פעם היינו צריכים לאפיין מערכת שתחליף מערכת קיימת ודי שנואה על משתמשיה. בפגישת ההתנעה מנהלת המוצר אמרה לי שאסור בתכלית האיסור שיהיו טאבים במוצר החדש. "כי המשתמשים שלי שונאים טאבים". אני הסבתי את תשומת לבה בעדינות לעובדה שבני אדם בריאים בנפשם אינם נוהגים לפתח יחסים אמוציונאליים עם פקדי ממשק. אף אחד לא קם בבוקר ואומר לעצמו "איך אני שונא צ'קבוקסים, בא לי להרוג את כולם אחד-אחד" (זאת הייתה לקוחה פנימית בארגון לכן היא לא יכלה להרים טלפון ולבקש שישלחו לה מישהו שיודע לשמור על הפה שלו). בעודה המומה מהטענה הפסיכולוגית המפוקפקת הזאת, מיהרתי להסביר שאני בהחלט מאמין לה שהמשתמשים שלה חושבים שהם שונאים טאבים, אבל בפועל הם רק שונאים את השימוש שהמערכת הנוכחית עושה בהם. הם שונאים את זה שהמידע שהם צריכים מפוזר במסכים שונים והם צריכים לקפוץ כל הזמן הלוך וחזור בין כמה מסכים במקום לראות את כל המידע בבת אחת. ויכול להיות שאם רק נסדר את המידע אחרת, כולם יהיו מרוצים – וייתכן מאוד שדווקא טאבים הם האמצעי שיאפשר לנו לעשות את זה בצורה הכי טובה. היא אמרה בתגובה שאין בעיה שנסדר את המידע הכי טוב שאפשר כל עוד לא יהיו שם טאבים, כי המשתמשים שלה כן שונאים אותם. באופן אישי אין לי בעיה להניח שלמישהו מהמשתמשים שלה הייתה טראומת ילדות שקשורה בטאבים (אולי הוא תפס את אבא משתמש באקספלורר), אבל אני בספק שהם כולם כאלה. את זה כבר לא אמרתי לה. בסוף פשוט עיצַבנו אותם אחרת, אמרנו לה שאלה לא טאבים אלא מודולים, וכולם היו מרוצים פחות או יותר.
על חוויית משתמש
שינויים בתפריט
לפעמים אני מתקשר לאישתי. כזה אני, רומנטיקן. בשנתיים האחרונות אני עושה את זה מגלקסי SII. עד לפני כחודשיים זה היה מאנדרואיד 2.3 הידוע בכינויו Gingerbread ולאחרונה שדרגתי אותו לגרסת 4.1 Jelly Bean.
מאחר ואני כאמור רומנטיקן גדול, אבל בעיקר פשוט כי אני עצלן, יצרתי במסך הבית widget של איש קשר, שחוסך ממני ללכת לחפש אותה בספר הטלפונים. הווידג'טים זה דבר נורא נוח, וכאשר יגיע תורם ברשימת "פיצ'רים של אנדרואיד לשילוב בגרסת iOS הבאה כי גם ככה אפשר להפעיל אותם במכשירים פרוצים", גם בעלי האייפונים הלא-מחוללים יוכלו להיווכח בזה בעצמם.
אם הייתי יוצר ווידג'ט כזה עבור עצמי לשם ההדגמה, בגרסה הישנה זה היה נראה כך:
כשהייתי לוחץ על התמונה, היה נפתח לי תפריט קטן ששואל מה אני רוצה לעשות, הייתי לוחץ על האייקון הירוק של הטלפון וזה היה מחייג אליי (וזאת לא תהיה הפעם הראשונה בתולדות הבלוג שאני מנסה להתקשר לעצמי).
על הגורילה הרוסית
כל מי שמכיר את הניסוי שבו כמה סטודנטים מתמסרים בכדור במסדרון, מוזמן לדלג על הסרטון שלמטה ועל ההסבר שאחריו. מי שלא מכיר, מתבקש נא לצפות בסרטון ולנסות לספור את מסירות הכדור המתבצעות ע"י הקבוצה שלובשת לבן.
