט מומצה( תרגיל מחשבתי ולא פרויקט שבוצע מול לקוח אמיתי)
לבחור תואר או קורס שאכן מספקים התנסות אמיתית ומכינים את הסטודנט לחיים בתוך חברה.
לתת מסגרת לאופי העבודה בחברה, להסביר לעומק את המוטיבציה והתהליכים ולבחור עבודות מעניינות
להציג הן את החוזקות שלהם והן את מה שהם לא יודעים עדיין (כי עצם המודעות היא כבר שלב חשוב בתהליך האפיון)
קישור לתיק עבודות בגוף המייל
כנות ושקיפות בתיק עבודות. מה המועמד עשה או לא עשה (לדוגמה איורים וצילומים), האם היו מעצבים בודדים בתהליך או חלק מקבוצה וכו.
מועמדים צריכים להראות מגוון בתיק עבודות שלכם לרמה שתייצג נאמנה את שלל היכולות שלהם
לזכור שראיון הוא אירוע דו כיווני, כמו שהם נבחנים לפוזיציה כך גם החברה נבחנת, ברגע שמבינים ששני הצדדים מתחילים הקשרות בתקווה להעסקה השיח יותר שיוויוני ובגובה העיניים
המלצות למועמדים – מה לא לעשות
שוב 48 תשובות, שוב עושה קופי-פייסט פלוס בולטיזציה:
לפעמים
לא לשלוח קורות חיים סתם במייל בלי לכתוב כלום
לא לשכוח לצרף תיק עבודות
לא לשלוח כמה פעמים לאותו מעסיק בטווח של יומיים
להזריק אטרופין
בהחלט
לא לעצב את הפרוטוטייפ אם אתה לא מעצב.
לא לשים בתיק העבודות דוגמאות לא איכותיות.
לא להציג תמונות רדודות בלי "סיפור הפרויקט". לא ללכת לעבוד במקום שבוא לא יהיו לך חונכים מקצועים טובים. אם זאת העבודה הראשונה שלך, את/ה לא יכול/ה להיות ה-UX/UI של סטרטאפ גם לא ה-UX של הסטרטאפ.
קורסים
לא להראות לי אפליקציות מובייל שעשו בקורס UX. זה לא אומר כלום.
לא למרוח, לא לשעמם, לא להתעצל
לשים עבודות אמיתיות בלי תוכן של כתיבה
לא לשקר, לא להיות יהירים או דפינסיביים,
לא להיות יותר מדי ״חברותיים״ (בדיחות לא במקום, לקרוא למראיין ״אחי״ וכו) אלא לשמור על יחס מקצועי אך נעים, לא לתת יותר מדי דגש לפרסונות (תמונות, תיאור מפורט מאוד שלהם)- בסוף זה כלי בסל הכלים,
לא ליצור קו״ח מפונפנים: זה מוצאהאתכם סאחים ומתמקדים בתפל.
לא לחפור בתיק העבודות: תיאור תהליך זה נהדר, חפירות – לא. תהיו ממוקדים ותמציתיים. אין לי את כל השבוע בשבילכם וזה מציג אתכם כאנשי מקתוע שלא יודעים להתמקד בעיקר.
לא לכלול עבודות שאין לכם חלק משמעותי בהן ואם יש לכם רק כאלה, אז לציין את חלקכם ולוודא שיש לכם משהו משמעותי לומר על החלק הזה (אחרת למה הוא שם?!)
בראיון- לשמור על צניעות בלי להמעיט מערככם. זה עובר מצויין (לפחות אותי). לזכור שהשמש לא זןרחת לאף אחד משום מקום ושלאדם מולכם יש הרבה יותר ניסיון משיש לכם. (מה שלא אומר בהכרח שיש לו יותר ידע, אבל לכו תדעו…)
לא לשים מסכים בודדים ללא יכולת של המגייס להבין את התהליך. מנסיוני, הדבר הטוב ביותר, זה לשים כמה מסכים עם הסבר קצר על הפרויקט ומשם אם המגייס מעוניין ניתן לצלול לאפיון המלא, המקורי. חשוב להראות גם באיזו דרך ועד איזה רמת פירוט מגיעים התוצרים שמגיעים לפרודקט ולפיתוח.
לא לשים עבודה וחצי בתיק העבודות, מובייל וחצי אתר כאשר הן לא "אפויות". ולהפסיק לשים סתם טמפלטים מומצאים של פרסונות.
מסמכים שלא נפתחים במובייל, קובץ קוח בלי הלינקים לפורטפוליו ולסושיאל, עמודי סושיאל בלי הלינקים לפורטפוליו
קו"ח "מעוצבים". קשה לקרוא את זה וזה מציק.
לא לרמות
לא לנסות לנכס את הכל לעצמך. את/ה עובדים בצוות, מקבלים פידבקים מלקוח, בוס, מנטור. חשוב לי להבין איפה ועד כמה באמת השתלבת בתהליך. זה לא מפחית מהעשייה וכן מצביע על יחסי אנוש.
לקחת קרדיט על משהו שלא עשיתם.
להתחמק מקלישאות ושימוש יתר במונחים מקצועיים. עדיף לספר סיפור אישי חוויתי.
להביא משהו שהמציאו ולדבר עליו כאילו הוא פרוייקט אמיתי
לתמצת את נסיון העבר (אם יש), לתהליך עצמו, הרקע (המוצר שעבדת עליו בעבר) פחות חשוב
אל תכללו בתיק העבודות המון עבודות קטנות ודומות זו לזו. כל פריט בתיק העבודות צריך לייצג דבר מה עליכם, הוא לא צריך לכלול את כל העבודות שעשיתם.
עזרו למגייסים להבין מה העבודות הרלוונטיות, מה פרוייקט מובייל ומה מערכת מורכבת. חשבו איך אתם מייצגים את המידע הזה בתפריט הבחירה.
שימו תמונות גדולות, עם עדיפות לכאלו שאפשר לפתוח ולהגדיל.
אם יש לכם כמה עבודות אמיתיות (כלומר ללקוחות עם אילוצים אמיתיים) אז תורידו את שלל התרגילי לימודים. זה בסדר לפני שיש לכם ניסיון, אבל מערפל את המסר אם כבר יש לכם ניסיון.
לא למלא את תיק העבודות ביותר מדי עבודות, שימו רק את מה שמדגים יכולת ברורה. לא לכתוב באריכות יתרה. לא לשים המון מסכים מאותה עבודה, רק כדי להראות שעשיתם הרבה
מכיוון שאני סורקת עשרות תיקי עבודות, אני מזהה בקלות טמפלטים, שבלונות מקורסי UX או השראות ממקומות אחרים…
אל תזלזלו בכלום. לא במקום העבודה הקודם, לא במנהלת הקודמת שלכם (אולי היא אחותי?) לא בכל האחרים בשוק שלא מבינים שום דבר (גם אם זה נכון)
אל תאחרו. בטח לא בלי להודיע. אם אתם לא שם רבע שעה לפני הזמן – תודיעו.
אל תשתו משקאות מוגזים בראיון
לא להניח שמישהו מתמקד לעומק במה שאתם מגישים בשלבים הראשוניים. לתת לחומר לדבר בעד עצמו בצורה פשוטה וממוקדת
לא לקפוץ ישר לפיתרון, אם יש אילוצים שהיו על פרויקט, לציין את זה
לא להגיד שלא שמעת על החברה המראיינת; לא להגיד שבאת לזמן קצר;
היו קשובים למראיינים. לדעת מתי להרחיב ומתי לקצר, לאפשר שאלות, לא להיות פאסיבים יתר על המידה. לנסות להוביל את הדיון.
לא להגיש תמונות של מעצבים בכל מיני זוויות, ללא מלל שמסביר מה נעשה שם
לא לשלוח קורות חיים בלי תיק עבודות או הסבר
לא לוותר על מבחני בית, אפילו אם הם נראים מאיימים. כל התנסות חשובה. והרבה פעמים למראיין לא חשובה השלמות של הפתרון, אלא יכולת ניתוח הבעיה, העלאת השאלות הנכונות, הצעת פתרונות יצירתיים, דיון משמעותי שמראה הבנת צרכי משתמש ומוטיבציה.
לא להעמיס בתאור תהליכים – בעני זה מאוד משעמם שורה 1 או 2 של תאור תעשה את העבודה
לא לשלוח תיק עבודות כpdf, לא לזלזל בנראות קורות החיים אבל גם לא להגזים בעיצוב מקושקש מדי
לא לייצג תהליך שלא נעשה. לדוגמא עם לא חקרת פרסונות מתוך אגריגציה של ניתוח נתונים. על תמציא.
להמנע מלהראות מוקאפים מעוצבים. או מממש במסורה ורק במידה ומגיע אחרי אימג' של הווירפריימס.
לא לחפור בטקסטים.
לא להראות לי תמונות מבוימות בהן רואים את המסך מודבק בתוך סצינה
לא לפחד להציע את עצמך, להעיז, להראות ראש גדול ונחישות
לא שקר בשום אופן או לנסות למכור את עצמך
לא לסלף פרטים על ניסיונכם או להגזים. כי בסוף עלולים לקחת אתכם ולהתאכזב מהתחלה. עדיף תיאום ציפיות הוגן
לפנות בלי תיק עבודות
לאחר לראיון 😉
לא להתבייש לשאול שאלות או להגיד שלא יודעים את התשובה
אם ברצונך להוסיף משהו, או לסייג את תשובתך לשאלה סגורה, זו ההזדמנות שלך
קיבלתי 20 תשובות, אחת מהן אני מוריד כי היא התייחסה לשאלה שהייתה בפיילוט וירדה (הזכרתי אותה בקצרה בסוף החפירה המתודולוגית). עוד כמה פונות אליי ואותן אני לא מוריד כי הן מפרגנות 🙂
עדיף פרויקט אחד עם תהליך מפורט מאשר הרבה פרויקים לא מעמיקים. התוצר הסופי פחות חשוב משמעותי מהתהליך
לרוב תיאורי העבודה פחות מעניינים אותי לקרוא כי זה מעייף וגם כך אם זיהיתי ב-ux פתרון מעניין אשמח לשמוע על התהליך לעומק בראיון.
אין דבר כזה UX/UI
כל הכבוד על היוזמה.
