אולי תיכף יתברר שאני היחיד (ובמקרה כזה עליי להיבדק דחוף, אז תגידו לי אם כן), אבל את העמוד הזה בבלייזר קראתי בקו ישר מלמעלה למטה. ולא על אוטומט, אלא מספיק בעיון כדי להתפלא איך זה שבמשך יותר מחצי מאה לא קרה בפוטבול שום דבר ראוי לציון. ואח"כ שוב להתפלא שרצף האירועים המתואר אינו ממש קוהרנטי, מה שמאוד לא מאפיין את הרמה שלהם. ועדיין – סיימתי את כל צד ימין, אח"כ עליתי חזרה למעלה, התחלתי את צד שמאל, ומעדתי רק כשראיתי שהם מתארים את הקמת ה-NFL, למרות שהיא פעלה בשנים שעליהן כבר קראתי. ואז גיליתי שהקטע על החצי מאה עדיין נכון.

לקחתי צעד אחורה, הסתכלתי בפעם הראשונה על כל העמוד, ואז הסתבר שהייתי אמור לקרוא בזיגזג. אחרי 1869 הייתי אמור לא לרדת למטה אלא לרוץ באלכסון שמאלה, ואז שוב באלכסון ימינה ושוב שמאלה. אולי המסלול הזה מתווה איזשהו מהלך איקוני בפוטבול, או שאולי זה נובע משיקולים באנאליים של עימוד, אבל זה מה יש.

לי יש יסוד סביר להניח שהמקרה המצער הזה לא קרה באשמתי, משום שהקורא הממוצע של מגזינים רגיל לקרוא בטורים – מלמעלה למטה. מכאן, הפלא ופלא, מגיע הביטוי "טור עיתונאי" במשמעותו "טור שהוא עיתונאי". כך גם בלייזר, מסודר בטורים בד"כ. אבל מה לעשות, לפעמים שוברים את העמוד בצורה אחרת – בין אם משיקולי עימוד או משיקולי אלגוריה (לפחות אני מקווה שגם זה קורה, כי זה מגניב). ואז – כאן מתחיל החלק המעניין – מעצבי המגזין יודעים להעביר את המסר הזה לקורא בצורה מאוד מאוד חד-משמעית ולא מודעת, ככה שהוא לא יחשוב "היי, הרגע אמרו לי שהעמוד מסודר בצורה מוזרה", אלא פשוט יקרא אותו כפי שטבעי לו וכפי שהמעצבים התכוונו. נגיד בכתבה שלמטה הכותרות והפרדת הצבעים מוודאות שקורא שהגיע לתחתית הטור ימני לא יקפוץ לראש הטור השמאלי (אל המאמר המוסגר), אלא ישירות לאמצע.

את מבנה העמוד (וזה רלוונטי לכל עמוד דיגיטלי בדיוק באותה מידה כמו לעמוד מודפס) אפשר להבהיר לקורא/צופה/גולש במספר דרכים מאוד מאוד יעילות, שרובן המוחלט כלול בעקרונות הגשטאלט שאנחנו (ממשקולוגים) לא מפסיקים לדבר עליהם (במקרה שלי כאן וכאן, בין היתר).

נגיד בדוגמה שלמעלה עיקרון הדמיון עושה עבודה מעולה (כל מה שנמצא על רקע לבן וכתוב באותו גופן שייך לאותו טקסט, כל מה שלא – לא). ואילו במקרה שלנו המעצבים החליטו שלא לעזור לי להתמצא ולתת לי להסתדר לבד. אבל בזאת לא תם העניין, כי כאן אנחנו נכנסים לסוגיה חשובה ביהדות, או לחילופין בבריאות הציבורית, תחליטו לבד. בספר ויקרא כתוב "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל". מכירים, נכון? ובשפה המדוברת רווח משל אחר, שהוא לא בדיוק מקביל, אבל גם הוא רלוונטי למקרה שלנו, והוא עוסק בהתנהגות בבריכות ציבוריות ובמקפצות המצויות בהן.

