מבצע מיוחד לכבוד לחג – טיפ UX חינם אין כסף! אחד הסודות הכמוסים של המקצוע, משהו שרק מעטים יודעים ובחיים לא הייתם מנחשים לבד! רק למנויי הבלוג – לא לספר לאף אחד ולא לשתף בשום פנים ואופן!!
מוכנים? בדקתם שאף אחד לא מציץ מעבר לכתף? אז ככה: כשאתם עושים רשימה אלפביתית – תדאגו שתהיה אלפביתית!
(תנסו למצוא את זמני המטס בתל אביב או נתניה למשל).
ויותר בהרחבה, כולל בדיקת משתמשים, בנושא של רשימות אעלק אלפביתיות – במעורב באר-שבעי.
לא מעט כבר נכתב על זה שממשק טוב הוא ממשק שקוף למשתמשים, כזה שמאפשר להם להשיג את מטרותיהם בלי להיות מודעים שהם בכלל התעסקו עכשיו בממשק משתמש. יש אפילו ספר נחמד שנקרא The Best Interface is No Interface.
אני לא בהכרח מסכים עם זה בתור אמירה גורפת (באופן כללי יש מעט מאוד אמירות גורפות שאני מסכים איתן במאה אחוז), אבל אין לי ספק שזה נכון ברוב המקרים.
והיום גיליתי פנינת UX קטנה, שעושה הבדל גדול מאוד, והמשתמש לא מודע אליה לחלוטין. הקישור דה-ז'ור של היום הוא דף הכניסה לפייסבוק!
מסתבר (או ליתר דיוק הסתבר כבר בשנת 2011 הרחוקה ואני מגלה על זה באיחור אופנתי), שפייסבוק לקחה לעצמה קצת חופש אמנותי במה שקשור בסיסמאות שלנו. אם אתם אנשי אבטחת מידע עדיף שלא תקראו הלאה כי זה לא ימצא חן בעיניכם. למרות שאם אתם אנשי אבטחת מידע, אז הציפיות שלכם מפייסבוק הן כנראה לא בשמיים גם ככה, ואולי לא תרוצו מיד לסגור את הפרופיל שלכם. את הפרופיל הפיקטיבי הריק שלכם. שמסומן בראשי תיבות בלבד. בראשי תיבות שאינם שלכם. שפתחתם דרך מייל חד-פעמי שיצרתם לעצמכם דרך TOR.
בקיצור, מסתבר שחוץ מהסיסמא הרגילה שלכם, שהיא לצורך העניין myPassword1 (אל תשאלו איך אני יודע) פייסבוק מאפשרת לכם להכנס גם עם הסיסמא MYpASSWORD1, וגם עם MyPassword1.
הסיבה לחלופה הראשונה היא שכאשר אנשים מקלידים ורואים כוכביות במקום אותיות, הם עשויים לא לשים לב שהם מקלידים במצב CapsLock. אז במקום לחסום את ניסיון הכניסה בטענה שהפרטים לא נכונים (כפי שעושים רוב האתרים), או במקום להתריע לכם שמקש CapsLock לחוץ (כפי שעושות מערכות ההפעלה הנפוצות ואולי גם אתרים מסוימים), פייסבוק פשוט מכניסה אתכם פנימה בלי לעשות מזה עניין. שימו לב – זה לא אומר שהסיסמא אינה case-sensitive. היא כן, כי הם מקפידים לבדוק שהאותיות שאמורות להיות גדולות בסיסמא האמיתית הן עכשיו קטנות, כלומר שה-case הוא בדיוק הפוך מהמקור.
הסיבה לחלופה השנייה גם היא הכוכביות הארורות. במכשירים ניידים רוב המקלדות הוירטואליות נוטות להפוך את האות הראשונה לאות גדולה, בצורה אוטומטית. ובמקרה של סיסמא המשתמש שוב עשוי שלא לשים לב לזה.