לבדוק וללמוד מאחרים. הכל נמצא באינטרנט. לא להתעצל, לעשות עבודת מודיעין והכנה לקראת כל משרה שפונים אליה, במיוחד אם זומנתם לראיון
אני תמיד מחפשת אנשים לכמים, צנועים וחרוצים. טאלנטים זה מצויין, אבל בלתי ניתן לניהול. אל תהיו פרימדונות אבל גפ אל תמעיטו בערך עצמכם. תבואו כמו שאתם ואם תתקבלו- זה בזכות מי שאתם. בהצלחה!!!
אם כבר יוצרים דמו למוצר, אני חושבת שדווקא להציג מוקלט ומלווה בהסבר (לא מה רואים אלא מה רצינו להשיג כאן) כמו שמציגים ללקוח או בפני הכיתה, יעניין מאוד. יאפשר לבחון גם סופט-סקילס וגם הרבה פעמים יותר נעים מקריאה (במיוחד כשהרבה שולחים) ובדיבור קל להעביר רעיון מורכב יותר ופיצוח מעניין.
תמיד יש יוצאים מן הכלל לכל אחת מהשאלות הסגורות
כלי העבודה, לכאורה זה לא חשוב בכלל אבל יש שלבים בהם אתה רוצה שילוב מיידי, ואז זה חשוב
אחלה יוזמה. בהצלחה
הלינקדאין שלכם חשוב. קחו בחשבון שהמראיינת הסתכלה לפני זה גם שם וגם בפייסבוק.
ויטאלי אתה אלוף
בתרגיל (בין אם בבית או פרונטלי) – לדעת לשאול את השאלות הנכונות כדי להכיר את המשתמשים ולא לנסות לנחש את הפתרון שאני מכוונת אליו
המראיינים יודעים היטב מה הם מחפשים. במשרת UX רוצים לראות שיש למועמד צניעות ואמפתיה למשתמשים, הוא לא יודע הכל. עד כמה שזה נשמע ברור מאליו, הוא חייב לשדר שהמשתמשים בראש מעייניו ועבודת צוות היא מנטרה קדושה. אין כזה דבר יואיקסר סוליסט.
רוצים לראות את הניצוץ בעיניים, רצוי להראות גם דוגמאות מורכבות, כמובן.
בהצלחה!
תיק עבודות שנשלח מטרתו היא לשים רגל בדלת. מועמדים רבים משקיעים בו רבות אבל לא מצליחים להציג אותו היטב. מועמדים שלקחנו בסופו של דבר היה להם תיק עבודות מסקרן מספיק בשביל להזמין לראיון (2 פרויקטים זה מספיק), אבל ידעו להציג היטב. לעשות חזרות על ההצגה.
בנוסף חלק מרכזי שלא נכלל בשאלון – תרגילי whiteboard או תרגיל בית/במשרד. בנוסף לעבודות עצמן על המועמדים להפגין כישורי אפיון כמו לשאול שאלות ולהגדים מיסגור וחשיבה אינטגרטיבית ולדעת לתקשר את השיקולים שלהם בבחירת פתרונות
הקוים האלו מלווים אותי גם בגיוס של אנשים יותר בכירים.
להציג עדויות לכל השלבים בעבודה שלך, מקונספט ראשוני, דרך ויירפריימס מתקדמים עד לעיצוב הסופי, ואם אפשר צילומי מסך מהאפליקציה העובדת. להראות כיצד היית מעורבת בכל שלבי העבודה. לדעת לספר מה עבד ומה היית צריכה לשנות ושוב – לתמוך בדוגמאות ממשיות. לדעת לרדת לפרטים. וגם לזכור שאנשי UX אחרים מכירים את הפרוסס ואת המתודולוגיות ולכן אין צורך להסביר מה זה למשל DESIGN THINKING אלא להראות, הלכה למעשה, איך מימשת. בהצלחה!
אצל ג׳וניורים הדגש או לא על הכלים או עבודות עבר אלא יכולת לקלוט מהר ולנתח בעיות
סיכום
האמת שאין איזה סיכום מיוחד. אני לא פרשן גדול – זה היה הסקר ואלו הם הנתונים. אני באופן אישי למדתי כמה דברים ששינו חלק מהתפיסות שהיו לי. מקווה שגם לכם זה היה מועיל.
אולי תתעניינו גם בתוצאות הסקר הקודם שהרצתי בנושא קשור – השתלבות בוגרי קורס UX בתעשיה (אני סקרתי ספציפית את בוגרי הקורס של הטכניון, כי יש לי גישה ישירה אליהם).
פתאום קלטתי שלא עניתי על הסקר בעצמי! פדיחה. ואני לא הולך להכין עכשיו את כל התמונות והחישובים מחדש. בכל אופן התשובה ה-59 לא תשנה כאן את התמונה. נו שויין.
היוש. אלא אם ביליתם את השבוע האחרון במערה מבודדת, בטח נתקלתם בתחינות שלי למלא או להפיץ את סקר גיוס הUX.
הטקסט הזה הוא הסבר מתודולוגי לגבי מבנה הסקר, ניסוחו והשיקולים שמאחוריו, והוא מיועד בעיקר לסטודנטים ולאנשים שמתעניינים במחקר UX ובסקרים ספציפית.
הסקר נולד בעקבות ריבוי ההמלצות השונות לגבי בניית תיקי עבודות, כאשר חלקן סותרות זו את זו, בשילוב עם התצפיות וההמלצות האישיות שלי, שגם הן סתרו חלק מההמלצות שראיתי. הסתירות האלה רמזו לי שהגיע הזמן להפסיק לנחש או להניח כיצד המנהלות המגייסות עובדות, ולהתחיל לחקור את התנהגותן בפועל.
להזכירכם, במחקר UX תמיד עדיף למדוד התנהגות ולא גישות, עמדות או כוונות. כאן האפשרויות שלי למדוד את ההתנהגות בפועל הן מוגבלות ביותר (אני לא יכול להתחיל להסתובב בין ארגונים ולצפות במנהלות UX מגייסות בלייב), לכן יורדים לעדיפות שנייה – לשאול לגבי התנהגות אובייקטיבית "מדידה" שקרתה בפועל. דיווח עצמי הוא רחוק מלהיות אופציה מושלמת, ונגע בזה בהמשך, אבל בהחלט יש לו מקום בארסנל (נזכיר גם את מה שנמצא בעדיפות שלישית).
התרכזתי ספציפית בג'יוניורים כי הם מתבשלים די באותו סיר – לרובם המוחלט אין ניסיון רלוונטי, מה שמהווה את המכשול הגדול ביותר בקבלה לעבודה הראשונה, ודי מגדיר את "מעגל הקסמים" הזה. אצל אנשים מנוסים יותר תוכן הקו"ח מתחיל להשפיע בצורה הרבה יותר משמעותית, והניסיון הקודם שלהם זורק אותם בכיוונים שונים מאוד, ולכן התרכזתי בקבוצה הומוגנית יותר מבחינת נתוני הפתיחה. המתחילים הם גם אלה שיש להם פחות קשרים בתעשיה, ובסופו של דבר יותר זקוקים לעזרה.
בחנתי ספציפית את השלב הראשון בתהליך המיון הטיפוסי, שהוא לרוב מורכב מסינון הקו"ח ותיקי העבודות, ובמקרה של הצלחה מוביל לזימון המועמד לראיון או לתרגיל הבית. מטרת הסקר הייתה להבין מהי בפועל מידת החשיבות של כל אחד משלושת המרכיבים ה"יבשים" של המועמדוּת: הקו"ח, העבודות עצמן, ותיאורי התהליכים שנלווים אליהן.
הדבר הכי חשוב כאן, וכזה שלא מספיק מודעים לקריטיות שלו, הוא שהשאלות בכוונה נוסחו בצורה שמדברת על מקרים שקרו במציאות, ולא שואלת לגבי מוטיבציות, העדפות כלליות או דירוגי החשיבות של הפרמטרים השונים. כל זה נופל תחת "גישות ועמדות", ומאוד מושפע מהתפיסות העצמיות של המשיבים. לצורך הדוגמא – בכל מאמר בנושא יגידו לכם שישנה חשיבות רבה לתיאור תהליכי העבודה בפרויקטים. עם זאת, עבור המגייסת זו יכולה להיות קריאה די מייגעת, במיוחד כאשר יש עומס של מועמדים שלא כולם בהכרח רהוטים במיוחד, ולעיתים קרובות מתבלבלים קצת בין כמות לאיכות, מה שמתבטא במגילות של טקסט גנרי עם 90% באזוורדז בנפח. אז מדלגים עליהם אחרי שתי שורות. אם נשאל מגייסת כזו לגבי רמת החשיבות של סיפורי המקרה, היא עשויה לומר שהיא מייחסת להם חשיבות גבוהה – כי היא תופסת את עצמה כאשת מקצוע טובה, וברור שזו ההתנהגות המקצועית יותר. יכול להיות שהיא אפילו מאמינה בזה. לעומת זאת, אם נשאל אותה האם היא קראה אותם בפועל, ובהנחה שהיא כנה עם עצמה ואיתנו, היא תעיד שלא קראה אותם. מה שחשוב לנו הוא אך ורק ההתנהגות.
גם כאשר אני שואל על מקרים שקרו בפועל, התשובות נתונות למגבלות של זיכרון ושל תפיסות עצמיות (במידה הרבה יותר קטנה). זו הסיבה המרכזית שבגללה שאלתי רק לגבי חמש השנים האחרונות. למעשה התחלתי מלשאול לגבי 3 שנים ואחת ההערות שקיבלתי על גרסת הפיילוט הייתה שפשוט לא מעסיקים כ"כ הרבה ג'יוניורים, כך שאני עשוי לקבל הרבה פחות משיבים, מה שיגרום לתוצאות להיות הרבה יותר מוטות. לכן די בחריקת שיניים התפשרתי עם עצמי על 5 שנים, מה שחושף את התוצאות ליותר השפעות של בעיות זיכרון ומגדיל את השפעת התפיסות העצמיות, אבל בסבירות גבוהה יביא לי יותר משיבים, וזה היה לי חשוב, כי עם גודל הביצה המצומצמת שלנו, יש מצב לכסות את רוב השוק אפילו.