אני לא יודע עד כמה יעיל הסרטון כשצופים בו בבית לבד, אבל בלימודים, כשראינו אותו באולם של 250 איש, כאשר חצי מהאולם התבקש לספור את המסירות של הלבנים והחצי השני – של השחורים, לפחות חצי מה"לבנים" לא שמו לב לגורילה. רוב ה"שחורים" כן הבחינו בה. מדובר בניסוי מאוד מפורסם, שבא לבדוק ולהדגים את התופעה שהוויקיפדיה העברית קוראת לה "עיוורון קשבי" למרות ששם מתאים יותר הוא "עיוורון אי-קשבי", כי במקור זה inattentional blindness. אבל בתכל'ס זה אותו דבר.
קשיי הזדהות
לאחרונה יצא לי להשתתף בהרבה דיונים על המקצוע, מה מגדיר אותו, איך לומדים אותו ואיך יודעים לזהות כאלה שתהליך הפיכתם לאנשי UX הסתכם בהוספת שתי אותיות בלינקדאין. בקשר לנושא האחרון הייתי רוצה להציע מבחן ראשוני פשוט. לוקחים בן אדם, מכניסים אותו לחדר, ומראים לו קופסת גפרורים. פותחים את הקופסא, מראים לו שהיא ריקה, ואז שמים בתוכה משהו שאינו גפרורים – נגיד כמה נעצים. ואז שואלים אותו את השאלה הבאה: "אם נכניס עכשיו לחדר אדם שלישי ונשאל אותו מה יש בקופסה, מה הוא יגיד"? אם הנבחן יגיד שהתשובה תהיה "גפרורים" אז אפשר להמשיך. אבל אם הוא אומר שהתשובה תהיה "נעצים", כדאי להמליץ לו על שינוי קריירה.
הסיפור עם הגפרורים, אבל בגרסת ממתקים בד"כ, זה מבחן פסיכולוגי קלאסי, שמועבר לילדים בגילאי 3-4, במטרה להבין האם הם כבר פיתחו את מה שנקרא "תיאוריה של תודעה" (Theory of Mind). הילד, שיודע שהקופסה מכילה נעצים, לא תמיד ישכיל להבין שלאנשים אחרים אין את המידע הזה, ושהם כנראה יגידו שהקופסה מכילה גפרורים. היכולת הזו לזהות באנשים אחרים ישויות בעלות תודעה עצמאית נפרדת, נקראת "תיאוריה של תודעה". אנשים בוגרים שלא פיתחו את היכולת הזו עשויים לסבול מעיות נוירולוגיות שונות, אבל ככל הנראה לא כאלה שימנעו מהם לעבוד בחברת Pocket.
פוקט, הגלגול החדש של מה שהיה פעם ReadItLater, הוא שירות חביב שמאפשר למשתמשים לשמור בצד כל כתבה, סרטון או כל תוכן אחר שנתקלו בו ברשת והחליטו לקרוא אותו מאוחר יותר. שירות נחמד בסך הכל. ניסיתי להשתמש בו כמה פעמים בעבר, אבל זה לא ממש תפס. השבוע נתקלתי באיזה סרטון שרציתי לראות בערב, והחלטתי לחזור ולנסות שוב את פוקט. פתחתי את התוסף שלהם לכרום, שביקש ממני להזדהות ע"י שם משתמש וסיסמא.
בלבלי אותו, אל תעשי לו ממשק
מדוע אין טעם לנסות לנתח את הממשק של פייסבוק
אני כידוע אינני עובד בפייסבוק. אני גם לא נציב הקבילות שלה, מה שלא מונע מאנשים להגיד לי פעם בשבוע "אה, אתה עוסק בחוויית שימוש הממשק? אולי אתה תדע להגיד לי איך פייסבוק בוחרת מה להציג לי בפיד? זה נורא מבלבל". אני מסכים שזה נורא מבלבל. ומכיוון שאני לא עובד בפייסבוק, אני לא יודע להגיד את זה בוודאות (ובוודאות יודע להגיד שאילו עבדתי שם, היה לי אסור לגלות את זה בכל מקרה), אבל אני יודע לשער.
הדבר היחיד שקובע מה פייסבוק מציגה לכם בפיד זה השיקולים העסקיים של פייסבוק. המשתמשים והרצונות שלהם לא מעניינים לפייסבוק את הפוּטֵר. ולמיטב הבנתי יש לפייסבוק שלוש מטרות בחיים.
