אולי תיכף יתברר שאני היחיד (ובמקרה כזה עליי להיבדק דחוף, אז תגידו לי אם כן), אבל את העמוד הזה בבלייזר קראתי בקו ישר מלמעלה למטה. ולא על אוטומט, אלא מספיק בעיון כדי להתפלא איך זה שבמשך יותר מחצי מאה לא קרה בפוטבול שום דבר ראוי לציון. ואח"כ שוב להתפלא שרצף האירועים המתואר אינו ממש קוהרנטי, מה שמאוד לא מאפיין את הרמה שלהם. ועדיין – סיימתי את כל צד ימין, אח"כ עליתי חזרה למעלה, התחלתי את צד שמאל, ומעדתי רק כשראיתי שהם מתארים את הקמת ה-NFL, למרות שהיא פעלה בשנים שעליהן כבר קראתי. ואז גיליתי שהקטע על החצי מאה עדיין נכון.
לקחתי צעד אחורה, הסתכלתי בפעם הראשונה על כל העמוד, ואז הסתבר שהייתי אמור לקרוא בזיגזג. אחרי 1869 הייתי אמור לא לרדת למטה אלא לרוץ באלכסון שמאלה, ואז שוב באלכסון ימינה ושוב שמאלה. אולי המסלול הזה מתווה איזשהו מהלך איקוני בפוטבול, או שאולי זה נובע משיקולים באנאליים של עימוד, אבל זה מה יש.
לי יש יסוד סביר להניח שהמקרה המצער הזה לא קרה באשמתי, משום שהקורא הממוצע של מגזינים רגיל לקרוא בטורים – מלמעלה למטה. מכאן, הפלא ופלא, מגיע הביטוי "טור עיתונאי" במשמעותו "טור שהוא עיתונאי". כך גם בלייזר, מסודר בטורים בד"כ. אבל מה לעשות, לפעמים שוברים את העמוד בצורה אחרת – בין אם משיקולי עימוד או משיקולי אלגוריה (לפחות אני מקווה שגם זה קורה, כי זה מגניב). ואז – כאן מתחיל החלק המעניין – מעצבי המגזין יודעים להעביר את המסר הזה לקורא בצורה מאוד מאוד חד-משמעית ולא מודעת, ככה שהוא לא יחשוב "היי, הרגע אמרו לי שהעמוד מסודר בצורה מוזרה", אלא פשוט יקרא אותו כפי שטבעי לו וכפי שהמעצבים התכוונו. נגיד בכתבה שלמטה הכותרות והפרדת הצבעים מוודאות שקורא שהגיע לתחתית הטור ימני לא יקפוץ לראש הטור השמאלי (אל המאמר המוסגר), אלא ישירות לאמצע.
את מבנה העמוד (וזה רלוונטי לכל עמוד דיגיטלי בדיוק באותה מידה כמו לעמוד מודפס) אפשר להבהיר לקורא/צופה/גולש במספר דרכים מאוד מאוד יעילות, שרובן המוחלט כלול בעקרונות הגשטאלט שאנחנו (ממשקולוגים) לא מפסיקים לדבר עליהם (במקרה שלי כאן וכאן, בין היתר).
נגיד בדוגמה שלמעלה עיקרון הדמיון עושה עבודה מעולה (כל מה שנמצא על רקע לבן וכתוב באותו גופן שייך לאותו טקסט, כל מה שלא – לא). ואילו במקרה שלנו המעצבים החליטו שלא לעזור לי להתמצא ולתת לי להסתדר לבד. אבל בזאת לא תם העניין, כי כאן אנחנו נכנסים לסוגיה חשובה ביהדות, או לחילופין בבריאות הציבורית, תחליטו לבד. בספר ויקרא כתוב "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל". מכירים, נכון? ובשפה המדוברת רווח משל אחר, שהוא לא בדיוק מקביל, אבל גם הוא רלוונטי למקרה שלנו, והוא עוסק בהתנהגות בבריכות ציבוריות ובמקפצות המצויות בהן.
על שתי המטאפורות האלו יוצא לי לנהל דיון סוער בערך פעם בשבועיים, כשהתזה העיקרית שלי היא כזאת: בדרך כלל אנחנו רוצים לעזור למשתמש עד כמה שאפשר. אבל ניצבים בפנינו שיקולים רבים מכל מיני סוגים, כולל העובדה המצערת שעזרה למשתמש אחד לפעמים מקשה על משתמש אחר, ולכן לא תמיד אנחנו יכולים לעשות זאת במידה מספקת. אנחנו חיים בעולם שכולו פשרות, זה המצב, וכדאי להשלים איתו אם רוצים שהפרויקט יתקדם. אבל יחד עם זאת, מה שבהחלט אסור לעשות הוא להטעות את המשתמש באופן אקטיבי. אלא אם אתם בעסקי ה"תלחץ כאן על כפתור ההורדה הענק והירוק ותוריד לך רוגלה, ואל תלחץ על לינק ההורדה הזעיר והשקוף בתחתית העמוד, שיוריד לך את מה שבעצם ביקשת להוריד". זה שהמשתמש יצטרך לגלול עוד טיפה או לתת עוד שני קליקים זה לא סוף העולם ולפעמים זה אפילו הפתרון הטוב יותר. אבל לכוון אותו למקום מסוים בעוד שמה שהבטחנו נמצא במקום אחר – זה כבר בהחלט מכשול בפני עיוור, שלא נדבר על הסיפור של המקפצה. את זה לא עושים. אגב, בדיוק מכאן מגיע רוב המשקל לטובת שימוש בפתרונות עקביים, כי העקביות כשלעצמה אינה תורה מסיני (סגרנו לופ מקראי, שמתם לב?).
בכתבה על הפוטבול קיימת הטעייה חזקה מאוד. אפשר לנסות להסביר אותה באמצעות כמה כללים גשטאלטיים, אבל בעיניי עדיין מדובר באותו עקרון הדמיון כמו מקודם. יש את שני הקוים שחוצים את העמוד לגובה. הפריטים שיוצאים מאותו קו ונמצאים באותו צד שלו, הם דומים. לכן המוח מקבץ אותם יחד. אני בטוח לחלוטין שאילו לא היה את הקוים, אחוז האנשים שמבינים את הסדר הנכון היה גבוה בהרבה. אני מניח שהוא עדיין לא היה גבוה מספיק, כי מבנה הטורים יושב לנו חזק מדי בראש, אבל אם כבר חייבים לעשות משהו שמנוגד לאינטואיציה, אז לפחות לא תדחף עיוור ממקפצה.