זה פוגע קצת בייחודיות הסיסמא שלכם ועכשיו פי שלוש קל יותר לפרוץ אותה (לפי חישוב שלי). אבל זה עושה את החיים להרבה יותר פשוטים להמון המון אנשים בעולם. וזה שקוף לחלוטין.
לפני כמה חודשים טסנו לחו"ל. הגענו לנתב"ג ברכבת, כמובן שלחצנו על הקומה הלא-נכונה במעלית (לא, זה לא פוסט יואקס מעליות), וכך הגענו לאולם מקבלי הפנים במקום קומת הטיסות היוצאות. יצאנו, הסתכלנו קצת מסביב, וראינו את המסכים האלה שיש שם עם טבלת הטיסות.
התקרבנו אל המסכים והצטרפנו לקבוצה של בערך חמישה-עשר איש שחיפשו את טיסותיהם בטבלה. הטיסה שלנו לא הופיעה בעמוד שראינו, לכן חיכינו בסבלנות לעמוד הבא. אבל המסך לא התחלף. חיכינו בערך שתיים-שלוש דקות, ואיתנו כל הקבוצה המקורית ועוד כמה אנשים שהצטרפו בינתיים. בסוף מישהו אמר שהמסך תקוע. בתור אחד ש"עובד במחשבים", כפי שהוריי מנסחים את זה, התחלתי לחפש סימני תקיעה על המסך ולא מצאתי כאלה, אבל ראיתי שהשעון מעודכן כך שרוב הסיכויים שהוא לא תקוע לגמרי. הדבר הנוסף שתמזל מזלי לגלות הוא הכיתוב הגדול בתחתית המסך, שמבשר על כך שהמסך למעשה לא אמור להתחלף, וכל הטיסות מלבד אלו המוצגות כרגע – מוצגות בקומה שלישית של הטרמינל.
זו אחת הדוגמאות הכי טהורות שאני מכיר למושג המודל המנטאלי (שכתבתי עליהם בעבר לא פעם ולא פעמיים). "המודל המנטאלי של המשתמש" מתאר את איך שהמשתמש חושב שהמערכת מתנהגת. לעומת זאת, "המודל המנטאלי של המאפיין" מתאר, באופן לא מאוד מפתיע, את איך שהמערכת אופיינה (ולכן – לעיתים – גם את איך שהיא מומשה). ככל שהפער בין השניים גדול יותר, כך חוויית המשתמש במערכת קרובה יותר למושג האמריקאי המופלא SNAFU.
אני מאמין שעקרון הפעולה של המסכים האלה הוא מובן מאליו לכל מי שאי-פעם עבר במסוף תחבורה מרכזי בעולם המפותח, בין אם מדובר בשדה תעופה, תחנת רכבת גדולה או תחנה מרכזית של אוטובוסים. אתה מסתכל על המסך, ואם הטיסה/נסיעה שלך אינה מופיעה שם, אתה מחכה שהמסך יתחלף ויציג את קבוצת הנסיעות הבאה. ולמעשה זה היה נכון גם לפני שעברנו למסכים – זוכרים את אלה, כן? עם הרעש המגניב שהם היו עושים?
ובכן, העקרון הזה, המובן מאליו, יוצר את המודל המנטאלי של המשתמשים. הם מצפים שהמסך יתחלף. וברגע שהם מאמינים שהם יודעים בדיוק איך המסך עובד, הם לא טורחים לקרוא שום דבר חוץ ממה שמעניין אותם – שזו רשימת הטיסות. לכן לא כדאי לצפות שישימו לב להוראות ששולחות אותם לקומה השלישית, גם אם הן כתובות באותיות צהובות ממש גדולות.
ברגע שמודל מנטאלי כזה מקבל תפוצה רחבה ופועל בצורה זהה ברחבי העולם, הוא מתחזק ומגיע לרמה של קונבנציה. וקונבנציות זה משהו שעדיף לא להתעסק איתו (כפי ראינו כאן כבר כמה וכמה פעמים).