סיבה נוספת שבגללה הייתי מוכן להרחיב את הטווח הזה היא שאני פונה למגייסי UX ולא מגייסי HR. אצל מגייסי UX, להבדיל ממגייסי HR, הגיוס אינו מהווה את רוב עבודתם, ובסופו של דבר זה לא משהו שקורה באופן רציף, וברוב המקרים לא מגייסים למספר משרות במקביל. במילים אחרות, הגיוסים הם לא אירוע יומיומי, וברוב המקרים אפילו מדובר באירוע נדיר למדי. לכן יש סבירות די גבוהה שהמגייסים יזכרו בבירור גם תהליכים שקרו לפני כמה שנים – וכשאני מגביל את זה למשרות זוטרות בלבד, המקרים הופכים להיות עוד יותר נדירים ולכן זכירים ומובחנים יותר (האמירה הזו יותר נכונה לגבי חברות מוצר, למעט אחת או שתיים ספציפיות, ופחות נכונה לגבי חברות ייעוץ, למרות שגם בהן מגייסים כשניים-שלושה ג'יוניורים בשנה במקרה הטוב).
טוב, מספיק הקדמות, בואו נסתכל קצת על השאלות.
1. לכמה משרות יואקס זוטרות גייסת בחמש השנים האחרונות
זאת הייתה מבחינתי שאלת פילוח. כלומר זו שאלה שהתפלגות התשובות אליה לא באמת מקדמת אותנו מבחינת מטרות המחקר המוצהרות, אבל היא כן הייתה חשובה לי באופן אישי מכיוון שרציתי לשים את יתר התשובות בהקשר הנכון ברמת המשיב הספציפי. למשל – לדעתי, אנשים שאינם מגייסים הרבה נוטים להקדיש לזה יותר זמן וממש מתעמקים בכל מועמדות. לעומתם, אנשים שכן שבעו כבר מגיוסים, כנראה שפיתחו כבר אינטואיציות וקיצורי דרך משלהם, ומקצרים לא מעט תהליכים. כמובן שהדרך היותר מדויקת הייתה לשאול כמה הם גייסו בסך הכל, אבל לא רציתי לשנות למשיבים קונטקסט כדי שזה לא יזהם את שאר השאלות (שלא יחשבו שגם שם אני מתייחס לכולם ולא רק לג'יוניורים). לא שיקללתי את זה בתוצאות בשום צורה אבל זה תרם לפרשנות האישית שלי את הממצאים.
2. לאיזה סוג של חברות גייסת בחמש השנים האלה? (ייעוץ/פרויקטים לעומת חברות מוצר וגופים עסקיים דומים)
הכנסתי את השאלה הזו כי מדובר בחלוקה מאוד מהותית בתעשייה, ורציתי לראות אם היא תניב מגמות מעניינות בחלוקת התשובות. בנוסף, ישנן חברות מוצר רבות שפועלות בעולמות תוכן מאוד מורכבים, וראיתי מקרים שבהם היכרות מוקדמת עם עולם התוכן (מקריירה קודמת, מהצבא, מהלימודים) קידמה מועמדים שהיו יותר חלשים מקצועית ממועמדים אחרים אשר לא הכירו את הדומיין. למעשה, בראיון העבודה הראשון שלי, בחברת צ'קפוינט, המגייסת אמרה לי "אני מעדיפה לשלוח מהנדס תקשורת לקורס UI" – אז זה עוד היה נקרא UI, ו-UI של היום היה נקרא GUI או עיצוב גראפי, – "מאשר להביא איש UI ולהסביר לו על הנדסת תקשורת". בנקודה זו לא הצלחתי להתאפק והתעניינתי מה אני עושה שם בעצם, בהיותי ממש-לא-מהנדס-תקשורת והיא אמרה לי שהיא עוד לא סגורה על עצמה. לא נפגשנו מאז.
3. מי ביצע את הסינון הראשוני של הקו"ח למשרות אלה? (אנשי HR / אנשי UX או פרודקט / אחר)
עובדה די ידועה היא שלמגייסת HR לוקח כשלושים שניות לעשות סינון ראשוני של קו"ח. היא אפילו נכונה (יש לי מקורות טובים בתחום הזה). עובדה קצת פחות ידועה היא שלרובן אין מושג קלוש מה זה UX. למעשה אני די בטוח שבדיוק הן אלה שהולידו את המונח UX/UI, פשוט כי הן לא ידעו מה ההבדל – וזה היה לפני שאנשים התחילו להגדיר את עצמם בתואר הזה. דיברתי עם לא מעט כאלה, וזה בוודאות היה המצב. שינוי משמעות המושגים שהזכרתי קודם גם הוא תרם לסוגיה. מגייסות "כלליות" של הייטק, כאלה שלא מתמחות בUX, לא יודעות להעריך קו"ח של מאפיינים. הן לא יודעות מה נחשב ומה פחות, מה חשוב ומה לא, ולפי מודעות הדרושים היום אפשר להבין שהמצב לא השתפר הרבה. ולכן הרבה מנהלות מגייסות פשוט מודיעות לHR שהן רוצות לבצע את הסינון הראשוני בעצמן. זה עשוי להשפיע על הדברים שמציינים בקו"ח, לכן רציתי להבין עד כמה התופעה הזו רווחת.
4. כשהייתה גישה ישירה לקו"ח ולתיק העבודות, ממה התחלת?
נראה לי די מסביר את עצמו. רק שוב להתייחס לעניין הניסוח – אם אנחנו שואלים "מה יותר חשוב" או "מה עושים בדרך כלל", זה גורם למשיב להתחיל לדמיין ולהתפלסף עם עצמו. כשמנסחים את זה בצורה קונקרטית בלשון עבר, זה ממש מעביר את העיבוד למנגנונים של זיכרון, לא של דימיון ותיאוריה. אלה חלקים שונים במוח והם מחזירים תשובות שונות לחלוטין, ובמקרה כמו שלנו – תשובות הרבה יותר אמיתיות, במיוחד כאשר תוחמים את טווח הזמן.
5. האם יצא לך להתקדם לשלב הבא עם מועמדים…
בזכות תיק עבודות מרשים למרות קו"ח חלשים?
בזכות קו"ח מרשימים למרות תיק עבודות חלש?
בזכות תיאור איכותי של תהליכי העבודה למרות עבודות חלשות?
בזכות עבודות מרשימות למרות תיאור לא מספק של תהליך העבודה?
בזכות היכרות טובה עם עולם התוכן למרות כישורי יואקס פחותים מאלו של מועמדים אחרים
שוב נראה לי די מסביר את עצמו, וגם הפעם – אני לא שואל האם ההתקדמות עם מועמדים בכל אחד מהמקרים האלה היא "אפשרית", "סבירה" או "נפוצה". אני שואל אך ורק לגבי מקרים שקרו בפועל. כי בן אדם עם דימיון יחסית מפותח תמיד יכול לדמיין קו"ח מדהימים שמאפילים על עבודה לא מוצלחת, או כל קומבינציה אחרת. ואם הייתי שואל לגבי מה "יכול להיות", לא היה שום טעם (ליתר דיוק – שום תוקף) לסקר הזה.
כפי שכתב לי אחד המשיבים – "תמיד יש יוצאים מן הכלל". והוא צודק במאה אחוז, וההערה בהחלט במקומה. רק ש… שני דברים. קודם כל – אני מחפש ממצאים שיתאימו לאוכלוסיה הרחבה. הגאונים היוצאים מן הכלל – כנראה שיסתדרו בלעדיי :). והאוכלוסיה הרחבה היא, בהגדרה, הכלל. דבר שני – כפי שנראה בהתפלגות התשובות לשאלה הראשונה, וכפי שאנחנו יודעים מההיכרות שלנו עם התעשיה, הרוב המוחלט גייסו 1-3 ג'יוניורים בטווח הזמן שהוגדר. אז אם בין שלושת האנשים שגויסו, היה אחד שאיתו המגייס התנהג בצורה שהיא יוצאת מהכלל (כלומר, בשליש מהמקרים אצלו) – סטטיסטית, הרבה יותר סביר ש"הכלל" של המגייס שונה ממה שהוא מספר לעצמו, מאשר שהמועמד הוא באמת כל-כך חריג.
6. האם יצא לך לפסול מועמדים על הסף כי הם לא סיפקו תיאור משמעותי של תהליכי העבודה?
7. האם יצא לך לפסול מועמדים על הסף על אי-הכרת הכלים הנמצאים בשימוש בצוותך?
מבחינתי מילת המפתח בשתי השאלות היא "על הסף". כלומר האם מדובר בdeal breaker.
8. עם אילו מועמדים התקדמת יותר – אלה שהפגינו יצירתיות, חשיבה מחוץ לקופסה, פתרונות חדשניים, או אלה שהלכו על פתרונות מקובלים
המון מועמדים שמקבלים תרגיל מנסים לפתור אותו בדרכים יצירתיות, כדי לבלוט לעומת האחרים. עם זאת, ביואקס תמיד יש חשש שבבואך להמציא את הגלגל, אתה רק מייצר פתרון גרוע לבעיה עתיקה שכבר נפתרה בכל צורה אפשרית ושקיימים לגביה best practices פשוטים וטובים. רציתי לבדוק האם הגישה היצירתית היא אסטרטגיה מומלצת.
9. עם אילו מועמדים התקדמת יותר – אלה שסיפקו פרוטוטייפים אינטראקטיביים או אלה שסיפקו תמונות סטטיות.
די ברור בעיניי.
10. במקרה של פרוטוטייפים אינטראקטיביים מתקדמים (לא ליניאריים, כאלה שאפשר לשוטט בתוכם), האם חקרת אותם בצורה מקיפה?
11. האם קראת את תיאורי תהליכי העבודה?
אפשרויות התשובה בשתי השאלות היו –
א – כן, אצל כולם
ב – כן, רק אצל מועמדים שנשקלים ברצינות
ג – כן, רק אצל מועמדים שעוברים לשלב הבא
ד – לא חקרתי בצורה מקיפה / לא קראתי
הסיבה לשתי השאלות הלה הייתה שמדובר במטלות די מייגעות עבור המגייס. כפי שכבר ציינתי, סיפורי המקרה יכולים להיות מאוד ארוכים, מפוצצים ב-buzzwords, וללא הרבה בשר אמיתי. ושוטטות בתוך פרוטוטייפים כאשר אתה לא בטוח מה אמור לעבוד ומה לא, ואין תהליך ברור, יכולה להיות מתסכלת מאוד. לשני התוצרים האלה יכולים להיות גם יתרונות גדולים, אבל זו לגמרי חרב פיפיות, ודי חדה. גם כאן אני מתכוון לבדוק האם קיים קשר בין מספר המשרות שגויסו לבין כמות ההשקעה.