הראשונה היא לגרום לנו להתמכר אליה כמה שיותר. זה לא כי היא אוהבת אותנו כל כך, אלא כי היא רוצה לוודא שלא נעזוב אותה מחר. מה שנקרא ביטחון תעסוקתי. ההתמכרות מתרחשת באמצעות אינטראקציה. כל פעם שאנחנו עושים למישהו לייק, אנחנו בעצם אומרים לעצמנו "פייסבוק נתנה לי משהו שאהבתי, I liked it. כנראה שאני אוהב את פייסבוק". הניסוח של הכפתור הוא בעיניי גאונות צרופה מהבחינה הזאת, ואני אפילו די בטוח שזה לא היה מכוון. לתכנן מערכת שבה רוב הפעולות של המשתמש יהיו להזכיר לעצמו "אני אוהב את המערכת" שוב ושוב, זה הישג אדיר, ברמת הגאונות השיווקית של סטיב ג'ובס. כל פעם שעושים שיתוף אנחנו אומרים "פייסבוק נתנה לי משהו שאהבתי כל כך שאני רוצה לשתף את זה עם החברים שלי". עצם האינטראקציה מחזקת את ההתמכרות. אגב, זו אחת הסיבות לכך שפוסטים מאוד פופולריים הם – ובכן – מאוד פופולריים. זה מעין כדור שלג. אם פייסבוק רואה שהפוסט צובר המון לייקים במהירות, היא תבין שמדובר במשהו טוב, ותחשוף אותו ליותר משתמשים – שייתנו לו עוד יותר לייקים. בעוד שפוסט לא מאוד מוצלח לא ייחשף להרבה אנשים ולא תהיה לו ההזדמנות לצבור יותר לייקים. ויראליות מחזקת את עצמה, הופה גנגנם סטייל.
פייסבוק צריכה שנתמכר אליה גם כדי להשיג את המטרה השנייה – ללמוד אותנו כמה שיותר. היא לומדת אותנו ע"י ניתוח ההתנהגות שלנו – למי אנחנו מגיבים הכי הרבה? על איזה סוג של תכנים? מה אנחנו אוהבים? מה אנחנו משתפים? מי דומה לנו? הצורך שלה לדעת את כל זה גם הוא לא נובע מזה שהיא רוצה להכיר אותנו מקרוב ולהעריך את העולם הפנימי העשיר שלנו. לא אכפת לה מהאישיות שלנו, היא רק רוצה להכניס אותנו למיטה – שזו מטרה מספר שלוש, החשובה ביותר:
להציג לנו פרסומות כמה שיותר ממוקדות. זהו, מעבר לזה אין כלום. זה מה שהיא מוכרת למפרסמים, ומשם מגיע הכסף, והיא כידוע אינה ארגון צדקה.
פוש דה-באטן
האלוהים, כידוע, נמצא בפרטים הקטנים.
כשהתחלתי בתחום והיו שואלים אותי מה החלק שאני הכי נהנה ממנו, הייתי אומר שזה עבודת הקונספט. לאחר כשנתיים-שלוש הגעתי למסקנה שעבודת האפיון המפורט מעניינת אותי לכל הפחות באותה מידה – וכנראה אפילו קצת יותר. ועכשיו אני לפעמים מרגיש שאפילו האפיון המפורט שאני עושה הוא לא מספיק מפורט והייתי רוצה לפרט יותר. דוגמא שאני מאוד אוהב היא שברוס טוגנזיני, שהוא הכי קרוב שיש לאלוהי הUX (הוא זה שייסד ואייש במשך 14 שנה את המשרה שמאייש היום ג'וני אייב – אם כי לא לאורך זמן ככל הנראה), התעסק בדברים כמו פונקציית תאוצת העכבר במערכות ההפעלה של אפל. "מה ל-UX ולפונקציות תאוצת העכבר", אתם בטח לא שואלים, כי אין לכם הרגל לדבר אל המסך? פשוט מאוד – אם המשתמש מזיז את העכבר מהר, אז כנראה שהוא רוצה להגיע רחוק, וכרגע פחות חשוב לו הדיוק. אז אולי כדאי להזיז את העכבר בשתי נקודות על כל נקודה שהוא זז בפועל. לעומת זאת, אם הוא מזיז את העכבר לאט ובזהירות, אז כנראה שחשוב לו הדיוק ולא המהירות – אז אולי נזיז את העכבר בחצי נקודה על כל נקודה במציאות, ונקל עליו את המשימה הכירורגית. משהו כזה.