עכשיו, לפי אמות המידה האמביציוזיות של הבלוג הזה, בתור אנשי מקצוע עלינו לא רק להצביע על הבעיה אלא גם להציע פתרון.
לשם התחלה מתבקש לחקור כל מיני פתרונות גראפיים אלימים יותר או פחות, ולנסות להבליט את ההסבר עוד יותר, עד כדי לכתוב אותו באותיות מרקדות על רקע אדום מהבהב. אבל, למרות כל הדיבורים על הקשב המוגבל של דור ה-Y ולמרות מה שאתם מרגישים כשאתם מנסים להתרכז במשהו, היכולת של המוח להתעלם מגירויים לא רלוונטיים היא אדירה ומעוררת התפעלות. כלומר הוא עדיין ממשיך לעבד אותם, הוא פשוט בוחר שלא להטריד אתכם בזה, לכן אינם נכנסים למוּדעוּת. לצערנו (אך תאמינו לי שבעיקר לשמחתנו) המוח מחליט בעצמו מה רלוונטי ומה לא, לכן קשה מאוד לשלוט על זה. ומכיוון שכאן המוח סמוך ובטוח שעליו לחכות לעמוד הבא, המעצב ייאלץ לנקוט באמצעים ממש אלימים כדי לחדור את שיריון ההתעלמות שלו – וכדרכם של אמצעים אלימים, זה ייראה די מזעזע. ולא נרצה משהו מזעזע בנתב"גנו האהוב.
באופן אירוני, אחד הדברים שיעבדו הכי טוב לדעתי זה פשוט דף A4 מנוילן כזה, שיודבק בסלוטייפ מתחת למסכים ויודפס עליו בפונט טיימז ניו רומן גודל 50 "בס"ד כל הטיסות האחרות בקומה 3. ועד הבית". מכיוון שזה לא יהיה חלק מהמסך, המוח לא אמור לתפוס את זה בתור "השטויות הזניחות שמקיפות את התוכן שמעניין אותי", ויקריא לכם את זה כמו גדול. אבל פתרון כזה לא בא בחשבון מן הסתם.
בהנחה שעשינו קצת בדיקות ולא הצלחנו למצוא פתרון גראפי שגם עובד וגם שומר על טוב טעם, מה שאפשר לעשות הוא פשוט להתלבש על אותו המודל המנטאלי שבא בעוכרינו, ולנצל אותו ללא בושה. המשתמש בוהה במסך ומצפה שהוא יתחלף? יופי. אז פעם בדקה באמת אפשר להחליף אותו למסך ריק שעליו הודעה נחמדה ומעוצבת שאומרת שהטבלה מכילה רק את הטיסות של הקומה הזו, וליתר הטיסות יש לגשת אחר כבוד למעלה. ואז אחרי כמה שניות לחזור חזרה לטבלה. כך במקום לנסות לגבור על הקונבנציה, נגרום לה לעבוד לטובתנו.
נ.ב. אם כבר אנחנו בנתב"ג – אם נצא החוצה ונרד קומה אחת לתחנת הרכבת, נמצא את השלט האימפוטנט ביותר בעולם. אסור לפספס!
ושוב בנושא תבניות אפלות (ר' התער של פייפאל לפוסט נרחב יותר ומעניין הרבה יותר). ושוב בגלל העדפות משלוח דוא"ל.
כל אחד מחליט עבור עצמו האם להשתמש בתבניות אפלות באפיון, או שלא. אבל כל הקטע איתן הוא שהן עובדות הכי טוב כשעושים את זה בערמומיות, מבצעים על המשתמש איזו מניפולציה קטנה ולא מאוד מורגשת שדוחפת אותו לבצע את רצון המאפיין. זה לא תחום של brute force. כשעושים את זה בצורה כזו, זה מביא תועלת למפעילי המוצר והמשתמש לא מרגיש שעקצו אותו.