על שתי המטאפורות האלו יוצא לי לנהל דיון סוער בערך פעם בשבועיים, כשהתזה העיקרית שלי היא כזאת: בדרך כלל אנחנו רוצים לעזור למשתמש עד כמה שאפשר. אבל ניצבים בפנינו שיקולים רבים מכל מיני סוגים, כולל העובדה המצערת שעזרה למשתמש אחד לפעמים מקשה על משתמש אחר, ולכן לא תמיד אנחנו יכולים לעשות זאת במידה מספקת. אנחנו חיים בעולם שכולו פשרות, זה המצב, וכדאי להשלים איתו אם רוצים שהפרויקט יתקדם. אבל יחד עם זאת, מה שבהחלט אסור לעשות הוא להטעות את המשתמש באופן אקטיבי. אלא אם אתם בעסקי ה"תלחץ כאן על כפתור ההורדה הענק והירוק ותוריד לך רוגלה, ואל תלחץ על לינק ההורדה הזעיר והשקוף בתחתית העמוד, שיוריד לך את מה שבעצם ביקשת להוריד".  זה שהמשתמש יצטרך לגלול עוד טיפה או לתת עוד שני קליקים זה לא סוף העולם ולפעמים זה אפילו הפתרון הטוב יותר. אבל לכוון אותו למקום מסוים בעוד שמה שהבטחנו נמצא במקום אחר – זה כבר בהחלט מכשול בפני עיוור, שלא נדבר על הסיפור של המקפצה. את זה לא עושים. אגב, בדיוק מכאן מגיע רוב המשקל לטובת שימוש בפתרונות עקביים, כי העקביות כשלעצמה אינה תורה מסיני (סגרנו לופ מקראי, שמתם לב?).

בכתבה על הפוטבול קיימת הטעייה חזקה מאוד. אפשר לנסות להסביר אותה באמצעות כמה כללים גשטאלטיים, אבל בעיניי עדיין מדובר באותו עקרון הדמיון כמו מקודם. יש את שני הקוים שחוצים את העמוד לגובה. הפריטים שיוצאים מאותו קו ונמצאים באותו צד שלו, הם דומים. לכן המוח מקבץ אותם יחד. אני בטוח לחלוטין שאילו לא היה את הקוים, אחוז האנשים שמבינים את הסדר הנכון היה גבוה בהרבה. אני מניח שהוא עדיין לא היה גבוה מספיק, כי מבנה הטורים יושב לנו חזק מדי בראש, אבל אם כבר חייבים לעשות משהו שמנוגד לאינטואיציה, אז לפחות לא תדחף עיוור ממקפצה.

לפני כמה חודשים טסנו לחו"ל. הגענו לנתב"ג ברכבת, כמובן שלחצנו על הקומה הלא-נכונה במעלית (לא, זה לא פוסט יואקס מעליות), וכך הגענו לאולם מקבלי הפנים במקום קומת הטיסות היוצאות. יצאנו, הסתכלנו קצת מסביב, וראינו את המסכים האלה שיש שם עם טבלת הטיסות.

התקרבנו אל המסכים והצטרפנו לקבוצה של בערך חמישה-עשר איש שחיפשו את טיסותיהם בטבלה. הטיסה שלנו לא הופיעה בעמוד שראינו, לכן חיכינו בסבלנות לעמוד הבא. אבל המסך לא התחלף. חיכינו בערך שתיים-שלוש דקות, ואיתנו כל הקבוצה המקורית ועוד כמה אנשים שהצטרפו בינתיים. בסוף מישהו אמר שהמסך תקוע. בתור אחד ש"עובד במחשבים", כפי שהוריי מנסחים את זה, התחלתי לחפש סימני תקיעה על המסך ולא מצאתי כאלה, אבל ראיתי שהשעון מעודכן כך שרוב הסיכויים שהוא לא תקוע לגמרי. הדבר הנוסף שתמזל מזלי לגלות הוא הכיתוב הגדול בתחתית המסך, שמבשר על כך שהמסך למעשה לא אמור להתחלף, וכל הטיסות מלבד אלו המוצגות כרגע – מוצגות בקומה שלישית של הטרמינל.