אני רוצה להתעכב לרגע על אפשרויות התשובה. אופציה א' מבחינתי אומרת שמדובר בחלק מהסינון הראשוני, בדיוק כמו צפייה בעבודות ומעבר על הקו"ח. זה מעיד על השקעה רצינית מאוד מצד המגייס, כי מתקבלות עשרות רבות של פניות על כל משרה.
אופציה ב' מדברת על אנשים שלא נדחו על הסף על סמך רפרוף מהיר בחומרים, אלא עברו לסל של "בואו נדבר עליהם ברצינות ונחליט האם לזמן". להערכתי (לא נבדק מחקרית) מדובר בכרבע מהמועמדים המקוריים, במקסימום. הם עוד לא מזומנים – רק נשקלים ברצינות. כאן, אם המגייס לא באמת עבר על כל החומרים לעומק בסינון הראשוני, החומרים יכולים לספק כלי מעולה לקבלת ההחלטה הזו, ולעזור בהתלבטויותיו – לכן המוטיבציה שלו צפויה לעלות.
מתוך הנ"ל נבחרים מי שבאמת מזומן לשלב הבא. לדעתי מדובר בכ4-5 אנשים פר משרה – במקסימום. המעבר על החומרים ה"כבדים" יותר בשלב הזה נעשה כדי להתכונן לשלב הבא (לרוב ראיון או מטלת בית). ואם לא עכשיו אימתי?
האופציה האחרונה עונה על השאלה הרטורית הזו (האם שאלה רטורית שענו עליה היא עדיין רטורית?). אם לא עוברים אפילו על חומרי אותם אנשים שבפועל זומנו לשלב הבא, כנראה שכבר לא יעברו עליהם כלל :). ואז למעשה לא היה טעם להשקיע בהם – אלא אם מדובר בdeal breakers משאלות 6-7. טרם ניתחתי את התוצאות, אבל אני מקווה לא למצוא תשובות שאומרות שזה כן deal breaker עבורם אבל עם זאת שאינם באמת עוברים על החומרים, כי זו כבר סתם התעללות.
12. המלצות למועמדים – מה כן לעשות
13. המלצות למועמדים – מה לא לעשות
14. אם ברצונך להוסיף משהו, או לסייג את תשובתך לשאלה סגורה, זו ההזדמנות שלך
בשאלון שכולו שאלות סגורות אני רוצה לתת למשיבים גם הזדמנות להתבטא בצורה חופשית יותר. ובמיוחד בגלל שלא פינקתי ביותר מדי אפשרויות תשובה בשאלות הסגורות, רציתי להשאיר את הפתח הזה להגיד "כן, אבל…". ואמרו דברים יפים!
חלק מהשאלות שהתלבטתי לגביהן ולא נכנסו
השכלה ונקודות ספציפיות בתוכן של הקו"ח. נפסלה מכיוון שאני מתרכז כאן בצורת ההגשה של החומרים הקיימים (החלטה טקטית) ולא ברקע מועדף אצל המועמדים (החלטה אסטרטגית שמתרחשת כמה שנים מוקדם יותר מהשלבים שאני מדבר עליהם)
הצלחה בתרגילי הבית. נפסלה מכיוון שברוב המקומות מדובר בשלב שני, שמגיע אליו רק מי שעבר בהצלחה את השלב הראשון. יש מקומות שבהם זה לא המצב ומדובר בחלק מהסינון הראשוני, אבל זה היה מכריח אותי להכניס שאלת פילוח נוספת ואז גם הייתי מגיע לקבוצות קטנות מדי מכדי לתת הרבה משקל לתשובות המתקבלות.
מספר המועמדים שהגישו לכל משרה והמספר שעבר לשלבים הבאים. זו שאלה סופר מעניינת מבחינתי, אבל לא הרגשתי שאני יכול לשאול מגייס כמה מועמדים הגישו למשרה מסוימת לפני כמה חודשים עד שנים. רובנו לא זוכרים דברים כאלה, והיינו נגררים לניחושים ולמיצוע אינטואיטיבי, ואני לא מרגיש שהיינו מקבלים תשובות בעלות ערך לשאלה כזו.
שאלה לגבי חשיבות התיאור העצמי. למעשה נכנסה לפיילוט והייתה מנוסחת בצורה טיפה צינית, וקיבלתי עליה פידבקים שליליים ומוצדקים מאוד ממשתתפי הפיילוט. הנקודה הכי מעניינת מתודולוגית הייתה זו: "אני חושב שזאת שאלה שלא תוכל ללמוד הרבה מהתשובות עליה כיוון שאין באמת דרך לדעת איך דבר כזה משפיע עליך כמגייס. כל הקומבינציות אפשריות כאן: זה משפיע עלי ואני מודע לזה, זה משפיע עלי ואני לא מודע לזה, זה משפיע עלי ואני לא רוצה להודות בזה, זה לא משפיע עלי ואני מודע לזה, זה לא משפיע עלי ואני לא מודע לזה, ועוד כהנה וכהנה. זה עניין מאוד רגשי…".
איכשהו יצא שהייתי כל כך עסוק בלצעוק תחת כל עץ רענן על שתי היוזמות הצנועות החדשות שלי ששכחתי לפרסם אותן בבלוגי מעוזי. ועכשיו נזכרתי.
שתיהן מגיעות בעקבות ליווי של ג'יוניורים שמנסים להיכנס לתחום, והבלאגן שחוגג סביב תיקי העבודות שלהם.
אני די מעתיק את מה שפירסמתי לגביהן בפייסבוק, אז אם אתם כבר מעודכנים, הרגישו חופשיים להתעלם.
יוזמה ראשונה – דרישות למערכת מורכבת
יוצא שאנשים מתייעצים איתי לגבי הפורטפוליו שלהם, חלקם אחרי שהם כבר מסתובבים בשוק זמן מה ואינם מרוצים מהיענות המעסיקים. באים ושואלים – למה לא רוצים אותי, מה הבעיה איתי. בשבועיים האחרונים שלחתי 3 משובים כמעט זהים, שאומרים את הדבר הבא: זה סבבה, אני לא רואה שום בעיה שפוגעת בסיכויים שלך, אבל הפורטפוליו זהה לעוד מאות מועמדים שכולם בדיוק באותה סירה איתך. שם הסירה הוא כמובן "קשה לבנות פורטפוליו בלי ניסיון".
כל תיקי העבודות האלה מכילים שתי אפליקציות מובייל ואתר שיווקי של מרפאה וטרינרית (שם קוד לאתר גנרי, סליחה עם הוטרינרים ועם מאפייני האתרים למרפאותיהם). חלק לא מבוטל מהעבודות הן באמת מעולות, אבל בתור מגייס אין שום אפשרות להעדיף אחת על השניה כשהן באותה רמת איכות.
המשוב ממשיך ואומר – מה שחסר לך זה מערכת מורכבת. זה מה שבאמת חושף את יכולות הUX שלך, את היכולת להתמודד עם אתגרים מורכבים שקשה פשוט להעתיק אחד לאחד ממערכת קיימת ולצייר סקין יפה. עמוד אחד של מערכת מורכבת יכול לספק מבט יותר טוב לתהליכי המחשבה שלך מאשר עשרים אתרים של וטרינרים בתוספת שבע עשרה אפליקציות של בייביסיטרים.
כמובן שכדי להכניס מערכת מורכבת לפורטפוליו צריך קודם לאפיין אותה, וחזרנו לבעיית הניסיון – מערכות מורכבות זה משהו שדי קשה לאפיין סתם מהאוויר בלי שיש לך דרישות מגובשות.
ואז, אחרי ששלחתי את המשוב השלישי שיצא גנרי בדיוק כמו הפורטפוליו שהוליד אותו (גנרי אבל טוב, כן?), עלה לי רעיון, צעקתי אאוריקה, קפצתי מהאמבטיה ורצתי ערום ברחובות (אולי ראיתם בחדשות).
בעצם למה שלא נספק לכם דרישות למערכת מורכבת?
ובהרחבה, הרעיון הוא כזה:
אני מפרסם סט של דרישות למערכת מורכבת, נבנה אותה בהדרגה, מודול-מודול. יהיה מעניין .
זה לא כרוך בתשלום ואפילו לא ברישום חובה, כי אין לי לא רצון ולא סיבה לעסוק במעקב אחרי הדבר הזה. אולי יהיה רישום אופציונאלי.
בד"כ כשמציעים לעצב דברים לפורטפוליו, מתעוררת השאלה "איך אדע שאתה לא תשתמש בעבודה שלי באמת". לזה יש 3 תשובות. א' – כי אמרתי. ב' – כי המערכת לא תהיה בתחום שקשור אליי מקצועית בשום צורה. ג', ואולי הכי משכנע – כי אני לא מבקש לראות את התוצרים שלכם .
כמובן שמי שכן רוצה לשתף תוצרים בכל מקום שהוא – מוזמן. זה שלכם.
הדבר היחיד שאני כן אבקש הוא לא לנסות להציג את זה בפורטפוליו בתור פרויקט אמיתי ללקוח. כי זה לא פרויקט אמיתי, כי זה לא יפה, וכי זה ממש מסוכן – אנחנו ביצה קטנה, ומגייס שמזהה את זה בפורטפוליו ומבין שמשקרים לו – פוסל אתכם על הסף. וקחו בחשבון שהוא כנראה ייראה את זה אצל מספר מועמדים. לטובת הזיהוי הזה ואיזשהו יישור קו מינימלי כנראה שאבקש שתשמרו על שם המערכת (שאני עוד לא יודע מהו).
הרעיון קיבל אחלה רוח גבית בקהילה, ואכן פירסמתי את הדרישות למה שהפך לTangata – מערכת לניהול משאבי אנוש. אפילו ראיתי כבר כמה עבודות, זה נראה מבטיח.