לעומת זאת, כשעושים את זה בבריונות מטופשת, זה לא מביא שום תועלת, והמשתמש רק מתעצבן. אבל ממש.
בעיקרון אני ממש לא נמנה על עדת סופרי הקליקים, אבל כדי להסיר את עצמי מכל הדיוורים של אתר goodreads הלכתי ולחצתי על 39 (שלושים ותשעה) פקדים על המסך לפני שראיתי בתחתית העמוד לינק קטן שאומר "הסרה מכל הדיוורים של goodreads".
אין לי ספק שהגישה הזאת עוזרת להם להשאיר אנשים ברשימת התפוצה. חלק ינטשו את העמוד ברגע שייראו כמה הגדרות צריך לעדכן ולא ימצאו מיד את הדרך לבטל את הכל. חלק יעברו אחד אחד ויוותרו באמצע. חלק יפספסו איזו הגדרה או שתיים. אין לי גם ספק שרוב רובם של אותם משתמשים רק יתעצבנו יותר ויותר עם כל מייל שמגיע אליהם בגלל שהם לא צלחו את העמוד, ואני לא מאמין שהאתר יפיק מהם הרבה תועלת עם המיילים האלה.
ואתם יודעים מה השוס האמיתי? כשלוחצים על "הסרה מכל הדיוורים של goodreads" יש איזה צ'קבוקס אחד שלא מתבטל – אולי משום שהוא כביכול לא מ-goodreads (זה שרשום עליו Send me the Giveaways You've Won reminder email), ואולי סתם בתור עקיצונת אחרונה לקינוח.
והיום בתוכניתנו אורח מיוחד: השלט "אין לעלות עם כבודה! נא להשתמש במעליות", המותקן מעל המדרגות הנעות בתחנת הרכבת בנתב"ג, שלום רב.
ונעבור ישר לשאלות מהצופים:
-איך זה מרגיש להיות השלט הכי אימפוטנט בעולם?
-האם אדריכל ומהנדס התחנה באמת התכוונו שמאות האנשים עם המזוודות שפורקים מהרכבת יעמדו כולם בתור ויחכו למעלית שלהם? נזכיר שמדובר במדינת ישראל ושלמעלה יש דיוטי פרי.
-ומדוע בעצם אסור לעלות עם כבודה, בשונה מרוב המדרגות הנעות בתחנות הרכבת ובנמלי תעופה בעולם? הייתכן שהייתה פעם שהמדרגות פשוט לא עמדו בעומס ונתקעו, ובמקום לשדרג אותן הרכבת בחרה בפתרון הזול והכסת"חי וכך באת לעולם?
-האם תוכל לספר לנו על איזה מקרה שנחרט בזכרונך, אולי איזה תייר ממדינה שבה מצייתים להוראות, שקרא אותך באנגלית, נשמע לך, הצליח להימלט מזרם האנשים שבא לסחוף אותו במעלה המדרגות, ויצא לחפש את אותן מעליות חוקיות?
-האם זה עוזר לדעת שאתה לא לבד ויש שלט נוסף בדיוק כמוך אשר ניתן לראות אותו על העמוד שמימינך והוא חוזר על אותן ההוראות, ובאותה מידת הצלחה?
-האם תסכים שישתמשו בתמונתך במילון לצד המונח set up to fail?
אחד החלקים היותר מציקים בחוויית המשתמש בכל שירות אינטרנטי הוא ההזדהות מול האתר – הלוגין. באופן טבעי, הנושא מעסיק לא מעט אנשים שמנסים למצוא פתרון מתאים. עד עכשיו ראיתי שתי גישות עיקריות לסיפור הזה. הראשונה מתרכזת בניהול הסיסמאות, כלומר מסירה מהמשתמש את האחריות על יצירה, שמירה והזנה של סיסמאות. מאחורי הקלעים הכל מתנהג בדיוק כמו פעם – המון סיסמאות מורכבות נפרדות לאתרים השונים, שיש להזין אותן בכניסה לאתר, אבל מי שעושה את זה בפועל זה מנהל הסיסמאות ולא המשתמש. כמה מהכלים המובילים בקטגוריה: Lastpass, 1password, Keеpass, Dashlane.