לא רבים מאיתנו עוסקים באפיון של מערכות הפעלה, אבל זה לא אומר שלא צריך להתעסק בפרטים. אני אפילו אסתכן ואומר שהם משפיעים על חוויית המשתמש יותר מהקונספט. כי הקונספט, המבנה הכללי של המערכת, זה מה שהמשתמש לומד בימים הראשונים. הפרטים זה מה שהוא מתמודד איתו לאחר מכן בכל מסך ובכל קליק.
ה-path לגיהנום רצוף פקדים יפים
לפני כשבועיים עשינו איזה מחקר מהיר של עמודי כניסה (Log in) לאתרים שונים. ספציפית, דיברנו על האפשרות לקשר הודעות שגיאה לשדה ספציפי לעומת הודעות ששייכות לעמוד/טופס באופן כללי.
די מהר הבנו שההודעה היחידה שניתן לקשר לשדה ספציפי היא שתוכן השדה אינו חוקי – כלומר המשתמש ניסה להזין תווים אסורים או, במקרה שבו שם המשתמש חייב להיות המייל, כתובת המייל אינה תקנית. לעומת זאת, ההודעה הנפוצה ביותר בעמודים כאלה – שהסיסמא או שם המשתמש שגויים – חייבת להיות ברמת הטופס עצמו ולא קשורה לשדה ספציפי, כי אין דרך לדעת מה משני הדברים שגוי.
באותה הזדמנות הבנו גם שאימות הנתונים יתבצע תמיד בשליחת הטופס, ולעולם לא "על הדרך", בזמן שהמשתמש מקליד. ואז קיבלתי במייל דוגמא לאתר שכן בודק את הסיסמא בזמן ההקלדה. מדובר באתר Path.
מי ששלחה לי את זה אין לה חשבון ב-Path. היא נכנסה, ראתה שכפתור השליחה חסום, ניסתה להזין שם משתמש וסיסמא סתמיים, ראתה שהכפתור עדיין חסום, והבינה שהם בודקים את זה בזמן אמת, וכל עוד לא הזנת פרטים נכונים, הוא נשאר חסום.
It's never lupus
באתר הכתוביות Addic7ed.com יש ציור נורא חמוד של דר' האוס. גם לוגו האתר מעוצב כמו הכותרת של התוכנית, עם האות הראשונה במין ריבוע כזה וקו תחתון, וגם האות T של המילה addicted מעוצבת כמו מקל הליכה של האוס. שזה הופך אותה מאוד דומה לספרה 7 ולא מאוד דומה בכלל לאות T. אבל זה בסדר, ספרות לא חייבות להיות דומות לאותיות שאותן הן מחליפות.
למשל בכיתוב המסורתי של שם הסרט "שבעת החטאים", שהוא Se7en, הספרה 7 מחליפה את האות v, שלא דומה לה בשום צורה, וזה בסדר. זה בסדר משום שאדם דובר אנגלית שרואה את הספרה 7 יקרא את המילה Seven בכל מקרה, גם אם יהיה רשום 7even או Seve7. במילה Addic7ed אין שום משחק כזה, ובאופן כללי די קשה לי להבין למה עשו את זה, כשההשערה היחידה היא ששם המתחם היה פנוי, בניגוד ל-addicted.com שאינו פנוי, אבל גם אינו עולה.
וויירפריים סיסי.
גיליתי כלי אפיון חדש וחמוד ביותר. אני לא הולך לזנוח את Axure משוש לבי לטובתו, אבל זה בעיקר מאותה סיבה שאני לא הולך לוותר על השימוש ב-Word לטובת לוח מחיק. זה לא אותה קטגוריית משקל.