אני מניח ששמתם לב לערב רב של מאמרים, הרצאות ופודקאסטים שעוסקים בנושא בניית הפורטפוליו, ובכללי סוגיית מעבר שלב המיון הראשון והזימון לראיון. מכל התכנים האלה עולות המלצות ברורות מאוד. אבל משום מה מצאתי את עצמי עובר על תיקי עבודות ראשוניים שנבנו לפי ההמלצות האלה, וממליץ לעשות הפוך. ומילא אני, אבל את הג'יוניורים עצמם זה שם במקום בעייתי כשהם לא יודעים למי כדאי להקשיב.
עם זאת, ישנה המלצה אחת גורפת ונכונה מאוד, שהיא קצת תיאורטית ולא מספיק מעשית. ההמלצה אומרת להתייחס לפורטפוליו בתור מוצר ולעשות עליו תהליך של אפיון UX, כלומר לדמיין את המגייסת – שהיא המשתמשת של הפורטפוליו – ולאפיין בצורה המיטבית עבור תהליך העבודה שלה.
בהמלצה הזו יש ניואנס אחד שנוטה ללכת לאיבוד – התהליך היואקסי לא אומר "לדמיין" את המשתמשים, הוא אומר לחקור אותם. שזו קצת בעיה עבור רוב האנשים שמחפשים דריסת רגל ראשונה בתחום. אפשר להגיע למגייס או שניים ולתחקר אותם קצת (קרי, סוג של מחקר איכותני), אבל קשה להגיע להרבה ולתקף את הממצאים הפרטניים האלה במחקר כמותני.
אז אמרתי שננסה להרים את הכפפה. ניסחתי סקר קצר שמיועד למנהלים ומנהלות בתחום הUX, שגייסו ג'יוניורים בשנים האחרונות. השתדלתי להתמקד רק בסוגיות המרכזיות שעולות בשלבי בניית הפורטפוליו. ואם תפיצו אותו מספיק, סוף סוף יהיה לנו גם איזשהו דאטה להתבסס עליו. ואז לא נצטרך לדמיין יותר.
זה לא אמור לקחת יותר מ-3 דקות. הסקר אנונימי.
המון תודה למשתתפי הפיילוט על הערותיהם מאירות העיניים, וספציפית על ההמלצה לוותר על השאלה "האם היה אכפת לך שישראלה ישראלי היא מעצבת UX נלהבת שרוצה להפוך את העולם למקום טוב יותר באמצעות חיבור של אמנות ומחקר משתמשים וחולמת בלילות על מיקרואינטראקציות?", ואפשרויות התשובה היו "לא" ו"ממש לא". הובא לידיעתי שיש בעולם אנשים פחות ציניקנים ממני .
הממצאים יתפרסמו כאן ובקבוצות המרכזיות בפייסבוק. אנא שתפו ותייגו אנשים רלוונטיים.
הסקר נמצא כאן, אז אם אתם מתאימים – אנא מלאוהו. ואם לא – אנא העבירו לאנשים מתאימים.
קצת לפני שהתחלתי את התואר הראשון ובשנה-שנתיים הראשונות שלו עסקתי בתרגומים אקדמיים. בעיקר הייתי מתרגם מאמרים מאנגלית לעברית (בדיעבד זו די תעלומה בעיניי, כי לא שלטתי בצורה מספקת בשתי השפות ובוודאי שלא בעולמות התוכן שהיו מכל קצות הקשת האקדמית. אני זוכר שאחד המאמרים הראשונים עסק בהשפעת מרעה-היתר של עזים על המידבוּר בבתת הטמאוליפן בצפון-מזרח מקסיקו. מיותר לציין שאינני מבין במדעי האקלים, אינני מקסיקני ואפילו אינני עז, אם כי כאן הדעות חלוקות). מכיוון שאחת המיומנויות הקריטיות במדעי החברה היא לדעת לקרוא ולהבין טקסטים ארוכים באנגלית שלא תמיד נכתבו ע"י הרהוטים שבאנשים, זה סיפק לי הכשרה מצוינת לתחילת הלימודים והועיל רבות גם בהמשך.
אולי הדבר הראשון ששמים לב אליו כשנחשפים לראשונה למאמרים אקדמיים הוא שכל טענה חייבת להיות מגובה במראה-מקום (ו. מיז'יריצקי, 2020). ואם יש רק אחד, זה סימן טוב לכך שהתרשלת בסקירת הספרות (krk, 2014), אין לך מושג על מה אתה מדבר, וכנראה שאתה סתם מנפיץ דברים חסרי שחר, כמו נגיד שהשמש זורחת במזרח או קשקושים אחרים בסגנון הזה. כי השמש כידוע זורחת מהתחת של המנחה (סתם, שלי היה נפלא). בקיצור, ממש על כל אמירה עובדתית חייבים לציין מקור.
הטרחנות הזו בהתחלה מרגישה די מגוחכת, אחר כך מתרגלים, לאחר מכן מתחילים להרים גבה על כל טענה שאינה נסמכת על מקורות, ובסוף, לפי מיטב המסורת של תסמונת שטוקהולם, מגיעים למצב שפורמט פחות מחמיר כבר לא יעלה על הדעת. כמובן שקיימים הבדלים עצומים בין כתיבה אקדמית לבין כתיבה מקצועית רגילה לבין כתיבת פנאי בידורית-למחצה, ועברו הרבה שנים מאז עזבתי את כתלי האקדמיה, אבל עדיין, הפרט הזה עשוי להסביר גם את אופי הרשומות הטיפוסיות כאן בבלוג ואת ריבוי הקישורים התומכים.
לקח לי לא מעט זמן לקלוט שהפורמט הזה הוא למעשה רק ביטוי של משהו הרבה יותר גדול, של הגישה הכללית ששולטת (או ליתר דיוק אמורה לשלוט) במסדרונות האקדמיים-המדעיים. גישה שאומרת – כל הזמן תטיל ספק, תבחן בזכוכית מגדלת כל אמירה שבאמצעותה אתה בונה את הקייס שלך. ספקנות קיצונית שיטתית. האם מה שנאמר הוא בכלל נכון? באם הוא נכון – האם הוא רלוונטי? באם הוא רלוונטי – האם הוא בהכרח מוביל למסקנה שמייחסים לבסס עליו, או שייתכנו הסברים חלופיים? וכך הלאה.
אוסף השאלות הנ"ל וכמה שאלות נוספות בסגנון הזה מתוארים ע"י מושג אחד שחוזר על עצמו בכל אחד מהקורסים בכל אחד מהתארים בפסיכולוגיה, ואני מקווה שכך גם בכל שאר מדעי החברה. זה נקרא "תוקף", validity. וההגדרה הכי פשוטה שלו היא "עד כמה הבדיקה באמת בודקת את מה שהיא באה לבדוק".
יום אחד אני אסיים לחשל את המספריים האלה, ואז…
האיש עם הפּטיש
אני, למי שטרם שם לב, פסיכולוג קוגניטיבי בהכשרתי. כשהתחלתי בUX לפני עשור וחצי, התחום היה נראה אחרת מהיום, הכלים והטכנולוגיות היו אחרות, היקפו ואיכותו של הידע הצבור בצורת design patterns and best practices היו אחרים לגמרי, והאמנתי שהרקע הרלוונטי ביותר לאיש UX הוא פסיכולוגיה קוגניטיבית. זו הייתה דעה רווחת ביותר (אין לי את הנתונים כדי להגיד "שלטת") בקרב אנשי מקצוע. וגם היום אני מאמין שהיא הייתה נכונה מאוד לשעתה, כפי שאוהבים להגיד בזמן האחרון. אני נהגתי להוסיף לזה גם "פסיכולוגיה חברתית", מה שהרים בזמנו כמה גבות, אבל לא גבוה מדי, כי בכל זאת, אותה משפחה. זה לא כאילו שאמרתי "עיצוב" רחמנא ליצלן.
במהלך השנים נדרשתי לשאלה הזו לא מעט פעמים. גם בצורת "מה הרקע/תואר הכי רלוונטי" וגם בצורה ההפוכה – "האם באמת חייבים פסיכולוגיה קוגניטיבית כדי לעשות UX (טוב)"? עניתי על שתיהן בהרחבה בפוסט השאלות הנפוצות אבל אני רוצה להתעכב על זה עוד טיפה, וספציפית על משפט אחד שכתבתי אז, ב-2014, לאור איזושהי תחושה שביצבצה אצלי. היום, כשאני נחשף באופן קבוע לעשרות ג'יוניורים למשך מספר חודשים ויכול לעקוב אחרי תהליך הלמידה שלהם את רזי המקצוע, אני יודע לנסח אותו בצורה הרבה יותר מבוססת.
אני מדבר על המשפט הבא: באופן כללי, אנשי מדעי החברה (כולל גם סוציולוגיה, אנתרופולוגיה וכד') הם היחידים שמוכשרים לחקור התנהגות אנושית – מוכשרים מלשון "הכשרה". הם פשוט היחידים שלומדים את זה בצורה מסודרת.
בואו נדבר לרגע על האיש המפורסם עם הפטיש. כידוע, לאחד כזה כל דבר נראה כמו מסמר. ולקח לי זמן להבין שמותר להניח את הפטיש בצד מדי פעם. ישנן הרבה דרכים לנתח בעיות יואקסיות, ובמקרים רבים קיימות גם מספר דרכים לפתור אותן. במשך השנים ראיתי איך מעצבים מנתחים ופותרים את אותן בעיות – בהצלחה – דרך עיניים וגישה עיצוביים, פסיכולוגים – דרך עיניים פסיכולוגיות, ומפתחים – בתור בעיה הנדסית. אני חוזר – מנתחים ופותרים בהצלחה. פעמים רבות אפילו מגיעים לאותו הפתרון בדיוק, פשוט בדרכים שונות. כי הכל קשור בהכל.
ישנן בעיות שגישה מסוימת תהיה יותר נכונה עבורן, ויש כאלה שלא, ויש את כל הרצף שבאמצע (שגישה אחת היא קצת יותר מתאימה מאחרת, אבל היא לא היחידה).
להערכתי כיום, שיעור הבעיות שבאמת מחייבות (!) ידע מתקדם (!) בפסיכולוגיה קוגניטיבית ואינן מקבלות מענה ע"י שימוש בפתרונות קיימים ומוכחים (שאולי דרשו את הידע הזה בהתהוותם אבל היום הם בבחינת מוצר מדף זמין לכל) – הוא פחות מ5% מכלל העיסוק היואקסי, והן נוטות לצוץ במערכות-מומחה מורכבות ובעלוֹת מחיר טעות גבוה מאוד, בין אם במשאבים או בחיי אדם (בתוך הנישה הזו האחוז הרבה יותר גבוה כמובן).