הדרך השנייה מנסה להיפטר מהסיסמאות עד כמה שאפשר ולארגן מנגנון הזדהות אחד מרכזי שכן יהיה מוגן בסיסמא, אבל אתרים אחרים פשוט יקבלו את זהות הגולש מאותו מנגנון מרכזי, ולא ידרשו סיסמא ייעודית משלהם. ההתגלגלות של הרעיון הזה היא קצת אירונית, אבל מאוד נפוצה בהיסטוריה של האינטרנט ושל הטכנולוגיה בכלל: מישהו זיהה צורך, עבד קשה על פתרון, העולם לא היה מוכן לזה והפתרון לא תפס, עד שהבשילו מספר גורמים לא קשורים לכאורה, ופתרו את העניין "על הדרך". במקרה שלנו היו הרבה שחקנים שניסו ליצור מערכות single sign-on, כשהניסיון הבולט ביותר היה Microsoft Passport. וזה פשוט לא עבד, כמעט ולא היו אתרים שרצו להטמיע את המנגנון. ואז קמו מערכות שרוב קהלי היעד כבר השתמשו בהן בכל מקרה, כלומר המסה הקריטית של המשתמשים כבר הייתה קיימת, ונשאר רק לתפור את הקצוות הטכניים, שזאת כבר מזמן לא הייתה בעיה. לכן היום אנחנו רואים בכל מקום את הכפתורים "הזדהה באמצעות פייסבוק / גוגל / לינקדאין / טוויטר", למרות שאף אחת מהחברות האלה לא קמה במטרה לפתור את בעיית הסיסמאות וכנראה שזה גם לא משחק תפקיד משמעותי במיוחד בפעילות העסקית שלהן.
ואז אתמול נתקלתי ב-Clef שחשבו על דרך שלישית, שגם היא מספקת מנגנון מרכזי אבל זה לא בדיוק single sign-on כי עדיין יש צורך להזדהות מול כל אתר בנפרד. ומה שיותר חשוב מהיבטי פרטיות – שלא כמו במקרה של פייסבוק, אין העברת מידע לגביך בין האתרים והגורם המרכזי (לפחות לא בצורה כה גלויה ורשמית). הם אומרים ככה: תוריד את האפליקציה שלנו לסמארטפון, ותזדהה מולה פעם אחת. לאחר מכן בכל פעם שאתה נכנס לאתר שמשתמש בפתרון שלנו, תראה שם מין ברקוד גלי חמוד כזה. שהוא חד-פעמי ותופס רק ממש ברגע זה. פשוט תצלם אותו עם הסמארטפון, האפליקציה כבר תודיע לאתר מי אתה, ואתה בפנים.
אני אהבתי. אם זה באמת עובד בצורה חלקה כמו בסרטון שלהם (וזה לעולם לא באמת עובד ככה), ההרגשה היא בערך כמו להראות תעודה מזהה בכניסה לאנשהו. אתה נכנס לאתר, מנופף עם הנייד מול המסך, והאתר עולה. קסם.
ספרו הראשון של צ'ארלס בוקובסקי, "שירות הדואר", מספר על קורותיו בשירות רשות הדואר האמריקאית. הוא מדבר בעיקר על נדודיו מאישה לאישה ומבקבוק לבקבוק, אבל נוגע גם בחלם הבירוקרטי של רשות הדואר. כפי שקל לנחש, בוקובסקי לא היה נתנייתי ולכן הספר לא מספר על הדואר של נתניה. אני אנסה להשלים קצת את הפער הבולט הזה עבורו.