זו אחת הדוגמאות הכי טהורות שאני מכיר למושג המודל המנטאלי (שכתבתי עליהם בעבר לא פעם ולא פעמיים). "המודל המנטאלי של המשתמש" מתאר את איך שהמשתמש חושב שהמערכת מתנהגת. לעומת זאת, "המודל המנטאלי של המאפיין" מתאר, באופן לא מאוד מפתיע, את איך שהמערכת אופיינה (ולכן – לעיתים – גם את איך שהיא מומשה). ככל שהפער בין השניים גדול יותר, כך חוויית המשתמש במערכת קרובה יותר למושג האמריקאי המופלא SNAFU.

אני מאמין שעקרון הפעולה של המסכים האלה הוא מובן מאליו לכל מי שאי-פעם עבר במסוף תחבורה מרכזי בעולם המפותח, בין אם מדובר בשדה תעופה, תחנת רכבת גדולה או תחנה מרכזית של אוטובוסים. אתה מסתכל על המסך, ואם הטיסה/נסיעה שלך אינה מופיעה שם, אתה מחכה שהמסך יתחלף ויציג את קבוצת הנסיעות הבאה. ולמעשה זה היה נכון גם לפני שעברנו למסכים – זוכרים את אלה, כן? עם הרעש המגניב שהם היו עושים?

ובכן, העקרון הזה, המובן מאליו, יוצר את המודל המנטאלי של המשתמשים. הם מצפים שהמסך יתחלף. וברגע שהם מאמינים שהם יודעים בדיוק איך המסך עובד, הם לא טורחים לקרוא שום דבר חוץ ממה שמעניין אותם – שזו רשימת הטיסות. לכן לא כדאי לצפות שישימו לב להוראות ששולחות אותם לקומה השלישית, גם אם הן כתובות באותיות צהובות ממש גדולות.

ברגע שמודל מנטאלי כזה מקבל תפוצה רחבה ופועל בצורה זהה ברחבי העולם, הוא מתחזק ומגיע לרמה של קונבנציה. וקונבנציות זה משהו שעדיף לא להתעסק איתו (כפי ראינו כאן כבר כמה וכמה פעמים).

עכשיו, לפי אמות המידה האמביציוזיות של הבלוג הזה, בתור אנשי מקצוע עלינו לא רק להצביע על הבעיה אלא גם להציע פתרון.

לשם התחלה מתבקש לחקור כל מיני פתרונות גראפיים אלימים יותר או פחות, ולנסות להבליט את ההסבר עוד יותר, עד כדי לכתוב אותו באותיות מרקדות על רקע אדום מהבהב. אבל, למרות כל הדיבורים על הקשב המוגבל של דור ה-Y ולמרות מה שאתם מרגישים כשאתם מנסים להתרכז במשהו, היכולת של המוח להתעלם מגירויים לא רלוונטיים היא אדירה ומעוררת התפעלות. כלומר הוא עדיין ממשיך לעבד אותם, הוא פשוט בוחר שלא להטריד אתכם בזה, לכן אינם נכנסים למוּדעוּת. לצערנו (אך תאמינו לי שבעיקר לשמחתנו) המוח מחליט בעצמו מה רלוונטי ומה לא, לכן קשה מאוד לשלוט על זה. ומכיוון שכאן המוח סמוך ובטוח שעליו לחכות לעמוד הבא, המעצב ייאלץ לנקוט באמצעים ממש אלימים כדי לחדור את שיריון ההתעלמות שלו – וכדרכם של אמצעים אלימים, זה ייראה די מזעזע. ולא נרצה משהו מזעזע בנתב"גנו האהוב.

