עיצוב

סיפור אמיתי לחלוטין: בשנת 2007 החלטנו אני ואשתי לעתיד לעבור מבאר שבע גוש דנה. היא מצאה עבודה בפתח תקווה, ולכן התחלנו את חיפוש הדירה דווקא משם. עשינו סבב טלפונים, שאלנו מחבר מכשיר GPS (הרבה לפני עידן הווייז – היה מדובר במכשיר PDA עם מקלט GPS נפרד ועם תוכנת ניווט מזעזעת), ויצאנו לכבוש את אם המושבות. אחת הדירות, ברחוב הרצל 1, ממש מעל ההמבורגריה, הייתה מאוד מבטיחה ותלינו בה תקוות רבות. היום היה יום שבת. הגענו לדירה, נקשנו בדלת, המתנו, כלום. צילצלנו ונקשנו עוד קצת – כלום. התקשרנו לבעלי הדירה, הוא אמר שמישהו אמור להיות בפנים ושנמשיך לנסות. המשכנו, אך אין קול ואין עונה. התקשרנו שוב לבעלים. הוא אמר שהוא תיכף מגיע, חמש דקות. ואכן אחרי פחות משעה הוא תיכף הגיע. הגיע והסביר שמדובר בדירה מחולקת (שאת זה כבר ידענו) ומי שהיה אמור להיות בדירה הוא פועל שלו שהיה אמור "לשפץ קצת" למחרת. הדלת שלפתחה התנחלנו היא הדלת הראשית של כל הדירה, והיחידה המיועדת לנו היא ממש מאחוריה ושמאלה. תוך כדי שהוא מסביר את זה, הוא פתח את הדלת הראשית, הצביע שמאלה ונעמד בתנוחת אמדאו פליסה, מנכ"ל פרארי, שהסיר זה עתה את הלוט מעל הדגם החדש לעיני מאות צלמים משולהבים, כאומר "טא-דאם!". בנשימה עצורה הסתכלנו שמאלה וראינו קיר לבן. מאוד מאוד לבן. הרבה יותר מדי לבן, ממש FFFFFF#. שאלנו את הבחור, שנותר לעמוד בחדר המדרגות, איפה בדיוק "שמאלה", והוא אמר: "שמאלה, שמאלה, ממש פה, מאחורי הפלדלת". והצביע שוב ליתר ביטחון. הרגשנו קצת כמו הארי פוטר שאמור להגיע לרציף 3/4 9 אך רואה מולו קיר לבנים. לקחנו צעד אחורה וביקשנו מהאדון שידגים לנו כיצד מגיעים לדירה המכושפת, אם ישנן רונות סודיות שיש לצייר באוויר בשרביט קסמים, או שאולי נדרש לומר לחש נסתר ולפזר אבקת פיות (או, בהיות העיר בכל זאת פתח תקווה, אולי אבקת פלאפל).

ובכן.

–המשך קריאה–

כאשר התחלתי לעשות פרויקטים וגיליתי עד כמה אקראי יכול להיות הקשר בין כוונות המאפיין והמעצב  לתוצר הסופי, החלטתי לחשוב פעמיים לפני שאני מבקר אתרים ישראלים שמציינים את שם ספק ה-UX שלהם.

כאשר ארגון מסוים איים לנתק את הקשר עם חברה שעבדתי בה, בעקבות פוסט שפרסמתי על האתר של אותו ארגון עוד לפני שהתחלתי לעבוד באותה חברה, החלטתי לחשוב פעמיים לפני שאני מבקר אתרים ישראלים באופן כללי. במצטבר זה ארבע פעמים, אז זה הרבה חשיבה.

בשבוע שעבר רציתי ללכת לאכול עם כמה חברים בהרצליה. חשבנו על רשת מסעדות מסוימת אבל לא זכרנו אם יש לה סניף קרוב, לכן נכנסנו לאתר שלהם. בעמוד הבית היו מלא קוביות גדולות, צבעוניות וצעקניות שמתחרות על תשומת ליבו של הגולש. די עמוס בעיניים ודי מקשה להתמקד במשהו אחד, אבל בסך הכל לא נורא. "חווייתי", מה שנקרא. אם מטרת האתר הייתה להעביר את המסר של עושר וגיוון וליצור אווירה חיה ותוססת, שזו מטרה לגיטימית לחלוטין, זה הצליח להם. ממש באמצע המסך הייתה קוביה גדולה יותר, בצבע בולט ושונה מהאחרות, שהיה רשום עליה "סניפים". מאוד בולט ובמיקום אסטרטגי שקלע בול למה שחיפשתי. עבודה מעולה. לחצתי, נכנסתי פנימה. בפנים נמשך הקונספט של הקוביות, אבל עכשיו הן הרבה יותר אחידות, כולן באותו גודל, אותו צבע ובגריד סימטרי. ועם ציורים. עבור כל סניף נוצר איור חמוד וברוב המקרים די מאולץ.  זה משדר כמה דברים: א' – שיש להם מלא סניפים. ב' –  שמישהו קיבל מלא כסף על עיצוב האתר ויצירת כל האיורים הקטנים. ג' –  שהדבר האחרון שמעניין אותם זה שהגולש ימצא במהירות את הסניף שהוא מחפש.