וידע שאינו מתקדם, אפשר לרכוש לבד, או בכל אופן במסגרת שאינה דורשת תואר שני או שלישי. לא באותו היקף וממש לא באותו העומק, אבל ברמה שהיא מספקת לרוב המקרים הפשוטים (ורובם באמת פשוטים).
אבל…
רגע, אני כבר מסיים לך את הדרופדאון
המִשְֹרָטָה
אני רואה הרבה סטודנטים בקורס הUX שלנו. בכל מחזור ישנם כמה שמגיעים (כמעט תמיד "מגיעות") אחרי תואר בפסיכולוגיה, בד"כ לפחות אחת אחרי תואר שני. לא רק קוגניטיבית וחברתית, גם קלינית והתפתחותית וארגונית ועוד כל מיני. ומה שבא להן הרבה יותר בקלות מאשר לסטודנטים בעלי רקעים אחרים, הוא המשמעת העצמית הזו לגבי האיכות המתודולוגית של התוצרים שלהן. הוא חוסר הנוחות הזו, שהן הפנימו בעל כורחן בתואר, בנוגע להחלטות שרירותיות שמתבססות על "נראה לי" או "מרגיש לי" או "ראיתי באיזה מקום". הן מוטרדות מסוגיית התוקף – ברוב המקרים לא בצורה מודעת כי זה כבר צרוב עמוק בפנים – גם בשלבי המחקר וגם בשלבי הפתרון. כמובן שלא מדובר באיזו תורה סודית, זה לא בלעדי רק לבוגרי פסיכולוגיה, ואנחנו מנסים להנחיל את זה לכולם, אבל רובן באות עם זה כבר מהבית.
ההבנה הזו נדרשת לא רק כשעושים מחקר "רציני" או "רשמי", ואפילו לא רק כשעושים מחקר אקטיבי בכלל. כל פיקסל שאנחנו ממקמים על המסך אמור לשקף שאלה שהייתה צריכה להישאל ולקבל תשובה. הרקע האקדמי-מחקרי עם ההרגלים הטרחניים (התלבטתי רבות האם להשתמש כאן במירכאות) שלו מרגיל אותך להקפיד על זה, וגם להבין כיצד שואלים שאלות נכונות.
בעיניי, הזוית הזו מפוספספת מאוד בשיח היואקסי שאני רואה היום בארץ (לא יודע מה קורה בשאר העולם, ממה שיצא לי לראות בעבודה מעשית מול חו"ל, לא בהרצאות של טליתות שכולן תכלת, המצב לא הרבה יותר טוב). היתרון במלאנתלפים קבוצות הUX שקמו בפייסבוק ובווטסאפ (כבר הצטרפתם ל-היואקס המיתולוגי?) הוא שאפשר לדבר על מה שקורה שם בלי להלבין פניהם של אנשים ספציפיים. המושג "תוקף" פשוט אינו מוכר לחלק עצום מהעוסקים במלאכה. והעניין הוא לא המושג הטכני, אלא המודעות שהוא מייצג למגבלות של שיטות העבודה שלנו.
זה משתקף למשל באובססיה (ואני אומר את זה כפסיכולוג 😉) לגבי בדיקות A/B Testing כי הן כביכול "חושפות את האמת". בעוד שמדובר בכלי מעולה, חייבים להבינו לעומק כדי לדעת מתי הוא מתאים ומתי לא (רוב הבדיקות לא מניבות תוצאות מובהקות – 1,2,3, וגם כשכן – המון מהן נותרות חסרות משמעות בפועל). זה שקול ללמדוד חום לאדם שמתלונן על נקע בקרסול, ואז להגיד לו "הנה, אני רואה כאן שאתה בסדר גמור". הכלי נתן תוצאה ברורה – שאינה רלוונטית למקרה. אין לה תוקף.
או למשל בגישת "שאל את המשתמשים מה הם מעדיפים", מה ששמעתי בתור הצעה כמעט אוטומטית באינספור התלבטויות אפיוניות, למרות שלפחות משנת 2001 הקביעה "אל תשאלו משתמשים מה הם רוצים" הייתה ידועה בתור כלל מס' 1 של שמישות (ולפני כן הייתה ידועה סתם, ללא מספר).
או בהיכרות כללית של מהי מסגרת ניסויית ואיך מנהלים אותה, כדי שאדם שמעלה לקבוצה בקשה ללחוץ על פקד מסוים על המסך (כי הוא מודד זמנים מאחורי הקלעים ומשווה לגרסה אחרת) לא יקבל עשרות תגובות של "מצאתי, מה הבעיה חחח", "למה ללחוץ דווקא שם", ו"למה לחפש בעיות איפה שאין".
מעל הכל זה מתבטא ביושרה מקצועית, ביכולת לזהות את הנחות העבודה שלך ואת המגבלות שלהן. אין מחקר ללא איומים על תוקף. לכן כשעושים מחקר, ראוי לשקף את בעיות התוקף שלו למקבלי ההחלטות, מה שמאפשר להתייחס אליו בצורה הנכונה, ואולי לערוך מחקר המשך שיפתור את חלקן, או לכל הפחות ללמוד מהן להבא. אחרת – במקרה הטוב לא משתפרים, במקרה הבינוני עובדים לשווא, פול גז בניוטרל, ובמקרה הגרוע ממש מזיקים למוצר.
כאמור, כל הסיפור הזה אינו מדע טילים, אפשר ללמוד "את העובדות" בקלות. ובדיוק כמו עם ממשקים, גם כאן כבר צברנו המון best practices בשיטות המחקר השונות, שאמורות לצמצם את כמות הפאולים שעושים בכל שיטה. אבל כמו עם כל יכולת אחרת – גם אם קל ללמוד את התיאוריה, קשה להפוך את זה לפרקטיקה, נדרש המון ניסיון כדי שזה יהפוך להיות טבעי ומובן מאליו. וזאת בדיוק השריטה שמתנוססת על מצחם של בוגרי המסלולים המחקריים של מדעי החברה.
אז זאת התשובה החדשה – וההרבה יותר מדי ארוכה – שלי ל"מה הקשר בין פסיכולוגיה וUX". בקרוב – בצורת הרצאה.
כשפונים אליי אנשים שמתעניינים בקורס שלנו (למי שלא עקב, קורס אפיון חוויית משתמש בביה"ס ללימודי המשך של הטכניון). אחת השאלות הכי נפוצות (והכי טבעיות, וכזו שמהיום תצורף לפוסט השאלות הנפוצות), היא "איזה אחוז מהבוגרים שלכם מצליח להשתלב בתעשיה", ואצלי ברוב המקרים היא מלווה בסייג – "במיוחד כשלא באים מרקע עיצובי". להלן התשובה שלי מאחת הפעמים האחרונות:
לגבי אחוז הסטודנטים – את שואלת שאלה מורכבת :). אנחנו מרוצים מקצב ההשתלבות של הבוגרים בתעשייה, אבל קשה לכמת את זה מפני שלא כולם מחפשים עבודה אחרי הקורס, ומתוך מי שמחפש, לא כולם משקיעים באותה מידה.. מגיעים אלינו הרבה אנשים שמחפשים להרחיב אופקים, לפתח יכולות חדשות בתפקידים/מקצועות הנוכחיים שלהם, או להרחיב את ההיצע שלהם בתור מעצבים פרילאנסרים. כל אלה – לא מחפשים עבודה אחרי הקורס. מתוך מי שנשאר, חלק באמת עושים את זה ברצינות – ממשיכים ללטש את תיק העבודות אחרי הגשות הגמר, נעזרים בנו המרצים, ממשיכים להתפתח עצמאית ובאמת "עובדים בזה". הם בד"כ משתלבים תוך כמה חודשים. יש כאלה שלוקחים את זה באיזי ומחכים שתיפול עליהם איזו משרה, או באים בדרישות מוגזמות לתפקיד גיוניור. הם… פחות מצליחים.
התשובה הזו, על מגוון ניסוחיה במהלך הזמן, התבססה על תחושת בטן ועל רסיסי מידע שאנחנו מקבלים מאותם בוגרים שממשיכים לעדכן. אבל אנחנו הרי מלמדים לא לסמוך על תחושות בטן אלא לחקור. אז החלטתי לשמוע לעצת עצמי ולחקור.
אם כך, השאלה המחקרית היא – האם אכן "ההשקעה משתלמת". או במונחים יותר אופרציונאליים, האם מי שמשקיע בחיפוש העבודה מצליח להשתלב, והאם מי שלא הצליח להשתלב, אולי לא השקיע בזה מספיק.
יש לנו קרוב ל-100 בוגרים. הפצתי ביניהם סקר (אנונימי), נידנדתי טיפה, קיבלתי 55 תשובות (בהזדמנות הזו – תודה ענקית לכל מי שענה! 🙏❤) , ואחרי שעברה יממה ללא תשובות חדשות, התיישבתי לנתח אותן. הממצאים נראו לי מאוד מעניינים עבור כלל התעשיה בארץ, ורצינו לשתף אותם עם הציבור.
אני מת על המצאות יואקסיות קטנות שלוקחות רכיבים מוכרים ודי סטנדרטיים, שגם הבעיות שלהם מוכרות וסטנדרטיות, לוקחות צעד אחורה, ואומרות "רגע, אבל אם נעשה את זה רק טיפ-טיפה אחרת, נציץ רק לשנייה מחוץ לקופסה, נוכל לשפר חלק מהבעיות שכל-כך התרגלנו אליהן כבר".
הטיפה הצבעונית
רוב האנשים שיצא להם לאפיין דשבורדים נתקלו בבעיה הבאה – המשתמש יכול לעבור ברשימת פרמטרים ולהוסיף כמה מהם לגרף. כל פרמטר יתווסף לגרף בצבע אחר, וכמובן שצריך מקרא כדי שיידעו מה כל צבע מסמן. הצבע של אותו פרמטר במקרא נקבע שרירותית (לפחות בהתחלה, לפעמים ניתן לשנות אותו אחר-כך), והמשתמש צריך עכשיו ללמוד איזה צבע מייצג כל פרמטר.