זה מאוד נדיר שאני צריך לעשות משהו ב-low fidelity, ובמקרים כאלה או שאני ממשיך עם Axure או שאני פשוט מזיז כמה קוביות בפאורפוינט. אם אני צריך משהו טיפה יותר אקספרסיבי מקוביית פאורפוינט אני הולך לגרסה המקוונת והחינמית של Balsamiq. אז זה כמו בלסאמיק אבל הרבה יותר פשוט וכיפי. גם הרבה יותר צנוע מבחינת פיצ'רים. היו הרבה אנשים שניסו לתרגם את החווייה של אותו לוח מחיק אל עולם האפיון הדיגיטלי, ובינתיים לא ראיתי הצלחות מיוחדות – רובן מסתכמות בשיבוט כזה או אחר של Balsamiq. שזה אומר ספריות ארוכות של פקדים שאתה ממקם על המסך. עד עכשיו.
wireframe.cc הוא באמת לוח לבן שמבקרה נראה כמו דפדפן. או כמו סמארטפון אנכי או אופקי. וזהו – בלי ספריות, בלי פקדים, בלי כלום.
כדי להוסיף פקד את פשוט מקיפה את השטח שאת רוצה לייעד לו על המסך. וכאן מתחיל להיות מעניין. את מגלה שהאפשרויות שמוצעות לך משתנות בהתאם לצורה שהקפת על המסך, ויש שלוש אפשרויות – משהו באזור המלבני, משהו שמתקרב יותר לקו אנכי או לקו אופקי (וכן, אני יודע שטכנית הם כולם מלבנים – מה לעשות שאין צורה אחרת שאפשר להגדיר ע"י גרירת עכבר סטנדרטית).
זה בעיניי די מבריק. קודם כל זה פשוט אפליקציה שכיף להשתמש בה. כלי אפיון שרוב הזמן לא רואים בו דבר פרט לקנבס, הוא מחזה מאוד נדיר, אפילו כשמדובר בכלי כזה מצומצם. למעשה אחרי שמתחילים לעבוד בחלק העליון מופיעה שורה של פעולות, אבל גם היא מאוד מינורית ובקושי שמים אליה לב.
אבל מה שיותר מבריק זה הגישה לארכיטקטורת מידע. ברוב כלי האפיון הפקדים אינם מחולקים לקבוצות כלל, או שהם מחולקים לקבוצות כמו רכיבי הזנה, קונטיינרים, ניווט כד'. כאן הם מחולקים כאמור לאלמנטים מלבניים, אנכיים ואופקיים. שזה לא הכי הגיוני מכל בחינה פונקציונאלית, אבל מאוד הגיוני כשמנסים לשרבט סקיצה שמסתכמת בעימוד בלבד.
בקיצור, כיף חיים. מומלץ בחום. תומך בעברית עם סימני פיסוק הפוכים. תמיכה בסיסית בשכבות, כמה גוונים של אפור (לא 50) ויש גם כתום. חינמי, מתישהו תהיה גם גרסה מורחבת בתשלום. ויש גם תוסף לכרום.
אה, ואפשר לשתף. הנה למשל גרסת ה-Hello World של חוויית המשתמש, אתר מוצר גנרי.
תיק מס' 316013: חוויית משתמש נגד קים דוטקום
מכירים את הבחור השובה הזה?
שמו קים דוטקום (כן, כמו ב-kim.com) ובמקור הוא גרמני. למחייתו הוא נודד בעולם, מתיישב בארצות אקזוטיות למיניהן, מקים שם חברות טכנולוגיות מפוקפקות, מרוויח מהן הון עתק, ומדלג ללוקיישן חדש כשהרשויות מגלות עניין במעשיו באופן פעיל מדי. ע"פ התמונות נראה שמחייתו די מסודרת ושהוא השיג את כל שאיפותיו בחיים, מלבד מכנסיים שלא נרטבים במים:
הפרויקט הידוע ביותר שלו היה האתר megaupload, אחד האתרים הראשונים לשיתוף קבצים, ורשת אתרי השיתוף שנלוותה אליו תחת המותג mega, ביניהם מגהפיקס (אחסון תמונות), מגהלייב (אחסון וידאו), מגהבוקס (אחסון אודיו) ומגה בעיר (אחסון מוצרי צריכה. לא באמת).