כאן מגיע צילום המסך המצופה. אבל מה, מדובר באתר ישראלי, וכזה ששם ספק ה-UX שלו רשום בתחתית האתר.  שזה בדיוק שני הקריטריונים שהזכרתי למעלה. לאחר שחשבתי את כל הפעמים הנדרשות בחוק, החלטתי להסיר את הלוגו והטלפון של החברה מצילום המסך (לכן הקובייה הכתומה ריקה).

ועכשיו תורי לשאול אתכם – האם יש סניף הרצליה לרשת הנפלאה הזאת שמשקיעה כל-כך בעיצוב?

–המשך קריאה–

לפעמים אני מתקשר לאישתי. כזה אני, רומנטיקן. בשנתיים האחרונות אני עושה את זה מגלקסי SII. עד לפני כחודשיים זה היה מאנדרואיד 2.3 הידוע בכינויו Gingerbread ולאחרונה שדרגתי אותו לגרסת 4.1 Jelly Bean.

מאחר ואני כאמור רומנטיקן גדול, אבל בעיקר פשוט כי אני עצלן, יצרתי במסך הבית widget של איש קשר, שחוסך ממני ללכת לחפש אותה בספר הטלפונים. הווידג'טים זה דבר נורא נוח, וכאשר יגיע תורם ברשימת "פיצ'רים של אנדרואיד לשילוב בגרסת iOS הבאה כי גם ככה אפשר להפעיל אותם במכשירים פרוצים", גם בעלי האייפונים הלא-מחוללים יוכלו להיווכח בזה בעצמם.

אם הייתי יוצר ווידג'ט כזה עבור עצמי לשם ההדגמה, בגרסה הישנה זה היה נראה כך:

כשהייתי לוחץ על התמונה, היה נפתח לי תפריט קטן ששואל מה אני רוצה לעשות, הייתי לוחץ על האייקון הירוק של הטלפון וזה היה מחייג אליי (וזאת לא תהיה הפעם הראשונה בתולדות הבלוג שאני מנסה להתקשר לעצמי).

–המשך קריאה–

זהו מסך שמוקפץ ע"י תוכנת לינק (Lync). למי שלא מכיר, מדובר במין messenger ארגוני כל-יכול, שיודע לדבר עם האוטלוק ושרת ה-exchange והטלפון הנייח בעמדה והנייד בכיס, ובאופן כללי לענות כל כל צרכי התקשורת החיה (סינכרונית) בארגון, כולל וידאו, טלפוניה וכו'. יש בו כמות פיצ'רים דמיונית, גדולה אפילו מכמות הבאגים שלו – וכאלה יש מספיק כדי לגרום לנו להשתמש בסקייפ בכל זאת.

כפי שאתם רואים, זה אני מתקשר לעצמי (כל צרכי התקשורת, כבר אמרתי?). אבל זה דווקא בסדר, זה בכוונה. כמו שאתם שוב רואים, אני יכול לסרב לשיחה או שאני יכול להפנות אותה לאנשהו. אפשרויות אחרות אני לא רואה כאן. במיוחד לא את אפשרות קבלת השיחה, שזה קצת באסה כי אני דווקא די נהנה לדבר עם עצמי, כפי שיודע כל מי שיצא לו לעבוד איתי באותו חדר. נשאלת השאלה מה עליי לעשות כדי לקבל את השיחה. בהתחלה אני לא יודע, ואז אני אומר לעצמי (לא בטלפון, כי הרי עוד לא קיבלתי את השיחה): רגע, מה זה החץ הקטן הזה ליד כפתור ההפניה? כנראה שמסתתר שם תפריט! אולי אני יכול להפנות את השיחה… לטלפון? אולי זה מין הגיון מתכנתים שכזה, שאומר שכפתור כיבוי המחשב יהיה בתפריט "התחל" וכפתור קבלת השיחה יהיה בתפריט "הפנייה"? אז אני תופס את העכבר וגורר אותו לשם כדי לפתוח את התפריט (וכל אותו זמן בן השיחה שלי ממתין בצד השני של הקו שאני אענה כבר – מזל שזה אני שם ולא מישהו חשוב). ואז, ברגע שאני שם את העכבר על התיבה, היא משתנה באנימציה חיננית וקסומה כמעט, לכדי זה:

השפופרת הירוקה היא כפתור קבלת השיחה.