השכונה הנתנייתית "קריית השרון", הידועה יותר בשמה "אנחנו לא מנתניה, אנחנו מקריית השרון", היא שכונה חדשה, גדולה ודי מלבנית. יש לה צורה של מלבן מוארך, שנמתח במקביל לכביש החוף, מה שיוצר חלוקה ברורה ל"צפון הקריה" ו"דרום הקריה". מדרום לשכונה נמצא אזור התעשייה פולג, הידוע בשמו "נו, איפה שאיקאה", ומצפונה נמצא אזור התעשייה ספיר, הידוע בזה שמתפוצצות שם מסעדות של מאפיונרים.
את השכונה משרת סניף של דואר ישראל, הנמצא במרכז מסחרי בחלקה הצפוני, כך שחלק נכבד משלושים אלף תושביה מגיעים אליו ברגל, והיתר נאלצים לנסוע.
השילוב המנצח של דואר ישראל, שהוא לא הארגון הכי יעיל בעולם, עִם עַם ישראל, שהוא לא העם הכי סבלני בעולם, הביא למרמור רב בקרב קהל הלקוחות. המרמור הלך ותסס עד שבסוף הוא ביעבע במסדרונות הנכונים והוחלט להשיק סניף דואר נוסף לרווחת השכונה.
הסניף החדש מוקם מצפון לשכונה, באזור התעשייה הישן (הזה עם המסעדות הדינאמיות). באופן כמעט הגיוני, שויכו אליו האזורים הקרובים ביותר של השכונה, כלומר צפון הקריה. כלומר האזור שגם ככה היה בו סניף דואר במרחק הליכה. כך שתושבי דרום הקריה ממשיכים לנסוע לסניף הדואר שנמצא בצפונה, ומעכשיו תושבי צפון הקריה נאלצים לנסוע גם הם – לאזור התעשיה. בדרך הם חולפים על-פני הסניף הישן והצמוד אליהם, כי אחרת זה לא היה מושלם.
בהנחה ובאמת לא יכלו למקם את הסניף באזור שהיה זקוק לו – כלומר בדרום – ובאמת מצאו את המיקום הכי טוב שהיה, אנשי הדואר עמדו בפני החלטה – האם לשייך אליו את האזור הדרומי או את הצפוני. זאת סיטואציה לא מאוד נעימה של הפטיש והסדן. אם היו שולחים לשם את הדרומים, הם נוסעים שלוש דקות נוספות וזועקים "חלם" – כי על פניו לא נראה הגיוני לשייך אותם דווקא לסניף רחוק, כאשר הם כבר שייכים לסניף קרוב. כנראה שזו הסיבה שבגללה הוחלט לשלוח לשם את הצפונים, ועכשיו הם אלה שזועקים "חלם", כי למה שיילכו לסניף שנמצא להם מול הבית, כשהם יכולים לנסוע לסניף רחוק יותר. כל אחד והחלם שלו.
אז רק כדי לסכם למי שהלך לאיבוד בנבכי השכונה (לא צריך לפחד, זה לא באמת נתניה) – מקודם רק חצי מהשכונה סבלה ועכשיו דאגו שכולם יסבלו. ברשות הדואר, "שיוויון" היא לא מילה ריקה.
אם כך, אנחנו בתיעדופים של קהלי יעד.
כשמאפיינים מוצרים שהם כלי עבודה עבור המשתמשים, ולא אתרי תדמית שנועדו לשרת רק את בעלי האתר, מגלים שכל החלטה מייצגת tradeoff כלשהו – היא תמיד משרתת משתמשים ספציפיים על חשבון משתמשים אחרים, שהולכים להיפגע ממנה. (בעיקרון זה נכון גם עבור אתרי תדמית, אבל שם המשתמש פשוט ינטוש והיחיד שייפגע הוא מפעיל האתר). בצורה הפשטנית ביותר, זה קורה כי אנחנו עובדים עם משאבים מוגבלים – הן פיזית על המסך והן קוגניטיבית (מה שיותר חשוב) – ואי אפשר לתת את הכל לכולם תמיד בצורה מיטבית, חייבים לתעדף.