שימו לב מה עשו בגוגל אנליטיקס, בהוספת סגמנטים לתצוגה. למטה זו רשימת הסגמנטים האפשריים, למעלה זה המקרא שגם מאפשר להוסיף ולהוריד סגמנטים (את הגרף עצמו אנחנו לא רואים וזה לא מאוד משנה).
אמנם כל סגמנט שנבחר מופיע במקרא כרגיל עם הצבע שלו (העיגולים הצבעוניים למעלה), כפי שקורה בכל מערכת דומה, אבל הם הלכו צעד אחד קדימה ואמרו "עוד לפני שהמשתמש בחר את הסגמנט שהוא רוצה להוסיף, אלא כבר ברגע שהוא מסתובב ברשימה, אנחנו נספר לו מה הצבע של הסגמנט הבא שלו הולך להיות – באמצעות שינוי צבע חיווי מעבר העכבר ברשימה". תסתכלו טוב – צבע הmouseover לפני בחירת הסגמנט הראשון הוא כחול, לאחר מכן ורוד, אח"כ ירקרק (?) ואז סגלגל. ואלה בדיוק צבעי המעגלים שמתווספים לאחר הבחירה. צבע חיווי מעבר עכבר זה משהו שכמעט אף פעם לא משתנה בצורה כזו "חסרת משמעות". בכל מערכת יש את הצבע הרגיל שלה, והוא לפעמים עשוי להשתנות כדי לסמן שהפריט שעומדים עליו כרגע הוא זמין או חסום לבחירה, אבל מעולם לא ראיתי שמשתמשים בו כדי להעביר מידע מהסוג הזה. הטריק הזה כמובן לא פותר את הבעיה ואני די בטוח שרוב האנשים שמשתמשים בפקד הזה בכלל לא שמים לב לשינוי הצבע. אבל המחשבה הזו, שהיא טיפה מחוץ לקופסה, לדעתי כן יכולה לעזור למשתמשים להתרגל לצבע הסגמנט החדש יותר מהר, גם אם רק טיפה. אולי אפילו ברמה הלא-מודעת.עכשיו תודו שאתם מתרגשים כמוני. לא, באמת. לא, ברצינות, נו. בבקשה? מה אכפת לכם, זרקו לי עצם?
טוב, בסדר, הנה עוד טיפה.
הטיפה המתרחבת.
Confluence של חברת Atlassian. שוב פקד סטנדרטי לחלוטין, הוספת טבלה למסמך. הדרך הנפוצה לעשות את זה היא למשל כמו במיקרוסופט אופיס, כלומר ככה:
לוחצים על "הוסף טבלה", קופצת לנו מטריצה צפה לבחירה שאפשר לסמן עליה איזה גודל של טבלה רוצים, ובסוף זה מתווסף למסמך. הגודל של פקד הבחירה עצמו הוא קבוע כמובן, ואפשר לבחור בתוכו. ותמיד ניתן להוסיף עוד שורות ועמודות לטבלה קיימת, אנחנו מדברים רק על הגודל הראשוני שלה כרגע.
ובכן, באו Atlassian, שאני באופן כללי מת על המוצרים שלהם (כן, שום מוצר אינו מושלם, אבל הם עושים דברים נהדרים), ואמרו: "רגע, אפשר לעשות את זה טיפ-טיפה יותר נחמד אם רק נצא מחוץ לקופסה – ליטרלי". ופתחו מטריצה קטנה ואלגנטית, של 4X4 בלבד.
ומה יעשה משתמש שצריך יותר מארבע שורות או עמודות? במיוחד כזה שעוד לא יצא לו להוסיף טבלאות בConfluence? ובכן, יש סיכוי לא רע שהוא יגיד לעצמו "טוב, כנראה שאין דרך להוסיף מכאן טבלה גדולה יותר, אני אאלץ להוסיף את זה של 4X4 ואז להוסיף את שאר העמודות ידנית. מבאס אבל זה מה יש". אז הוא ייכנס למטריצה וינסה לבחור את הגודל המקסימלי שאפשר, ואז הוא יגלה שכשמתקרבים לקצוות שלה, היא גדלה יחד עם העכבר. ההתנהגות הזו היא שבירת כלים, חציית כל הקווים האדומים, רעידת אדמה וכל שאר הדברים שאתם רואים ב-ynet כל שני וחמישי. רכיבי ממשק במערכות רציניות שמכבדות את עצמן לא משנים את גודלם ללא הוראה מפורשת של המשתמש, כמו לחיצת כפתור ייעודי, גרירה עם לחיצה או משהו בסגנון. בהחלט לא במעבר עכבר. רק ש… מעכשיו הם כן. ושוב, זה לא פותר איזו בעיה דרמטית במיוחד, רק שזה טיפה יותר יפה. אני חושב שזה מופלא.
והבטחתי לכם שלוש טיפות מחוץ לקופסה, אז הנה עוד אחת.
הטיפה שלא הייתה.
אנדרואיד, מכירים? מקלדת אמוג'יז של Swype. מחולקת לקטגוריות. בני אדם, טבע, חפצים, מושגים וכאלה. נחמד. באיזשהו שלב, די מזמן, הגיע מישהו ואמר "אנשים כל הזמן משתמשים באותם האימוג'יז וזה מבאס כל פעם לעבור בקטגוריות ולחפש אותם, בואו נוסיף קטגוריה חדשה של אמוג'יז שהיו בשימוש לאחרונה". וכך עשו, וטוב שעשו.
ובא עוד מישהו ואמר "הקטגוריה מוגדרת כאמוג'יז שהיו בשימוש לאחרונה, נכון? אז הדבר ההגיוני הוא לסדר אותה לפי סדר כרונולוגי, כך שהאמוג'י האחרון שהיה בשימוש יהיה הכי למעלה". (או שזה נחשב סדר כרונולוגי הפוך? אני אף פעם לא בטוח). שזה בסך הכל הגיוני מאוד.
אממה…
אנשים, לא רק שהם משתמשים באותם האימוג'יז כל הזמן, אלא הם גם משתמשים באותם האמוג'יז כמה פעמים ברצף. למשל כזה
😂😂😂
או כזה
👍👍👍
או אפילו כזה
🍺🍺🍺
וכדי להקליד את זה, אנחנו פשוט עושים את הדבר המתבקש והאינטואיטיבי ולוחצים במהירות כמה פעמים באותו מקום. כל עוד עושים את זה באחת הקטגוריות הרגילות, הכל טוב ויפה. אבל כאשר באים לעשות את זה בקטגוריית האמוג'יז האחרונים, זה לא כל-כך עובד. האמוג'י הראשון בשורה הוא באמת מה שהתכוונו, אבל כל האחרים הם ממש לא. מפני שהלחיצה הראשונה על האמוג'י ישר הופכת אותו ל"אחרון שהשתמשו בו" ואי לכך גם מקפיצה אותו לראש הרשימה. מה שמשנה את סידור שאר האמוג'יז על המסך, ובפעם הבאה שהאצבע שלנו נוחתת באותה נקודה בדיוק, כבר יושב שם איזה חבר אחר. וברגע שלחצנו על החבר – כבר על אוטומט ובלי להתכוון, גם הוא קופץ לראש הרשימה, ומתחת לאצבע שלנו מחכה חבר חדש לגמרי. בגלל שאנחנו לוחצים מהר, כל זה קורה מהר מדי מכדי שנספיק לעצור בזמן, וכך במקום רצף של שלושה-ארבעה אמוג'יז זהים, אנחנו מקבלים שורה של תמונות רנדומאליות פחות או יותר.
כל זה היה נחסך אם הם היו חושבים טיפה מחוץ לקופסה של עצמם. רק מספיק כדי להגיד "בסדר, אלה האחרונים שהיו בשימוש אבל לא אחרונים-אחרונים, סתם אחרונים רגילים כאלה, אתם יודעים. סוג של אחרונים בכאילו". זה למשל מה שאמרו בווטסאפ, והם אכן מעדכנים את רשימת "האחרונים" רק כאשר המשתמש יוצא מהמסך וחוזר חזרה. כפי שעושים בכל מקלדת נורמלית.
זה למה אסור לחוות דיעה על ממשק על סמך תמונה. על פניו הממשק הזה מועיל – במקרה הכי הכי טוב – רק לאנשים ש… איך נקרא לזה בעדינות… לא עשו לימודי ליבה?
עד שמתברר שיש חדרים שמקבלים מכמה תורים במקביל, ויש גם תורים שמתפצלים לכמה חדרים. ואז זה פתאום ממש חשוב, כי אין שום דרך אחרת להעריך מתי תורך.
ב'
בר מים באחד מסניפי מכבי. האם המכשיר בשימוש, כן או לא? תזכרו את התשובה *האינטואיטיבית* שלכם, לפני שהתחלתם לחפש איפה הקאצ', יא חשדניסטים.
המים הקרים עובדים. המים החמים לא עובדים. מישהו חשב לעצמו, מחשבה נכונה בסה"כ, "אולי גם נדביק מדבקה שאומרת שהכפתור לא עובד, וגם נדביק אותה בצורה שתמנע את האפשרות ללחוץ על הכפתור מלכתחילה. בצורה כזו נמנע טעויות משתמש". גישה באמת מצוינת וראויה לשבח, רק שבסופו של דבר יושבים איזה 30 איש בתור שבטוחים שהמים הקרים לא עובדים, וכשמישהו מנסה לבוא וללחוץ אומרים לו מראש שאין צורך לטרוח. מזל שבכל תור יש אנשים מבוגרים פלוס, שגם לא רואים טוב, גם לא שומעים טוב, וגם לא אכפת להם ממה שאחרים אומרים, אחרת היינו מתייבשים שם למוות.
לכן עושים בדיקות, ובכלל מנסים לחשוב קצת על מה קורה מסביב.
ג'
סופרפארם Be. מכונה לקבלת תור לבית המרקחת. בכל דף טיפים לעיצוב כפתורי הנעה לפעולה (calls to action) רשום שהכפתור צריך לבלוט – הוא צריך להיות יחסית מבודד עם הרבה שטח ריק סביבו, הוא צריך להיות בצבע שונה משאר הממשק, ובאופן כללי כמה שיותר בולט, יותר טוב.