אני מקבל שיחות בדבר הזה מדי יום, ולמדתי מזמן את מיקומו של הכפתור, ובכל פעם ופעם אני חש אי-נוחות מסוימת מזה שאני בא ללחוץ על משהו שנראה לי כמו חיווי של שיחה נכנסת, וממש לא כמו כפתור.

עדכון מהשטח: הקורא רמי מעדכן שאפשר לקבל שיחה ע"י לחיצה בכל מקום בתיבה. אני משתמש בדבר הזה יום-יום כבר חצי שנה ולא ידעתי את זה. כמה אנשים שבעבודה שבאו להביע הזדהות עם הפוסט גם לא ידעו את זה. כלומר, לא רק שבמבט ראשון לא ברור איך מבצעים את הפעולה העיקרית שלשמה קיים המסך, אלא שכאשר החיווי על הפעולה כן מופיע, הוא ממש מטעה את המשתמש בצורה מאוד יעילה. אני מהמר שהמסך הזה נראה למישהו בצוות הפרויקט כל-כך מובן מאליו שהם לא השקיעו דקה אחת בבדיקות משתמשים. 

דבר נוסף שאני עושה על בסיס יומי זה שליחת המסמכים שאני עובד עליהם.

–המשך קריאה–

יש לי את הגלקסי S2 שלי קצת פחות משנה. ויש לו שעון מעורר. אני לא פותח את השעון הרבה – לרוב הוא פועל ע"פ אותה תוכנית, ואין לי צורך לשנות אותה. אבל מדי פעם אני כן נכנס ומשנה משהו באופן חד-פעמי. נגיד שזה קורה פעם בשבועיים. ביום שלמחרת אני צריך להיכנס שוב ולהחזיר אותו לתוכנית השבועית, אז כל שינוי כזה פירושו שתי כניסות לאפליקציה. אז אפשר להגיד שאני משתמש בה בממוצע פעם בשבוע למשך כמעט שנה. אני תמיד עושה את אותה הפעולה – הגדרת היום והשעה. ואני תמיד עושה אותה לא נכון. לא חושב שהייתה פעם אחת שהצלחתי לעשות את זה מהפעם הראשונה. הגדרת השעה היא בסדר גמור, הבעיה היא עם הגדרת הימים.

זה מסך הגדרת ימי פעילות השעון המעורר. נסו להבין באיזה ימים השעון מתוכנן לפעול כרגע.

–המשך קריאה–

יש בארץ חוברת פרסום לשעונים יוקרתיים לגברים, שיוצאת פעם בחודש. כדי שהשעונים לא יתמזגו כולם אחד עם השני, בין עמודי פרסום השעונים מפרידות תמונות של בחורות, רכבים וספורטאים, ופה ושם משובצות גם כתבות. יכול להיות שנתקלתם בחוברת הזו או שראיתם אותה בדוכנים – רשום להם "בלייזר" על השער, למרות שלא מייד מבחינים בזה.

אחד השעונים שפורסמו בבלייזר בחודש שעבר עשה לי קצר במוח. הסתכלתי עליו, וידעתי שמשהו פה לא הגיוני, כי אני לא מבין מה השעה. מצד אחד, השעון מראה עשר ועשרה (כמו הרוב המוחלט של השעונים בפרסומות). מצד שני, מחוג הדקות בבירור מצביע על אפס. שזה בכלל לא מספר שאמור להופיע על השעון. ולא רק שהוא מופיע שם, אלא שאחריו מופיע עוד אפס, ואחר-כך יש אחת. אבל זה לא האחת היחידה, כי יש עוד אחת. כלומר, יש עוד אחת אחת. עכשיו, לפני האחת הראשונה יש משהו שנראה כמו החלק התחתון של אפס. אבל ממש לא נראה כמו 12. ואחרי האחת האחרונה יש משהו שנראה כמו 17 מעוות אם מסתכלים עליו מצד אחד, או כמו 4 אם מסתכלים עליו מצד שני. וחוץ מזה נראה שאין יותר ספרות על הצג.

כן, התיאור אולי קצת מבלבל. זה נראה ככה:

–המשך קריאה–