באופן אירוני, אחד הדברים שיעבדו הכי טוב לדעתי זה פשוט דף A4 מנוילן כזה, שיודבק בסלוטייפ מתחת למסכים ויודפס עליו בפונט טיימז ניו רומן גודל 50 "בס"ד כל הטיסות האחרות בקומה 3. ועד הבית". מכיוון שזה לא יהיה חלק מהמסך, המוח לא אמור לתפוס את זה בתור "השטויות הזניחות שמקיפות את התוכן שמעניין אותי", ויקריא לכם את זה כמו גדול. אבל פתרון כזה לא בא בחשבון מן הסתם.

בהנחה שעשינו קצת בדיקות ולא הצלחנו למצוא פתרון גראפי שגם עובד וגם שומר על טוב טעם, מה שאפשר לעשות הוא פשוט להתלבש על אותו המודל המנטאלי שבא בעוכרינו, ולנצל אותו ללא בושה. המשתמש בוהה במסך ומצפה שהוא יתחלף? יופי. אז פעם בדקה באמת אפשר להחליף אותו למסך ריק שעליו הודעה נחמדה ומעוצבת שאומרת שהטבלה מכילה רק את הטיסות של הקומה הזו, וליתר הטיסות יש לגשת אחר כבוד למעלה. ואז אחרי כמה שניות לחזור חזרה לטבלה. כך במקום לנסות לגבור על הקונבנציה, נגרום לה לעבוד לטובתנו.

נ.ב. אם כבר אנחנו בנתב"ג – אם נצא החוצה ונרד קומה אחת לתחנת הרכבת, נמצא את השלט האימפוטנט ביותר בעולם. אסור לפספס!

ושוב בנושא תבניות אפלות (ר' התער של פייפאל לפוסט נרחב יותר ומעניין הרבה יותר). ושוב בגלל העדפות משלוח דוא"ל.

כל אחד מחליט עבור עצמו האם להשתמש בתבניות אפלות באפיון, או שלא. אבל כל הקטע איתן הוא שהן עובדות הכי טוב כשעושים את זה בערמומיות, מבצעים על המשתמש איזו מניפולציה קטנה ולא מאוד מורגשת שדוחפת אותו לבצע את רצון המאפיין. זה לא תחום של brute force. כשעושים את זה בצורה כזו, זה מביא תועלת למפעילי המוצר והמשתמש לא מרגיש שעקצו אותו.
לעומת זאת, כשעושים את זה בבריונות מטופשת, זה לא מביא שום תועלת, והמשתמש רק מתעצבן. אבל ממש.

בעיקרון אני ממש לא נמנה על עדת סופרי הקליקים, אבל כדי להסיר את עצמי מכל הדיוורים של אתר goodreads הלכתי ולחצתי על 39 (שלושים ותשעה) פקדים על המסך לפני שראיתי בתחתית העמוד לינק קטן שאומר "הסרה מכל הדיוורים של goodreads".

אין לי ספק שהגישה הזאת עוזרת להם להשאיר אנשים ברשימת התפוצה. חלק ינטשו את העמוד ברגע שייראו כמה הגדרות צריך לעדכן ולא ימצאו מיד את הדרך לבטל את הכל. חלק יעברו אחד אחד ויוותרו באמצע. חלק יפספסו איזו הגדרה או שתיים. אין לי גם ספק שרוב רובם של אותם משתמשים רק יתעצבנו יותר ויותר עם כל מייל שמגיע אליהם בגלל שהם לא צלחו את העמוד, ואני לא מאמין שהאתר יפיק מהם הרבה תועלת עם המיילים האלה.

ואתם יודעים מה השוס האמיתי? כשלוחצים על "הסרה מכל הדיוורים של goodreads" יש איזה צ'קבוקס אחד שלא מתבטל – אולי משום שהוא כביכול לא מ-goodreads (זה שרשום עליו Send me the Giveaways You've Won reminder email), ואולי סתם בתור עקיצונת אחרונה לקינוח.