ואז נשמעת מילת הקסם "המשתמש הממוצע". שזאת חיה שלא קיימת. ברוס טוגנאזיני, שהיה אחראי על ממשק המשתמש באפל במשך 14 השנים הראשונות של החברה (כן, לא כל הקרדיט הולך למושיענו סטיב, וכן, היה דבר כזה "אפיון ממשק" כבר בשנות השבעים), ממחיש את הנקודה עם הסיפור הבא:
במכללת חיל האויר האמריקאי העמידו 680 צוערים על רחבת המסדרים. לאחר מכן ביקשו שכל צוער שמידת חולצתו אינה "מדיום", יעזוב את המגרש. לאחר מכן עשו את אותו הדבר עם מידת מכנסיים, מידת נעליים וכו'. כשהגיעו לפריט השישי, נותר צוער אחד על מהגרש, ובפריט השביעי המגרש התרוקן.
עד כאן גישת "המשתמש הממוצע". אז במקום שכולם יקבלו מדים שלא מתאימים לאף אחד, כדאי לבדוק אם יש קבוצה גדולה שיכולה לקבל את החווייה שנתפרה בול למידותיה, ולבחון אם מידת הפגיעה בקבוצות הנותרות היא משהו שניתן לחיות איתו. מכאן מגיעה חלוקת המשתמשים לפרסונות, לתפקידים ולקהלי יעד. שיוויון זה דבר נהדר, ואולי כולם שווים בפני החוק ובפני הבורא, אבל לא בפני הממשק. זאת כמובן בתנאי שרוצים ליצור ממשק טוב ומצליח.
עד כמה זה משפיע? תלוי בגודל הקבוצות, באיכות הגדרתן ובמידת הפגיעה בקבוצות המשניות. דוגמא קלאסית, לדעתי, היא שתי חברות די מצליחות שפועלות היום. אחת מהן הצליחה להגדיר קבוצה עיקרית גדולה ויצרה עבורה חווייה מצוינת – ואת הקבוצות המשניות זנחה לחלוטין, פשוט התעלמה מהן במופגן. התוצאה היא שמשתמשים מאותה קבוצה עיקרית עושים בשבילה את רוב עבודת השיווק, בהתלהבות דתית כמעט. החברה השנייה הייתה פחות קיצונית וניסתה לשמור גם על הקבוצות המשניות, מה שהוביל למוצר גנרי יותר, שנותן מענה פחות מהנה, אבל ליותר אנשים. גם היא ממש לא מדברת על שום משתמש ממוצע, היא פשוט מעדיפה שאותן קבוצות משניות יקבלו חוויה פחות טובה מאשר שלא יקבלו אותה כלל.
קצת יותר בפירוט על הבדלי הגישות בין אפל ומיקרוסופט – ב"אריה שאהב תפוח".
-אמא! אמא! אמא! אמא! אמא! אמא! אמא! אמא! אמא! אמא!
-מה?
-תקראי לאבא!
עמוד הבית של ביה"ח לניאדו. תיבת החיפוש.
-הלו! אחי! גבר! הלו! אני כאן! חיפוש! מהיר אחושילינג! הלו! במרכז המסך! יו! הנה יש אייקון של זכוכית מגדלת! היי! מסגרת כתומה שמנה! גיסנו! פונט אדום! אני כאן!
-כן, כן, מצאתי, אני רוצה לחפש את מחלקת…
-החיפוש בחלונית בראש הדף.
תוכנית השלבים של אשף.