בשום מקום לא רשום "אבל, וזה אבל גדול, תוודאו שהוא לא ייראה כמו פאקינג בורג!!!". אשכרה חצי דקה ביליתי מול הדבר הזה, חסר אונים לגמרי, בניסיון להבין איפה לוחצים. ואז שמתי לב שכתוב "לחץ כאן", על מדבקה שקופה (אין כמו שקוף כדי להבליט משהו). ואז ביליתי עוד חצי דקה בניסיון להבין איפה זה "כאן", כי ברור שזה לא יכול להיות הבורג! אפילו את הידית הסגולה הזאת ניסיתי.
לרגל פתיחת הבלוג החדש UXE ע"י לירן אלבוים, קולגה וחבר משכבר הימים, אני מארח אותו כאן ביואקסטזי הרדום. ללירן רקורד מרשים בתור מנהל UX בארגונים גדולים, והוא הגיע לספר על אחד ההיבטים המעניינים של עבודה בסביבה מרובת מוצרים (או שמא מדובר במוצר אחד?). אז תנו לו יד גדולה (כי באנטרפרייז מקובל לדבר בתרגומים מילוליים מאמריקאית): לירן אלבוים.
UX לסוויטה
במאמר הזה נדבר על האתגרים המקצועיים הכרוכים באפיון UX לסוויטה של מוצרים. אבל לפני שנדבר על סוויטה, בואו נדבר קודם על אפליקציה, כי אם אי פעם התחבטם בשאלה איך מגדירים אפליקציה אתם ודאי יודעים שהתשובה אינה תמיד מובנת מאליה ודורשת חשיבה –
האם עולם התוכן מובחן מספיק?
כיצד ועד כמה הוא מובחן מעוד מודול בתוך אותה מערכת?
מתי העושר הפונקציונאלי מצדיק זאת?
האם המודל העסקי והשיווקי מחייב ליצור מסגרת אפליקטיבית נפרדת?
כפי שחלקכם ודאי זוכרים, עד 2014 אפליקציית המסרים המיידיים של Facebook היתה מוטמעת באפליקציית Facebook המרכזית עד שהם החליטו להפריד אותה מכל מני סיבות שלא נכנס אליהן כעת. אז אומנם הן מוזנקות בנפרד ואולי הן נראות קצת שונה, אבל ברור לכולנו שיש בינהן קשר – שתיהן מחוברות לאותן הגדרות משתמש, ואחת "יודעת" לקרוא לשניה. על פי עולם המושגים שלי, גם אם ניתן להתקינן בנפרד, הן חלק מאותו מערך של אפליקציות.
כך גם האפליקציות השונות של Google – בסוף כולן מקושרות לאותו שם משתמש וברוב המקרים המעבר בינהן פשוט וקל – ניתן לשמור תמונות מתוך Google Photos ל- Google Drive, לפתוח מסמכים ב- Google Docs ישירות מה- Google Drive, ולקבל ב- Gmail או ב- Inbox הודעות מאפקליציית לוח השנה Google Calendar, ואף לבצע פעולות ישירות משם.
גם בעולם אפליקציות ה- Desktop, נוכל בקלות לראות את חשיבות הקשר בין האפליקציות השונות באותה סוויטה. הדוגמא הקלאסית היא כמובן Microsoft Office Suite שלקחה את הקשר בין האפליקציות השונות לדרגת אומנות ממש. לדוגמא, לא רק שניתן ליצור גרף באמצעות Excel ישירות ב- PowerPoint ו- Word, ניתן אפילו לשמור על קשר "חי" בינהם כך שכל שינוי בנתונים ב- Excel מייד יבוא לידי ביטוי באפליקציה המארחת.
ובכן, לחברות גדולות יש הרבה פעמים סיבות עסקיות רבות לאגד לפחות חלק מהמוצרים בפורטפוליו שלהם לסוויטה, ולהחלטה הזאת יש השלכות רבות עלינו בתור אנשי UX בארגון. ראשית, החלטה כזאת ממש מחייבת יצירת Design System, אחרת לא יהיה לנו סיכוי לעמוד באתגר ה- Alignment בין המוצרים. שנית, זה מחייב פרקטיקות תקשורת מעולות בין צוותי העבודה השונים, בין אם הם מבוזרים, ובין אם לא. אבל במאמר הנוכחי אני רוצה לדבר על האתגר השלישי – האתגר המקצועי. בואו נפרוט אותו לפרטים:
ארכיטקטורת המידע – כפי שראינו בדוגמאות לעיל, גם כאשר יש לנו מספר עולמות תוכן שכל אחד מיוצג ע"י אפליקציה אחרת, סביר להניח שהן חולקות מידע משותף ואף פונקציונאליות משותפת. בנוסף, יתכן שישנו מידע חוצה אפליקציות שתרצו להציף במקום אחד מרוכז כמו Dashboard. את כל הדברים האלה חשוב מאוד לקחת בחשבון כשמתכננים את מודל הניווט. האם למשל, עלינו לייצג אחרת, או אולי אף במקום אחר, את אותם אזורים משותפים? אולי הגישה אליהם תהיה בכלל מאזור משותף כגון ה- Header, או שבכל אחת מהאפליקציות השונות ניתן יהיה להזניק אותם מאותו מקום (למשל, ע"י כפתור בולט בפינה התחתונה של המסך)? אלה הם חלק מהשאלות שנידרש אליהם כאשר נתכנן את ארכיטקטורת המידע לסוויטה.
הגדרות והעדפות משתמש – אפילו באפליקציות שהקשר ביניהם רופף יחסית, סביר להניח שהגדרות המשתמש והעדפותיו הכלליות הן משותפות לכולן – שם, פרטי התקשרות, שפה, יחידות מידה וכיו"ב. את ההגדרות האלה כדאי כמובן לשים במקום אחד במרוכז, למשל, מ- Header משותף, אם יש.
יחד עם זאת, ישנן גם הגדרות יותר ספציפיות שהן נכונות ברמת האפליקציה ולא ברמת הסוויטה. בהקשר זה חשוב מאוד לקחת בחשבון מי יהיו המשתמשים בסוויטה וכיצד הם יעשו שימוש באפקליציות השונות בה. למשל, אם אנחנו מצפים שרוב המשתמשים יבלו את רוב זמנם, ואולי אף כל זמנם, באחת האפליקציות, יתכן שכדאי לנו לפזר את ההגדרות הספציפיות באפליקציות השונות ולא במקום אחד מרוכז. לעומת זאת, אם חלק מהמשתמשים מבלים את רוב זמנם באפליקציה אחת, וחלק אחר של המשתמשים עוברים בתדירות גבוהה בין האפליקציות, אולי יהיה נכון למקם את כל ההגדרות, מכל האפליקציות, במקום אחד מרכזי.
יתכן שבמקרה כזה כדאי באותו הזמן לאפשר גישה להגדרות הספציפיות של כל אפליקציה גם ישירות מהאפליקציה עצמה – מהתפריט או מדפים רלוונטים. אפשר למשל להציף את ההגדרות הרלוונטיות באופן מקומי כפופ-אפ שמביא את המידע שלו מתוך המקום המרכזי. פתרון אחר, נכון יותר, אבל גם מסובך יותר למימוש, הוא לשים את כל ההגדרות המלאות מכל האפלקציות במקום אחד מרכזי, ולהציף נקודתית את ההגדרות המינימאליות הנדרשות בתהליכי העבודה השונים. למשל, אם אני רוצה להגדיר קבוצת משתמשים חדשה תוך כדי הגדרת משתמש חדש, אוכל לעשות זאת ישירות משם מבלי להיות חייב לצאת מתהליך הגדרת המשתמש החדש ולפתוח את מסך הגדרות הקבוצה המלא והמורכב. וכבונוס, כדאי במקרה כזה גם לנטר את הישויות שמוגדרות באופן חלקי ולהציע בשלב מאוחר יותר להשלים את ההגדרות במלואן.
מודל ניווט סקלבילי(Scalable) – באופן טבעי, הסיכוי שיותר אנשי מוצר עובדים בתוך סוויטה עם מספר אפליקציות, גבוה יותר מאשר באפליקציה אחת. זה אומר שסוויטה צריכה להיות גמישה יותר לשינויים ותוספות בארכיטקטורת המידע שלה מאשר באפקליקציה בודדת. לכן חשוב מאוד שתתכננו תפריט ניווט סקלבילי שקל להוסיף לו אלמנטים חדשים –
חיקרו לעומק מהו מספר הרמות בכל אפליקציה ואפליקציה, וליתר ביטחון, אם זה עדיין הגיוני, אפשרו אפילו עוד אחת.
דאגו ליכולת קלה לעבור בין אפליקציות – למשל, האם כל אפליקציה תיפתח בלשונית חדשה בדפדפן? לחילופין, האם בנוסף לבורר האפליקציות שכל פעם פותח אפליקציה אחת באותו חלון, תהיה יכול לחזור בלחיצת כפתור אחת לאפליקציה הקודמת ללא קשר מה היא היתה? (בקיצור, כפתור Back מובנה באפליקציה).
במוצר SaaS חישבו כיצד המשתמש יעבור בין הדיירים (tenants) השונים בקלות.
חיפוש – האם תהיה קיימת יכולת לחיפוש כללי מעבר לאפליקציות שנגישה מכל מקום בסוויטה, או שהחיפוש יהיה מקומי בהתאם לאפליקציה הבחורה (selected)? ואם תהיה יכולת כללית – האם צריך להצהיר מראש מה אנחנו מחפשים? אם כן, האם זה אומר שהחיפוש ייקח אותנו ישירות לאפליקציה הרלוונטית? ואם לא, איפה תוצגנה התוצאות הכלליות? איך דף התוצאות הזה משתלב בתוך מודל הניווט הכללי?
הצפת מידע ופונקציונאליות חוצה אפליקציות – כיצד "מארחים" מידע מאפליקציה אחרת וכיצד מבצעים פעולות השייכות לאפליקציה אחת מתוך אחרת? האם מזניקים את האפליקציה הזאת באופן מלא? אם כן, איך חוזרים? אם לא – האם בלשונית נפרדת? האם בפופאפ מודאלי? האם באופן מוטמע לחלוטין כך שהמשתמש אפילו לא מרגיש שמדובר באפקליקציה אחרת?
בקיצור, חשוב שתתייחסו לעומק לכל שאלות היסוד האלה, במיוחד אם אתם מאפיינים לסביבה של סוויטה. לתשובות לשאלות האלו תהיינה השלכות דרמטיות על תפישת ה- UX הכוללת בסוויטה שלכם.