לא מזמן הופיעה באתרים השונים הכותרת "חברה ישראלית לתרגום אונליין מגייסת 100 עובדים למרכז חדש בבאר שבע". כפי שחלק מהקוראים עשויים לזכור מחשיפות עבר, זו העיר שבה גדלתי ועל כן שמורה לה פינה חמה בלבי (חצי קיץ ארבעים מעלות בצל, איך לא תהיה חמה). בפרט אני עוקב בעניין רב אחר חזונו של ביבי להופכה ל"בירת הסייבר של חצי הכדור המזרחי", לא פחות, שאנחנו שומעים עליו כבר קרוב לעשור. עד לפני כשנתיים לא ראיתי התקדמות של ממש בנושא, והתחלתי לחשוד שביבי בעצם לא כזה מגלומן ושהכדור המזרחי היה סתם רפרנס עקמקם להפועל ב"ש (מה שדווקא קלע בתור דימוי למצב העיר על מפת הסייבר העולמית), אבל אז נזכרתי שזה בכל זאת ביבי.
ובכן, בשעה טובה נפתח פארק ההיי-טק, אוכלס בחברות מכובדות, ואף רשם אקזיט נחמד למדי. אפילו ביקרתי בו והוא די מרשים. והנה עכשיו חברה ישראלית לתרגום אונליין מגייסת לשם מאה עובדים. מעולה. הלכתי לראות מה זה החברה הזאת.
OneHourTranslations היא, לשמחתי, לא באמת "חברה לתרגום אונליין", שזה רעיון גרוע מאוד ונדבר על אתגרי התרגום האוטומטי בהזדמנות אחרת, אלא חברה שמתווכת בין מזמיני התרגום לבין מתרגמים אנושיים. אונליין. שזה רעיון מצוין דווקא.
נכנסתי לאתר החברה. מיד ראיתי שהאתר אינו בנוי בצורת תמונה אוירתית מטושטשת עם שלוש מילים פלוס הנעה לפעולה, שתופסות את כל המסך הראשון. שזה מה שהפך בזמן האחרון לסימן ההיכר של "חוויית משתמש טובה", הודות להרבה "מומחים" אשר "יש להם" את "זה". כבר העובדה הזאת לבדה מבשרת טובות.
במקום התמונה האוירתית, מה שיש במסך הראשון הוא אשף (לא הזה עם הכאפיה אלא הזה עם הכובע המחודד, מה שנקרא wizard בפי הגויים) שדואג שמיד תמצא את עצמך כבר בתוך תהליך הזמנה . מעולה. במבט ראשון (וגם במבטים חוזרים) האשף נראה די עמוס ומורכב, שזה אולי לא להיט עבור המשתמשים אבל כן חדשות טובות עבורי כי אני אוהב את השיט הזה.
ב"שאלות נפוצות" כתבתי שהייתי שמח אם יותר אנשי UX היו באים מרקע של QA. והנה מדוע:
Jing זו תוכנה חינמית מעולה להקלטת מסכים. מורידים אותה, היא שמה לכם בצד המסך מין שמש חמודה כזאת, ואפשר להקליט חמש דקות של פעילות על המסך ואז לשתף דרך האתר שלהם את הסרטון שהתקבל.
זה המסך שרואים בסוף:
הם משתמשים בשטח הסרטון כדי להציע לצופה להוריד את התוכנה, או לנגן שוב.
אני משתמש ב-Jing כבר כמה שנים טובות ומעולם לא חשבתי שיכולה להיות כאן בעיה.
עד שהיום ביקשתי שישתפו איתי הקלטה של התנהגות של אייקון ספציפי. קיבלתי לינק לסרטון קטנטן ואחרי הצפייה התקבל המסך הבא:
אם ממש מתאמצים, או אם מגדילים מספיק, רואים שאכן, הם עדיין משתמשים בשטח הסרטון כדי להציע לצופה להוריד את התוכנה או לנגן שוב.
הגודל המקורי של הכפתורים הוא בערך 10 פיקסל לרוחב על 2 פיקסל לגובה.
עכשיו, מילא שאין להם איש UX עם רקע של QA, אבל לפי זה נראה שאין להם אפילו איש QA עם רקע של QA.
